גוסטבו בארוזו
 | |||
| בארוזו, לבוש במדי האקדמיה לספרות, ציור משנת 1957 על ידי אוטואסיליו דה אזוובדו | |||
| לידה |
29 בדצמבר 1888 פורטלזה, צדינת סיארה, ברזיל (האימפריה הברזילאית)  | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
3 בדצמבר 1959 (בגיל 70) ריו דה ז'ניירו, ברזיל (הרפובליקה הפדרלית של ברזיל) | ||
| שם מלא | Gustavo Adolfo Luiz Guilherme Dodt da Cunha Barroso | ||
| שם לידה |
Gustavo Adolfo Luiz Guilherme Dodt da Cunha Barroso | ||
| מדינה | ברזיל | ||
| השכלה |
הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת סיארה פקולטה למשפטים של אוניברסיטת ריו דה ז'ניירו | ||
| עיסוק | פוליטיקאי, עורך דין, עיתונאי, סופר, פולקלוריסט, מסאי וכותב פוליטי ("ברזיל, קולוניה של הבנקאים"), מתרגם ("הפרוטוקולים של זקני ציון") | ||
| מפלגה | הפעולה האינטגרליסטית הברזילאית | ||
| דת | נצרות רומית-קתולית | ||
| |||
| פרסים והוקרה | |||
| |||
| חתימה |
 | ||
  | |||
גוסטבו דודט בארוזו, או בשמו המלא: גוסטבו אדולפו לואיז גיירמה דודט דה קוניה בארוזו – Gustavo Adolfo Luiz Guilherme Dodt da Cunha Barroso (בפורטוגזית: Gustavo Dodt Barroso, 29 בדצמבר 1888 פורטלזה - 3 בדצמבר 1957 ריו דה ז'ניירו) היה סופר, מסאי, פולקלוריסט ומוזיאולוג, פוליטיקאי, עיתונאי ועורך דין ברזילאי. הוא היה אחד האידאולוגים היותר קיצוניים של האינטגרליזם הברזילאי ו"הפעולה האינטגרליסטית הברזילאית", תנועה פוליטית ימנית לאומנית שפעלה בברזיל בשנות ה-1930, ודגל בגישה אנטישמית מובהקת. נודע גם בשם העט "ז'ואו דה נורטה". בארוזו היה החל משנת 1923 חבר באקדמיה הברזילאית לשפה ולספרות וכיהן כנשיא שלה בשנים 1932, 1933, 1949 ו-1950. כיהן תקופה ארוכה כמנהל המוזיאון הלאומי בריו דה ז'ניירו.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארוזו נולד בשנת 1888 בפורטלזה, בירת המחוז הפדרלי. סיארה. היה בנם של אנטוניו פילינטו בארוזו ושל אנה דודט, ממוצא גרמני ושורשיה בחבל וירטמברג בגרמניה. הוא למד בבתי הספר סאו ז'וזה, פרטנון סיארנסה ובתיכון של סיארה (Liceu do Ceará). בהמשך למד בפקולטה החופשית למשפטים של סיארה וסיים את התואר במשפטים בשנת 1911 בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ריו דה ז'ניירו (כיום הפקולטה הלאומית למשפטים של האוניבריטה הפדרלית של ריו דה ז'ניירו) בסביבות שנת 1908 התחיל קריירה עיתונאית והיה תחילה מקורב לחוג הסוציאליסטי "מקסים גורקי". אחרי שסיים את לימודי המשפטים אימץ גישה פוליטית שמרנית.
התחלת פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא הפך לדמות ציבורית ידועה במדינת סיארה תוך מילוי תפקידים בעיתונות והמשרדי הממשלה. בשנים 1908–1909 היה עורך של העיתון "Jornal do Ceará" ובשנים 1911–1913 של "Jornal do Commercio" . בשנים 1910–1912 לימד כמורה בבית ספר ובמשטרה של המחוז הפדרלי סיארה. ב-1913 התמנה כמזכיר במנהל הפיקוח להגנת ענף הגומי בריו. בשנת 1914 כיהן כמזכיר במשרד הפנים והמשפטים של המחוז סיארה. אחרי שנת 1916 ניהל את המגזין "Fon-Fon " בשנים 1918–1919 נשלח כמזכיר במשלחת ברזיל בוועידת השלום בפריז. בשנים 1919–1922 כיהן כמפקח של בתי הספר במחוז הפדרלי. החל משנת 1922 התמנה למנהל המוזיאון הלאומי להיסטוריה. ייצג את ברזיל במשימות דיפלומטיות שונות, למשל בוועדה הבינלאומית לאתרים היסטוריים שע יד חבר הלאומים ובתערוכה החגיגית למלאת מאתיים שנה לשחרור פורטוגל. (1941-1940) בשנים 1932–1933 כיהן כנשיא האקדמיה הברזילאית לשפה וספרות. באותה תקופה מילא גם את התפקיד של מזכיר כללי של הוועד הבינלאומי של היועצים המשפטיים.
"אינטגרליסט" ואנטישמי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1933 הצטרף למפלגת "הפעולה האינטגרליסטית הברזילאית", תנועה פוליטית מיסודו של הסופר פליניו סלגאדו, שקיבלה השראה מהפשיזם האיטלקי. וטענה ששמה את האינטרסים של האומה מעל האינטרסים האישיים או המפלגתיים ומתנהלת לפי אידאולוגיה ולא לא לפי תוכנית מסוימת. ב-1933 התלהב בארוזו בעת בשמיעת נאומו של פליניו סלגאדו בפני "איגוד אנשי המסחר". סלגאדו דיבר על הבחירה החופשית, הדטרמיניזם וההשגחה העליונה. כשהודיע לסלגאדו על הצטרפותו לתנועה, הקהל ציין בפני הנואם שהחבר החדש הוא לא אחר מנשיא האקדמיה הברזילאית לספרות. בארוזו קרא בצמאון את תאוריית הקונספירציה האנטישמית שבספר "הפרוטוקולים של זקני ציון", בגרסה בצרפתית, שאותה קיבל מחבר לתנועה, ז'וזה מדיירה דה פרייטרס. מאוחר יותר לקח על עצמו את המשימה לתרגם ולפרש אותו בפורטוגזית. בהשראת התורות האנטישמיות כתב את הספר "ברזיל, קולוניה של בנקאים" שבו הוקיע את היהודים ואת היהדות כדביו, "על יסודות הדוקטרינה ודבריו של פליניו סלגאדו".
בארוזו בלט בדעותיו האנטישמיות, ועמד בראש הפלג האנטישמי של התנועה. כתב ספרים ומאמרים אנטישמיים רבים, בין השאר במגזינים Fon-Fon ו-Século XX. החל משנת 1937 פרסם בשלושה כרכים "היסטוריה סודית של ברזיל" שבו סיפר לקוראיו על עלילות דם כגון טקסי קורבן אדם שיוחסו ליהודים במאה ה-19 בסרטאו של באהיה ועל התארגנות סודית יהודית בשם "א בושה" ("A Bucha") שהתקיימה כביכול במסגרת הפקולטה למשפטים של סאו פאולו. הוא כתב על כך מתוך שכנוע כי מגן על שלמותה של ברזיל מול השתלטות זרה ומפני כנופיות הבנקאים הבינלאומיים.
בשנים 1934–1936 עמד בראש המיליציות האינטגרליסטיות ואחר כך היה חבר במועצה העליונה של התנועה. בסופו של דבר נחשב לקיצוני מדי על ידי מנהיג האינטגרליסטים, סלגאדו, ולמשך חצי שנה נאסרה עליו הכתיבה בביטאון התנועה. אף על פי כן המשיך לדבוק בהשקפתו ובתקיפותיו הפומביות נגד היהודים וגם נגד הבונים החופשיים.
בשנת 1938 בעקבות ההפיכה שבעקבותיה הכריז הנשיא ז'טוליו ורגאס על "המדינה החדשה" (Estado Novo), המפלגה האינטגרליסטית הוצאה מחוץ לחוק ובארוזו נעצר זמנית. בשנים הבאות ויתר בארוזו על פעילותו הפוליטית והסתגל למשטר של ורגאס. בשנת 1952 התמנה כשגריר באורוגוואי וב-1954 כשגריר בפרו.
פעילותו כסופר[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרט לפעילותו העיתונאית כתב בארוזו גם ספרות יפה החל מגיל 23. בשם העט ז'ואו דה נורטה חיבר את הספר "Terra de Sol" (ארץ האש) (1912) המוקדש לנופיה ולמנהגיה של מדינת סיארה. להוציא את הספרים שפרסם, שאר כתביו פורסמו בעיתונים ובכתבי עת בפורטלזה ובריו דה ז'ניירו. היה מדובר במאמרים, כתבות וסיפורים, ואף ציורים וקריקטורות. כתביו נגעו לנושאים כמו היסטוריה, פולקלור, ביוגרפיות, זיכרונות, פוליטיקה, ארכאולוגיה, מוזיאולוגיה, כלכלה, בקורת. כתב מסות, אפ מילונים ושירים. כתב גם בשמות עט כמו Nautilus, Jotanne ו-Claudio Franca. כתב, בין היתר, ביוגרפיות של גבורים לאומיים ברזילאיים כמו הגנרל אוזוריו והאדמירל טמנדארה. שמו נקשר לפעמים לאסכולה הספרותית הנאו-ריאליסטית בברזיל, אם כי נבדל מסופרים כמו אריקו וריסימו, אמנדו פונטס או טלמו ורגארה, בכך שהתייחס יותר לסביבה הכפרית מאשר לסביבה העירונית.[1] משייכים אותו יותר לזרם התיעודי הרגיונליסטי של הנאו-ריאליזם, כשיחד עם מריו סטה, הוא דחה את הנטיות המודרניסטיות שבאו לידי ביטוי ביצירות של סופרים בני תקופתו כמו ז'ורז'ה לואיס דה רגו או ז'ורז' אמאדו.[2]
מנהל המוזיאון הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי הקמת המוזיאון הלאומי להיסטוריה בריו דה ז'ניירו בשנת 1922, התמנה בארוזו על ידי הנשיא אפיטאסיו פסואה לעמוד בראשו. בשנת 1930 הודח על ידי הנשיא ז'טוליו ורגאס. עם זאת הוחזר לתפקיד בשנת 1932 וכיהן בו עד מותו בשנת 1959.
באקדמיה הברזילאית לשפה וספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארוזו נבחר לאקדמיה הברזילאית לשפה וספרות ב-8 במרץ 1923 במושב 19, כיורש של דום סילווירו גומס פימנטה. התקבל רשמית ב-7 במאי 1923 על ידי נאום הקבלה של אלברטו פאריה. ב-1923 כיהן בארוזו כגזבר האקדמיה והוביל את השינויים שאיפשרו את העברת פעילות האקדמיה לבניין "פטיט טיראנון" שנבנה בריו דה ז'ניירו בעזרת מענק של ממשלת צרפת. בשנים 1923–1959 שימש לסירוגין כגזבר, מזכיר משנה ומזכיר ראשון ומזכיר כללי של האקדמיה. בשנים 1932, 1933, 1949 ו-1950 נבחר כנשיא האקדמיה. ב-9 בינואר 1941 יחד עם אפראניו פיישוטו ומנואל בנדיירה הועמד בראש מפעל האקדמיה בנושא חקר הפולקלור הברזילאי. גוסטבו בארוזו מת בדצמבר 1957.
פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נבחר חבר באקדמיה הפורטוגזית להיסטוריה, האקדמיה למדעים של ליסבון, האקדמיה לאמנויות יפות של פורטוגל, החרבה הגאוגרפית של ליסבון, של ריו דה ז'ניירו ושל לימה. החברה הארכאולוגית של ליסבון, המכון של קואימברה.
- חבר בחברה המלכותית לספרות של לונדון
- חבר בחברה הנומיסמטית של בלגיה.
- חבר במכון ההיסטורי והגאוגרפי של ברזיל
- 27 ביוני 1919 - אות המסדר הצבאי של ישו בדרגת קצין
- 7 ביוני 1923 - אות המסדר הצבאי של ישו בדרגת מפקד
- 5 בפברואר 1941 - עיטור הצלב הגדול של מסדר החינוך הציבורי
- 22 במאי 1950 - עיטור הצלב הגדול של המסדר הצבאי סנטיאגו דה ספאדה של פורטוגל
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אחרי מותו הוענק לו התואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת ריו דה ז'ניירו.
- בעיר הולדתו, פורטלזה, נחנך מוזיאון לזכרו.
- אוסף הפולקלור הבריזליאי שלו נשמר במוזיאון בריו דה ז'ניירו.
ספריו ומאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארוזו כתב 128 ספרים, חלקם רומנים היסטוריים, מסות על הפולקלור, ביוגרפיות וספרים פוליטיים.
|
|
