גטו לודז'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גטו לודז'
Bundesarchiv R 49 Bild-1733, Polen, Ghetto Litzmannstadt, Brücke.jpg
הגשר להולכי הרגל מעל רחוב זגיירסקה שהצטרף לשני חלקי הגטו. הרחוב עצמו לא היה חלק מהגטו. 1940
סוג גטו
מדינה ורתגאו
מחוז לודז' עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 10 בדצמבר 1939
תאריך שחרור 19 בינואר 1945
צבא משחרר הצבא האדום
מספר אסירים בשיא 205,000
השתייכות האסירים יהודים מפולין, אוסטריה וגרמניה, צוענים
קואורדינטות 51°48′05″N 19°26′29″E / 51.801389°N 19.441389°E / 51.801389; 19.441389
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הכניסה לגטו לודז'

גטו לודז' היה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין הכבושה. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. זה היה הגטו השני שהוקם, לאחר גטו פיוטרקוב, והאחרון שחוסל ב-1944.

שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-165,000 תושביה היהודים של לודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים וכן כ-7,000 צוענים.

בסך הכל עברו בגטו כ-205,000 איש. 877 נותרו בגטו כשהרוסים שחררו את האזור, וכ-10,000 שרדו את המלחמה במקומות אחרים.

הקמת הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים בגטו

כשהכוחות הגרמניים כבשו את לודז' בספטמבר 1939, הייתה בעיר אוכלוסייה של 672,000 בני אדם, יותר משליש מהם (כ-233,000) היו יהודים. הרייך סיפח את לודז' ישירות לורתגאו (חלק משטחי פולין שסופח בשנת 1939) ושינה את שם העיר לליצמנשטאדט. מטרתם הייתה לגרש את האוכלוסייה היהודית לשטחי הגנרלגוברנמן שלא סופחו לרייך ולהקטין את האוכלוסייה הפולנית באופן משמעותי ולהופכה לכוח עבודה זול לגרמנים. צו מיום 10 בדצמבר 1939, פקד על הקמת נקודת איסוף זמנית ליהודים מקומיים על מנת להקל את תהליך הגירוש. עד 1 באוקטובר 1940 הגירוש כבר הושלם, והעיר הייתה אמורה להיות "נקייה מיהודים" (Judenfrei).

הקמתו של הגטו נקשרה לסדרה של צעדים נגד היהודים, שבמסגרתם הם נושלו מעסקיהם ורכושם ונאלצו ללבוש טלאי צהוב. מאז פלישתה של גרמניה לפולין, יהודים רבים, בעיקר המנהיגות האינטלקטואלית והפוליטית, נמלטה לאזור הממשלתי או מזרחה לפולין הכבושה באזור הסובייטי. ב-8 בפברואר 1940 הגרמנים הגבילו את מגורי היהודים לרחובות מסוימים בעיר העתיקה של לודז' והרובע הסמוך (גיטו פתוח), האזורים שהפכו מאוחר יותר לגטו. פוגרום בחסות הנאצים שנערך ב-1 במרץ ובו נרצחו יהודים רבים, זרז את המעבר. במהלך החודשים שלאחר מכן, גדרות עץ ותיל הוקמו סביב האזור כדי לנתק אותו משאר חלקי העיר. אישים שאינם יהודים פולנים וגרו באותו אזור נאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור לאזורים אחרים בעיר. יהודים הוחתמו באופן רשמי בגטו ב-1 במאי של אותה שנה.

כמעט 25% מהיהודים ברחו מהעיר, ובזמן בו הוקם הגטו האוכלוסייה היהודית מנתה 164,000 איש. במהלך השנים הבאות, יהודים ממרכז אירופה וקבוצות מרומניה גורשו לגטו.

כדי להבטיח את הנתק בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית של העיר, הנאצים הפעילו יחידות משטרה שיועדו לסיורים היקפיים. כמו כן הוקמה משטרה יהודית בתוך הגטו כדי להבטיח שאף יהודי לא ימלט. בכל יהודי שנתפס מחוץ לגטו מותר היה, על פי חוק, לירות מטווח קצר. ב-10 במאי נכנסו לתוקף צווים האוסרים על כל קשר מסחרי בין יהודים ושאינם יהודים בלודז', שגררו גם עונשים חמורים. הקשר עם האוכלוסייה הפולנית שהתנגדה לכיבוש הנאצי שחיתה מחוץ לגטו נחלש מאד. בלודז' היה גם מיעוט אתני גרמני של כ-70,000 בני אדם, שרבים מהם היו נאמנים לנאצים.

מבנה הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגטו הוקם בחלק הצפוני של מרכז העיר, בשכונת באלוטי (Baluty). מדרום לגטו שכן רחוב פולנוצנה (Polnocna). גם מפעל הטקסטיל של ישראל פוזננסקי, המנופקטורה לא נכללה בשטח הגטו.

בכיכר השוק בלוטי שכן המטה של ​​הנהלת הגטו הגרמני, Gettoverwaltung, בראשות הנס ביבוב. הוא היה תחת סמכותו של המנהל היהודי עם חיים רומקובסקי, ראש היודנראט. רומקובסקי מונה לתפקיד זה על ידי הגרמנים באוקטובר 1939, עוד לפני הקמת הגטו, והוא מילא את התפקיד עד אוגוסט 1944, אז נשלח לאושוויץ. הוא היה מתווך בין השלטונות הגרמניים לבין היהודים. במתחם שוק בלוטי היו משרדיו ממוקמים בצריפי עץ. המזכירות המרכזית שהיה הגוף המרכזי דרכו ניהל את הגטו ואשר פעל במאי 1940 ועד לחיסולו של הגטו שכנה גם היא במקום זה. שוק בלוטי הופרד משאר הגטו, אפשר היה להיכנס אליו לאחר הצגת אישור כניסה. סביב כיכר השוק נוצרו מוסדות ומשרדים חשובים כמו גם מפעלים ומשרדי ממשלה, למשל. למשל בבניין מספר 5 היה מפעל של מעילי גומי. ברחוב דוורסקה (פולנית: Dworska) היו משרדים חשובים של הנהלת הגטו: מחלקת המטבח, מחלקת התובלה, מטה החלב ומחלקת הרכש. ליד, נאספו דלקים, פחם ועץ. הבניין מול הכניסה לגטו ברחוב לאגייוניצ'קה 25 (פולנית: Łagiewnickiej) היה מקום מושבם של מספר גופים חשובים כגון משרד הביקורת העליון וועדת הסחר המרכזית.[1]

משטרת ההגנה (גרמנית: Schutzpolizei) שהייתה יחידה במשטרת הסדר) והגסטפו שכנו ברחוב לימנובסקיגו (Limanowskiego) בבניין הפינתי שהוחרם לטובתם באפריל 1940. כך בוצע פיקוח פוליטי ומשטרתי על הגטו. Schupo שמר על הסדר. היא שמרה כי איש לא ברח מהגטו או נכנס לשטח באופן בלתי חוקי. מפקדת הרובע השישי של שופו הייתה כפופה למשמר הגטו. היו שם חמישה מהם: אחד צומת Podrzeczna של המערב ואת השנייה - ואת פס הפרנציסקני, III - Sporna ו בוי-Żeleński IV - Inflancka וחורשות ו- V - אוקופובה ו הפרנציסקני. לאורך גבולות הגטו, כמו גם רחובות נפרדים זגיירסקה Limanowskiego, המחסומים הוקמו ב 50-100 מטר. בשנת 1942 מספר זה ירד, פלדה שומרת כל 400 מטרים. מסביב לגטו היו גדרות תיל.

גשרים של הגטו Zgierska - Masarska - Podrzeczna. מלכתחילה הוצאו מתחום הגטו רחובות זגיירסקי ולימנובסקיגו. אלה היו עורקי תקשורת חשובים שהובילו לחלק הגרמני של העיר חשמליות ומכוניות רבות עברו שם. הגטו - שנחתך ברחובות אלה - נחלק לשלושה חלקים. בזמנים מסוימים נפתחו שערים מיוחדים, אשר התושבים יכלו לעבור מחלק אחד למשנהו. בקיץ 1940 נבנו שלושה גשרים מעץ שאפשרו לאנשים לעבור ברחובות כל הזמן. אחד היה ממוקם מעל רחוב Zgierska ליד Lutomierska, ליד הכנסייה של ההנחה של הבתולה מריה הקדושה, השני ב-Podrzecznea, השלישי ברחוב Limanowskiego ליד Masarska (במקום שבו רחוב Zachodnia היום).

כנסיית ההנחה של מרים הבתולה הקדושה, Kościelny Square 1 (Kirchplatz). בשנה הראשונה לקיומו של הגטו נסגרה הכנסייה אז החליטו הגרמנים לעשות מחסן של דברים שנגנבו מהיהודים שם. מאביב לסתיו 1942 הובאו בגדים מאנשים שנרצחו במחנה ההשמדה. במסגרת הטרנספורטים שנשלחו למחנה השמדה חלמנו מחלקת מיון עבור נוצות הוקמה בכנסייה.

כיכר הכנסייה (פולנית: Kościelny). בכיכר בבניין 2/4 שוכנו המטה של ​​מחלקות אוכלוסין, כולל משרד הרישום האזרחי והמחלקה הסטטיסטית. כאן נוצר "כרוניקה של גטו לודז", אחד המסמכים החשובים ביותר על השואה. העובדים שמרו מסמכי הארכיון בדבר הפעלת בגטו, הן הכרזות, פוסטרים וחוזרים, כמו נאומים של רומקובסקי, מסמכים של המגורשים - דרכוניהם, או רשימה פרטית. חלק גדול ממסמכים אלה שרדו עד היום.

היודנראט וחיי הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש היודנראט רומקובסקי בסיור בגטו
עובדים בחייטות באחד מהרסורטים בגטו

בראש היודנראט של הגטו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944) שנחשב לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של השואה. הוא קיבל סמכויות חסרות תקדים על ידי השלטון הנאצי, שהסמיך אותו "לנקוט בכל האמצעים הדרושים" כדי לשמור על סדר בגטו.

רומוקובסקי היה משוכנע שפריון יהודי יבטיח את הישרדותו של הגטו ("עבודה למען ההצלה"), כל עוד פירות העבודה בגטו יביאו תועלת לגרמניה, הוא האמין שהנאצים יעדיפו לשמור על חיי תושביו. רומקובסקי אימץ סגנון מנהיגות אוטוקרטית כדי להפוך את הגטו לקומפלקס תעשייתי עצום של ייצור מוצרים למען גרמניה. הוא אילץ את האוכלוסייה לעבוד 12 שעות ביום למרות התנאים הקשים מנשוא, כדי לייצר בגדים, מוצרי עץ ומתכת וציוד חשמלי עבור הצבא הגרמני. ב-1943, כ-95 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת הועסקה ברסורטים (כינוי לבתי המלאכה בגטו), אותם כינה רומקובסקי "מכרה זהב". אולי בגלל התפוקה הגדולה, גטו לודז' הצליח לשרוד זמן רב לאחר שחוסלו כל הגטאות האחרים בפולין הכבושה.

היודנראט נחשב למאורגן יחסית ואף סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים, כמו שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור. עם זאת, רומקובסקי גירש באופן שיטתי פעילים פוליטיים פוטנציאליים או כל מי שהייתה לו את היכולת להוביל את ההתנגדות לנאצים, ואילו המקורבים לו נהנו מתנאים טובים יותר מיתר האסירים.

התנאים היו קשים והאוכלוסייה הייתה תלויה לחלוטין בשלטונות הגרמנים. בגטאות אחרים ברחבי פולין, שגשגה "תעשייה" נסתרת שהתבססה על הברחות של מזון ומוצרים בין הגטאות והעולם שבחוץ. בלודז' לעומת זאת, זה היה כמעט בלתי אפשרי עקב ההקפדה החמורה והמיעוט הגרמני שישב בעיר. היהודים היו תלויים לחלוטין בשלטונות הגרמניים וביודנראט בכל הנוגע למזון, תרופות וציוד חיוני אחר. כדי להחמיר את המצב עוד יותר, המטבע החוקי היחיד היה מטבע שנוצר במיוחד בגטו. כדי להתמודד עם הרעב, היהודים סחרו ברכושם ובכסף שנותר להם על מנת לקנות שטר זה, ובכך נושלו מרכושם הפרטי. צריכת קלוריות טיפוסית ממוצעת נעה בין 700 ל-900 קלוריות ביום. הרעב השתולל ונפוצו מחלות כמו שחפת. דבר זה הניע אי שביעות רצון עם רומקובסקי, והוביל לשורה של שביתות במפעלים. ברוב המקרים, רומקובסקי הסתמך על המשטרה היהודית כדי לדכא את העובדים הממורמרים, ושוטרים יהודים אף הוצבו ברסורטים כדי להשגיח על העבודה. במקרה אחד של שביתה אף עורבה המשטרה הגרמנית. עם הזמן, תפסה העבודה חלק יותר ויותר מרכזי בחיי היהודים. הרסורטים תפסו את מקומם של בתי התרבות, בתי הספר ובתי החולים. הזקנים והילדים שנשארו בגטו נאלצו בסוף לעבוד גם הם.

אזור הקבורה של כ-43,500 מנספי הגטו בשנים 1944-1940, בבית הקברות היהודי בלודז', . מתחילה עוד צוינו שמות הנספים, אולם בהמשך, עם עליית התמותה, נותרו פרטי הנקברים בניירות. לאחרונה, במסגרת קורס המג"דים של צה"ל צוינו מעט מהקברים

היודנראט נאלץ להתמודד רבות עם המגפות והמחלות שפשטו בגטו. ציוד רפואי היו מוגבל והצפיפות הייתה איומה. כ-164,000 אנשים נאלצו להצטופף באזור של 4 קילומטרים רבועים, מתוכם רק 2.4 קילומטרים היו ראויים למגורים. אספקת הדלק הייתה נמוכה מאוד ואנשים שרפו כל מה שיכלו כדי לשרוד את החורף הפולני הקשה. כ-18,000 איש מתו מרעב בשנת 1942, ובסך הכל, כ- 43,500 אנשים מתו בגטו מרעב ומחלות.

בגטו לודז' הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. לפי הפקודה הגרמנית עברו לתוך הגטו כל בתי הספר העבריים בלודז', שבהם למדו 90% מהתלמידים היהודיים. בשנת הלימודים הראשונה למדו בבתי הספר בגטו כ-11,000 תלמידים, אך עם הזמן חלה ירידה משמעותית, ועד מאי 1940 למדו רק כ-7,300 תלמידים. מערכת החינוך כללה בית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים. תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים. כבר בתחילת 1941 נסגרו חלק מבתי הספר בגלל המחסור במבנים בגטו, ואחרי חופשת הקיץ נסגרו כל בתי הספר. תוכניות חינוך נוספות קוימו בגטו, ביניהן תוכניות שניסו לשלב עבודה עם שיעורים.

הגירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירוש ילדים יהודים מגטו לודז' ב-1942

הצפיפות בגטו הוחרפה כש-40,000 אנשים מהסביבה, כמו גם מגרמניה, לוקסמבורג, ומצ'כיה הכבושה (בעיקר מטרזיינשטט), יושבו מחדש בגטו לודז'. ב-20 בדצמבר 1941 הודיע רומקובסקי כי 20,000 יהודים יגורשו מהגטו, והם ייבחרו על ידי היודנראט מבין הפושעים, האנשים שסירבו לעבוד ועוד. ועדת פינוי הוקמה כדי לסייע בבחירת הקבוצה הראשונה של המגורשים. המגורשים נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה חלמנו. ב-15 במאי 1942 עוד כ-55,000 אנשים גורשו מלודז'.

עד ספטמבר 1942, רומקובסקי ויהודי לודז' למדו שגירוש פירושו מוות, בעיקר כשראו שמטענם של המגורשים הוחזר לגטו לעיבוד מחדש. הם היו עדים לפשיטה הגרמנית על בית החולים לילדים, שבה כל החולים נלכדו, הוכנסו למשאיות ולא נראו שוב. אנשים החלו לחשוד בגורלם של חבריהם שגורשו. פקודה גרמנית חדשה דרשה כי 20,000 ילדים יהודים יימסרו לגירוש. התעוררה מהומה בגטו על מי צריך לוותר. לאחר ששקל את האפשרויות, רומקובסקי היה משוכנע יותר מתמיד, כי הסיכוי להישרדות יהודית תהיה רק בעבודה פרודוקטיבית לרייך. הוא פנה להורי הילדים בגטו בזו הלשון:

מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על הטובים ביותר שיש לנו - הילדים והקשישים. הייתי ראוי שיהיה לי ילד משלי, אז נתתי את השנים הכי טובות בחיים שלי לילדים. אני כבר חייתי ונשמתי עם ילדים, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות! מסרו לי אותם! אבות ואמהות: תנו לי את ילדיכם!

למרות הזעזוע, להורים לא הייתה ברירה אלא למסור את ילדיהם לגירוש. חלק מהמשפחות התאבדו כדי למנוע את הבלתי נמנע. הגירושים הואטו במשך זמן מה לאחר ספטמבר 1942.

אלוהים על דוכן הנאשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 החליטה קבוצת חסידים בגטו לודז' לערוך דין-תורה עם הריבונו-של-עולם ובחרו בר' אלתר שנור (הרב ישראל דב איצינגר), חסיד ירא שמיים ומופלג בתורה, ששיכל שנים מבניו, שיהיה הטוען לכלל ישראל. צמו אנשי השטיבל ביום הדין-תורה ואמרו תהילים. בבוא הערב הדליקו נרות, ור' אלתר לבש קיטל, התעטף בטלית, פתח את ארון הקודש ובלב נשבר קרא: רבש"ע אנו הנאספים כאן, בנים לעם שבחרת בו, מזמינים אותך לדין תורה! במה חטאנו לפניך? ואם חטאנו, כלום עדיין לא נענשו די? כבר גמלת לנו גזרות רעות די והותר, ובמה חטאו עוללינו וטפינו? ברשות עדת ישורון שומרי מצוותך אנו אומרים לך רבון העולמים שאסור עוד להענישנו, מעשינו הטובים מרובים על מעשינו הרעים. משכילה ר' אלתר את טענותיו בקול חנוק מדמעות וחפר את ראשו בספרי התורה שבארון הקודש, ענו הנוכחים בקול רם: "לא, רב מדי העונש! אסור!" ומיד אחר-כן פייסו את הקב"ה, שזה עתה התריסו נגדו. כל הקהל קם על רגליו ואמר: יתגדל ויתקדש שמה רבא… (מספרו של מאיר אוריין "במעגלות החסידות ובנתיבות זמננו").

סוף הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורלו הסופי של גטו לודז' נדון בין בכירי הנאצים כבר בשנת 1943. היינריך הימלר קרא לחיסולו הסופי של הגטו, עם קומץ של עובדים שיועבר למחנה ריכוז מחוץ ללובלין, ואילו שר החימוש אלברט שפר דגל בהמשך קיום הגטו כמקור של כוח עבודה זול, דבר הכרחי במיוחד כשהמלחמה פנתה עורף נגד גרמניה.

בשנת 1944 היווה גטו לודז', עם כ-70,000 תושביו, הריכוז הגדול ביותר של יהודים במזרח אירופה. הגטו הפך למחנה עבודה אחד גדול, שבו הישרדות תלויה אך ורק ביכולת לעבוד. בתי הספר ובתי החולים נסגרו, ומפעלים חדשים, כולל מפעלי חימוש, הוקמו. כוחות סובייטיים היו במרחק של 60 קילומטרים משם והתקדמו במהירות, והניצולים חיו על שמועות עקשניות של ישועה. ואז, לפתע, הסובייטים הפסיקו את התקדמותם.

הבורות בבית הקברות היהודי בלודז' שנחפרו עבור אחרוני יהודי הגטו

בקיץ של שנת 1944, הגרמנים החליטו להתחיל בחיסול הדרגתי של האוכלוסייה שנותרה. מ-23 ביוני ועד 15 ביולי, כ-7,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה חלמנו, שם נרצחו. ב-15 ביולי 1944 נעצרו המשלוחים לשבועיים כשמחנה חלמנו פורק בשל הקרבה של הכוחות הסובייטיים. כשהחזית התקרבה, פקידים גרמנים החליטו להעביר את היהודים שנותרו, כולל רומקובסקי, לאושוויץ, וחיסולו של הגטו החל במהירות. ב-2 באוגוסט 1944 יצאה הרכבת הראשונה לאושוויץ ועליה גם רחל ביהם, חברת מחתרת שהתנדבה לצאת במשלוח על מנת להודיע לאן נוסעות הרכבות. ב-28 באוגוסט 1944, נרצחו באושוויץ אלפים מתושבי המחנה, כולל רומקובסקי ומשפחתו. כמה מאות אנשים נותרו בגטו לנקות ולאסוף את הציוד הנותר. עם התקרבות נסיגת הגרמנים מהמקום נחפרו עבור קומץ יהודים אלו שמונה בורות של קברי-אחים לעתיד בקצה בית הקברות היהודי, אך הסתתרותם הצילה אותם מגורלם הצפוי להם מידי הגרמנים. רק 877 יהודים שרדו ביום בו לודז' שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב-19 בינואר 1945, כולל 12 ילדים. בסך הכל, רק כ-10,000 מתוך כ-204,000 היהודים שעברו בגטו לודז' שרדו את המלחמה.

התנגדות לא חמושה בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו המיוחד של גטו לודז' מנע התנגדות ומרד חמוש בנאצים, כמו שנודעו בגטאות ורשה, וילנה וביאליסטוק. שלטונו החזק של רומקובסקי שמנע בכוח כל סוג של התנגדות, הניסיונות הכושלים להבריח מזון ואנשים לגטו בסביבה עוינת ובעיקר האמונה כי הפרודוקטיביות תבטיח הצלה (גם אם חלקית) הוציאו מכלל אפשרות מרד מזוין. אף על פי שצורה כלשהי של התנגדות חמושה נדונה בימים האחרונים של הגטו, היא לא יצאה אל הפועל מסיבות אלה.

ההתנגדות בגטו הייתה סמלית והגנתית. התנגדות סמלית לנאצים באה לידי ביטוי בחיים התרבותיים והדתיים העשירים ששמרו היהודים בגטו לאורך כל השנים הראשונות. למשל בתי הספר ומעונות היום שהמשיכו לפעול למרות התנאים הקשים. כאשר מבני בתי הספר הוסבו למגורים לאסירים נוספים שהגיעו הוקמו חלופות, במיוחד לילדים צעירים שאמהותיהם נאלצו לעבוד. לאחר שבתי הספר נסגרו בשנת 1941, רבים המשיכו לשמור על מעונות יום בלתי חוקיים לילדים שאמהותיהם עבדו. ארגונים פוליטיים המשיכו לפעול בגטו, ואף קיימו שביתות כשמנות המזון קוצצו. באחד המקרים, השביתה הייתה כל כך אלימה עד שהמשטרה הגרמנית נקראה כדי לדכא אותה. במקביל, שמרו האסירים על חיי תרבות עשירים שכללו הצגות, קונצרטים ועוד. על מנת לתעד את חיי היום יום בגטו לדורות הבאים ארגן היודנראט ארכיון בו צילמו באופן בלתי חוקי תמונות של מעשי הזוועה היומיומיים. אחד מהצלמים, הנריק רוס, הצליח לקבור את התשלילים ולמצוא אותם אחרי השחרור. בזכות הארכיון, המציאות של הגטו נרשמה ונשמרה. אנשי הארכיון החלו גם ביצירת אנציקלופדיה של הגטו ולקסיקון של הסלנג המקומי לתיאור חיי היומיום. האוכלוסייה היהודית שמרה בחשאי גם על כמה מכשירי רדיו בלתי חוקיים, כדי שיוכלו להתעדכן בנעשה בעולם שבחוץ.

התנגדות הגנתית בגטו כללה מניעת המשלוחים הסופיים ועזרה לאחרים להינצל. כ-800 יהודים הצליחו לשרוד את חיסולו הסופי של הגטו עד שהסובייטים שחררו את העיר. עוד לפני הגירוש הסופי, חברי תנועות הנוער חילקו מנות אוכל עם חברים שסירבו להתייצב לגירוש ואפשרו להם לשרוד, לאחר שהם כבר לא היו רשומים לעבודה ולא היו זכאים להקצבת מזון. אף על פי שהעבודה הייתה חיונית להישרדותו של הגטו, החבלה הייתה גם צורה של התנגדות. בשנים מאוחרות יותר, חלק מהעובדים אימצו את הסיסמה "לעבוד לאט", לעכב את עבודתם בשביל הוורמאכט.

היה מקרה בודד כאשר בונקר עם יהודים שהסתתרו התגלה, אחד האנשים תקף את הנס ביבוב, הממונה הישיר של רומקובסקי בממשל הנאצי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכל אונגר, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, ירושלים : הוצאת יד ושם, 2005.
  • שמואל הופרט, מלך הגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. זקן היהודים בגטו לודז, מחקרי יד ושם, תשמ"ד, י"ט, עמ' 99–124.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכל אונגר (עורכת), מַחבָּרוֹת: יומנו של יעקב פוזננסקי מגטו לודז', 1945-1941, (תרגום מפולנית: שושנה רונן ומיכאל סובלמן), ירושלים : הוצאת יד ושם, תש"ע 2010.
  • אריה בן-מנחם ויוסף רב (עורכים), כרוניקה של גטו לודז', ירושלים: יד ושם, 1989.
  • שרה זלוור אורבך, מבעד לחלון ביתי- גטו לודז', ירושלים: יד ושם, 1964.
  • ישעיה טרונק, יודנראט, יד ושם, תשל"ט 1979.
  • ישראל ביאלוטוצסקי, התנאים בגטו לודז' וחיסולו, תיק מס' 11 של המרכזייה הפדגוגית ביד ושם, מסמך: "קע-XI- 16".
  • אברהם מיכרובסקי, חיים במחנה, מאבק הישרדות בגטאות ורשה ולודז' ובמחנות רוונסבריק, קניגס-ווסטרהאוזן וזקסנהאוזן, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
  • אוסף תעודות מגטו לודז', באתר מורשת בגבעת חביבה
  • Miejsca pamięci Litzmannstadt Getta

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניהבלגיהברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏סלובקיה‏פולין‏צ'כוסלובקיהצפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל