גירוש יהודי וינה

גירוש יהודי וינה

כתובת מעל שער כנסיית לאופולד בלאופולדשטאדט, החוגגת את הריסת בית הכנסת והפיכתו לכנסייה
סוג	רדיפת יהודים, גירוש, expulsion of Jews
מדינה	האימפריה האוסטרית
קואורדינטות	48°13′00″N 16°22′00″E
משתתפים	לאופולד הראשון, יהודים
תאריך	26 ביולי 1670

גירוש יהודי וינה נעשה בגזרת לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהורה בשנת 1669 על הגירוש שבוצע בשנת 1670 (ה'ת"ל). לעיתים מכונה אירוע זה בשם גזרות וינה השניות, שבוצע אחרי גירוש יהודי אוסטריה ב-1421.

רקע

על פי פריווילגיה של פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, גורשו יהודי וינה מן העיר בשנים 1624/5 והתיישבו בגטו החדש ב"ורד התחתון", חלק ממה שנקרא היום לאופולדשטאדט. הקיסר לאופולד הראשון אישר ליהודי וינה את זכויותיהם שוב בשנת 1659 ואפשר להם בשנת 1663 לברוח אל תוך העיר במקרה של סכנה מהעות'מאנים.

הגירוש

הדמות המרכזית מאחורי הגירוש הייתה אשתו הקתולית הקנאית של הקיסר, מרגריטה תרזה מספרד. היא האשימה את היהודים באירועים מצערים כגון מותו של בנם הבכור פרדיננד ואצלב בינואר 1668 ושריפת אגף לאופולד החדש בפברואר אותה שנה. מסיתים נוספים היו הבישוף של ניטרה, לאופולד קארל פון קולוניץ' (החל מ-1670 בישוף של וינר נוישטאדט), חבר המסדר הקפוצ'יני רב ההשפעה ולימים בישוף וינה אמריך סינלי, וכן הכומר הווידוי של הקיסר, הישועי פיליפ מילר.

ב-19 ביוני 1669 החליטה מועצת המלך החשאית לגרש את כל היהודים מאוסטריה תחת נהר אנז. בצו קיסרי מ-2 באוגוסט 1669 ניתנה ליהודים ארכה עד 14 באפריל 1670 לעזוב את בתיהם; המועד הוארך עד ל-26 ביולי 1670. יהודי הפרובינציה נדרשו לעזוב עד פסח ה'תל"א (אביב 1671). לא דווח על מעשי אלימות, כמו אלו שהיו בגזרות וינה הראשונות. למעלה מ-1600 איש נאלצו לעזוב את העיר – תחילה העניים ביותר, אחריהם נזקקים, ורק מיעוט קטן של יהודים עשירים ובעלי השפעה ניסה להתנגד לגזירה. בספטמבר הוגשה לקיסר עצומה ובה ניסו לשכנע אותו לבטל את ההחלטה – באמצעות תיאור סבלם, מקרים של פגיעות ואף ניסיון לשכנע כלכלית על ידי פירוט סכומים שהועברו לקופה הציבורית. אך גם בקשותיהם, גם התערבויות של אישים רמי מעלה ואף של הוותיקן – לא הועילו. הפתרון היחיד שנותר – התנצרות – נדחה על ידי רוב המגורשים.

לפני עזיבתם, שכנעו היהודים את עיריית וינה להגן על בית הקברות ב-Seegasse, תמורת 4000 גילדן ששולמו על ידי האחים העשירים יצחק, ישראל והגיס ר' חגי חנוך פרנקל. הדבר היה חשוב להם במיוחד שכן אביהם, יעקב קופיל סג"ל פרנקל, שנפטר ב-17 באפריל 1670, היה מאחרוני הנקברים בבית הקברות.

בית הכנסת החדש שהוקם בשנת 1650 בלאופולדשטאדט נהרס בשנת 1670 ובמקומו נבנתה כנסיית לאופולד (לאופולשטאדט). זו נחנכה בשנת 1671 בנוכחות הקיסר והקיסרית, פמלייתם, ראש עיריית וינה דניאל לאזארוס שפינגר והבישוף וולדריך פון ולדרדורף. הכומר הראשון של הכנסייה היה יוהאן איגנץ ארנצהופר, שעל שמו נקראה בשנת 1906 ארנצהופרשטראסה. הטענה שהיסטוריונים בעיריית וינה בימי קרל לואגר ייחסו לו תפקיד מרכזי בגירוש – נדחתה בדוח ההיסטוריונים על שמות הרחובות ב-2013.

השלכות

עיריית וינה, שהייתה אמורה לשאת בהפסד מהכנסות מס היהודים, התקשתה לעמוד בהתחייבות. כמו כן נרשמו ירידות בהכנסות ממעברים, מסי בשר והכנסות נוספות – כולל הפסדים מדמי שכירות של מבנים ריקים. האצולה הנמוכה של אוסטריה תחתית, שבעבר התנגדה ליהודים, ביקשה לפתוח שוב אפשרות ליהודים לפעול, עקב ירידת מחירים חדה בתוצרת החקלאית.

יהודים רבים מהמגורשים התיישבו תחת חסותו של פאול הראשון אסטרהאזי דה גלאנטה בשבע קהילות במערב הונגריה (בורגנלנד). קבוצת מגורשים אחרת הקימה מחדש את קהילת פרשבורג. בהזמנת פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג התיישבו כ-50 משפחות יהודיות אמידות בברלין והקימו את קהילת יהודי ברלין, לימים הקהילה הגדולה והחשובה ביהדות גרמניה.

הגירוש לא נמשך זמן רב – כבר ב-1673 הותר ליהודים זרים להשתתף בירידים בקרמס, לאה אן דר טאיה, רֶץ ומיסטלבאך. יהודי החצר שמואל אופנהיימר ושמשון ורטהיימר שמרו על השפעתם הרבה בחצר הקיסרית, ובסוף המאה ה-17 הצליחו להביא להתיישבות יהודים נוספת בווינה.

לקריאה נוספת

• תומאס וינקלבאואר: Ständefreiheit und Fürstenmacht. בתוך: הרוויג וולפראם (עורך): Österreichische Geschichte. כרך 6/2, ISBN 3-8000-3987-7, עמ' 202–203.
• יוזף פון ורטהיימר: Die Juden in Oesterreich. Vom Standpunkte der Geschichte, des Rechts und des Staatsvortheils. מאייר וויגאנד, לייפציג 1842; מהדורה דיגיטלית, כרך 1, עמ' 123–132.
• דוד קאופמן: Die letzte Vertreibung der Juden aus Wien und Niederösterreich. וינה 1889 (ארכיון).