גירוש יהודי מדינת האפיפיור

גירוש יהודי מדינת האפיפיור הוא גירוש יהודים ממדינת האפיפיור בשנת ה'שכ"ט (1569). הגירוש בוצע בעקבות בולה אפיפיורית בשם "Hebraeorum gens" (באיטלקית: "הגזע העברי") שהוציא האפיפיור פיוס החמישי. חוק כנסייתי זה היה בתוקף עד כיבוש איטליה על ידי נפוליאון בונפרטה ב-1800.

החוק נועד ללחוץ על יהודים להתנצר תוך כדי מתן הבטחה שלא יגורשו אם יעשו כך. מעטים נענו לצו והתנצרו, רוב היהודים שמר על דתו וגורש למקומות אחרים באיטליה, כמו: ליבורנו ופיטיליאנו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיפיורים ראו ברפורמציה הפרוטסטנטית (אמצע המאה ה-16) איום ישיר עליהם וכחלק מתגובת הנגד לרפורמציה הופעלו גם אמצעים נגד היהודים במדינת האפיפיור. ב-14 ביולי 1555, חודשיים לאחר שנבחר לתפקידו, פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי את הבולה Cum nimis absurdum שבה נאסר על יהודים להיות בעלים של נדל"ן, להעסיק משרתים נוצרים, לעסוק ברפואה ולקשור קשרים חברתיים עם נוצרים. היהודים נדרשו לחבוש כובע צהוב (צהוב הוא סמל הבגידה בנצרות, ראו הטלאי הצהוב) ולהאזין לדרשות קתוליות בשבת. העיסוקים המותרים ליהודים הוגבלו לסחר בחפצים משומשים בלבד. העיסוק היהודי הנפוץ של מתן הלוואות בריבית התאפשר תחת פיקוח מחמיר. כמו כן נקבע בבולה כי היהודים חייבים להתגורר בנפרד משכניהם הנוצרים. גזרה אחרונה זו הביאה להקמת גטו רומא. עם הקמת הגטו הופרדו יהודי רומא משאר האוכלוסייה לרובע מוקף חומה שבו שלושה שערים שננעלו למשך הלילה. הבולה כללה בנוסף היתר ליהודים להתפלל בבית כנסת אחד בלבד בכל עיר.

שנה אחר־כך (1556) נידונו למוות והוצאו להורג בשריפה עשרים אנוסים שניסו לחזור ליהדות בעיר הנמל אנקונה. בתגובה נעשה ניסיון לארגן חרם כלל־יהודי על העיר. הניסיון שזכה לשם חרם אנקונה נכשל.

האפיפיור פיוס הרביעי בשנת 1562, מספר שנים לפני מותו, ביטל חלק מהגזירות שהוטלו על היהודים. לדוגמה, התיר ליהודים לשוב ולפתוח בנקים ב-16 מרכזים קטנים בנסיכות פארמה ופירנצה שבאיטליה. הזיכיון לפתיחת הבנקים חודש מדי שנה, עד מותו, אך מעליית פיוס החמישי חודשו הגזירות על היהודים.

הבולה האפיפיורית "Hebraeorum gens"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 בפברואר 1569 הוציא פיוס החמישי את הבולה האפיפיורית "Hebraeorum gens" (תרגום מלטינית: "הגזע העברי")^[1]:

"היהודים נפלו מהמרומים בגלל חוסר אמונתם ודנו את גואלם למוות מביש. כפירתם לבשה צורות כאלה, שלמען ישועת אנשינו, נחות מנוע את מחלתם. נוסף על הלוואה בריבית, שבאמצעותה שאבו יהודים בכל מקום וייבשו את רכושם של נוצרים עניים, הם שותפים של גנבים ושודדים, וההיבט המזיק ביותר בנושא הוא שהם מפתים אנשים תמימים באמצעות לחשים מאגיים, אמונות תפלות, וכשפים אל בית הכנסת של השטן ומתפארים בכך שהצליחו לחזות את העתיד.
חקרנו בזהירות איך הכת המבחילה הזו ניאצה את שמו של ישו וכמה הם מזיקים למי שחייו מאוימים על ידי הונאתם. בשל עניין זה ובשל נושאים קשים אחרים, ובשל חומרת פשעיהם אשר גדלה יום יום עוד ועוד, אנו מצווים, שבתוך 90 ימים, כל היהודים שבכל ממלכת הצדק הארצית שלנו – בכל הערים, המחוזות והמקומות – חייבים לעזוב אזורים אלו"

— List of Papal Bulls on Jewish Question נוסח כתב הגירוש שנחתם על ידי פיוס החמישי, תרגום חופשי מתרגום לאנגלית, באתר freerepublic.com‏, 11 בנובמבר 2010

הבולה ציוותה על גירוש, בתוך 90 יום, של כל היהודים ממדינת האפיפיור למעט מאנקונה ומרומא (כ-1,000 משפחות). באופן זה גורשו יהודים מכ-50 ערים.^[2] חוק זה היה בתוקף עד כיבוש איטליה על ידי נפוליאון בונפרטה. צו האפיפיור השפיע גם על קהילות נוצריות אחרות באיטליה, שלא היו תחת שלטון מדינת האפיפיור ובאזור לומברדיה, למשל, סבלו היהודים רדיפות. לעומת זאת, בפירנצה וליוורנו שבטוסקנה, זכו היהודים ליחס טוב יותר וב-1598 קיבלו היהודים מהנסיך פרדיננדו הראשון אישור לחופש מסחר וחופש בעניינים רבים אחרים.^[3]

לאחר הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית היהודים שגורשו הגיעו לאימפריה העות'מאנית.^[4] חלק מהמגורשים הפליגו בים והשתקעו בסלוניקי, באדירנה שבתראקיה ובקושטא וחלקם עברו ביבשת לאורך הדנובה והשתקעו בערים כמו ניקופול (היום בבולגריה סמוך לרומניה),^[4] ובקהילות נוספות באזור הבלקן. היהודים שהיו בעלי מקצוע, אוריינים ושלטו במספר שפות נקלטו היטב במסגרותיה של האימפריה החדשה ושגשגו. היהודים שגורשו ממדינת האפיפיור שמרו על תרבותם, מנהגי הקהילה ונוסח התפילה שהביאו עמם מערי מוצאם גם לאחר גירושם והתערותם בקהילות החדשות.

השפעת מאורעות אלה על הקהילה היהודית הייתה דרסטית. ההגבלות והצווים על תחומי העיסוק מצד אחד וגביית המיסים על ידי השלטון (כלומר הכנסייה) מצד שני הביאו את הקהילה לפשיטת רגל כלכלית. במהלך המאות ה-17 וה-18 הפכו יהודי רומא לעניים מרודים והתגוררו בגטו בתנאים מחפירים עד כדי כך שחדר אחד שימש למגורי שלוש משפחות שהחזיקו בו שמונה שעות כל אחת. אף על פי כן המשיכו להתגורר בגטו בין 4,000 ל-6,000 יהודים. הפעילות התרבותית הענפה שקדמה לתקופה זו פסקה כליל, אם כי התקיימה פעילות חינוך בגטו ואחוז היהודים יודעי קרוא וכתוב היה גבוה משמעותית מהאחוז באוכלוסייה הכללית.