גירוש יפו (1914)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גירוש יפו היה אירוע בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בו גורשו מיפו למצרים יהודים בעלי אזרחות רוסית.

הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1914 פרסם ג'מאל פחה, המפקד הצבאי העליון בחזית ארץ-ישראל וסוריה מטעם השלטונות העות'מאניים, צו לגירושם של נתיני רוסיה למצרים.

מושל יפו, בהאא א-דין, ניצל את עגינתה של האוניה האיטלקית "פלוריו" בנמל יפו, ובצהרי 17 בדצמבר, נר חמישי של חנוכה[1], (שכונה מאז "יום חמישי השחור") פשטו שוטרים וחיילים על רחובות יפו ותל אביב וחטפו כ-700 נפש - גברים, נשים וטף. רבים הופרדו ממשפחותיהם ומרכושם. פרטי הנחטפים תועדו ב"פנקס המגורשים" (המצוי בארכיון הציוני). החטופים הועלו בכוח על סירות שהובילו אותם אל האוניה, שם נבזזו מהם כסף וחפצי ערך שהיו ברשותם בטענה שעליהם לממן את הנסיעה, ובשעות הערב הפליגה האוניה לאלכסנדריה.

משה סמילנסקי תיאר את האירוע:

עד הערב נאספו על חוף הים מאות אנשים, אבות בלי בנים, בנים בלי אבות, בעלים בלי נשיהם, ונשים בלי בעליהן, מן החוף עלו צעקות ויללות והעלבון עולה על הכאב, את המון הנתפסים שמו צפופים כדגים מלוחים בסירות משא וישלחום אל האנייה.

משה סמילנסקי, "זכרונות" כרך עשירי, עמ' 18

ביישוב השתררה בהלה עצומה. כשלושים עסקני ציבור מיפו ומירושלים חתמו על עצומה שנשלחה לשער העליון בקושטא, ובה דרישה לעצור מיד את הגירוש ואף לפטר את מושל יפו. בסופו של דבר נכנע השער העליון ללחצים וציווה על ביטול פקודת הגירוש, אך המגורשים לא הוחזרו לארץ.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצרים הוקם "ועד העזרה לגולי ארץ ישראל וסוריה", שתמך במגורשים. השלטון הבריטי במצרים שיכן את הפליטים במתקנים כגון ורדיאן וגבארי, שם התאפשרו חיי קהילה עם מסגרות תרבויות וחינוכיות.

התוצאה הישירה של גירוש יפו הייתה התעתמנות של למעלה מ-15,000 איש שבקשו בדרך זו למנוע את גירושם מהארץ בעתיד, ובמקביל עזיבה של למעלה מ-10,000 איש שיצאו מן הארץ מיוזמתם. ביזמת השגריר האמריקאי בקושטא, הנרי מורגנטאו, שוגרה לארץ אניית המלחמה האמריקנית "טנסי", כדי לסייע בפינוי היהודים המבקשים לצאת. האוניה נסעה הלוך ושוב בין יפו לאלכסנדריה, והעבירה אלפים למצרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים - מחורבן לחורבן