גוש קטיף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גוש קטיף (גוש)
נוה דקלים, היישוב הגדול בגוש
נוה דקלים, היישוב הגדול בגוש
מספר יישובים 16
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז הדרום
מועצה אזורית מועצה אזורית חוף עזהמועצה אזורית חוף עזה מועצה אזורית חוף עזה
חבל ארץ חבל עזה
בירת הגוש
(והעיר הגדולה ביותר)
נוה דקלים
תאריך ייסוד 1973
סיבת נטישה תוכנית ההתנתקות
תאריך נטישה אוגוסט 2005
אוכלוסייה
 ‑ בגוש 8,900[1] (2005)
קואורדינטות 31°21′17″N 34°16′29″E / 31.35481°N 34.2746°E / 31.35481; 34.2746 
תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו


רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה, ונקרא על שם היישוב הראשון בו – קטיף. גוש קטיף כלל 16 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, ח'אן יונס במזרח והים התיכון במערב. מצפון לגוש, שכנו ברצועת עזה חמישה יישובים נוספים, שלושה מהם יישובי התוחמת הצפונית – סך הכול 21 יישובים יהודיים. כמו כן הוקמו בשנת 2004 בגוש קטיף שני מאחזים. באוגוסט 2005 פונו היישובים על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים ו-600 בדואים (בדהנייה ובמאווסי), רובם בגוש קטיף.

אוכלוסיית גוש קטיף הייתה כחצי אחוז מכלל האוכלוסייה ברצועת עזה, אך הגוש ישב על כרבע משטח הרצועה ותפס כשליש מקו החוף של הרצועה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות שנת 1925 הציעו הבריטים לקרן הקיימת לרכוש את דיונות החול של גוש קטיף לצורך התיישבות, אולם ההצעה נדחתה בנימוק שהאדמות אינן מתאימות לעיבוד חקלאי[2]. במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946) הוקם מדרום לעיר עזה כפר דרום כחלק מ-11 הנקודות. תושביו נאלצו לסגת ממנו לאור כיבושה של רצועת עזה בידי מצרים במלחמת העצמאות.

במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח, כחלק מתוכנית אלון ותוכנית חמש האצבעות, שמטרתה ביתור חבל עזה בידי חמישה גושי התיישבות יהודיים. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:

"קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."

התנחלות ראשונה באזור גוש קטיף הוקמה בסוף מאי 1973, בדמות היאחזות הנח"ל קטיף, שנקראה בתחילה גדיש. על פי התוכנית, הייתה כוונה להקים במקום שניים–שלושה מושבים דתיים ומרכז אזורי[3]. התוכניות התקדמו לאיטן, ובראשית 1977 אוזרחה ההיאחזות קטיף ונקראה נצר חזני. בטקס האיזרוח אמר יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, כי "זהו יום גדול למדינה ולהתיישבות, יום המסמל את ביסוס אחיזתנו באזור, שמאז מלחמת ששת הימים נעשה לחלק בלתי נפרד מהמדינה וביטחונה".[4]

באותה שנה הוחל בהקמת המושב קטיף ותוכננו שלושה יישובים נוספים: קטיף ג' = גני טל, קטיף ד' = גדיד וקטיף ה' = גן אור[5]. בסוף 1978 טרם נבנה במקום בית ספר או בית כנסת ונותרו בשלושת היישובים דירות ריקות[6].

במאי 1979 הוקמה מועצה אזורית חוף עזה, שהקיפה את שלושת המושבים ואת מורג בדרום החבל. בעקבות הסכם השלום עם מצרים, דובר ב-1979 בהרחבת הגוש לשמונה עד עשרה יישובים[7][8]. עוד בתחילת 1979 הוקמה בדולח במסגרת ניסיון לקבוע עובדות בשטח, ובתחילת 1980 הוקמה היאחזות נח"ל גן אור[9]. בספטמבר 1980 הוקמה ההיאחזות גדיד, שתוכננה גם כבסיס למרכז האזורי נווה דקלים[10]. מנגד עלתה בסוף 1979 הצעתו של אברהם כ"ץ-עוז לפרק את יישובי הגוש ולהעביר את רצועת עזה לידי מצרים[11]. גוש קטיף הוקם על אדמות מדינה שלא היו בשימוש, כך שלמרות טענות שנשמעו מתושבי עזה נגד הקמתו[12], נתקלה הקמת הגוש באדישות מצד הפלסטינים, בעיקר מכיוון שהגוש נוסד על שטח חולי שהיה ברובו לא-מיושב ולא-מעובד[13], והיו אף שטענו כי הפלסטינים שמחים על הפיתוח הכלכלי הנלווה להקמתו[8].

לאחר פינוי סיני הוקמה נווה דקלים כמרכז אזורי של הגוש[14], וכן הוקמה עצמונה, שאזרחה את ההיאחזות בדולח באזור הדרומי של הגוש.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, סבלו תושבי גוש קטיף מהתקפות טרור חוזרות ונשנות מצד הפלסטינים. בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 קמו בגוש כמה מאחזים כתגובת התרסה נגד הטרור הפלסטיני. בשנת 2003, אחרי הבחירות לכנסת השש עשרה, החל ראש הממשלה אריאל שרון לגבש יוזמה לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה – היא תוכנית ההתנתקות. על היוזמה הודיע בכנס הרצליה 2004, ובתגובה החלו תושבי גוש קטיף להתארגן למאבק נגד הפינוי. למרות הפגנות המוניות רבות, והחלטתם של מתפקדי הליכוד כנגד התוכנית במשאל שהבטיח שרון לכבד אך הפר את הבטחתו, המשיכה הממשלה בהליכים לאישור התוכנית. ב-2005 אושר חוק פינוי-פיצוי והחלו ההכנות לביצוע התוכנית.

מפת רצועת עזה וגוש קטיף

ב-15 באוגוסט 2005 (י' באב התשס"ה) החל הפינוי מגוש קטיף. פינוי היישובים שבגוש קטיף הביא להפגנות מחאה ואבל מצד התושבים המקומיים, אך ברוב המקרים – ללא אלימות משמעותית (בלטו בחריגותם האירועים בכפר דרום). הפינוי הסתיים כעבור שבוע, וב-12 בספטמבר עזבו כוחות צה"ל את רצועת עזה.

בגוש פעלו שישה בתי ספר ותלמודי תורה, שלושה מוסדות תיכוניים, שש ישיבות, שלוש כוללים, ארבע מדרשות ומכינה קדם צבאית. רק מעט מהמוסדות הוקמו מחדש אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות.

יישובי הגוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב טיפוסי בנווה דקלים, הגדול ביישובי גוש קטיף
בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק
שלט הכניסה לנצרים, במרכז רצועת עזה
רצועת עזה לפני ההתנתקות. יישובי גוש קטיף מודגשים בכחול

גוש היישובים עצמו היה ממוקם בין רפיח לדיר אל-בלח, אולם היות שהמועצה האזורית חוף עזה, שהייתה הרשות המוניציפלית הוסמכה על כלל היישובים הישראליים ברצועת עזה, צורפו אל הגוש באזכורים רבים גם היישובים מצפון ומדרום לגוש, שיפורטו מיד. בגוש עצמו נמצאו שישה עשר היישובים הבאים, ושני מאחזים:

ברצועת עזה שכנו חמש התנחלויות נוספות: כפר דרום, נצרים ושלוש התנחלויות התוחמת הצפונית: אלי סיני, דוגית וניסנית.

מאחזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד ההתנחלויות שהוקמו ברצועה, הוקמו בגוש קטיף שני מאחזים בשנת 2004, לקראת מימוש תוכנית ההתנתקות:

  • מאחז "תפארת ישראל" כלל בית כנסת עם שם זהה, ונקרא על שמם של ישראל לוטטי, חייל גבעתי שנהרג במוצב במורג, וכן על שמה של האזרחית תפארת טרטנר שנהרגה מקסאם שנחת עליה בנווה דקלים. המאחז פונה לאחר עימות אלים כאשר חיילי גדוד 51 של גולני שנשלחו למקום הפינוי התעמתו עם בנות האולפנה ששהו באזור[15][16].
  • מאחז "מעוז הים", הוקם במלון חוף הדקלים הנטוש. גם הוא פונה לאחר התנגדות רבה של התושבים ששכרו את המלון על מנת לשכון בו לקראת ההתנתקות.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרם ההתנתקות הועסקו 65% ממועסקי גוש קטיף בשירות הציבורי. חקלאות היוותה ענף חשוב בגוש. חקלאי גוש קטיף עיבדו, באמצעות אלפי פועלים פלסטינים[17] ומאות תאילנדים[18], 4500 דונם אדמה, רובם חממות, וייצרו 320 אלף טון תוצרת חקלאית בשנה, בערך כספי של חצי מיליארד ש"ח[19]. 65% מייצוא ירקות החממה האורגניים בישראל ו-90% מירקות העלים ללא חרקים בישראל גודלו בגוש קטיף. סיורים חקלאיים אורגנו בגוש קטיף עבור חקלאים ומגדלים שרצו להתרשם מהחקלאות בגוש קטיף ומשיטות העבודה של חקלאי הגוש.

בגוש קטיף היו שני אזורי תעשייה, אחד בנווה דקלים בו היה מפעל גדול למתכת בשם מפעל חרושת קטיף, ואחד בקטיף. מלבד זאת הייתה בגוש גם משתלה, משתלת עצמונה אשר עד פינויה הייתה המשתלה השנייה בגודלה במדינה לצמחי בית (משתלת שפר בכפר ביאליק היא הכי גדולה). ענף חקלאות שלמעשה הומצא בגוש קטיף היה ירקות ללא חרקים אשר ארוזים בשקית - שוק שנכון ל-2005 הוערך בכמעט 200 מיליון שקלים, החברה הראשונה שעסקה בתחום הייתה חברת עלי קטיף מכפר דרום[20].

פנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון חוף הדקלים נטוש, מאי 2005
בית הכנסת בכפר דרום
אגם בקטיפארי ששכן בנווה דקלים
חממה לגידול חסה בגוש

בגוש קטיף היו ארבעה חופי רחצה: חוף התמרים, חוף דקלים, חוף נצרים וחוף אשלים. חלק מהחופים היו נפרדים (על ידי מחיצה המפרידה בין גברים ונשים), וחלקם במתכונת של "חוף משפחה" - כך שמשפחה מצומצמת הייתה יכולה לשבת בו ללא זרים. כמו כן סמוך ליישוב נווה דקלים היה קיים מלון "חוף הדקלים" השוכן בסמוך לחוף הים, מלון זה ננטש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ויושב מחדש לקראת ההתנתקות במהלך 2005 על ידי מתנגדי התוכנית ששכרו את המקום מבעליו ושינו את שמו ל"מעוז הים"[21]. ביוני 2005 פונו השוהים מהמקום[22], והאתר הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי סגור. לצד החופים היו בגוש קטיף שני פארקים גדולים: פארק האגם וה"קטיפארי" (מעין פינת חי מורחבת).

מנחת תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מנחת קטיף

בתחילת שנות התשעים נחנך בגוש-קטיף מנחת למטוסים קלים, שפעל כעשר שנים. המנחת הוקם בין גני טל לנווה-דקלים, אורך מסלולו היה 800 מטרים. חברת "נשר" הפעילה קו תעופה סדיר משדה-דב למנחת קטיף.

המנחת נועד לשרת בעיקר את מתארחי מלון חוף הדקלים. עקב האינתיפאדה הראשונה בית המלון סבל קשות מאובדן הכנסות עקב החשש להגיע למקום. ההנחה הייתה שמתן אפשרות להגעה מהאוויר יעיר מחדש את בית המלון. בשלב הראשון פעל הקו באורח סדיר פעמיים ביום שלוש פעמים בשבוע, בית המלון הפעיל הסעות אל המנחת ובחזרה בשעת נחיתת המטוסים. בחברת "נשר" תכננו גם הקמת בית הספר לטיסה במנחת, שישמש את תושבי הנגב המערבי.

בסופו של דבר התברר שמספר הטסים לא מצדיק החזקת קו קבוע. בנוסף, ככל שהתקדמו התהליכים המדיניים במסגרת הסכמי אוסלו, הפעילות במנחת דעכה, עד שצה"ל אסר לחלוטין באמצע שנות ה-90 על טיסות מטוסים בשמי גוש קטיף. לקראת פינוי גוש קטיף ותוכנית ההתנתקות המנחת איבד את תפקידו ופונה יחד עם תשתיות האזור[23].

התקפות טרור על הגוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישובי גוש קטיף והכבישים המובילים אליו אובטחו על ידי אוגדת עזה. החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, היו יישובי הגוש ותושביו מטרה למאות התקפות טרור מצד הפלסטינים. בשנות השמונים היו אלה יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות ישראליות בצירי הנסיעה ברצועה. בשנות התשעים, ירי והנחת מטעני חבלה נגד מכוניות ישראליות בציר התנועה וסכינאות בנקודות חיכוך בין הישראלים לפלסטינים.

מדרשת נצרים בגוש

בשנת 2001 חלו תמורות ושינויים במאפייני הטרור. זאת כתוצאה מההערכות הנרחבת של צה"ל באמצעי מיגון וביטחון ביישובים ובצירי התנועה. משנים אלו ועד פינוי היישובים, רוב ההתקפות כללו הפגזה במרגמות. בחלוף הזמן פיתחו הפלסטינים רקטה מאולתרת בשם "קסאם". המאמצים לפגוע בישראלים בצירי התנועה לא פסקו.

ציר כיסופים וגשר מור הצמוד אליו, שהיה באותה עת כביש הגישה היחיד לגוש ושעובר בין דיר אל באלח לח'אן יונס, שימש כמטרה עיקרית לפיגועים מצד המחבלים. בשנת 1989 נרצח במקום אביגדור דהרי על ידי פלסטיני תושב מחנה הפליטים נוסייראת בפיגוע דריסה. במהלך השנים ביצעו מחבלים אלפי פיגועי ירי, בחסות פרבריה הצפוניים של ח'אן יונס, ובהם נרצחו ישראלים רבים. פיגוע הירי החמור מכולם בציר היה רצח טלי חטואל וארבע בנותיה[24]. בנוסף להתקפות על הציר, בוצע מספר ניכר של ניסיונות חדירה אל עבר יישובי גוש קטיף, רובם סוכלו על ידי צה"ל, אם כי מספר פעמים המחבלים הצליחו לחדור אל אזורי החממות ולפגוע בעובדים ששהו שם.

בנוסף לפיגועי הירי, תושבי גוש קטיף חיו תחת הפגזה מתמדת מצד הפלסטינים. 5904 פצצות מרגמה ורקטות קסאם נורו אל עבר יישובי הגוש מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. ההפגזות התבצעו בתדירות כמעט יומיומית ורובן מאזור ח'אן יונס.

החל מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד למבצע עופרת יצוקה נהרגו 97 אנשי כוחות ביטחון ישראליים בידי פלסטינים ברצועת עזה.[25]

מתנגדי ההתנתקות טענו שהיישובים משמשים חומת מגן ליישובי הנגב המערבי ומונעים ירי רקטות עליהם ועל ערים עורפיות כגון אשקלון, נתיבות, קריית גת ואף אשדוד. לדידם, העובדה כי לאחר ההתנתקות נמשך ירי הקסאמים לעבר יישובים שמחוץ לרצועת עזה, ואף הגיע לנקודות צפוניות מבעבר, מהווה הוכחה לטענתם. מאידך, תומכי ההתנתקות טענו כי הישובים היו ממוקמים במובלעת מבודדת בדרום-מערב הרצועה, ולכן לא חצצו בינה ובין שטחי ישראל ולא יכלו להגן על ישובי עוטף עזה, אלא רק העמיסו על מערכת הביטחון בכך שחייבו הגנה צבאית קבועה שהביאה לקרבנות רבים.[26] כמו כן נטען שהשליטה ברצועת עזה על כמיליון וחצי תושביה הפלסטינים מהווה מעמסה דמוגרפית, כלכלית, בטחונית ומוסרית על מדינת ישראל.

לאחר ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחי היישובים שפונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שעזבו כוחות צה"ל את ההתנחלויות שברצועת עזה עם השלמת תוכנית ההתנתקות, נותר רובו המוחלט של השטח שננטש שומם. הפלסטינים החיים באזור כמעט ולא עשו שימוש בשטח שננטש וגם לא בחממות שהושארו בשלמותן. השימושים המשמעותיים ביותר שנעשו הם שימוש בבניין בית הספר האזורי בנווה דקלים לאוניברסיטת אל-אקצא (הנשלטת על ידי חמאס) ובניית מחנות אימונים צבאיים באזור התעשייה ביישוב. וכמו כן שוגרו בידי ארגוני הטרור משטחי הגוש המפונה[דרוש מקור] רקטות קסאם רבות אל עבר ערי הדרום.

הנצחת גוש קטיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גוש קטיף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://myesha.org.il/?CategoryID=172&ArticleID=56
  2. ^ דני צדקוני, על סף התיישבות יהודית ברצועה, דבר, 19 בנובמבר 1971
  3. ^ עולים מבריה"מ יתיישבו בישוב העירוני בפתחת רפיח, דבר, 1 ביוני 1973
  4. ^ מרים ביליג וחגי הוברמן, מדיניות ממשלות ישראל כלפי ההתיישבות היהודית בחבל עזה, אוניברסיטת אריאל בשומרון, עמ' 8
  5. ^ דני צדקוני, מערך התיישבותי בין עזה לאל עריש, דבר, 24 באוגוסט 1977
  6. ^ עזרא ינוב, גוש קטיף בין דחפורים לייאוש, מעריב, 17 בנובמבר 1978
  7. ^ יאיר קוטלר, מתתיהו דרולס: ביצועיסט בשטחים, מעריב, 24 באוגוסט 1979
  8. ^ 1 2 עזרא ינוב, היבול הראשון של נצר חזני, מעריב, 26 בספטמבר 1980
  9. ^ שני יישובים חדשים יוקמו באזור קטיף שברצועת עזה, דבר, 4 בינואר 1980
    בוקי נאה, 4 האחזויות נח"ל יקומו החודש, מעריב, 7 בינואר 1980
  10. ^ היאחזות נח"ל גדיד הוקמה בגוש קטיף, דבר, 5 בספטמבר 1980
  11. ^ בנימין כצנלסון, זמורת זר, דבר, 23 בינואר 1980
    דני צדקוני, שכני הרצועה מתווכחים על עתידה, דבר, 16 במרץ 1980
  12. ^ דני צדקוני, א-שאווה: התיישבות ברצועה - צעד בלתי נבון ובלתי אנושי, דבר, 25 במאי 1980
  13. ^ דני צדקוני, סתיו לא ברור ברצועה, דבר, 14 באוקטובר 1980
  14. ^ אריק טמיר, נווה דקלים היישוב המרכזי בחבל קטיף, מעריב, 31 בדצמבר 1982
  15. ^ תושבי גוש קטיף הגישו תלונה נגד חיילים שפינו מאחז, באתר וואלה!‏, 3 בדצמבר 2004
  16. ^ חיילים מפנים את מאחז "תפארת ישראל" ליד נווה דקלים, באתר ערוץ 7, 25 בנובמבר 2004
  17. ^ קסאם נחת בגוש קטיף; 3 פועלים נהרגו, באתר ynet, 7 ביוני 2005
  18. ^ נועם שרביט, ממשלת תאילנד הוציאה צו הפסקת עבודה לפועלים התאילנדים בגוש קטיף, באתר News1 מחלקה ראשונה, 25 במרץ 2004
  19. ^ דו"ח פעילות מנהלת התיאום והקישור בזמן ההתנתקות באתר משרד החקלאות
  20. ^ מצב החסה בשטחים, באתר גלובס, 24 באוקטובר 2004
  21. ^ מאות פעילי ימין ישנו במלון חוף הדקלים, באתר וואלה!‏, 28 ביוני 2005
  22. ^ בתוך חצי שעה וכמעט ללא עימותים פונו אנשי הימין הקיצוני מ"מעוז הים", באתר גלובס, 30 ביוני 2005
  23. ^ חגי הוברמן, המינחת שנעקר-מנחת גוש קטיף, באתר "מרקיע שחקים" (ארכיון)
  24. ^ חנן גרינברג וארצי חלפון, ביום המשאל: אם ו-4 בנותיה נרצחו בציר כיסופים, באתר ynet, 2 במאי 2004
  25. ^ אנשי כוחות הביטחון הישראליים שנהרגו בידי פלסטינים ברצועת עזה, מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד למבצע "עופרת יצוקה" (לא כולל), באתר בצלם, ‏2008.
  26. ^ אדם רז, בימין משוכנעים שההתנתקות גרמה לאסון. זהו שקר מופרך שצריך לפרק, באתר הארץ, נובמבר 2023
  27. ^ ספר קינות גוש קטיף לתשעה באב
  28. ^ ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר, ימים כתומים: ההתנתקות - החשבון והנפש, ידיעות ספרים, 2006
  29. ^ עיתון "ארץ ישראל שלנו" תאריך כ"ה תשרי תשס"ח עמוד 8
  30. ^ בני משה, כיכר "גוש קטיף" נחנכה באשקלון, באתר ערוץ 7, 27 במאי 2010.
  31. ^ כרמית ספיר ויץ, אסתר שטרייט-וורצל מתנתקת מהקונצנזוס, באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2008
  32. ^ שלמה פיוטרקובסקילמעלה מ-700 בתי ספר יציינו את "יום גוש קטיף", באתר ערוץ 7, 28 בינואר 2013
  33. ^ מפת העיר באתר העירייה.
  34. ^ בת אל בנימין, חדש בירושלים: כיכר גוש קטיף, באתר ערוץ 20, 7 בפברואר 2017.