גז טבעי בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גז טבעי הוא אחד ממקורות האנרגיה העיקריים המשמשים את ישראל, החל מראשית המאה ה־21. עד לתחילת המאה ה-21 כמעט לא היה הגז בשימוש כמקור אנרגיה, והשימוש המסיבי בו החל בעקבות התגלית המהותית הראשונה של שדות גז על ידי חברות ישראליות בים התיכון, בתחום המים הכלכליים של ישראל, בשנת 1999. במקביל לגילוי הראשוני של גז טבעי בישראל נעשה שימוש בגז טבעי שיובא משדות גז במצרים, אך לאחר חבלות חוזרות ונשנות בצינורות הגז בסיני, בעקבות ההפיכה במצרים, נפסקה אספקת הגז ממקור זה. כיום מסופקים צורכי הגז של ישראל בעיקר ממאגרי הגז הישראלים, לצד שימוש מועט בגז טבעי נוזלי מיובא לגיבוי. השימוש העיקרי בגז הטבעי בישראל הוא לצורך הפעלתן של תחנות הכוח של חברת החשמל ושל יצרנים פרטיים, ובשימוש משני צורכות את הגז גם חברות עתירות אנרגיה, כגון בז"ן, כתחליף למזוט ולסולר.

חיפוש והפקה של גז טבעי בישראל מוסדרים באמצעות חוק הנפט, התשי"ב-1952. הולכה של גז טבעי לצרכנים מוסדרת באמצעות חוק משק הגז הטבעי, התשס"ב-2002.[1]

יוסי לנגוצקי באתר קידוח "דלית 1"

שימושים

שימוש עיקרי בגז טבעי בישראל הוא הנעתן של תחנות כוח של חברת החשמל. התחנה הראשונה שהוסבה לשימוש בגז טבעי היא תחנת הכוח אשכול באשדוד.[2] הגז הטבעי מסופק לתחנה באופן ישיר מאסדה באתר "ים תטיס". האסדה שואבת את הגז מבאר אשר נקדחה בקרקעית הים, מול חופי אשקלון, ומספקת את הגז באמצעות צינור באורך 40 קילומטר היישר אל מתקני קליטת הגז שבתוך מתחם תחנות הכוח. המעבר לייצור בגז הפחית באופן משמעותי את רמת זיהום האוויר באשדוד, שסבלה מהערפיח שמקורו מתחנת הכוח מיום היווסדה.

בהדרגה בוצעה הסבה של תחנות כוח נוספות לעבודה בגז טבעי. בגז טבעי מופעלות תחנות כוח של חברת החשמל בחגית, גזר, רדינג, צפית ורמת חובב (זאת בנוסף לתחנת כוח אשכול). כמו כן מופעלות בגז טבעי תחנות כוח פרטיות באשקלון (במשולב עם מתקן התפלה), אשדוד (משולבת בפז בית זיקוק אשדוד) ורמלה (משולבת במפעל נשר) ומפעלי ים המלח באזור סדום.

בשנת 2010 כ-45% מתפוקת החשמל בישראל סופקה באמצעות גז טבעי, כ-50% מפחם והיתרה מסולר ומזוט.

צריכת גז טבעי בישראל

לאור התגליות, פעלה מדינת ישראל להקמת תשתיות להולכת גז בהיקף של מאות מיליוני דולרים. צריכת הגז על ידי חברת החשמל ממאגר "מרי" החל משנת 2004 ועד 2010 נאמדה על ידי ועדת ששינסקי בכ-17 מיליארד מטר מעוקב (BCM). הצריכה הכוללת במשק נאמדה בשנת 2010 לבדה במעל 5 מיליארד מטר מעוקב (BCM), בהיקף של כשלושה מיליארד שקל. תחזיות הוועדה אמדו את היקף הצריכה בשנת 2015 ב-10 מיליארד מטר מעוקב (BCM) לשנה, ולקראת 2030 ב-17 מיליארד מטר מעוקב.

תגליות גז בישראל

התגליות

ראשון מגדלי הקידוח בשדה הגז נועה

גז טבעי מועט (כמות של כ־2 BCM) התגלה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 במדבר יהודה, בקידוחי "זוהר", "כידוד" ו"הר קנאים" באזור דימונה-ערד. בגז זה נעשה שימוש לאורך שנים רבות למפעלי תעשייה באזור, ולשימוש בבתי מגורים ועסקים קטנים בדימונה ובערד[3].

בשנת 1999 התגלה מול חוף אשקלון מאגר "נועה", מאגר הגז הטבעי התת-ימי הראשון בישראל. המאגר התגלה על ידי שותפות ים תטיס השייכת לשותפויות הנפט "דלק קידוחים" ו"אבנר חיפושי נפט" (שבהובלת הגאולוג אלי רוזנברג), ובשיתוף החברה האמריקאית "נובל אנרג'י", בעקבות מציאת מאגרי גז טבעי בשכבה גאולוגיה דומה במצרים. בעקבות הגילוי הראשוני בוצעו קידוחים נוספים בשנת 2000 במאגר "מָרִי" הסמוך, שהכיל כ-32 מיליארד מטר מעוקב (BCM) גז טבעי. בעקבות גילויי הגז הטבעי החלה חברת החשמל בתהליך הסבה הדרגתית של יחידות יצור חשמל ממזוט וסולר לגז טבעי, במקביל לפריסה הדרגתית של צנרת הולכה לגז טבעי בישראל. כמקור לגז טבעי שימשו המאגרים הישראלים וגז מצרי, שהובל לישראל בשלוחה תת-ימית קצרה שהתפצלה מצינור הגז הערבי. מאגר מרי התכלה כמעט עד תומו מוקדם מהצפוי בראשית 2012 בגלל שאיבה מוגברת שנעשתה כדי לפצות על הפסקת אספקת הגז המצרי לאחר ההפיכה במצרים.

בראשית 2009, התגלו שלושה מאגרי ענק של גז טבעי בקידוח "תמר 1" כ-90 קילומטר מערבית לחיפה. את החיפושים יזם הגאולוג יוסי לנגוצקי[4]. נכון לתחילת 2011 כמות הגז מוערכת ביותר מ-240 מיליארד מטר מעוקב[5]. הבעלות על המאגר נמצאת בידי שותפויות "אבנר", "דלק קידוחים" ו"ישראמקו הישראליות, ונובל אנרג'י האמריקאית.

במרץ 2009 נתגלה מאגר נוסף מול חופי חדרה, דלית 1, במרחק 60 קילומטר מהחוף, במבחני הפקה שנערכו מאוחר יותר נאמדו המאגרים בכ-14 עד 15 מיליארד מטר מעוקב, אך נכון לתום 2010 הם נאמדים בכ-7 עד 8 מיליארד מטר מעוקב. בגלל הפוטנציאל הקטן בהרבה מזה של שדה "תמר", כדאיות פיתוח דלית אינו ברורה.

ביוני 2010 פרסמו דלק קידוחים, אבנר ושותפות רציו כי קיים סיכוי של 50% להמצאות 432 מיליארד מטר מעוקב במאגר לוויתן, הנמצא תחת רישיון משותף של קבוצת דלק, חברת רציו וחברת נובל אנרג'י. המידע הופק על ידי ניתוח של מיפוי תלת-ממדי של המאגר[6]. בסוף אותה שנה הוכרז כי בשדה זה נתגלו בוודאות 453 מיליארד מטר מעוקב[7].

בפברואר 2012, התגלה גז במאגר תנין 1, 120 ק"מ צפונית מערבית לחיפה, וצפון מזרחית מ"לוויתן". המחזיקות ברישיון המאגר הן "נובל אנרג'י" האמריקאית, "דלק קידוחים" ו"אבנר". הקידוח בוצע לשכבת הקרקע הידועה בתור "חולות תמר", בעומק (קרקע ומים) של 5,500 מטר. מאגר זה נחשב לשלישי בגודלו בישראל, על פי דיווחי החברות יש בו כ-30 מיליארד מטר מעוקב.[8]

מאגרי הגז נכון ל-2015 - במיליארדי מטר מעוקב (BCM)[9]
מאגר P1 כ-90% ודאות P2 כ-50% ודאות P3 כ-10% ודאות
תמר 209 288 328.3
תמר דרום 18 27.4 39.4
כריש 31.3 38.3 44.8
תנין 13.7 23.6 34.7
לוויתן 495 654.8 791.8
סך הכל 767.2 1,032 1,239
לוויתן לפי משרד האנרגיה[10] 373.1 492.5 594
סך הכל לפי משרד האנרגיה 643.3 868.4 1,041.2

הכנסות המדינה מתגליות הגז

רווחיהן של מפיקות הגז הטבעי בישראל חייבים במס חברות, כמקובל ביחס לכל החברות בישראל. בנוסף חייבות מפיקות הגז בתמלוגים למדינה בשיעור הקבוע בחוק הנפט - 12.5% משווי הנפט או הגז בפתח הבאר. בעקבות התגליות המשמעותיות של גז טבעי במים הכלכליים של ישראל בשנת 2009 מינה שר האוצר יובל שטייניץ ועדה ציבורית בראשות פרופסור איתן ששינסקי, שנודעה בשם ועדת ששינסקי, לבחינת מדיניות המיסוי של תגליות גז ונפט בישראל. על פי המלצותיה נחקק חוק היטל רווחי נפט, שמכוחו מוטל היטל על רווחי נפט - היטל שהוטל בהדרגה לפי ההכנסות המצטברות. ההיטל אינו מוטל כלל לפני שהמפיקות יחזירו לעצמן את השקעתן במלואה בתוספת 50% (לפני מס חברות). הכנסות המדינה מההיטל צפויות להגיע למיליארדים רבים, בהתאם למחיר שנקבע עבור הגז. כדי שהכנסות אלה לא יגרמו להשפעה שלילית על המשק, וכדי שגם הדורות הבאים ייהנו מפירותיהן, הוחלט על הקמת קרן לאזרחי ישראל, שתשקיע בחו"ל את ההכנסות מההיטל, ורק פירותיהן של הכנסות אלה יועברו לאוצר המדינה מדי שנה.

ועדת צמח

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת צמח

בעקבות גילויי הגז הוקמה במהלך 2012 ועדת צמח, ועדה בין-משרדית בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה והמים, שאול צמח, לבחינת משק הגז הטבעי ולגיבוש המלצות למדיניות הממשלה באשר לפיתוחו העתידי. אחד היעדים המרכזיים של הוועדה היה להגדיר את המדיניות הרצויה לשמירת עתודות לאספקת התצרוכת המקומית, אל מול האפשרות לייצוא הגז.

הוועדה קבעה את היקף הגז שיש להבטיח למשק המקומי במטרה שיספיק ל-25 שנה, וכתוצאה מכך הגבילה את הייצוא בכך שלשימוש מקומי, מ-2013 והלאה, יושארו כ-540 BCM. הוועדה קבעה שהייצוא נחוץ לצורך עידוד היזמים לחפש מאגרי גז חדשים ולפתח את המאגרים שנמצאו. בכך תגבר התחרות על אספקת הגז לצרכנים ויגבר ביטחון האספקה עקב ריבוי המקורות.

מתווה הגז

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתווה הגז

השליטה בתגליות הגז הגדולות "תמר" ו"לווייתן" בידי שותפות של שתי חברות, נובל אנרג'י ודלק אנרגיה, שיצרה למעשה מונופול בתחום הפקת הגז הטבעי בישראל, חייבה התערבות של הרגולטור. לאחר פולמוס ציבורי נרחב אושר בסוף 2015 מתווה הגז - החלטה של ממשלת ישראל מ-16 באוגוסט 2015.[11][12] לאסדרת הסוגיה.

המתווה כולל תשעה פרקים של הנחיות לגבי ניהול משק הגז הטבעי. הפרק הראשון מכיל קבוצה של חמישה פטורים לחוק ההגבלים העסקיים שניתנים לזכייני רישיון "לווייתן". סעיפים בהמשך המתווה מציעים לזכייני רישיונות "לווייתן" ו"תמר" פטורים מחובות מסוימות שקבע המחוקק בחוקים האלה: חוק הנפט, חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, חוק משק הגז הטבעי, וחוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע. הפטורים לחוק ההגבלים העסקיים ניתנים על סמך סעיף 52 בחוק, שמאפשר לשר הכלכלה לתת פטורים להסדרים כובלים מטעמים של מדיניות חוץ וביטחון המדינה.

המתווה עורר פולמוס פוליטי ומחאה ציבורית שהתבטאו בין היתר בסדרת הפגנות ברחבי הארץ[13] ובעתירות לבג"ץ. לפי הממשלה, המתווה נועד לקדם פיתוח מהיר של המאגרים, להזרים הכנסות ממסים למדינה, לתרום לביטחון אנרגטי ולביטחון המדינה ולשפר את יחסי החוץ שלה.[14][15] המתנגדים למתווה טוענים כי האישורים בו לדחיית פיתוח מאגרים ולהרחבת היקף יצוא הגז יגרמו לנזק כספי כבד למשק ויפגעו בביטחון המדינה ובביטחון האנרגטי שלה. בעתירות לבג"ץ גם נטען שהפטורים מהחוקים השונים יגרמו לפגיעות ברווחת הציבור ולקופת המדינה, ושרוב הפטורים ניתנים ללא סמכות משפטית. בנוסף נטען שהמתווה פוגע בעצמאותו של הדרג המקצועי בממשלה ולכבילת ידי הממשלות הבאות בהתנהלותן מול חברות הגז.[16] הממונה על ההגבלים דיויד גילה טען שהמתווה אינו מטפל כראוי בהסדרת תחרות וגילה פרש מתפקידו בגלל עמדתו בעניין.[17] יו"ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן פירסמה דוח על הנזק שייגרם לציבור מחוסר פיקוח על מחיר הגז, ולפי גורמים בתקשורת, התנגדותה למתווה הובילה להדחתה.[18] בדיוני בג"ץ הממשלה הודתה שהקביעה במתווה לא להטיל פיקוח על מחיר הגז תגרום לעליה ביוקר המחיה.[19]

למרות הסכמתו למתווה, שר הכלכלה אריה דרעי התפטר ממשרד הכלכלה ב-1 נובמבר 2015 בטענה שהוא לא רצה להיות אחראי על הפעלת הסמכויות לפי סעיף 52,[20] מהלך שהעביר את הסמכויות לידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו.[21] לאחר קבלת סמכויות של שר הכלכלה, ראש הממשלה ביקש לקיים התייעצות עם ועדת הכלכלה של הכנסת לגבי מתן הפטורים, כנדרש בחוק. ב-17 בדצמבר 2015 ראש הממשלה אישר את הפטורים להגבלים עסקיים, בניגוד להמלצת ועדת הכלכלה.

מחלוקת בעלות עם לבנון

האזורים הכלכליים הימיים של ישראל ושכנותיה

לאחר הגילוי בתמר 1, טענה לבנון שהשדה נמצא בשטחי המים המשויכים לה וטענה לבעלות על הגז. היא המשיכה לדרוש בעלות גם על דלית 1 ולוויתן, ואף איימה שהדבר ישמש עילה לפעולות התקפיות מצידה בעתיד. הטענות נדחו על ידי חברת נובל אנרג'י[22].

גז פלסטיני

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרין (שדה גז)

חברת בריטיש גז (BG Group) פעלה בישראל בין השנים 1996 ל-2008, ובשנת 2000 חשפה מאגר גז פוטנציאלי, שדה מרין, מול חופי עזה המוערך בכ-40 BCM. מאגר זה משותף עם הרשות הפלסטינית. לאורך השנים, בעקבות מחלוקות פוליטיות שונות וחוסר יכולת להגיע להסכם מול חברת בריטיש גז לצורך תחילת פעולות קידוח, שדה הגז נותר בלתי מנוצל. במשא ומתן מעורבות גם חברת החשמל מחד, ומצרים מאידך.

יבוא גז טבעי נוזלי לישראל

בתחילת 2011 הורה שר התשתיות, עוזי לנדאו, לקדם מיזם לייבוא גז טבעי נוזלי (LNG), שיצמצם את התלות של ישראל בגז טבעי המיובא ממצרים.[23] ביולי 2012 החלו העבודות לבניית מצוף ימי לקליטת גז טבעי ממכליות גז טבעי נוזלי מגזזות, כ-10 ק"מ מול חופי חדרה. באמצעות המצוף תוכל מערכת ההולכה הארצית לקבל גז טבעי בנפח של כ- 2-3 BCM בשנה. על פי השר לנדאו, הפרויקט הזה בלבד יוכל לספק כמעט מחצית מכמות הגז הטבעי השנתית הדרושה למדינת ישראל.[24]

בינואר 2013 החלו לראשונה לקלוט גז מונזל אוניה המגזזת, כאשר האחריות על המצוף מוטל על חברת הנתג"ז ואילו הזמנת האונייה המגזזת ותכולתה הוטלו על חברת החשמל[25]. ב-28 במרץ 2013 פורסם כי גז יחל לזרום מהמאגר כבר באפריל 2013.

מערכת הולכה וטיפול בגז הטבעי

מפת נתיבי הגז הטבעי בישראל

נתיבי הגז הטבעי לישראל בע"מ היא חברה ממשלתית שהוקמה בשנת 2003, למטרת הקמה והפעלה של מערכת הולכת גז טבעי בישראל. מערכת ההולכה הוקמה על פי תוכנית מתאר ארצית 37 וכוללת ארבעה קווי גז עיקריים:

מתקני הטיפול בגז, המקומות שבהם הוא ינוקה ויטופל לרמת שימוש תעשייתי, עדיין לא נקבעו.

רשת החלוקה

בשנת 2009 החל משרד האנרגיה לקדם תוכנית להקמת מערכת הולכה פנים־ארצית בלחץ נמוך (עד 16 בר), בעיקר לאזורי תעשייה וצרכנים קטנים, כזאת שתמשיך מהמקום שבו נעצרת מערכת ההולכה של נתיבי הגז הטבעי לישראל. לפי התוכנית, משרד האנרגיה חילק את המדינה לשישה מחוזות, כך שבכל אזור יצא מכרז למפעיל אחר. אזורי רישיונות חלוקה והחברות הזוכות:

  • אזור הנגב: חברת "נגב גז טבעי" בבעלות אמישראגז, אלקטרה וחמו אהרון
  • אזור המרכז: חברת "סופר אנ.ג'י." בבעלות סופרגז ושפיר הנדסה
  • אזור הדרום: חברת "גז טבעי דרום" בבעלות אמישראגז, אלקו התקנות ושירותים וחמו אהרון
  • אזור חיפה והגליל: חברת "מרימון גז טבעי צפון" בבעלות רימון שרותי ייעוץ וניהול וח.מר תעשיות
  • אזור חדרה והעמקים: חברת "סופר אנ.ג'י חדרה והעמקים" בבעלות סופרגז ושפיר הנדסה
  • אזור ירושלים: חברת רותם גז טבעי בע"מ בבעלות רימון שרותי ייעוץ וניהול וח.מר תעשיות

בשנת 2016 פרסם מבקר המדינה דו"ח על הפרויקט לחלוקת גז טבעי לצרכנים ;עיקר הממצאים היו:[29]

שמונה שנים לאחר שמשרד האנרגיה החל בפרויקט לחלוקת הגז הטבעי לצרכנים, ושש שנים לאחר שנתן לזכיינים הפרטיים הראשונים את הרישיונות להקמת צנרת החלוקה, מכתיר המבקר את פרויקט חלוקת הגז ככישלון. רק 17 ממאות הצרכנים הפוטנציאליים צורכים גז טבעי באמצעות רשת החלוקה; הצרכנים האמורים משתמשים בסך הכול בכ-95 מיליון קוב בשנה, פחות מעשירית מהכמות הצפויה להיות מסופקת (היקף צריכה מוערך של כ-1.5 BCM). עד למרץ 2016 נפרסו כ-159 ק"מ צנרת, שהם פחות משליש מהיקף הצנרת אשר אמורה להיכלל ברשת החלוקה. חלפו יותר מארבע שנים מאז החל משרד האנרגיה לגבש תוכנית אב לפיתוח משק האנרגיה, ועדיין לא אושרה התוכנית.

יצוא גז מישראל

ב-23 ביוני 2013 החליטה ממשלת ישראל כי ניתן לייצא עד 40% מהגז הטבעי, תוך אימוץ רוב המלצות ועדת צמח, עם הוספה של כ-100 BCM לכמות האסורה לייצוא.[30] בעקבות ההחלטה הוגשו עתירות לבג"ץ בטענה ש"החלטת הממשלה הינה החלטה בעלת השפעות אסטרטגיות, מרחיקות לכת והשלכות ארוכות טווח על אזרחי המדינה, על החברה ועל המשק בישראל ועל כן החלטה זו צריכה להתקבל רק לאחר דיון בכנסת".[31] בדיון שנערך בבג"ץ ב-20 באוקטובר, בהרכב מורחב של 7 שופטים, נדחו העתירות.[32]

יצוא גז החל בפועל במרץ 2017, עם חיבורם של חברות תעשייה ירדניות למאגר תמר.[27]

יבוא גז לישראל

המקטע הישראלי של צינור הגז הערבי

גז מצרי

לאחר משא ומתן ממושך עם מצרים שנמשך כחמש שנים, נחתם ב־21 ביולי 2005 ההסכם לרכישת גז טבעי ממצרים בכארבעה‬ מיליארד דולר בכמות של 7 מיליארד מטר מעוקב (BCM) בשנה, במחיר של 3 דולר ליחידת גז (מליון BTU). לפי הסכם זה, אמור היה להיות מסופק גז טבעי החל מראשית שנת 2008 באמצעות הצינור התת-ימי מאל עריש לאשקלון למשך 15 שנה, עם אופציה להרחבת העסקה עד ל-20 שנה[33]. ישראל ומצרים חתמו גם על הסכם הנותן עירבון לכל עסקת הגז. בייצוא הגז לישראל עסקה חברת EMG המצרית באמצעות המקטע הישראלי של צינור הגז הערבי המחבר בצינור תת-ימי את אל עריש לאשקלון ומשם מתחבר למערכת הולכת הגז הישראלית. בפברואר 2008 החל לזרום הגז ממצרים[33].

ב-5 בפברואר 2011, פוצץ צינור הגז הטבעי בסיני, אשר גרם להפסקה מוחלטת באספקת הגז לישראל וכן למדינות שאליהן מוזרם הגז באמצעות צינור הגז הערבי (ירדן, סוריה) למשך 39 יום. מאז אין אספקת גז סדירה ממצרים. עם חידוש ההזרמה סופקו כמויות גז חלקיות בלבד. ב-27 באפריל 2011 צינור הגז הטבעי בסיני פוצץ בשנית, והפיצוץ השבית את הזרמת הגז לישראל ולירדן למשך 45 יום. ב-12 ביוני 2011 חודשה הזרמת הגז הטבעי לחברת החשמל, כאשר כמויות הגז שסופקו היו נמוכות מההתחייבויות החוזיות. ההזרמה כללה גם אספקה לצרכנים חדשים שחתמו בינתיים הסכמים נוספים עם חברת הגז המצרית (בתי הזיקוק לדוגמה). ב-4 ביולי 2011 פוצץ בשלישית צינור הגז הטבעי בסיני, ובעקבותיו הופסקה הזרמת הגז הטבעי לישראל ולירדן. ההזרמה חודשה כעבור יומיים. ב-12 ביולי 2011 פוצץ ברביעית צינור הגז הטבעי בסיני, והופסקה הזרמת הגז לישראל. ב-30 ביולי 2011 פוצץ בחמישית צינור הגז הטבעי, עוד בטרם חודשה אספקת הגז שהופסקה עקב הפיצוץ הקודם. ההזרמה חודשה ב-21 באוקטובר. ב-10 בנובמבר 2011 פוצץ בשישית צינור הגז הטבעי בסיני, בעקבותיו הופסקה שוב הזרמת הגז הטבעי לישראל. ההזרמה חודשה ב-19 בנובמבר 2011. ב-28 בנובמבר 2011 התרחש פיצוץ נוסף, ומאז לא חודשה האספקה.

באפריל 2012 הודיעה חברת הגז הממשלתית של מצרים EGAS באופן חד צדדי על ביטול ההסכם לחברת הגז הישראלית EMG, בגין אי עמידה בהתחייבויות כספיות מצד האחרונה[34]. הפסקת העברת הגז מכיוון מצרים אילצה את משק החשמל בישראל לעבור לדלקים יקרים ומזהמים יותר כגון סולר ומזוט עד לתחילת אספקת הגז ממאגר תמר באפריל 2013. חברת החשמל תבעה את חברות הגז המצריות לקבלת פיצוי בסכום של 4 מיליארד דולר ופנתה לבוררות בינלאומית במטרה לקבל פיצוי על הפסקת הגז. בדצמבר 2015 נפסק כי חברות הגז המצריות צריכות לפצות את חברת החשמל ב-1.76 מיליארד דולר[35] לאחר התנגדות המצרים ובעקבות הקפאת המשא ומתן על ייבוא גז מישראל[36] הסתמנה פשרה על מחצית הסכום[37].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חוק משק הגז הטבעי, באתר המשרד לתשתיות לאומיות
  2. ^ תני גולדשטיין, בשורה: חברת החשמל מתחילה להשתמש בגז טבעי, באתר ynet, 6 בנובמבר 2003
    תני גולדשטיין, תחנת הכוח באשדוד עברה כולה לגז טבעי, באתר ynet, 14 באפריל 2004
  3. ^ מאגר הגז של המדינה שלא מדברים עליו - ותיכף ייגמר, באתר גלובס
  4. ^ דברי הגאולוג יוסי לנגוצקי, אבי תגליות הגז בים התיכון העמוק הישראלי בכנס מיוחד שהתקיים בכנסת – 29 דצמבר 2014, energianews, ‏29 דצמבר 2014
  5. ^ מקור - דו"חות החברות
  6. ^ שהם לוי, "כלכליסט", נובל אנרג'י: סיכוי שמאגר לוויתן גדול פי 2 מתמר, באתר ynet, 3 ביוני 2010
  7. ^ סיון איזסקו וליאור גוטמן, עכשיו זה רשמי: במאגר לוויתן יש 453 מיליארד מ"ק גז טבעי, באתר כלכליסט, 29 בדצמבר 2010
  8. ^ דלק קידוחים ואבנר: גז טבעי בהיקף של 1.1 TCF ב"תנין", 6 באפריל 2012, מאת ליאור זנו באתר themarker
  9. ^ דוח תקופתי 2014 אבנר חיפושי נפט
  10. ^ [ http://www.globes.co.il/en/article-new-report-sees-20-less-gas-reserves-in-leviathan-1001041847 פחות גז בלוויתן]
  11. ^ החלטה מספר 476 של הממשלה מיום 16.08.2015
  12. ^ פנייה לקבלת התייחסות הציבור
  13. ^ עינת פישביין, הילדים של קיץ 2011 - מי באמת מוביל את מאבק הגז?, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 26 בנובמבר 2015
    ערן אזרן, יניב קובוביץ, אלמוג בן זכרי, נעה שפיגל, ההפגנה הגדולה מאז קיץ 2011: אלפים הפגינו נגד מתווה הגז, 11 עצורים בת"א ובאר שבע, באתר TheMarker‏, 8 בנובמבר 2015
  14. ^ תצהיר ראש הממשלה נתניהו בעניין מתווה הגז
  15. ^ צבי לביא, פלוג: בנק ישראל תומך באימוץ מתווה הגז, באתר ynet, 1 בדצמבר 2015
  16. ^ אבי בר-אלי, מדוע אסור שמתווה הגז יאושר - ואיך ניתן לתקן אותו, באתר TheMarker‏, 7 בספטמבר 2015
  17. ^ אבי בר-אלי, "איני יכול עוד": התפטרות דרמטית של דיויד גילה, הממונה על ההגבלים - המכתב המלא, באתר TheMarker‏, 25 במאי 2015
  18. ^ אבי בר אלי, נקמת הגז: נתניהו ושטייניץ הדיחו את יו"ר רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן, באתר TheMarker‏, 5 אוגוסט 2015
  19. ^ אבי בר-אלי, הממשלה מודה לראשונה: מחיר הגז מתמר גבוה מדי, themarker, ‏07 בפברואר 2016
  20. ^ צבי זרחי, קומבינת הגז מתרחבת: נתניהו שוקל להעניק לדרעי תיק רווחה מורחב, באתר TheMarker‏, 1 בנובמבר 2015
  21. ^ רוני זיגר, דרעי התפטר "בצער" ממשרד הכלכלה; הממשלה אישרה העברת סמכויותיו לרה"מ, באתר כלכליסט, 1 בנובמבר 2015
  22. ^ יובל מעוז, השותפות בתגלית הגז הטבעי: קידוח "תמר 1" נמצא במלואו במים הכלכליים של ישראל, באתר TheMarker‏, 21 בינואר 2009
  23. ^ תני גולדשטיין, לנדאו מקדם תחליף לגז המצרי: יבוא גז נוזלי, באתר ynet, 6 בפברואר 2011
  24. ^ חדשות מאתר חברת "נתיבי הגז הטבעי לישראל", 24 ביולי 2012
  25. ^ אושרה הזרמת הגז מהאוניה המגזזת דרך המצוף הימי, 20 בינואר 2013 כתבה בפורטל תשתיות סביבה ואנרגיה
    קובי ישעיהו, ‏הגז הטבעי מתחיל לזרום; לנדאו: "נשקול הכפלת תפוקה", באתר גלובס, 24 בינואר 2013
  26. ^ הגז הטבעי מגיע לדרום: חברת נתיבי הגז הטבעי החלה להזרים גז בצנרת הדרומית, Bizportal, ‏1 באוגוסט 2009
  27. ^ 27.0 27.1 ערן אזרן, לראשונה בהיסטוריה ומתחת לרדאר: גז טבעי החל לזרום מישראל לממלכה הירדנית, באתר TheMarker‏, 1 במרץ 2017
  28. ^ עמירם ברקת, ‏אושר הערב: גז טבעי יוזרם לבתי הזיקוק בחיפה, באתר גלובס, 6 באפריל 2011
  29. ^ דוח מבקר המדינה השנתי 67א - רשות הגז הטבעי חיבור צרכנים לרשת החלוקה של הגז הטבעי
  30. ^ כתבי ynet, הממשלה אישרה: ניתן לייצא 40% מהגז הטבעי, באתר ynet, 23 ביוני 2013
  31. ^ יובל יועז, ‏הוגשה עתירה ראשונה לבג"ץ נגד יצוא הגז, באתר גלובס, 24 ביוני 2013
    המדינה קיבלה "צו על תנאי" בדיון על ייצוא הגז בבג"צ, אתר "תשתיות"
  32. ^ עמירם ברקת, ‏בג"ץ דחה העתירה נגד ההחלטה לייצא 40% מהגז, באתר גלובס, 21 באוקטובר 2013
  33. ^ 33.0 33.1 גיא מי-טל, לראשונה: הגז הטבעי ממצרים זורם לישראל, באתר ynet, 21 בפברואר 2008
  34. ^ אבי בר-אלי ויהונתן ליס, מצרים ביטלה את הסכם הגז עם ישראל; EMG: "זו הפרה של הסכם השלום", דה-מארקר, 22 באפריל 2012
  35. ^ ליאור גוטמן, חברת החשמל תפוצה ב-1.76 מיליארד דולר בגין פיצוץ צינור הגז המצרי, כלכליסט, 6 בדצמבר 2015
  36. ^ אבי בר-אלי, מצרים מקפיאה את המשא ומתן לייבוא גז ישראלי בעקבות הבוררות מול חברת החשמל, דה-מארקר, 6 בדצמבר 2015
  37. ^ ליאור גוטמן, דיווח: ישראל ומצרים יתפשרו על 865 מיליון דולר פיצוי לחברת החשמל, כלכליסט (פורסם ב-ynet‏), 18 במאי 2016