גונבים את הבשורה
 | |
| עטיפת הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | מרדכי שלו |
| שפת המקור | עברית |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת דביר |
| תאריך הוצאה | 2018 |
| מספר עמודים | 606 |
| עורך | דקל שי שחורי |
| מהדורות נוספות | |
| מספר כרכים | 1 |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 9789655667981 |
| הספרייה הלאומית | 004776881 |
גונבים את הבשורה הוא ספר המאגד את יצירותיו הבולטות ביותר של מרדכי שלו. מסה מרכזית בספר היא "גונבים את הבשורה", שפורסמה לראשונה בכתב העת אלפיים[1] ומכאן שם הספר.
במשך חייו סירב שלו להוציא ספר שיכנס את יצירותיו. רק סמוך למותו הביע שלו את הסכמתו, וילדיו הוציאו את הספר כ-4 שנים לאחר מותו.
הספר יצא לאור בשנת 2018 בהוצאת דביר.
הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסה המרכזית, "גונבים את הבשורה", ניגש מרדכי שלו לפרשנות "מחכים לגודו" של סמואל בקט[2]. במסה מציג מרדכי שלו את שיטתו הגורסת "פתרון" ל"חידות" ספרותיות ותרבותיות מרכזיות, ומציב את בעיית היהודים אחרי אושוויץ במוקד התרבות האירופית. עיקרי "פתרונו" של שלו הם שה"חידה" עוסקת בתגובת בני התרבות האירופאית להשתלטות היהדות (בדמות הנצרות) על עולמם האלילי, תגובה הנעה בין זעם רצחני לבין ניסיון לרשת את היהודים ולגנוב את הבשורה שנועדה להם (כפי שמרמז שם המאמר), שכן:
ככל שגוברת המשיכה הסמויה אל היהדות - כן גוברים גם רגשות התיעוב והשנאה כלפיה, המשמשים מנגנוני הגנה רבי-עוצמה מפני הצורך והדחף להשלים מה שרק החלו בו הנצרות והאיסלם. ניתן לומר, מתוך קריאה לעומק במחכים לגודו וביוליסס, כי מנקודת מבט מסוימת הממלאת תפקיד חשוב ביצירות אלה, דברי ימי האנושות הם דברי ימי התייהדות האנושות שטרם נשלמו
בפרשנות לקטע מפורסם מתוך 'סיפור על אהבה וחושך', שבו מנסה עוז הצעיר, בימים לפני החלטת החלוקה, לשכנע צעירות ערביות שיש די מקום לשני עמים בארץ ישראל, כותב שלו:
אוסלו לא היה ייעוד, אוסלו היה זיוף של ייעוד. וכל התעסקותו של עמוס עוז בפוליטיקה הייתה אסון אחד גדול, לו ולנו. ייעודו של עמוס עוז היה לכתוב את 'סיפור על אהבה וחושך' ולכלול בו וידויים לא רק על מחדליו כימני אלא גם על מחדליו כשמאלני, שהם חמורים פי כמה, ושלהם נתן ביטוי, שלא מדעת כמובן, בחיזוריו הכושלים אחרי הערביוּת, המבשרים באורח גרוטסקי הן את אוסלו ואת ז'נבה, והן את הפורענויות האיומות שהביאו בעקבותיהם. עמוס עוז אינו נרגע וממשיך לעשות בכל פעם את אותן הטעויות, אותם הזיופים, אותן המעידות, בהפכו את המוזיקה, כלומר את היצירה האמנותית, שהיא ייעודו האמיתי, לטרגדיה, שהיא זיוף הייעוד, ייעוד שהפך לסיוט, סיוט הגובל בהתאבדות.
— עמוד 365
.
למסות אחרות יש אופי בלשי מובהק. "שלו בוחר יצירות, חלקן הגדול חידתיות (ואת חלקן האחר הוא הופך בעצמו לחידה), ואז, כמעין הרקול פוארו טקסטואלי, חושף את זהותן האמיתית, כלומר את פרשנותן"[3].
בביקורת על הספק נאמר: ”הקריאה בספר מרתקת. כל טקסט של שלו מכיל רבדים רבים ושוזר בין קריאה צמודה של הטקסט, תגובה למאורעות היסטוריים ומדיניים, עיונים מטפיזיים, פרשנות פסיכולוגית של הסופר ועוד. כתיבתו של שלו ברורה, קולחת וסוחפת. עם זאת, היא דורשת מהקורא תשומת לב מרבית למהלך הדיון, וגם זמן.”
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יפתח אופק, סקירת הספר, השילוח, גיליון 15, יוני 2019
- סקירת הספר בידיעות אחרונות
- מידע על גונבים את הבשורה בקטלוג הספרייה הלאומית
- אריק גלסנר, סקירת הספר בעמוד "מבקר חופשי".
- מרדכי שלו, ביטול מושג הגורל ב"המשפט" לקפקא, קטע מתוך הספר, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 12.12.2018
- הפרק הראשון בספר באתר "עברית".
- הספר "גונבים את הבשורה", באתר "סימניה"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מרדכי שלו, "גונבים את הבשורה", אלפיים 1, 1989, עמודים 59–165, קטעים נבחרים מתוך ראשיתה של המסה הופיעו עוד קודם בהארץ, 8/06/1989
- ^ מאמר תגובה של דניאל שליט התפרסם בכתב העת "דימוי". התייחסות למסה מופיעה גם בנאומה של טובה אילן, "לחיות ביחד"
- ^ "אלוהי הדברים הקטנים"