גיבתון סוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןגיבתון סוף
Common reed bunting (emberiza schoeniclus) m.jpg
גיבתון סוף זכר
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: גיבתוניים
סוג: גיבתון
מין: גיבתון סוף
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Emberiza schoeniclus
ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
EmberizaSchoeniclusIUCN2019-3.png

תחום התפוצה של גיבתון סוף

  מקייץ
  יציב
  חולף
  חורף
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גיבתון סוף (שם מדעי: Emberiza schoeniclus) הוא מין של ציפור במשפחת הגיבתוניים.

בישראל הוא חולף וחורף לא שכיח. ניתן למוצאו בעמק בית שאן, עמק החולה, ומישור החוף, בעיקר בחושות קנים לצד מקורות מים.[2]

שם הסוג Emberiza הוא מגרמנית עתיקה, גיבתון. שם המין הספציפי schoeniclus הוא מיוונית עתיקה, ציפור לא ידועה על שפת המים.[3]

הוא נפוץ ברחבי אירופה וחלק גדול מהאזור הפלארקטי. רוב הציפורים נודדות דרומה בחורף, אך אלו בדרום ובמערב מרחב התפוצה יציבים. הוא נפוץ באגמים, אך גם מקנן בשטחים פתוחים יבשים יותר.

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבתון הסוף תואר על ידי חוקר הטבע השוודי קרל לינאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו תחת השם המדעי Fringilla schoeniclus.[4] גיבתון זה ממוקם כעת בסוג Emberiza שליניאוס הציג באותה מהדורה של Systema Naturae שלו.[5][6] המין הספציפי schoeniclus הוא מהיוונית העתיקה skhoiniklos, מילה ששימשה את המחברים היוונים לציפור לא מזוהה.[7]

ישנם תשעה עשר תת-מינים מוכרים.[6]

משפחת הגיבתוניים מכילה כ-300 מיני אוכלי זרעים, שרובם נמצאים ביבשת אמריקה; אם כי הסוג גיבתון, עם יותר מ-40 מינים, מוגבל לעולם הישן.[8]

גיבתון סוף קשור באופן הדוק לגיבתון סוף יפני ולגיבתון סוף מזרחי, כאשר שלושתם מסווגים לעיתים כבני סוג נפרד, Schoeniclus.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבתון סוף במגדיר קרוסלי

גיבתון סוף הוא ציפור בינונית, אורכו 13.5-15.5 ס"מ, עם מקור קטן ומוצק של אוכלי זרעים. לזכר יש ראש וגרון שחורים, פס שפם לבן, חלקים תחתונים בהירים, וגב חום ומפוספס בכבדות. לנקבה ניצוי פחות בולט, עם ראש חום מפוספס ויותר פספוס למטה. השיר של הזכר הוא "סריפ" שחוזר על עצמו.

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזונו מורכב בעיקר מזרעים, אולם את הצעירים הוא מאכיל בחרקים.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבייה מתחילה בדרך כלל בתחילת אפריל, ומסתיימת בסוף אוגוסט בהתאם למיקום ולגובה. המין הוא מונוגמי. הקן נבנה באמצעות זרדים, דשא וקנים מרופדים בחומרים רכים יותר כמו שיער, אזוב ושורשים, על שיח או קנה. הנקבות מטילות 4–5 ביצים בצבע אפור זיתי, המציגות את הסימנים דמויי השיער האופייניים לאלו של הגיבתונים. תקופת הדגירה היא 12–15 ימים כאשר הגוזלים מואכלים על ידי שני ההורים.[9]

סטטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבתון הסוף אינו מאוים באופן עולמי ומסווג ללא חשש על ידי ה-IUCN. האוכלוסייה האירופית המשוערת מונה לפחות 4.8 מיליון זוגות, במיוחד בשוודיה, פולין ונורווגיה. עם זאת, על פי הדיווחים מספרי גיבתון הסוף יורדים בנורווגיה, שוודיה וגרמניה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גיבתון סוף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גיבתון סוף באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ גיבתון סוף, פורטל צפרות - אתר הצפרות הישראלי, באתר www.birds.org.il
  3. ^ Jobling, James A. (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London, United Kingdom: Christopher Helm. pp. 145, 350. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  4. ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema Naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis (בלטינית). Vol. 1 (10th ed.). Holmiae (Stockholm): Laurentii Salvii. p. 182.
  5. ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema Naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis (בלטינית). Vol. 1 (10th ed.). Holmiae (Stockholm): Laurentii Salvii. p. 176.
  6. ^ 1 2 Gill, Frank; Donsker, David; Rasmussen, Pamela, eds. (2020). "Buntings". IOC World Bird List Version 10.1. International Ornithologists' Union. נבדק ב-29 במאי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Jobling, James A. (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. p. 350. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  8. ^ Hoyo, Josep del; Elliott, Andrew; Sargatal, Jordi; Christie, David A (eds.). "Emberizidae". Handbook of the Birds of the World Alive. Lynx Edicions. נבדק ב-13 באפריל 2014. {{cite web}}: (עזרה) (נדרשת הרשמה)
  9. ^ Copete, J.L; Christie, D.A. "Reed Bunting". Birds of the World. נבדק ב-8 במאי 2020. {{cite web}}: (עזרה)