גוש קטיף
| תוכנית ההתנתקות | ||||
| המאבק על תוכנית ההתנתקות | ||||
| ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות | ||||
| ביצוע ההתנתקות | ||||
| ההתנחלויות שפונו | ||||
| ||||
| רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות | ||||
גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. גוש קטיף כלל 18 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, ח'אן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה, ואחד במרכזה. סך הכול 22 יישובים. באוגוסט 2005 פונו היישובים על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים ו-600 בדואים (בדהנייה ובמואסי), רובם בגוש קטיף.
אוכלוסיית גוש קטיף הייתה כחצי אחוז מכלל האוכלוסייה ברצועת עזה, אך הגוש ישב על כרבע משטח הרצועה ותפס כשליש מקו החוף של הרצועה.
ההיסטוריה של הגוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסביבות שנת 1925 הציעו הבריטים לקרן הקיימת לרכוש את דיונות החול של גוש קטיף לצורך התיישבות, אולם ההצעה סורבה בנימוק שהאדמות אינן מתאימות לעיבוד חקלאי[1]. במוצאי יום הכיפורים תש"ז 1946 הוקם מדרום לעיר עזה כפר דרום כחלק מ-11 הנקודות. תושביו נאלצו לסגת ממנו לאור כיבושה של רצועת עזה בידי מצרים במלחמת העצמאות.
במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח, כחלק מתוכנית אלון. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:
- "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."
התנחלות ראשונה באזור גוש קטיף הוקמה בסוף מאי 1973, בדמות היאחזות נח"ל קטיף, שנקרא בתחילתו גדיש. על פי התוכנית, הייתה כוונה להקים במקום שניים-שלושה מושבים דתיים ומרכז אזורי[2]. התוכניות התקדמו לאיטן, ובראשית 1977 אוזרחה היאחזות קטיף ונקראה נצר חזני. באותה שנה הוחל בהקמת המושב קטיף ותוכננו שלושה יישובים נוספים: קטיף ג' = גני טל, קטיף ד' = גדיד וקטיף ה' = גן אור[3]. בסוף 1978 טרם נבנה במקום בית ספר או בית כנסת ונותרו בשלושת היישובים דירות ריקות[4].
במאי 1979 הוקמה מועצה אזורית חוף עזה שהקיפה את שלושת המושבים ואת מורג בדרום החבל. בעקבות הסכם השלום עם מצרים, דובר ב-1979 על הרחבת הגוש לשמונה עד עשרה יישובים[5][6]. עוד בתחילת 1979 הוקמה בדולח במסגרת ניסיון לקבוע עובדות בשטח, ובתחילת 1980 הוקם היאחזות נח"ל גן אור[7]. בספטמבר 1980 הוקמה היאחזות גדיד שתוכננה גם כבסיס למרכז האזורי נווה דקלים[8]. מנגד, עלתה בסוף 1979 ההצעה של אברהם כ"ץ-עוז לפרק את יישובי הגוש ולהעביר את רצועת עזה לידי מצרים[9]. הקמת גוש קטיף התבצעה על אדמות מדינה שלא היו בשימוש, כך שלמרות מספר טענות שנשמעו מתושבי עזה נגד הקמת הגוש[10], נתקלה הקמת הגוש באדישות מצד הפלסטינים, בעיקר מכיוון שהגוש הוקם על שטח חולי שהיה ברובו לא-מיושב ולא-מעובד[11] והיו אף שטענו שהפלסטינים שמחים על הפיתוח הכלכלי הנלווה להקמת הגוש[6].
לאחר פינוי סיני הוקמה נווה דקלים כמרכז אזורי של הגוש[12], וכן הוקמה עצמונה שאזרחה את היאחזות בדולח באזור הדרומי של הגוש.
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, סבלו תושבי גוש קטיף מהתקפות טרור חוזרות ונשנות מצד הפלסטינים. בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 קמו בגוש מספר מאחזים כתגובת התרסה נגד הטרור הפלסטיני. בשנת 2003, אחרי הבחירות לכנסת השש עשרה, החל ראש הממשלה אריאל שרון לגבש יוזמה לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה - היא תוכנית ההתנתקות. על היוזמה הודיע בכנס הרצליה 2004, ובתגובה החלו תושבי גוש קטיף להתארגן למאבק נגד הפינוי. למרות הפגנות המוניות רבות, והחלטת מתפקדי הליכוד כנגד התוכנית במשאל אותו שרון הבטיח לכבד, אך הפר את הבטחתו, המשיכה הממשלה בהליכים לאישור התוכנית. ב-2005 אושר חוק פינוי-פיצוי והחלו ההכנות לביצוע התוכנית.
ב-15 באוגוסט 2005 (י' באב התשס"ה) החל הפינוי מגוש קטיף. פנוי יישובי גוש קטיף, הביא להפגנות מחאה ואבל מצד התושבים המקומיים, אך ככלל - ללא אלימות (בלטו בחריגותם האירועים בכפר דרום). הפינוי הסתיים כעבור שבוע וב-12 בספטמבר עזבו כוחות צה"ל את רצועת עזה.
בגוש פעלו 6 בתי ספר ותלמודי תורה, 3 מוסדות תיכוניים, 6 ישיבות, 3 כוללים, 4 מדרשות ומכינה קדם צבאית. רק מעט מהמוסדות הוקמו מחדש אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות.
יישובי הגוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוש היישובים עצמו היה ממוקם בין רפיח לדיר אל-בלח, אולם היות שהמועצה האזורית חוף עזה, שהייתה הרשות המוניציפלית הוסמכה על כלל היישובים הישראליים ברצועת עזה, צורפו אל הגוש באזכורים רבים גם היישובים מצפון ומדרום לעיר עזה שיפורטו מיד. בגוש עצמו נמצאו שמונה עשר היישובים הבאים:
- נווה דקלים (הגדול שביישובי גוש קטיף)
- מורג
- גדיד
- גן אור
- בדולח
- בני עצמון
- כרם עצמונה (הרחבה של בני עצמון)
- שליו
- פאת שדה
- כפר ים
- רפיח ים. עד לפינויו, היישוב המערבי ביותר במדינת ישראל (עד לנסיגת צה"ל מסיני היה תואר זה שייך לשלהבת)
- שירת הים
- קטיף
- גני טל
- נצר חזני
- תל קטיפא.
מעט צפונה מהם, ליד דיר אל-בלח, שכן היישוב כפר דרום (היישוב הראשון בגוש קטיף). בין עזה לדיר אל-בלח שכן היישוב נצרים וצפון לעזה שכנו בתוחמת הצפונית אלי סיני, דוגית וניסנית.
מלבדם הוקמו ברצועה, במיוחד בתקופה שלפני הפינוי של הגוש מספר מאחזים בהם מאחז תפארת ישראל ובו בית כנסת עם שם זהה, היישוב נקרא על שמם של ישראל לוטט, חייל גבעתי שנהרג במוצב במורג וכן על שמה של האזרחית תפארת טרטנר שנהרגה מקאסם שנחת עליה בנווה דקלים, המאחז פונה לאחר עימות אלים כאשר חיילי גדוד 51 של גולני שנשלחו למקום הפינוי התעמתו עם בנות האולפנה ששהו באזור[13][14], מלבד מאחז תפארת ישראל היה גם את המקרה שבמלון חוף הדקלים הנטוש הוקם מאחז מעוז הים שגם הוא פונה לאחר התנגדות רבה של התושבים ששכרו את המלון על מנת לשכון בו.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טרם ההתנתקות הועסקו 65% ממועסקי גוש קטיף בשירות הציבורי. חקלאות היוותה ענף חשוב בגוש. חקלאי גוש קטיף עיבדו, באמצעות אלפי פועלים פלסטינים[15] ומאות תאילנדים[16], 4500 דונם אדמה, רובם חממות, וייצרו 320 אלף טון תוצרת חקלאית בשנה, בערך כספי של חצי מיליארד ש"ח[17]. 65% מייצוא ירקות החממה האורגניים בישראל ו-90% מירקות העלים ללא חרקים בישראל גודלו בגוש קטיף. סיורים חקלאיים אורגנו בגוש קטיף עבור חקלאים ומגדלים שרצו להתרשם מהחקלאות בגוש קטיף ומשיטות העבודה של חקלאי הגוש.
בגוש קטיף היו שני אזורי תעשייה, אחד בנווה דקלים בו היה מפעל גדול למתכת בשם מפעל חרושת קטיף, ואחד בקטיף. מלבד זאת הייתה בגוש גם משתלה, משתלת עצמונה אשר עד פינויה הייתה המשתלה השנייה בגודלה במדינה לצמחי בית (משתלת שפר בכפר ביאליק היא הכי גדולה). ענף חקלאות שלמעשה הומצא בגוש קטיף היה ירקות ללא חרקים אשר ארוזים בשקית - שוק שנכון ל-2005 הוערך בכמעט 200 מיליון שקלים, החברה הראשונה שעסקה בתחום הייתה חברת עלי קטיף מכפר דרום[18].
פנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגוש קטיף היו ארבעה חופי רחצה: חוף התמרים, חוף דקלים, חוף נצרים וחוף אשלים. חלק מהחופים היו נפרדים (על ידי מחיצה המפרידה בין גברים ונשים), וחלקם במתכונת של "חוף משפחה" - כך שמשפחה מצומצמת הייתה יכולה לשבת בו ללא זרים. כמו כן סמוך ליישוב נווה דקלים היה קיים מלון "חוף הדקלים" השוכן בסמוך לחוף הים, מלון זה ננטש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ויושב מחדש לקראת ההתנתקות במהלך 2005 על ידי מתנגדי התוכנית ששכרו את המקום מבעליו ושינו את שמו ל"מעוז הים"[19]. ביוני 2005 פונו השוהים מהמקום[20], והאתר הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי סגור. לצד החופים היו בגוש קטיף שני פארקים גדולים: פארק האגם וה"קטיפארי" (מעין פינת חי מורחבת).
מנחת תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מנחת קטיף
בתחילת שנות התשעים נחנך בגוש-קטיף מנחת למטוסים קלים, שפעל כעשר שנים. המנחת הוקם בין גני טל לנווה-דקלים, אורך מסלולו היה 800 מטרים, ורוחבו 6 מטרים. חברת "נשר" הפעילה קו תעופה סדיר משדה-דב למנחת קטיף. חברת מע"צ סללה את המנחת, המועצה האזורית חוף-עזה השקיעה 1.25 מיליון ש"ח בסלילתו.
המנחת נועד לשרת בעיקר את מתארחי מלון נווה-דקלים שהחל לפעול שנים ספורות לפני-כן. עקב אירועי האינתיפאדה הראשונה בית המלון סבל קשות מאבדן הכנסות עקב החשש להגיע למקום. ההנחה הייתה שמתן אפשרות להגעה מהאוויר יעיר מחדש את בית המלון. בשלב הראשון פעל הקו באורח סדיר פעמיים ביום שלוש פעמים בשבוע, בית המלון הפעיל הסעות אל המנחת ובחזרה בשעת נחיתת המטוסים. בחברת "נשר" תכננו גם הקמת בית הספר לטיסה במנחת, שישמש את תושבי הנגב המערבי.
בסופו של דבר התברר שמספר הטסים לא מצדיק החזקת קו קבוע. בנוסף, ככל שהתקדמו התהליכים המדיניים במסגרת הסכמי אוסלו, הפעילות במנחת דעכה, עד שצה"ל אסר לחלוטין באמצע שנות ה-90 על טיסות מטוסים בשמי גוש קטיף. לקראת פינוי גוש קטיף ותוכנית ההתנתקות המנחת איבד את תפקידו ופונה יחד עם תשתיות האזור[21].
התקפות טרור על הגוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
יישובי גוש קטיף והכבישים המובילים אליו אובטחו על ידי אוגדת עזה. החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, היו יישובי הגוש ותושביו מטרה למאות התקפות טרור מצד הפלסטינים. בשנות השמונים היו אלה יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות ישראליות בצירי הנסיעה ברצועה. בשנות התשעים, ירי והנחת מטעני חבלה נגד מכוניות ישראליות בציר התנועה וסכינאות בנקודות חיכוך בין הישראלים לפלסטינים.
בשנת 2001 חלו תמורות ושינויים במאפייני הטרור. זאת כתוצאה מההערכות הנרחבת של צה"ל באמצעי מיגון וביטחון ביישובים ובצירי התנועה. משנים אלו ועד פינוי היישובים, רוב ההתקפות כללו הפגזה במרגמות. בחלוף הזמן פיתחו הפלסטינים רקטה מאולתרת בשם "קסאם". המאמצים לפגוע בישראלים בצירי התנועה לא פסקו.
ציר כיסופים וגשר מור הצמוד אליו, שהיה באותה עת כביש הגישה היחיד לגוש ושעובר בין דיר אל באלח לח'אן יונס, שימש כמטרה עיקרית לפיגועים מצד המחבלים. בשנת 1989 נרצח במקום אביגדור דהרי על ידי פלסטיני תושב מחנה הפליטים נוסייראת בפיגוע דריסה. במהלך השנים ביצעו מחבלים אלפי פיגועי ירי, בחסות פרבריה הצפוניים של ח'אן יונס, ובהם נרצחו ישראלים רבים. פיגוע הירי החמור מכולם בציר היה רצח טלי חטואל וארבע בנותיה[22]. בנוסף להתקפות על הציר, בוצע מספר ניכר של ניסיונות חדירה אל עבר יישובי גוש קטיף, רובם סוכלו על ידי צה"ל, אם כי מספר פעמים המחבלים הצליחו לחדור אל אזורי החממות ולפגוע בעובדים ששהו שם.
בנוסף לפיגועי הירי, תושבי גוש קטיף חיו תחת הפגזה מתמדת מצד הפלסטינים. 5904 פצצות מרגמה ורקטות קסאם נורו אל עבר יישובי הגוש מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. ההפגזות התבצעו בתדירות כמעט יומיומית ורובן מאזור ח'אן יונס.
החל מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד למבצע עופרת יצוקה נהרגו 97 אנשי כוחות ביטחון ישראליים בידי פלסטינים ברצועת עזה.[23]
מתנגדי ההתנתקות טענו שהיישובים משמשים חומת מגן ליישובי הנגב המערבי ומונעים ירי רקטות עליהם ועל ערים עורפיות כגון אשקלון, נתיבות, קריית גת ואף אשדוד. לדידם, העובדה כי לאחר ההתנתקות נמשך ירי הקסאמים לעבר יישובים שמחוץ לרצועת עזה, ואף הגיע לנקודות צפוניות מבעבר, מהווה הוכחה לטענתם. מאידך, תומכי ההתנתקות טענו שהשליטה ברצועת עזה על כמיליון וחצי תושביה הפלסטינים מהווה מעמסה דמוגרפית, כלכלית ומוסרית על מדינת ישראל.
לאחר ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטחי היישובים שפונו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז שעזבו כוחות צה"ל את ההתנחלויות שברצועת עזה עם השלמת תוכנית ההתנתקות, נותר רובו המוחלט של השטח שננטש שומם. הפלסטינים החיים באזור כמעט ולא עשו שימוש בשטח שננטש וגם לא בחממות שהושארו בשלמותן. השימושים המשמעותיים ביותר שנעשו הם שימוש בבניין בית הספר האזורי בנווה דקלים לאוניברסיטת אל-אקצה (הנשלטת על ידי חמאס) ובניית מחנות אימונים צבאיים באזור התעשייה ביישוב. וכמו כן שוגרו בידי ארגוני הטרור משטחי הגוש המפונה, טילי קסאם רבים אל עבר ערי הדרום.
הנצחת גוש קטיף[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספר קינות גוש קטיף לתשעה באב כולל י"ט קינות מרבנים אישי ציבור ותושבים
- בשנת 2006 הוציאו ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר את הספר "ימים כתומים: ההתנתקות - החשבון והנפש", ספר המציג שיח בין גורמים מימין ומשמאל על סוגיית תוכנית ההתנתקות.
- ב- אוגוסט 2008 הוקם מוזיאון גוש קטיף בירושלים המנציח את החיים בגוש קטיף וההיסטוריה של יהדות חבל עזה מתקופת החשמונאים וההתנתקות. במקום ציר הזמן היסטורי, סרטים, גלריית תערוכות, ומוצגים רבים על יהדות עזה וגוש קטיף.
- בשנת 2009 הוקם המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון ביישוב ניצן. במקום קיים מרכז מבקרים חווייתי המספר את סיפור ההתיישבות בגוש קטיף וכן ארכיון ומרכז מחקר. מרכז קטיף מוציא לאור ספרים ומחקרים שונים, מפיק סרטים, מקיים ימי עיון וכנסים.
- ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת הקמת מרכז הנצחה לגוש קטיף לפני פינויו. באותו חודש הנפיק דואר ישראל בול זיכרון להתיישבות היהודית בגוש קטיף.
- ב-9 בספטמבר 2008 עירית אשקלון קראה לארבעה רחובות בשכונת "הנשיא הרצוג" על שם יישובים בגוש קטיף. הרחובות נקראו על שם ניסנית, מורג, אלי סיני וכפר דרום[24]. כמו כן נחנכה בעיר "כיכר גוש קטיף"[25].
- ב-2008 הוציאה הסופרת אסתר שטרייט-וורצל את הספר "קיץ כתום", רומן המספר על "גירוש גוש קטיף" ונוקט עמדה המתנגדת להתנתקות ותומכת במתנחלים[26].
- מספר מוזיקאים, בהם קרני אלדד ואריאל זילבר, הוציאו אלבומים המתעדים את המחאה נגד תוכנית ההתנתקות וכוללים חלק מהשירים ששימשו את המפגינים כנגד התוכנית.
- משרד החינוך קבע את התאריך כ"ב בשבט כיום הנצחת גוש קטיף[27].
- ב-2015 הוציא חנן בן ארי שיר לזכר גוש קטיף בשם ”אמא”
- בעיר נתיבות הוקמה שכונה שרחובותיה קרואים על שם יישובי גוש קטיף[28].
- ב-2 בפברואר 2017 חנכה עיריית ירושלים את כיכר גוש קטיף בסמוך למוזיאון גוש קטיף[29].
- ביישוב מבוא חורון נקראו רחובות על שם רוב יישובי גוש קטיף, ועל שם עוד יישובים יהודים מרצועת עזה (גני טל, דרך שלו, דרך נצרים, כפר דרום, תל קטיפא, גן אור, פאת שדה, כפר ים, עצמונה, ניסנית, גדיד, מורג, בדולח, ורפיח ים).
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריק יפת: על הניסים - סיפורים מגוש קטיף, הוצאת ספרית נצרים, תשס"ה, 2005.
- חגי הוברמן: שורשים בחולות, הוצאת מדרשת נצרים, תשס"ה, 2005.
- מירי צחי, קטיף: תשעה ימים באב, תמונות מאבק, הוצאת מקור ראשון, 2006.
- אלישיב רייכנר, כתום המאבק: גוש קטיף במערכה, למשכל - ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
- שרה אהרוני, כשהשמים התקרבו לאדמה, בהוצאת ספרית מעריב, 2011
- נעמי אלדר, חגי הוברמן, אלבום גוש קטיף, הוצאת מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, 2015
- דורי, נ' (2018). ההיבטים הספרותיים בקינות גוש קטיף. חמדעת, י, 119-93.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מוזיאון גוש קטיף בירושלים להנצחת גוש קטיף וצפון השומרון ויהדות עזה
- מרכז קטיף - המרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון
- גוש קטיף - אתר ועד מתיישבי גוש קטיף והמרכז לתיעוד ותודעת גוש קטיף
- אתר "יד-קטיף" - אתר שהוקם לזכר גוש קטיף וצפון השומרון, המכיל סרטים ותמונות
- אתר "מוזיאון גוש קטיף" אתר מוזיאון גוש קטיף בירושלים, מספר את סיפור ההתיישבות היהודית ברצועת עזה
- תמונות של יישובי גוש קטיף, אתר קטיף.נט הישן
- תמונות מגוש קטיף (פורום פרש)
- מצגת של משפחת טשנדי ובה תמונות מגוש קטיף, בעיקר מנווה דקלים וכן תמונות מפינוי הגוש ועזיבת הבית
- אתר הבלוגים של מפוני גוש קטיף
- חדשות גוש קטיף לאחר הפינוי
- תמונות וחומרי הסברה מלפני הפינוי
- תמונות מגוש קטיף ארבעה חודשים לפני הפינוי
- אורלי גולדקלנג, מקור ראשון, ראש מועצת עזה האחרון: "פתאום שרון לא דיבר איתי", באתר nrg, 10 ביולי 2015
- גוש קטיף (חבל עזה), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דני צדקוני, על סף התיישבות יהודית ברצועה, דבר, 19 בנובמבר 1971
- ^ עולים מבריה"מ יתיישבו בישוב העירוני בפתחת רפיח, דבר, 1 ביוני 1973
- ^ דני צדקוני, מערך התיישבותי בין עזה לאל עריש, דבר, 24 באוגוסט 1977
- ^ עזרא ינוב, גוש קטיף בין דחפורים לייאוש, מעריב, 17 בנובמבר 1978
- ^ יאיר קוטלר, מתתיהו דרולס: ביצועיסט בשטחים, מעריב, 24 באוגוסט 1979
- ^ 1 2 עזרא ינוב, היבול הראשון של נצר חזני, מעריב, 26 בספטמבר 1980
- ^ שני יישובים חדשים יוקמו באזור קטיף שברצועת עזה, דבר, 4 בינואר 1980
בוקי נאה, 4 האחזויות נח"ל יקומו החודש, מעריב, 7 בינואר 1980 - ^ היאחזות נח"ל גדיד הוקמה בגוש קטיף, דבר, 5 בספטמבר 1980
- ^ בנימין כצנלסון, זמורת זר, דבר, 23 בינואר 1980
דני צדקוני, שכני הרצועה מתווכחים על עתידה, דבר, 16 במרץ 1980 - ^ דני צדקוני, א-שאווה: התיישבות ברצועה - צעד בלתי נבון ובלתי אנושי, דבר, 25 במאי 1980
- ^ דני צדקוני, סתיו לא ברור ברצועה, דבר, 14 באוקטובר 1980
- ^ אריק טמיר, נווה דקלים היישוב המרכזי בחבל קטיף, מעריב, 31 בדצמבר 1982
- ^ תושבי גוש קטיף הגישו תלונה נגד חיילים שפינו מאחז, באתר וואלה!
- ^ חיילים מפנים את מאחז "תפארת ישראל" ליד נווה דקלים, באתר ערוץ 7, 25 בנובמבר 2004
- ^ קסאם נחת בגוש קטיף; 3 פועלים נהרגו, באתר ynet, 7 ביוני 2005
- ^ נועם שרביט, ממשלת תאילנד הוציאה צו הפסקת עבודה לפועלים התאילנדים בגוש קטיף, באתר News1 מחלקה ראשונה, 25 במרץ 2004
- ^ דו"ח פעילות מנהלת התיאום והקישור בזמן ההתנתקות באתר משרד החקלאות
- ^ מצב החסה בשטחים, באתר גלובס, 24 באוקטובר 2004
- ^ מאות פעילי ימין ישנו במלון חוף הדקלים, באתר וואלה!, 28 ביוני 2005
- ^ בתוך חצי שעה וכמעט ללא עימותים פונו אנשי הימין הקיצוני מ"מעוז הים", באתר גלובס, 30 ביוני 2005
- ^ חגי הוברמן, המינחת שנעקר-מנחת גוש קטיף, באתר היסטוריה תעופתית בישראל
- ^ חנן גרינברג וארצי חלפון, ביום המשאל: אם ו-4 בנותיה נרצחו בציר כיסופים, באתר ynet, 2 במאי 2004
- ^ אנשי כוחות הביטחון הישראליים שנהרגו בידי פלסטינים ברצועת עזה, מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד למבצע "עופרת יצוקה" (לא כולל), באתר בצלם, 2008.
- ^ עיתון "ארץ ישראל שלנו" תאריך כ"ה תשרי תשס"ח עמוד 8
- ^ בני משה, כיכר "גוש קטיף" נחנכה באשקלון, באתר ערוץ 7, 27 במאי 2010.
- ^ כרמית ספיר ויץ, אסתר שטרייט-וורצל מתנתקת מהקונצנזוס, באתר nrg, 21 בדצמבר 2008
- ^ למעלה מ-700 בתי ספר יציינו את "יום גוש קטיף" - חדשות חינוך, באתר ערוץ 7 חדשות, פוליטיקה, תרבות, יהדות ועוד
- ^ מפת העיר באתר העירייה.
- ^ בת אל בנימין, חדש בירושלים: כיכר גוש קטיף, באתר ערוץ 20, 7 בפברואר 2017.
