גזרת הכתוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גזרת הכתוב הוא מונח הלכתי נפוץ, המתאר הלכה או דין מהתורה, שאין מאחריו היגיון ברור (ולעיתים הוא נראה אף כמנוגד לו), ותוקפו מבוסס אך ורק על ציווי מפורש במקרא. מונח זה מהווה ביטוי לעקרון יסודי בתפיסה היהודית-אורתודוקסית, לפיו ציוויים מקראיים מחייבים באופן אפריורי, בין אם הם מובנים להגיון האנושי ובין אם לא, ואף אם הם עומדים בניגוד להיגיון האנושי.

פעמים שגזרת הכתוב באה לידי ביטוי בדברים העומדים בניגוד להיגיון האנושי; פעמים שהיא באה לידי ביטוי בניגוד לדינים אחרים הכתובים במקרא; ופעמים שהוא אף עומד בסתירה לפרטים שונים באותו נושא הלכתי עצמו.

ההתייחסות לגזרת הכתוב ועל החיוב במצוות התורה מצד עצמם ולא מצד ההגיון שבהם קדום ומופיע כבר במדרש.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה קלאסית לגזרת הכתוב היא פרשת פרה אדומה שהמקרא קובע כי באמצעות דמה ניתן לטהר טומאת מת. קיימות מספר התייחסויות לדין זה, ואחת מהידועות שבהן היא של המדרש: "העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים?! (כלומר, כיצד הפרה יכולה לטהר את הבגדים) אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי־אתה רשאי לעבור על גזרתי." (מדרש רבה, במדבר, פרשה יט) חז"ל גם מייחסים את הפסוק "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ"ג.) לניסיון של שלמה המלך, החכם מכל אדם, לעמוד על טעמה של פרשיית פרה אדומה, אך ללא הצלחה: "אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני."

בן סורר ומורה הוא דוגמה ידועה לגזרת הכתוב, והוא כל-כך בלתי אפשרי עד שאמרו חז"ל:[1] "דין סורר ומורה ועיר הנדחת לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע', עמוד א'.) הסיבה לכך שמקרה של בן סורר ומורה אינו אפשרי, נעוצה בכך שהתנאים שעליו לעמוד בהם כדי להיות מוגדר כבן סורר ומורה הם מוזרים ונדירים ביותר; כך לדוגמה עליו להיות דווקא זכר, הוא חייב לגנוב דווקא משל אביו ואמו ולא משל אחרים, וחייב להיות דווקא לפני גיל מצוות; בנוסף, החידוש המרכזי בפרשייה זו של בן סורר ומורה הוא שניתן לשפוט אדם על שם סופו, כלומר להרוג אדם עוד לפני שחטא את החטאים בגינם מגיע לו למות.[2]

דוגמה קיצונית יותר המשקפת מצב בו גזרת הכתוב עומדת בסתירה לדין אחר במקרא, ניתן למצוא במצוות ראייה הקובעת כי אף על פי שקטן פטור באופן עקרוני מכל המצוות - בזו הוא מחויב.[3]

דוגמה נוספת, קיצונית יותר משתי הקודמות, קובעת על פי גזרת הכתוב דין העומד בסתירה לדין אחר באותה פרשייה עצמה; בפרשיית אישה סוטה נאמר כי על האשת-איש שחשודה בזנות לשתות את "המים המאררים" לאחר שהבעל "קינא לה" (=חשד שהיא בוגדת בו), והיא גם "נסתרה" עם אחר (=הסתתרה עם אחר באופן מעורר חשד). אך כל זאת דווקא באישה נשואה, אולם במקרה של אישה שרק מקודשת, על אף שבמידה וזנתה גם היא חייבת מיתה כמו אישה נשואה, גזרת הכתוב קובעת כי היא אינה שותה מ"המים המאררים".[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]