גירוש יפו (1914)

גירוש יפו היה אירוע בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בו גורשו מיפו למצרים יהודים בעלי אזרחות רוסית.

הגירוש

בחורף 1914 פרסם ג'מאל פחה, המפקד הצבאי העליון בחזית ארץ-ישראל וסוריה מטעם השלטונות העות'מאניים, צו לגירושם של נתיני רוסיה למצרים. צו הגירוש הוצא לכל הנתינים של מדינות האויב של האימפריה העות'מאנית ובהם כ־50 אלף מבין 85 אלף היהודים שישבו אז בארץ ישראל, רובם ככולם היו נתיני רוסיה.^[1]

מושל יפו, בהאא א-דין, ניצל את עגינתה של האוניה האיטלקית "פלוריו" בנמל יפו, ובצהרי 17 בדצמבר, נר חמישי של חנוכה,^[2] (שכונה מאז "יום חמישי השחור") פשטו שוטרים וחיילים על רחובות יפו ותל אביב וחטפו כ-700 נפש - גברים, נשים וטף. רבים הופרדו ממשפחותיהם ומרכושם. פרטי הנחטפים תועדו ב"פנקס המגורשים" (המצוי בארכיון הציוני). החטופים הועלו בכוח על סירות שהובילו אותם אל האוניה, שם נבזזו מהם כסף וחפצי ערך שהיו ברשותם בטענה שעליהם לממן את הנסיעה, ובשעות הערב הפליגה האוניה לאלכסנדריה.

עד ראייה תיאר את שראה:

"חטפו ילדים ואנשים מהרחוב, ממקום העבודה הביאו אותם ישר לאונייה, בלי חפצים, בלי פרוטה [...] נשים וטף הוכו בלי רחם, העלו אותם לסירות גדולות, 80 עד 100 איש בכל אחת [...] הרבה נפלו הימה ורק בנס ניצלו ואחרים לא נודעו עקבותיהם עד היום [...]. תינוק בן חצי שנה נשאר בעריסה כי אמו נתפסה ברחוב והובלה לאונייה מבלי לתת לה אפשרות לקחת את ילדהּ [...] ילדים נשלחו לאונייה ללא הורים".^[1]

משה סמילנסקי תיאר את האירוע:

עד הערב נאספו על חוף הים מאות אנשים, אבות בלי בנים, בנים בלי אבות, בעלים בלי נשיהם, ונשים בלי בעליהן, מן החוף עלו צעקות ויללות והעלבון עולה על הכאב, את המון הנתפסים שמו צפופים כדגים מלוחים בסירות משא וישלחום אל האנייה.

— משה סמילנסקי, "זכרונות" כרך עשירי, עמ' 18

ביום שבת נערך גירוש המוני שני.^[1]

ביישוב השתררה בהלה עצומה. כשלושים עסקני ציבור מיפו ומירושלים חתמו על עצומה שנשלחה לשער העליון בקושטא, ובה דרישה לעצור מיד את הגירוש ואף לפטר את מושל יפו. בסופו של דבר נכנע השער העליון ללחצים וציווה על ביטול פקודת הגירוש, אך המגורשים לא הוחזרו לארץ.

תוצאות

במצרים הוקם "ועד העזרה לגולי ארץ ישראל וסוריה", שתמך במגורשים. השלטון הבריטי במצרים שיכן את הפליטים במתקנים כגון ורדיאן וגבארי, שם התאפשרו חיי קהילה עם מסגרות תרבויות וחינוכיות.

התוצאה הישירה של גירוש יפו הייתה התעת'מנות של למעלה מ-15,000 איש שבקשו בדרך זו למנוע את גירושם מהארץ בעתיד, ובמקביל עזיבה של למעלה מ-10,000 איש שיצאו מן הארץ מיוזמתם. ביוזמת השגריר האמריקאי בקושטא, הנרי מורגנטאו, שוגרה לארץ אניית המלחמה האמריקנית "טנסי", כדי לסייע בפינוי היהודים המבקשים לצאת. האוניה נסעה הלוך ושוב בין יפו לאלכסנדריה, והעבירה אלפים למצרים.