גיירמו פריאנס הרננדס
 | |
| לידה |
3 בינואר 1962 (בן 62) סנטה קלרה, קובה  |
|---|---|
| מדינה |
קובה |
| השכלה |
אוניברסיטת הוואנה |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
גיירמו פריאנס הרננדס (בצרפתית: Guillermo Fariñas; נולד ב־3 בינואר 1962) הוא רופא לפסיכולוגיה, עיתונאי עצמאי מתנגד פוליטי בקובה.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרננדס נולד ב-3 בינואר 1962 בעיירה סנטה קלרה אשר במרכז קובה. אביו, גילרמו פריאנס קי, היה חבר לשעבר בתנועת "ה-26 ביולי" וחלק מכוחות הצבא הקובניים, ואמו הייתה פרמדיקית. פריאנס גדל אצל סבו ובשנת 1974 אביו שלח אותו לבית הספר " קמילו צ'ינפוגוס" שם נערכו חיילים ללחימה באמריקה הלטינית ובאפריקה. לאחר סיום לימודיו בבית הספר, בשנת 1980, הוא נשלח למלחמה באנגולה והוצב במחלקה המורכבת מיחידות אנטי מפלגתיות ויחידות מיוחדות. הוא נשלח לאחד עשר מבצעים צבאיים, שבמהלכן נורה פעמיים, ועליהם קיבל עיטורים צבאיים רבים. בשנת 1981 החל ללמוד בבית ספר צבאי גבוה יותר באקדמיה המוטסת אשר בברית המועצות שבוגריו נקראו "הכומתה הכחולה", אך עקב רשלנות סבל מחשיפה לחומר עצבי כימי שפגע בבריאותו עד כדי כך ששוחרר מהצבא. באזרחות, הוא חקר את העולם הספרותי, גילה את ההיסטוריה שהייתה נסתרת מעיניו עד כה והפך לאנטי-קומוניסטי.[1]
חזרתו לקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1983 חזר לקובה והחל ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת סנטרל דה לאס וילות. עקב עמדותיו הפוליטיות הפומביות, הוא נכנס לרשימת המעקב של המשטרה החשאית. פריניאס סיים את בית הספר בשנת 1988, אך לא יכול היה להיות פרופסור לפסיכולוגיה מכיוון שהוא נחשב לא אמין מבחינה פוליטית.
אחרי לימודיו עבד כפסיכולוג קליני בתחום הבריאות וכמזכ"ל הליגה הקומוניסטית הצעירה, ובהדרגה החל לבקר את המשטר הקומוניסטי ואת האלימות כלפי המתנגדים, כשהתנגד להוצאתו להורג של ארנאלדו אוצ'ואה סאנצ'ס, הוא גורש ממרפאתו ואיבד את חברותו בליגת הנוער הקומוניסטית. כמו כן, נשלל ממנו דיור על היותו לא אמין מבחינה פוליטית.[1]
פעילותיו הפוליטיות ומאסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1995 יצא פריניאס בגלוי נגד השחיתות שראה בקרב חברי הנהלת בית חולים גדול בעיר הולדתו סנטה קלרה. בתגובה נעצר על ידי שירות הביטחון הקובני למשך אחד עשר חודשים, הובל לאגף סגור בבית חולים פסיכיאטרי שם הוזרקו סמים לגופו. פריניאס סיפר שנים אחר כך: "עד היום אני לא יודע מה היה הרכב החומרים האלה, אבל דעתי ורוחי השתבשו לזמן ממושך".[2]
לאחר המשפט שנעשה במהלך חודשי מאסרו של פריניאס, הוא נידון לעשרה חודשי מאסר נוספים ופוטר מבית החולים בו עבד.
בתום מאסרו, החל פריניאס את פעילותו העיתונאית והאקטיביסטית כעיתונאי חופשי הלוחם לזכויות האזרחים בארצו ונאבק בהגבלות על חופש הביטוי. מחאתו כנגד השלטון התפתחה מעבר לכתיבה: הוא קיים 23 שביתות רעב. הארוכה שבהן, שנמשכה שבעה חודשים, הייתה בשנת 2006 אשר התרחשה כמחאה על ההגבלות החמורות שהטילה הממשלה על השימוש באינטרנט, והסתיימה רק כאשר חייו של פריניאס היו בסכנה.[3]
שביתת רעב מפורסמת נוספת אותה קיים פריניאס התרחשה במטרה למחות על מותו של עמיתו האסיר הפוליטי אורלנדו זאפטה טמאיו, פריניאס ציין שימשיך בשביתה עד לשחרורם של עשרים ושישה אסירי מצפון. שביתה זו הובילה לשחרורם של 52 אסירי משטר.[4]
פריניאס ממשיך את פעילותו הפוליטית והאקטיביסטית כנגד המשטר ובעד חופש הביטוי בשביתות רעב נוספות שמקיים ובהפגנות רבות.[5]
פרס סחרוב לחופש המחשבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2010 זכה פריניאס בפרס סחרוב לחופש המחשבה על ידי הפרלמנט האירופי. בטקס זכה לתשבחות על ידי הפרלמנט שכינו אותו כ"סמל המאבק לחופש הביטוי". בדצמבר 2010 הממשלה הקובנית שללה מפרינס אשרת יציאה הדרושה כדי לנסוע לשטרסבורג כדי לקבל את הפרס, והוצב בטקס כיסא ריק לכבוד פריניאס. בהודעה המוקלטת ששלח לטקס הענקת הפרס בפרלמנט האירופי, אמר פריניאס: "אני גאה להיות חלק קטן מרוח ההתקוממות של העם הקובני".[6]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Guillermo Faríñas Hernández (1962), www.memoryofnations.eu (באנגלית)
- ^ Helen Yaffe, We Are Cuba!: How a Revolutionary People Have Survived in a Post-Soviet World, Yale University Press, 2020-04-06, ISBN 978-0-300-24551-6. (באנגלית)
- ^ Guillermo Fariñas ends seven-month-old hunger strike for Internet access | Reporters without borders, RSF, 2006-09-01 (באנגלית)
- ^ Guillermo Fariñas, Victims of Communism (באנגלית)
- ^ Ruslanas Irzikevicius, Guillermo Fariñas: Cuba’s democracy needs Lithuania’s help -, the Lithuania Tribune, 2019-12-22 (באנגלית בריטית)
- ^ Guillermo Fariñas - winner of the 2010 Sakharov Prize | News | European Parliament, www.europarl.europa.eu, 2010-10-21 (באנגלית)