גונאר סונסטבי
 | |
| לידה |
11 בינואר 1918 Rjukan, נורווגיה  |
|---|---|
| פטירה |
10 במאי 2012 (בגיל 94) אוסלו, נורווגיה |
| מקום קבורה |
Vestre gravlund |
| מדינה |
נורווגיה |
| כינוי |
Kjakan |
| השכלה | |
| תקופת הפעילות |
מ-1940 |
| דרגה |
קפטן |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
| |
  | |
גונאר סונטסבי (בגרמנית: Fridtjof Thurmann Sønsteby; 11 בינואר 1918 – 10 במאי 2012) היה חבר בתנועת ההתנגדות הנורווגית במהלך הכיבוש הגרמני של נורווגיה במלחמת העולם השנייה.[1] הוא נודע בכינויו "Kjakan" ("הסנטר") ו"סוכן מס' 24". הוא היה האזרח המעוטר ביותר בנורווגיה, והוא האדם היחיד שזכה בצלב המלחמה עם שלוש חרבות, העיטור הצבאי הגבוה ביותר בנורווגיה.[2]
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סונטסבי נולד ברוקאן שבטלמרק למרגיט ולגוסטב סונסטבי.[3] כילד נהנה לטייל בהרים סביב רוקאן עם חבריו לבית הספר, שרבים מהם הפכו מאוחר יותר לחברי המחתרת לצדו. הוא למד בבית הספר הקרוי כיום Rjukan videregående וסיים ברמה של examen artium. בין חברי כיתת הבוגרים שלו ב-1937 היו מאוחר יותר לוחמי ההתנגדות כמו קנוט האוגלנד, האלבור ריברוד, אולב סקוגן, ליף נילסן, רולף סולם, טורג'וס ארנס, קנוט ברגה ואיינר נורדגורד.
לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה, עבר לאוסלו, שם למד בבית הספר לעסקים אוטו טריידרס.[3] בשנה שלאחר מכן החל ללמוד כלכלה חברתית באוניברסיטת אוסלו.[3] בהיותו באוסלו ביצע גם את שירות החובה הצבאי שלו ועבד בשורה של עבודות.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סונסטבי עבד כרואה חשבון כשהגרמנים כבשו את נורווגיה ב-1940. הכוחות המזוינים הסדירים של נורווגיה נכנעו ב-10 ביוני 1940, לאחר חודשיים של לחימה, והמדינה נכבשה לאחר מכן על ידי הגרמנים. הוא הצטרף במהירות לכוחות ההתנגדות הנורווגית באוסטלנדט. הוא נלחם בפלוגת הסקי של פיליפ הנשטיין. הוא היה מעורב גם בעיתונות המחתרתית.[4]
בשנת 1941 הוא הוכנס ליחידה הצבאית הבריטית הסודית שנקראה מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) במשרדה בסטוקהולם. הוא הפך ל"סוכן 24" ב-SOE. בעודו במשימה בסטוקהולם ב-1942, הוא נעצר ונכלא לשלושה חודשים על ידי המשטרה השוודית, אך הצליח לשכנע אותם שהוא אינו אותו גונאר סונסטבי שאותו חיפשו. לאחר ששב לנורווגיה בשנת 1943, נתפס על ידי הגסטפו אך הצליח להימלט ולברוח לשוודיה. משם הוא נשלח לבריטניה, שם התגייס ביוני אותה שנה למחלקה הנורווגית העצמאית 1, הידועה בנורווגיה בשם מחלקת לינג. היא הוקמה כדי לקחת חלק במבצעים בהובלה בריטית בנורווגיה, לארגן, להדריך ולהוביל את תנועת ההתנגדות הנורווגית, לקשר בין העורף לעולם החיצון ולבצע עבודת מודיעין. באוקטובר הוא צנח לתוך נורווגיה והפך למנהיג קבוצת מילורג. באותו חודש הוא גם הפך לראש כנופיית אוסלו שהוקמה באותה עת: קבוצת חבלה, ששאר חבריה היו אנדראס אוברט, ויגו אקסלסן, גרגרס גראם, הנריק הופ, ויליאם הולדר, מקס מאנוס, מרטין אולסן, ארתור פוויק, בירגר רסמוסן, טור סטנרסן, ואדוורד טלקסן.[4] ההיסטוריון הבריטי ויליאם מקנזי כינה את כנופיית אוסלו "קבוצת החבלנים הטובה ביותר באירופה".
לאחר הכשרת חבלנים באנגליה ב-1943, הוא הפך לאיש הקשר של כל סוכני ה-SOE במזרח נורווגיה ולראש מחלקת לינג באוסלו. קבוצה זו ביצעה כמה פעולות חבלה משמעותיות, ביניהן הברחת לוחות להדפסת קרונות נורווגיות מהבנק המרכזי הנורווגי לממשלת נורווגיה הגולה בלונדון ופיצוץ המשרד הנורווגי לעבודות כפייה נורווגיות, פעולה שעצרה את תוכנית הנאצים לשלוח צעירים נורווגים לחזית המזרחית.[4]
הכנופיה של סונטסבי ביצעה גם את מבצע מרדוניוס: פעולה לפיצוץ מספר ספינות בנמל אוסלו באפריל 1943. הם גם תקפו את מפעל התחמושת קונגסברג בספטמבר 1944, והרסו רובים וציוד חיוני. בנוסף, הם התנקשו בחייהם של מספר דמויות מובילות בכוחות הכיבוש, כולל ראש המשטרה הנאצית בנורווגיה, קרל מרתינסן.[4]
פעולות נוספות כללו גניבה של 75,000 פנקסי מנות, שאפשרו הפעלת לחץ על הרשויות, על ידי ניטרול האיום בקיצוץ בהקצאות; הרס מתקנים לייצור חומצה גופרתית בליסקר; השמדה או פגיעה חמורה במעל 40 מטוסים וציוד נלווה שתוקנו במחסן של חברת החשמליות בקורסוול; השמדת קטר רכבת שהיה בתיקון בסקבו; השמדת מספר רובי בופור, תותח שדה וציוד חיוני במפעל הנשק קונגסברג; והצתת שריפה גדולה במחסן אחסון נפט בנמל אוסלו שהשמידה כמויות גדולות של נפט וחומרי סיכה ייעודיים.[5] לאחר יום ה-D, סונסטבי התרכז בעיקר בהפצצת מסילות ברזל נורווגיות, ובכך מנע מהעברת תגבורת גרמנית חזרה לקו החזית. הצוות שלו גם הטביע את אוניית התובלה הגרמנית דונאו מחוץ לדרובאק ב-1945.
מכיוון שפעל בשטח כבוש, והיה גבוה ברשימת המבוקשים של הגסטאפו, הפך סונסטבי לאמן התחפושות. הוא פעל תחת 30–40 שמות וזהויות שונות, והגרמנים לא למדו את שמו האמיתי עד סמוך לסוף המלחמה. הם מעולם לא הצליחו לתפוס אותו. ההספד שלו ב־Aftenposten ייחס את יכולתו לחמוק מלכידה ל"תושייה, מזל, אינטואיציה", ו"הופעה כל כך רגילה שכמעט לא הבחינו בו כשרכב על אופניו ברחובות אוסלו".[4]
סונסטבי עצמו הסביר את יכולתו לשרוד את המלחמה בלי להלכד באמצעות יכולתו לבצע רבות מפעולותיו בעצמו ולארגן לעצמו מסמכים מזהים. הוא בילה את הלילה ב-20–30 מקומות שונים, רבים מהם רק ללילה אחד בכל פעם, ומעולם לא השתמש באף אחד מהם במשך יותר ממספר חודשים. כדי להימנע מגילוי, הוא עבר מדירה לדירה כמעט מדי יום. אחד ממקומות המחבוא שלו היה מעל מאפייה. "כשהייתי מגיע למאפיה תמיד הייתי מביט בנערה שמכרה לחם. אם היא הייתה עושה פרצוף מיוחד, הייתי יודע שהגרמנים היו שם. הייתי מסתובב", אמר סונסטבי מאוחר יותר. לפי הסרט "מספר 24", יחס סונסטבי את הישרדותו לכך שהקפיד לתכנן את פעולותיו ולא ריפה את דריכותו לרגע. מכיוון שהגסטפו היו נוהגים לעצור אנשים במיטותיהם בין השעות 4 ל-6 בבוקר, הוא היה קם בשעה 3:30 ומסיים את שנת הלילה ביערות. אפטנפוסטן תיאר אותו כבעל "עצבי פלדה" והוא עצמו אמר שירש מבנה פסיכולוגי חזק מהוריו. "הייתי כל כך קר", אמר פעם, "שלפעמים לא הגבתי כמו שהייתי צריך להגיב". במהלך ששת החודשים האחרונים של המלחמה הוא נשא רימון יד בכל עת, כדי שיוכל להתאבד אם ייעצר. רק בסוף המלחמה, הסביר, הוא התחיל לחוות חרדה.[4]
סונסטבי היה "זייפן על, שיכול היה לשחזר את חתימתו של מפקד המשטרה הנאצי קרל מרתינסן".[6]
כעונש על פעילותו של סונסטבי, נעצר אביו על ידי הגסטפו והוחזק כבן ערובה במשך כמעט שנתיים, מפברואר 1943 עד דצמבר 1944.[4]
התנקשויות במודיעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשסונסטבי היה בן 80, הוא אמר "כמובן שהתקבלו החלטות שגויות, גם על ידי המחתרת. אבל צריך לזכור שהייתה מלחמה. אכן קרה שנאלצנו להרוג מבלי להיות בטוחים שהאדם הנוגע בדבר הוא מודיע. אבל ההחלטות היו נכונות – שם ואז".[7]
פעילות לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנאצים נסוגו מנורווגיה ב-8 במאי, וב-13 במאי הוביל סונסטבי את התהלוכה כאשר יורש העצר אולב, הבן הראשון במשפחת המלוכה שחזר מהגלות בלונדון, הגיע לאוסלו. ב-7 ביוני שימש סונסטבי כשומר ראש של נסיך הכתר ומשפחתו בשובם הביתה של שאר משפחת המלוכה, כולל המלך הוקון.[4]
לאחר שחרור נורווגיה, הוא סירב להצעות עבודה משירותי הביון הבריטיים והנורווגים כאחד. "לא רציתי עוד מלחמה", הסביר. "הספיק לי. איבדתי חמש שנים מחיי". במקום זאת, בסתיו 1945, עבר סונסטבי לבוסטון, שם עבד במרכז רכש ממשלתי בניו יורק ולקח חלק בתוכנית ללימודי מנהלים בבית הספר לעסקים של הרווארד. הוא עבד עבור Standard Oil (Esso). ב-1949 חזר הביתה לנורווגיה, שם מילא כמה תפקידים מרכזיים בעסקים פרטיים. מאוחר יותר עבד גם במוזיאון העורף הנורווגי.[4]
במהלך השנים שלאחר המלחמה, ובפרט לאחר פרישתו, סונסטבי נתן הרצאות רבות בניסיון להעביר את הלקחים של מלחמת העולם השנייה לדורות הבאים. ה"אני מאמין" שלו היה: "כל עוד אני חי, אספר את העובדות החשובות. ההיסטוריונים יכולים לנתח, אבל אני הייתי שם". הרלד סטנג'ל כתב בשנת 2018 שסונסטבי היה במשך שנים רבות "אנציקלופדיית מלחמה חיה" שעזר לשרת כ"חיסון פוליטי יעיל נגד כל צורות הפשיזם" ואשר, בעודו "מוכוון עובדות ופיכח", יכול היה להתלהט בדיונים עם אנשים שניסו להשוות דמוקרטיות עם אוטוקרטיות, והוא היה חסר סבלנות כלפי "היסטוריונים חסרי היסטוריה ועיתונאים בורים". בו זמנית, הוא המעיט בחשיבותה של תרומתו עצמו למאמץ המלחמתי, באומרו כי נורטרשיפ, חיל הים המסחרי של נורווגיה, שיחק תפקיד משמעותי יותר במאבקה של נורווגיה בכובש הנאצי.[8]
יומיים לפני מותו של סונסטבי, שר הכספים הנורווגי, סיגביורן יונסן הסיר את הלוט מעל פסל שלו ברוקאן טורג והצהיר, "גונאר סונסטבי הוא גיבור גדול שסיכן את חייו כדי שנוכל לזכות בחופש ובדמוקרטיה שלנו".[4]
כבוד ופרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קפטן סונסטבי הוא האדם היחיד שזכה לצלב המלחמה עם שלוש חרבות (הידוע יותר בשם "צלב מלחמה עם חרב ושתי חרבות"). כל שלושת הפרסים הוענקו בשנת 1946.
ההכרות הנוספות שלו כוללות:
- בשנת 1945 הוענק לו מסדר השירות המצטיין הבריטי ומדליית החירות של ארצות הברית עם דקל הכסף.
- בשנת 2001 הוענק לו פרס התרבות של הקרן האמריקאית-סקנדינבית.
- ב-13 במאי 2007 הוקם פסל שלו בסולי פלאס באוסלו. הפסל פוסל על ידי פר אונג ומתאר אותו בגיל 25, עומד ליד אופניו. הפסל נחשף על ידי מלך נורווגיה האראלד.
- פסל שלו נמצא ברוקאן.
- פולין העניקה לו Medal Pro Memoria בשנת 2007.[9]
- ביום הולדתו ה-90 ב 11 January 2008, הוא זכה בקבלת פנים במבצר אקרסהוס בהשתתפות מלך נורווגיה האראלד החמישי ושאר חברי משפחת המלוכה.
- בשנת 2008 הוא היה הלא-אמריקאי הראשון שקיבל את מדליית פיקוד המבצעים המיוחדים של ארצות הברית.
- בנובמבר 2011 נחשף דיוקן שלו מאת רוס קולבי במוזיאון המחתרת של נורווגיה באוסלו.[10] הוא מוצג באופן קבוע במשרדו האחרון של סונסטבי במבצר Akershus.
לאחר מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלוויה ממלכתית של Sønsteby נערכה ב-25 במאי 2012 באוסלו דומקירקה. 24 חיילים מהנס מג'סטט קונגנס גארד שימשו משמר כבוד. בטקס השתתפו מלך נורווגיה, ראש ממשלת נורווגיה, שר ההגנה ושבעה שרי הגנה לשעבר כמו גם ראש ההגנה. אליזבת השנייה מהממלכה המאוחדת יוצגה על ידי זר פרחים. מספר שגרירויות בנורווגיה יוצגו, כולל שגריר ארצות הברית בנורווגיה בארי ב. ווייט.
נושאי הארון היו שישה קצינים. הדבר היווה הפסקה מהנורמה של שימוש בחיילים שגויסו ממשמר המלך לצורך זה. כאשר נשאו את הארון מהכנסייה, ארבעה מטוסי F-16 של חיל האוויר ביצעו מטס במבנה חסר.[11]
ספר תנחומים במוזיאון הכוחות המזוינים באוסלו, נפתח לציבור ב-11 במאי 2012.[12]
קרן הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת קרן הזיכרון נדונה חצי שנה לפני מותו. הקרן נוצרה עם תרומות של ארלינג לורנצן, הנס הרמן הורן וקרן אינגה סטינסלנד. הקרן מעניקה פרס זיכרון שנתי על שמו, המורכב מסכום כסף ומיניאטורה של פסל סונסטבי של פר אונג בסטודנטרלונדן. הפרס הוענק לראשונה ב-5 בינואר 2012. הזוכים כללו את פר אדגר קוקולד וקריסטין סולברג (2015), דייה חאן וטרונד באקביג (2016) ועשרה יוצאי צבא נורווגיים (2017).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Gimse, Lars Martin; Guhnfeldt, Cato (10 במאי 2012). "Gunnar "Kjakan" Sønsteby er død". Aftenposten (בנורווגית). נבדק ב-10 במאי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Gunnar Sønsteby: Hero of the Norwegian Resistance". Norwegian Ministry of Foreign Affairs. נבדק ב-15 באוקטובר 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Moland, Arnfinn. "Gunnar Sønsteby". Norsk biografisk leksikon (בנורווגית). Oslo: Kunnskapsforlaget. נבדק ב-16 בדצמבר 2018.
{{cite encyclopedia}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 "Gunnar "Kjakan" Sønsteby er død". aftenposten.no. 10 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Recommendations for Honours and Awards (Army)—Image details—Sonsteby, Gunnar". Documents online. The National Archives. נבדק ב-25 בנובמבר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Gunnar Sonsteby: Norway's most decorated war hero". independent.co.uk. 10 ביוני 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Guhnfeldt, Cato (11 במאי 2012). "Krigeren med de ni liv". Aftenposten. p. 4.
Det er klart man tok gale avgjørelser også innen motstandsbevegelsen. Men man må huske på at det var krig. Det hendte vi måtte drepe uten å være sikker på at vedkommende var angiver. Men avgjørelsene var riktige der og da.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Det er bruk for like våkne som uforsonlige demokrater". aftenposten.no. 10 בינואר 2018. נבדק ב-11 ביוני 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Norske krigsveteraner hedret i Polen". vg.no. 29 ביוני 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Ross Kolby".
- ^ "Official farewell to a 'real hero'". newsinenglish.no. 25 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Statsministeren skrev først i kondolanseprotokollen". dagbladet.no. 11 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה)