גירושי יהודי איטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת איטליה במהלך המאה ה-15

יהדות איטליה היא קהילה עתיקה אשר קמה במהלך המאה ה-2 לפנה"ס, כאשר סוחרים מפרובינקיית יהודה התיישבו ברומא העתיקה. הנוכחות היהודית באיטליה התחזקה מאוד לאחר חורבן בית שני בשנת 70 וכישלון מרד בר כוכבא בשנת 135 ומתקיימת עד ימינו. ניתן לחלק את מקור היהודים שחיו בגלות באיטליה לשלושה[1]:

במהלך ימי ישיבת היהודים באיטליה של לאחר האימפריה הביזנטית, שקיבלה על עצמה את הנצרות, חוותה קהילה זו מספר תקריות אנטישמיות (בעיקר בשל קנאות דתית של הנוצרים באיטליה), שלעיתים נלוו להן גלי גירוש של היהודים תושבי ארץ זו.

יהודים מגורשים אלו נטמעו בעיקר בקהילות יהודיות שהתקיימו טרם גירושם בימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, ובהם: יהדות יוון, יהדות צפון-אפריקה ויהדות טורקיה. היהודים המגורשים נטמעו ביהדות האימפריה העות'מאנית, וצאצאי חלקם, למשל בקרב יהדות תוניסיה, נושאים עד היום שמות משפחה טופונימיים, שמעידים על קשר לערים ברחבי איטליה.

גלי הגירוש השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירוש במאה הראשונה לפני ספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבר מכתובת מהמאה הראשונה לספירה, שמזכירה את העבד היהודי המשוחרר, לוסיוס פיניוס זבדאס.

הסופר הרומי, ולריוס מקסימוס, שחי במהלך המאה הראשונה לספירה, טוען בספר הראשון של חיבורו (Factorum ac dictorum memorabilium libri IX) (פרק 3, § 3) כי בידו טקסט המספר כי היהודים שישבו ברומא חוו גירוש בשנת 139 לפנה"ס כי חלק מהם "ניסה להפיץ את היהדות בקרב הרומאים". אולם אין טקסט נוסף בן התקופה המדוברת או מתקופת המחבר שטוען זאת, התומך בטענה זו.

גירוש במאה הראשונה לספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 19, עת תקופת שלטונו של טיבריוס, היהודים גורשו מן העיר רומא, ככל הנראה מכיוון שעסקו בתעמולה דתית וגיור, ואף הצליחו לגייר את אשת הסנטור החשוב סאטורנינוס פוליוויה(אנ') ולאחר מכן גזלו מרכושה. אז גמלה בלב טיבריוס ההחלטה להציע לסנאט לגרש את כל היהודים והגרים מרומי, ומי שלא יציית או שלא יתכחש ליהדות ישלח לעבודת פרך כעבד עולם בסרדיניה. ההיסטוריון דיו קסיוס מציין את הגיור כסיבת הגירוש:[4] "משנהרו היהודים בהמוניהם לרומא ועסקו בהמרת רבים מבני המקום לאורחותיהם, הוא [טיבריוס] גירש את רובם".[5]

סווטוניוס, סופר רומי בן המאה השנייה לספירה, מציין שטיבריוס הטיל על היהודים גם גיוס בכפייה: "מנהיגים דתיים דיכא בחוזק-יד, בייחוד של המצרים והיהודים, וכפה על המחזיקים באמונת-הבל זו לשרוף את בגדי-הפולחן שלהם על כל אביזריו. את הנוער היהודי גייס לשירות צבאי ופיזרם בפרובינציות שאקלימן קשה; את שאר בני העם הזה...הרחיק מן העיר, ואיים בעונש של עבדות-עולם על אלה שלא יצייתו".[6]

סווטוניוס טוען כי במהלך ימי הקיסר קלאודיוס, היו סכסוכים קשים ומריבות עזות בין הנוצרים הראשונים (ששאפו לנצר כמה שיותר בני אדם במיסיון) לבין היהודים ברומא וכי הקיסר מאס בכך וגירש את שני הצדדים במאבק מרומא.[7] קסיוס דיו, היסטוריון שחי בין המאה השנייה והמאה השלישית לספירה, טוען כי קלאודיוס לא גירש את כל היהודים מרומא (וייתכן שרק גירש מיסיונרים נוצרים מהעיר): "באשר ליהודים, ששוב התרבו כל כך עד שבשל ריבוים היה קשה (לגרשם) בלי להרים מהומה כדי להרחיק אותם מהעיר, הוא (קלאודיוס) לא סילק אותם, אלא הורה להם שימשיכו לחיות בדרך המסורתית שלהם, רק שלא לקיים מפגשים המוניים (שיעורר את עניין הציבור הרומי הפגאני ואת זעם הנוצרים)."[8]

גירושים במאה ה-15[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירוש יהדות צפון איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרנטו שבצפון איטליה, התרחש ב-1475 מקרה רצח של ילד בן 3 שנעלם מביתו, במהרה נהפכה הפרשיה למה שיכונה "עלילת הדם בטרנטו" - יהודים הואשמו ברציחתו לצורך שימוש בדמו להכנת מצות לקראת הפסח. בתגובה לעלילה, נלקחו 8 יהודים על ידי הרשויות למשפט, נהפכו לקורבנות להתעללות ולבסוף הוצאו להורג עם שריפה על המוקד באשמה לרצח הפעוט האיטלקי.

בשל האירועים האלה, שלבסוף באו על פתרונם בשלום, החלו פרעות אלימות והתחדדות של שנאת יהודים על ידי נוצרים (אף נאסר על יהודים להלוות כספים בויצ'נצה ב-1479) שבמהלכה גורשו חלק מיהודי חבלי הארץ השכנים לטרנטו: ונטו, לומברדיה וטירול ב-1486.[9]

גירוש יהדות סיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות סיציליה
צו הגירוש של פרננדו השני, מלך אראגון ואיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה שהורה על גירוש יהודי ספרד שסירבו להתנצר, אשר שימש גם לגירוש יהודי סיציליה

בשנת 1474 נערכה עלילת דם ביהודי סיציליה ובשנת 1493 גורשו יהודי סיציליה, קהילה שמנתה כ-36,000 יהודים[10] או 37,000 יהודים שחיו ב-52 קהילות ברחבי האי,[11] בעקבות גירוש ספרד. משוער שמספרם של היהודים בסיציליה ב-1492 היה בין 3% ל-6% מסך האוכלוסייה באי.[12]

ב-29 אפריל 1492 הוצא צו לפיו יהודי לא יוכל להמשיך לחיות בתחומי השליטה של מלכות ספרד. רק אם יהיה מוכן להמיר את דתו הוא יוכל להמשיך להתגורר בתחומי הממלכה, שכללה, בין השאר את סיציליה. חלק קטן (אמנם רב מספרית) אכן נאנס להתנצר ונשאר באי כאשר רוב היהודים מסיציליה גורשו משם. האנוסים היו מושא להתעללות והשפלה מצד השלטונות הנוצריים של האינקוויזיציה.

תרגום הצו באנגלית מספר: "ידוע לכם כי נוצרים מְרֻשָּׁעים הושפעו ממגעם עם היהודים, התיהדו ועזבו את הכנסייה. בשנת 1480 בטולדו נעשה ניסיון להפריד בין היהודים לבין הנוצרים על ידי כליאתם בשכונות נפרדות. בתקווה שההפרדה "תרפא" את המצב."

לפי הצו, היהודים שאינם מוכנים להמיר את דתם, עליהם לעזוב את סיציליה תוך 90 יום. אחרת, הם צפויים לעונש מוות. חלק גדול מהיהודים היו סוחרים. הם נאלצו לממש את רכושם תוך זמן קצר ולשלם את המס שהוטל עליהם ולעזוב את האי. הצו כלל את הקצבים, האופים ויוצרי הנרות שנדרשו למכור את ציודם. כל העסקאות האלה נרשמו ויש לנו היום פירוט של שמות המשפחה של בעלי העסקים אשר נאלצו לממש את רכושם.

בארכיוני המדינה מופיעים המוכרים היהודים והקונים הנוצרים. הפרטים פורסמו במסמך הנקרא: Italia Judaica. להלן רשימה מדגמית של שמות המשפחה:

Adili David, Anaf Aron , Arnac Salamone , Azarini David , Azeni Mosè , Ben Iosep Iacob , Calabrisi David , Catalano Nissim, Chispi Abram, Elevi Muxa , Furnari Iosep , Isac David, Levi Busacca
הרופאים Lu Medicu Abram, Lu Medicu David , Lu Medicu Salomone , Lu Medicu Samuele ,
הבנקאיים Lu Presti Busacca , Lu Presti Iacob , Lu Presti Scibita, Mugnay Graziano , Russo Salomone , Sabuti Iesus ,
הכוהנים Sacerdotu Aron , Sacerdotu Barono , Sacerdotu Busacca , Sacerdotu Gabriele, Sacerdotu Leono , Sacerdotu Lia , Sacerdotu Mardoc , Sacerdotu Salomon ,

רשימה נוספת כוללת שמות משפחה מוכרים יותר, אולי משפחות רבנים וחכמים:

Abraham Rabbi Jacob ben , Abulafia Abraham ben Shemuel , ben Nachman Mosheh , ben Shalom Rabbi Abraham , Ben Yijù Abraham (חמש שמות) , Bonavoglia (Heftz) Mosè (Mohe) , Chanchio Sacerdote ( מניחים כי היה רב) Conti Jacob , di Minisci. Azaria , Finzi , Hadad Rabbi Nathan ben Sa 'adiah , Hasdaj Mosè , Mazza , Medici Mosè , Sanguinetti Rav Ismaele , Sigilmasi Rabbi Sa 'adiah ben Izahaq (כמובן רב), Tzarfati Rabbi Natronay ,

עד לגירושם מהאי הייתה זו קהילה פורחת ומשגשגת שהוציאה בתוכה בין השנים 13631492 כ-500 רופאים.

גזרת הגירוש לא פסחה על יהדות סירקוזה, שבסיציליה; ב-1493 התחוללה עלילת דם כנגד יהודי גטו סירקוזה, במהלכה נטען כי היהודים שחיו במקום שחטו איל במטרה ללעוג לצליבת ישו. כל היהודים בקהילה זו גורשו מן המקום.

יהודים רבים שגורשו מסיציליה בחרו להתיישב בקלבריה, בה התקיימה קהילה יהודית מאז המאה הרביעית.

גירושים במאה ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירוש יהדות טאראנטו וממלכת נאפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים שישבו בעיר טאראנטו ובכל ערי ממלכת נאפולי שנכבשו על ידי ממלכת ספרד הנוצרית-קנאית, חוו גירוש בשנים 1510 ו-1511, כפי שחוו אחיהם בספרד ובפורטוגל בעשורים קודם לכן. ביחד עם היהודים האיטלקים הללו גורשו גם "נוצרים חדשים" שישבו ביניהם, שהיו למעשה יהודים אנוסים.[13] מספר קטן מתוכם חזר למכורתם ב-1520, אולם גורש שוב ב-1540.[14]

גירוש יהדות קלבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1524 גורשו כל היהודים שישבו בקלבריה, בהוראת השלטונות הנוצריים הקנאים מספרד שהשתלטה על חבל ארץ זה. היה זה המשך של המדיניות האנטי-יהודית של ספרד הנוצרית שהובילה לגירוש ספרד ולאינוס רבים מהקהילות היהודיות בה להתנצר.

גירוש יהודי מדינת האפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גירוש יהודי מדינת האפיפיור

בשנת 1569 הוחלט על גירוש יהודים ממדינת האפיפיור. הגירוש בוצע בעקבות בולה אפיפיורית בשם "Hebraeorum gens" (באיטלקית: "הגזע העברי") שהוציא האפיפיור פיוס החמישי. חוק כנסייתי זה היה בתוקף עד כיבוש איטליה על ידי נפוליאון בונפרטה ב-1800.

החוק נועד ללחוץ על יהודים להתנצר תוך כדיי מתן הבטחה שלא יגורשו אם יעשו כך. מעטים נענו לצו והתנצרו, רוב היהודים שמר על דתו וגורש למקומות אחרים באיטליה, כמו: ליבורנו ופיטיליאנו.

מרבית היהודים שגורשו הגיעו לאימפריה העות'מאנית.[15] חלק מהמגורשים הפליגו בים והשתקעו בסלוניקי, באדירנה שבתראקיה ובקושטא וחלקם עברו ביבשת לאורך הדנובה והשתקעו בערים כמו ניקופול (היום בבולגריה סמוך לרומניה),[15] ובקהילות נוספות באזור הבלקן. היהודים שהיו בעלי מקצוע, אוריינים ושלטו במספר שפות נקלטו היטב במסגרותיה של האימפריה החדשה ושגשגו. היהודים שגורשו ממדינת האפיפיור שמרו על תרבותם, מנהגי הקהילה ונוסח התפילה שהביאו עמם מערי מוצאם גם לאחר גירושם והתערותם בקהילות החדשות.

השפעת מאורעות אלה על הקהילה היהודית הייתה דראסטית. ההגבלות והצווים על תחומי העיסוק מצד אחד וגביית המיסים על ידי השלטון (כלומר הכנסייה) מצד שני הביאו את הקהילה לפשיטת רגל כלכלית. במהלך המאות ה-17 וה-18 הפכו יהודי רומא לעניים מרודים והתגוררו בגטו בתנאים מחפירים עד כדי כך שחדר אחד שימש למגורי שלוש משפחות שהחזיקו בו שמונה שעות כל אחת. אף על פי כן המשיכו להתגורר בגטו בין 4,000 ל-6,000 יהודים. הפעילות התרבותית הענפה שקדמה לתקופה זו פסקה כליל, אם כי התקיימה פעילות חינוך בגטו ואחוז היהודים יודעי קרוא וכתוב היה גבוה משמעותית מהאחוז באוכלוסייה הכללית.

גירוש יהודי הטריטוריה המילאנזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שספרד הנוצרית והמאוחדת (לאחר הרקונקיסטה) כבשה נתחים מאיטליה, גורשו יהודי חבלי הארץ שנכבשו על ידי הספרדים ממקום מגוריהם בהוראת הכובשים הספרדים.

סמואל כהן, שליח היהודים ששלט בשפה הספרדית נשלח אל פליפה השני, מלך ספרד, כדיי לעצור את החרבת הקהילות היהודיות באיטליה, אולם לא הצליח במשימתו. למרות ההיסטוריה המרה של היהודים בספרד, צאצאי המגורשים מספרד והיהודים הרומניוטים המקומיים שחיו תחת פליפה השני באיטליה חיו באופן "נסבל" בטרם התהפך במדיניותו ושחזר את מהלכי אבותיו במאה השנים שחלפו.

היהודים קיבלו צו שהורה על גירושם באביב של 1597, אולם לא עזבו את איטליה והתקבלו בסבר פנים יפות ובתמיכה של שליטי מנטובה, מודנה, רג'ו אמיליה, ורונה ופדובה.

גירוש יהודי איטליה במאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שואת יהודי איטליה

במהלך מלחמת העולם השנייה, עם הכרזת הרפובליקה של סאלו ב-1943 גורשו מעל 8,500 יהודים מתוך סך של כ-45,000 יהודים שחיו באיטליה וברודוס, למחנות ריכוז בגרמניה הנאצית. מעל ל-8,000 מן המגורשים מצאו את מותם בשואה.[16] על אף שנודעו מקרים רבים של סיוע ליהודים, הרי שלהשתתפותה הפעילה של הרפובליקה של סאלו, שוטריה ופקידיה, באיתור היהודים, ריכוזם ומשלוחם למזרח, חלק משמעותי בגורלם של היהודים שנרצחו.

לזכר נספים אלו ולמען קורבנות נוספים ואחרים של הגזענות שהנהיגו גרמניה הנאצית ומשתפי הפעולה שלהם בשלטון הפשיזם, הוקם מוזיאון לזכר המגורשים על רקע גזעי או פוליטי (Museo Monumento al Deportato politico e razziale) בקארפי (Carpi) צפונית למודנה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקהילה היהודית באיטליה עד 1960 / דניאל קארפי, www.daat.ac.il
  2. ^ Jews in Italy, www.genami.org
  3. ^ Jane Gerber, The Jews of Spain: A History of the Sephardic Experience, עריכה: Mazal Holocaust Collection., Rogers D. Spotswood Collection., New York: Free Press, 1992, עמ' 146, ISBN 978-0029115732
  4. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 57, פרק 18, סעיף 5
  5. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 6 גיור, הגירוש מרומא בשנת 19 לסה"נ, עמ' 165; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  6. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, טיבריוס, 36.
  7. ^ Suetonius, The Lives of the Twelve Caesars, New York: New York: The Modern Library, 1931, פרק §25, עמ' 227: https://archive.org/stream/livesofthetwelve035040mbp#page/n251/mode/2up
  8. ^ Cassius Dio, Dio's Roman History, תרגום: Earnest Cary, London, England: William Heinemann Ltd, 7, 1968, Book 60, פרק 6, עמ' 383
  9. ^ R. Po-chia Hsia, Trent 1475: Stories of a Ritual Murder Trial, 0-300-06872-7: Yale University, 1992, עמ' https://books.google.com/books?id=e0Bxvq9iaXkC
  10. ^ The Jewish presence in Greece and the Balcans - culture, sacrafice, holocaust,, gulnbla.tripod.com
  11. ^ Michael Freund, Jewish life in Sicily reborn, Michael Freund (באנגלית)
  12. ^ Schelly Talalay Dardashti, At the ICJG: Jews in Italy, Tracing the Tribe, ‏2006-08-20
  13. ^ Taranto, www.jewishvirtuallibrary.org
  14. ^ "Tatanto" at Beit HaTfusot Museum
  15. ^ 15.0 15.1 שלמה אברהם רוזאניס, דברי ימי ישראל בתוגרמה, חלק שלישי, 1914, עמ' 50 באתר ‏ Hebrew Books
  16. ^ ד"ר ליליאנה פיצ'וטו פרג'ון (Liliana Picciotto Fargion),, ספר הזיכרון