גילוי וכיסוי בלשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גילוי וכיסוי בלשון היא מסה שכתב חיים נחמן ביאליק באוקטובר 1915, העוסקת בהבדל שבין שירה ופרוזה, ונחשבת לאחת המסות החשובות ביותר שנכתבו בנושא בעברית.

הטיעון המרכזי של המסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"גילוי וכיסוי בלשון" טוען ביאליק כי המילים בלשון אינן קבועות ונצחיות, אלא משמעותן משתנה במשך הזמן, בין אם מסיבות של השתנות השימוש בהן בשפת היומיום, או מסיבות של התיישנות ושחיקה. ביאליק טוען, ש"בעלי הפרוזה" משתמשים ברובד השווה שבלשון, ומנסים להשתמש במילים במשמעותן המקובלת, בלי לנסות לשנות את השפה ולהעיר אותה מתרדמתה. השירה, טוען ביאליק, משתמשת במילים באופן גמיש הרבה יותר, ומנסה להניע אותן באופן דינמי, ולהשתמש במשמעויותיהן הרדומות כמו גם אלו הערות.

אופי המסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסה עוסקת בנושא תאורטי במסגרת עיסוק פורמליסטי בשפה (בשפה בכלל, ולאו דווקא בשפה העברית). עם זאת, המסה כתובה בלשון פיוטית ומציגה את טיעוניה באמצעות דימויים ובליווי רמיזות וארמזים למקורות שונים. הדימוי המרכזי במסה מופיע לקראת סופה, והוא מדמה את הפרוזאיקונים להולכים על נהר קפוא, שאינם חוששים כלל להחליק או להיפגע, והם כהולכים על קרקע מוצקה. הם מתעלמים ממשמעויות לוואי, ויוצרים רושם של שפה סדורה וקבועה, אף על פי שלמעשה המים תחתיהם גועשים וסוערים. את הפואטיקנים מדמה ביאליק להולכים על נהר קפוא שקרחוניו נשברים, והם מוכרחים לעבור ולדלג מקרחון לקרחון, והם אינם יציבים לעולם:

"וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה - - - "

תקופת הכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסה נכתבת בתקופת מלחמת העולם הראשונה: ביאליק מצא לנכון לעסוק בכתיבה תאורטית על הלשון, בזמן שהעולם כולו כמרקחה. העיסוק בשפה הוא חלק מתפיסה כוללת של הוגים ציוניים באותה העת (בהם אליעזר בן יהודה ויוסף חיים ברנר), לפיה השפה היא האלמנט החשוב ביותר באיחוד העם היהודי בתפוצות, ואולי האלמנט המשפיע ביותר בהבאת העם היהודי לארץ אחת. על חשיבה זו חלקו בתקופה מסוימת רבים מההוגים הציוניים שדבקו בעמדה המכונה "ז'רגוניסטית", שתמכה בשימוש בעברית באופן מוגבל, במקביל ליידיש ולז'רגונים עבריים נוספים כשפות מרכזיות ביצירה העברית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]