גילברט דה קלייר, רוזן גלוסטר השביעי
 | |
| לידה |
2 בספטמבר 1243 קריסטצ'רץ', דורסט |
|---|---|
| פטירה |
7 בדצמבר 1295 (בגיל 52) מונמות', ויילס |
| מקום קבורה |
מנזר טוקסברי  |
| מדינה | ויילס |
| כינוי | "הרוזן האדום" |
| בת זוג | ג'ואן מעכו |
| אב | ריצ'רד דה קלייר, רוזן גלוסטר השישי |
| אם | מוד דה לאסי, רוזנת גלוסטר |
| יורש העצר | גילברט דה קלייר, רוזן גלוסטר השמיני |
גילברט דה קלייר, רוזן גלוסטר השביעי (באנגלית: Gilbert de Clare; 2 בספטמבר 1243 - 7 בדצמבר 1295) היה אציל בריטי רב-השפעה, בעל אחוזות בספר הוולשי, שבין היתר תמיכתו בהנרי השלישי, היוותה גורם מרכזי בקריסת מרד הברונים.
עם מות אביו ב-1262, ירש דה קלייר את תוארי רוזנות גלוסטר ורוזנות הרפורד, איתם ירש גם את שטחי המשפחה הרבים בספר הוולשי בהם בטונברידג', קרדיגן וקארדיף, ואת אדונות הספר החשובה ביותר של גלמורגן. במהלך מרד הברונים, כשהוא פועל נגד המלך הנרי השלישי, עמד דה קלייר בראש כוח שביצע פרעות כנגד יהודי העיר קנטרברי באפריל 1264, בדומה למעשים דומים של הכוחות המורדים במוקדים נוספים ברחבי אנגליה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גילברט דה קלייר נולד ב-1243 למשפחת אצולה אנגלו-נורמנית ותיקה. אביו, ריצ'רד דה קלייר, היה אציל רב-השפעה בממשלתו של המלך הנרי השלישי, ונטל חלק מרכזי באישור תקנות אוקספורד בשנת 1258; סדרת מסמכים שהמשיכה את רעיונות המגנה כרטה, הגבילה את סמכות המלך והעניקה יותר שליטה למועצה[1]. חייו הבוגרים של גילברט החלו במקביל להתגבשות מלחמת הברונים השנייה בהנהגת גיסו של המלך, סימון דה מונפור. עם מות אביו בשנת 1263 ירש גילברט את תוארי רוזנות הרטפורד וגלוסטר, אך חש עלבון עמוק כאשר המלך החרים את אדמותיו (בהיותו עדיין קטין מבחינה חוקית) והעניק נדוניה עצומה לאמו האלמנה. בשל כך הצטרף גילברט למונפור במרד נגד הכתר. המורדים ניצחו את כוחות המלך בקרב לואס (1264), שבמהלכו נשבו הן המלך והן בנו הבכור והיורש, הנסיך אדוארד, ומונפור הפך בפועל לשליט הממלכה. עם זאת, גילברט התאכזב מאופן ניהול השלטון בידי מונפור, ובעיקר מכך שבניו נהנו מהטבות המלוכה, מה שגרם לו לחזור למחנה המלך. הוא סייע לשחרור הנסיך אדוארד, הצטרף אליו ולבעלי ברית נוספים, וביחד הביסו את המורדים בקרב אוושם (1265), שבו נהרג מונפור עצמו[2].
לאחר מפלת המורדים חנן המלך את גילברט על מעשיו הקודמים, אך הרוזן נותר ממורמר על נדוניית אמו, שפגעה בעושרו, ועל כך שלא קיבל תגמול הולם על חלקו בקרב אוושם. שוב פנה למרד נגד הנרי השלישי, השתלט על לונדון ותמך באצילים המכונים "המנושלים", שאיבדו את אדמותיהם בשל תמיכתם במונפור. לאחר משא ומתן הגיעו הצדדים להסכם שסיים רשמית את מלחמת הברונים השנייה ללא שפיכות דמים, וגילברט שב אל חסדי המלך. הוסכם כי יתלווה לנסיך אדוארד במסע צלב (שבסופו של דבר לא יצא לפועל). אולם מתיחויות נוספות פרצו כאשר הנרי השלישי חתם על הסכם עם ל'ואלין נסיך ויילס, שנראה בעיני גילברט כמזיק לאינטרסים שלו בגבול הוולשי. לבסוף גובש הסדר, וכשיצא אדוארד למסע הצלב ב-1270 נותר גילברט נאמן למלך עד מותו ב-1272. לאחר מותו של הנרי השלישי, ולפני שובו של אדוארד הראשון מארץ הקודש ב-1274, נטל גילברט חלק בניהול הממלכה לצד אצילים אחרים[3].
עם שובו של אדוארד הראשון נאלץ גילברט להתמודד עם מלך חזק בהרבה מאביו, והוגבל בפעילותו, אך נותר בן ברית חשוב במאבקי הכתר מול ל'ואלין בוויילס, אזור שבו היה לו משקל רב. ב-1282 נהרג ל'ואלין בקרב, אחיו דוויד' נלכד והוצא להורג, ווילס סופחה למעשה לאנגליה. בשנת 1290 נשא גילברט לאישה את ג'ואן, בתו של אדוארד הראשון, שהייתה צעירה ממנו בכשלושה עשורים, לאחר שפירק את נישואיו הראשונים. הנישואים הניבו בן ושתי בנות ונחשבו מוצלחים יחסית. שנותיו האחרונות התאפיינו בסכסוכים; תחילה הסתכסך עם רוזן דרבי, נאסר לזמן קצר ושוחרר, ובהמשך התמודד עם מרידות חדשות בנחלותיו בוויילס, עד שנאלץ להימלט עם משפחתו. אדמותיו הוולשיות הושבו לו רק באוקטובר 1295, כחודשיים לפני מותו בגיל 52. גילברט דה קלייר נודע כאדם עיקש ובעל שרידות פוליטית רבה, אף שהחליף צדדים במלחמת הברונים השנייה פעמים רבות, התעמת עם הכתר שוב ושוב ואף על פי כן הצליח לשמור על עושרו ומעמדו, הישג שלא רבים אחרים שעמדו מול המלך הצליחו להשיגו[3][2].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גילברט דה קלייר, רוזן גלוסטר השביעי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גילברט דה קלייר באתר קרב אוושם.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ The de Clares, Cardiff Castle
- 1 2 Gilbert de Clare, Earl of Gloucester, Shakespeare And History
- 1 2 Gilbert de Clare the 8th and last de Clare Earl of Gloucester, The History Jar, 14 במרץ 2019