גלוריה סטיינם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גלוריה סטיינם
Gloria Steinem
לידה 25 במרץ 1934 (בת 89)
טולידו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Gloria Marie Steinem עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פעילות בולטת מייסדת העיתון Ms.
השכלה מכללת סמית'
מקצוע עיתונאית
מעסיק צ'איאן עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג דייוויד בייל (20002003) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • הומניסט השנה (2012)
  • מדליית רדקליף (2010)
  • פרס נסיך אסטוריאס לתקשורת ולמדעי הרוח (2021)
  • היכל התהילה של נשות אוהיו (1983)
  • פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (1980)
  • 100 נשים (BBC) (2023)
  • אגדה חיה של ספריית הקונגרס
  • היכל התהילה הלאומי לנשים (1993)
  • מדליית קולג' סמית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
www.gloriasteinem.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גלוריה מארי סטיינםאנגלית: Gloria Marie Steinem; נולדה ב-25 במרץ 1934) היא פמיניסטית, עיתונאית ופעילת זכויות אדם ממוצא יהודי. סטיינם נחשבת מנהיגה ודוברת התנועה הפמיניסטית האמריקאית החל מסוף שנות השישים[1]. היא הייתה מעורבת ביוזמות ובארגונים פמיניסטיים רבים. סטיינם כתבה טורים במגזין ניו יורק, ובעיתונים נוספים, והייתה שותפה מייסדת של מגזין Ms.[2].

ב-2013 עוטרה במדליית החירות הנשיאותית על ידי נשיא ארה"ב ברק אובמה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותה ונעוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיינם נולדה בעיר טולדו שבאוהיו, ארצות הברית. אמה רות נונוילר היא נוצרייה-פרסביטריאנית ממוצא גרמני וסקוטי. אביה ליאו הוא יהודי, בנם של מהגרים מגרמניה ומפולין, היה סוחר עתיקות נודד (עם קרוואן שאליו הצטרפה משפחתו). סבתה מצד האב, פאולין פרלמוטר סטיינם, הייתה יושבת הראש ועדת החינוך של אגודת הנשים הסופרג'יסטיות הלאומית (אנ'), נציגה במועצת הנשים הבינלאומית (אנ') ב-1908, והאישה הראשונה שנבחרה לוועדת החינוך בטולדו[3].

משפחת סטיינם התגוררה והתניידה בקרון, שממנו ביצע ליאו סטיינם את עבודתו כסוחר עתיקות נודד[3]. לפני שסטיינם נולדה, אמה רות, שהייתה אז בת 34, עברה אירוע נפשי קשה שהותיר אותה עם יכולות תפקוד נמוכות. היא יצאה ונכנסה ממוסדות פסיכיאטריים. המשפחה התפצלה ב-1944, כשסטיינם הייתה בת 10, אביה נסע לקליפורניה כדי למצוא עבודה, בעוד היא ואמה המשיכו לחיות יחד בטולדו אוהיו[4]. סטיינם לא למדה בצורה מסודרת בבית ספר יסודי עד שהייתה בת 11[5]. הוריה התגרשו בעקבות מחלתה של אמה, וסטיינם טיפלה באמה וסייעה לתמוך במשפחתה, כשאמה התקשתה למצוא עבודה קבועה. בספרה, Outrageous Acts and Everyday Rebellions, היא מתארת את הקשיים שעמן התמודדה אמה, כמרכיב מרכזי בהבנתה עוולות חברתיות[6]. סטיינם סיימה את לימודי התיכון בוושינגטון די. סי.. לאחר שעברה לגור עם אחותה הגדולה סוזן סטיינם פטץ'[7]. היא סיימה תואר ראשון במכללת סמית'[5], מכללה פרטית לנשים. היא מימנה את הלימודים בעצמה ובסיוע מלגות[8]. לאחר סיום הלימודים, נסעה סטיינם להודו כמלגאית (Chester Bowles Asian), לשנתיים. לאחר שהמלגה הסתיימה היא נשארה בהודו וכתבה עבור עיתונים מקומיים[9].

אקטיביזם אמריקאי וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1958–1962 עבדה סטיינם במשרה מלאה במכון המחקר העצמאי Independent Research Service שמומן על ידי תורם אנונימי. בדיעבד, התברר שתורם זה היה ה-CIA. במסגרת מרכז המחקר נשלחו צעירים אמריקאים לפסטיבלים בינלאומיים, כדי להציג את הערכים הדמוקרטיים האמריקאים באור חיובי, לעומת התפיסה הקומוניסטית הסובייטית[10][11]. בשנת 1975 הואשמה סטיינם על ידי ארגונים סוציאליסטיים וסוציאל-דמוקרטיים כי היא עדיין עובדת בחשאי עבור ה-CIA, וסטיינם הכחישה זאת.[12][13]

ב-1960 החלה סטיינם לעבוד כעיתונאית האישה הראשונה במגזין הסאטירי Help!‎, אשר עד אז כתבו בו רק גברים[5].

קריירה כעיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיינם החלה את עבודתה כעיתונאית בראיונות עם ידוענים ואז הוטל עליה לכסות את מרוצו לנשיאות של ג'ורג' מקגוורן, דבר שהוביל למשרה במגזין "ניו יורק"[דרוש מקור]. במאמרה מ-1962 בכתב העת אסקווייר דנה סטיינם אודות הדרך לפיה נשים מאולצות לבחור בין קריירה לנישואים, מאמר שקדם לספרה של בטי פרידן "המסתורין הנשי" שראה אור שנה לאחר מכן[14][15].

ב-1963, בעת שעבד במגזין show, לצורך הכנת כתבה, סטיינם הועסקה כשפנפנת פלייבוי במועדון פלייבוי בניו יורק[16][17]. המאמר, שפורסם בשם "סיפורה של שפנפנה", וכלל שני חלקים ונכתב בצורת יומן[18], תיאר את היחס לנשים במועדונים הללו וכלל תמונה של סטיינם במדי המועדון[19]. סטיינם כתבה שהיא גאה בעבודת התחקיר שעשתה ובפרסום תנאי העבודה הנצלניים של הנשים במועדון ובמיוחד חשיפת הדרישות לשירותי מין, אשר היו על גבול החוקיים[20]. עם זאת, במשך תקופה קצרה לאחר פרסום המאמר, סטיינם התקשתה לקבל תחקירים נוספים; לדבריה, זה היה "כי עכשיו הפכתי להיות שפנפנה - וזה לא משנה מה הסיבה לכך"[21]. סטיינם עבדה בכתיבה לתוכנית הסאטירית "זה היה השבוע שהיה" (That Was The Week That Was) ב-NBC וכתבה במגזין ניו יורק[15]. באפריל 1969, סטיינם פרסמה במגזין ניו יורק מאמר בשם "אחרי הכח השחור, שחרור האישה"[22] שהביא לה פרסום לאומי כמנהיגה פמיניסטית[23]. במאמר היא פנתה לגברים והסבירה מדוע הם לא צריכים לפחד מתנועת הנשים.

גלוריה סטיינם, ינואר 1972.

ב-1972 היא ייסדה את המגזין הפמיניסטי Ms.‎ עם דורותי פיטמן יוז; מיז' התחיל כמהדורה מיוחדת של מגזין ניו יורק, וקליי פלקר, העורך ועיתונאי של המגזין מימן את הגיליון הראשון[14]. מהדורת הניסיון הראשונה, שכללה 300,000 עותקים נמכרה בתוך שמונה ימים[24] ו-20,000 מכתבים למערכת. המגזין נמכר לקרן הרוב הפמיניסטי (Feminist Majority Foundation) בשנת 2001; סטיינם נשארה כאחת משש העורכות המייסדות ומכהנת גם במועצה המייעצת לעיתון[25].

באותה השנה, סטיינם הייתה האישה הראשונה שנאמה במועדון העיתונאית הלאומי, ארגון אמריקאי לעיתונאים ואנשי תקשורת[26][27].

ב-1978 פרסמה סטיינם במגזין קוסמופוליטן מאמר בשם, אם גברים היו מקבלים וסת, שבו היא מתארת עולם דמיוני בו גברים מדממים פעם בחודש במקום נשים. היא מסכמת במאמר כי בעולם כזה, הווסת הייתה הופכת למקור של כבוד בשעה שגברים היו המשווים את הסבל היחסי שלהם, ולא מקור לבושה כפי שווסת היא לנשים[28].

סטיינם הפכה פעילה פוליטית בתנועה הפמיניסטית ונדמה היה כי כלי התקשורת מתייחסים אל סטיינם כמנהיגה פמיניסטית רבגונית. סטיינם הביאה פמיניסטיות ידועות אחרות לקדמת הבימה וחרשה את הארץ לאורכה ולרוחבה בצוותא עם עורכת הדין פלורנס ריי "פלו" קנדי. ב-1971 הייתה מייסדת שותפה של הוועידה הלאומית הפוליטית לנשים כמו גם את "ברית הנשים הפעילות". ב-1972 היא סייעה לייסד את כתב העת הפמיניסטי מיז וכתבה עבור המגזין עד למכירתו ב-1987. ב-1991 ייסדה את כתב העת Choise USA, אשר נרכש על ידי התאחדות הרוב הפמיניסטית ב-2001. סטיינם נותרה בראש התורן כאחת משש העורכות מייסדות ושירתה במועצה המייעצת. בניגוד לסברה הרווחת, סטיינם לא טבעה את מטבע הלשון "אשה זקוקה לגבר כפי שדג זקוק לאופניים", אלא אירינה דאן טבעה אותה.

סטיינם הייתה ב-1974 מייסדת שותפה של קואליציית איגוד העבודה לנשים, והשתתפה בוועידה הלאומית לנשים ביוסטון שבטקסס ב-1977. היא נהייתה עורכת מייעצת של המגזין מיז כשהוא הוחיה ב-1991, והיא הוכנסה להיכל התהילה לנשים הלאומי ב-1993.

במאמר בניו יורק טיימס מ-1998 חיוותה סטיינם דעתה על שימוע ההדחה לביל קלינטון. היא סירבה לגנות את קלינטון על יחסיו עם לוינסקי, ונתנה פרשנות מקלה להאשמות של פאולה ג'ונס שקלינטון הטריד אותה מינית שכיהן כמושל ארקנסו[29]. ביקורת על עמדותיה של סטיינם הופיעו בטיימס עצמו ובעיתונים נוספים[30]. כעשור לאחר פרסום המאמר שנשאלה סטיינם האם היא מתחרטת על המאמר שכתבה היא השיבה שלא הייתה מגנה על קלינטון בצורה כה נמרצת אך היא סירבה להתנצל או להביע חרטה על המסה השנויה במחלוקת, אך ציינה שהיא כנראה "לא הייתה כותבת את אותו הדבר עכשיו"[31][32].

אקטיביזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלוריה סטיינם, 2016

ב-1970 כשארגון NOW החזיר לסדר היום הציבורי בארצות הברית את התיקון לשוויון זכויות בחוקת ארצות הברית, סטיינם העידה בפני ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית בעד התיקון[33].

ב־10 ביולי 1971 סטיינם, בלה אבצוג, בטי פרידן, שירלי צ'יזהולם ומירלי אוורס-ויליאמס ועוד כ-300 נשים שהקימו את הקואליציה הפוליטית הלאומית של נשים (NWPC). הקואליציה שמה לעצמה למטרה לגייס להכשיר ולתמוך בנשים השואפות להיבחר לתפקידים ציבוריים ופוליטיים בארצות הברית. כשותפה מייסדת בקואליציה, היא נשאה נאום באירוע בשם "קריאה לנשות אמריקה"[34] שהפך לטקסט מכונן:

זו אינה רפורמה פשוטה. זו באמת מהפכה. מין וגזע, הם הבדלים הנראים לעין בקלות, [הם] היו הדרכים העיקריות לארגון בני אדם לקבוצות עליונות ונחותות ו[להפנות אנשים] לעבודה זולה שעליה תלויה מערכת הזו. אנחנו מדברות על חברה שבה לא יהיו תפקידים מלבד אלו שבחרנו או זכינו בהם. אנחנו באמת מדברות על הומניזם.[35]

בשנת 1977, סטיינם הייתה מהתומכות הראשונות במכון נשים לחופש העיתונות (WIFP)[36]. ארגון ללא מטרת רווח הפועל לשלב נשים בתקשורת באמצעות מחקר, חינוך ופעילות ציבורית. ב-1984 נעצרה סטיינם יחד עם מספר מחברי קונגרס ופעילי זכויות אדם, על ידי שוטר סמוי, ליד שגרירות דרום אפריקה בארצות הברית בשעה שמחו על האפרטהייד בדרום אפריקה[37].

בתחילת מלחמת המפרץ, בשנת 1991, סטיינם, יחד עם הפמיניסטיות רובין מורגן וקייט מילט, התנגדו בפומבי לפלישה למזרח התיכון וטענו כי המטרה לכאורה של "הגנה על הדמוקרטיה" היא העמדת פנים. במכתב לעורך הניו יורק טיימס הן כתבו: "כפמיניסטיות אנחנו כותבות, אנו מתנגדות לכל מלחמה במפרץ הפרסי, שבה צעירים וצעירות משליכים את חייהם בתבערה שמחירה דם ודולרים שיש למנוע אותה. אנחנו זוכרות את [מלחמת] וייטנאם. אנו זוכרות שארצות הברית חימשה את סדאם חוסיין ולא התערבה במהלך בטבח הכורדים באמצעות לוחמה כימית".[38]

בשנת 2005, סטיינם, ג'יין פונדה ורובין מורגן ייסד את מרכז מדיה לנשים (Women's Media Center), הפועל כדי להגדיל את הנראות של נשים בתקשורת[39].

ב-2005 הופיעה סטיינם בסרטה התעודי של ג'ניפר באומגרדנר וגילאין אולדריץ בשם "הייתה לי הפלה". בסרט תיארה סטיינם את ההפלה שהיא עברה כאישה צעירה בלונדון, שם התגוררה למשך זמן קצר, טרם לימודיה בהודו. סטיינם הייתה גם חברה בתנועה הסוציאל-דמוקרטית של אמריקה, וחברה בוועדה המייעצת של Women's Voice ו-Women's Vote.

ב-2013 עוטרה במדליית החירות הנשיאותית על ידי נשיא ארה"ב ברק אובמה.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1986 אובחנה סטיינם בסרטן השד[40] וב-1994 היא אובחנה עם תסמונת העצב המשולש[41].

ב-3 בספטמבר 2000, בגיל 66, נישאה סטיינם לדייוויד בייל, אביו של השחקן כריסטיאן בייל. החתונה נערכה בביתה של חברתה וילמה מנקילר, שהייתה לפני כן הצ'יף האישה הראשונה של שבט צ'רוקי. הזוג היה נשוי במשך שלוש שנים עד לפטירתו של בייל מגידול בראשו, ב-30 בדצמבר 2003, בגיל 62.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר והזמר הקנדי דייוויד אשר (David Usher), כתב שיר בשם "Love Will Save the Day" שכלל sound bites (אנ') מנאומיה של סטיינם.[42] פתיחת השיר מכילה את הצהרתה כי "זוהי באמת מהפכה", והסיום נקטע בהינתן הציטוט "אנו מדברים על חברה שבה לא יהיו שום תפקידים אחרים מאשר אלו שנבחרו או אלו שמשתכרים עבורם, אנו באמת מדברים על הומניזם". גם בקרדיטים לסרט ונדטה מוזכר נאום אחרון זה. ב-2014 התארחה בתפקיד עצמה בסדרת הטלוויזיה המשפטית "האישה הטובה", בעונה 6, פרק 3.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלוריה סטיינם, זוכת מדליית החירות הנשיאותית, 2013

רשימה חלקית של הפרסים וההוקרות שסטיינם קבלה:

  • 1993: היכל התהילה הלאומי לנשים
  • 1995: פרס ארגון הסופרים של האומות המאוחדות
  • 2010: מדליית רדקליף, מכון רדקליף ללימודים מתקדמים בהרווארד
  • 2012: הומניסטית השנה מהאיגוד ההומניסטי האמריקני
  • 2013: מדליית החירות הנשיאותית
  • 2014: פרס מטעם פדרציית הנשים של ניו יורק
  • 2015: פרס דייטון לספרות שלום
  • 2021: פרס נסיכת אסטוריאס

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Thousand Indias (1957)
  • The Beach Book (1963)
  • Outrageous Acts and Everyday Rebellions (1983)
  • Marilyn: Norma Jean (1986)
  • Revolution from Within (1992)
  • Moving beyond Words (1993)
  • Doing Sixty & Seventy (2006)
  • My Life on the Road (2015)

ספרים וסרטים על סטיינם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Education of A Woman: The Life and Times of Gloria Steinem by Carolyn Heilbrun 1995
  • Gloria Steinem: Her Passions, Politics, and Mystique, by Sydney Ladensohn Stern 1997
  • Who Is Gloria Steinem?, by Sarah Fabiny 2014

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gloria: In Her Own Words 2011
  • 2018 Gloria: A Life

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גלוריה סטיינם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gloria Steinem | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  2. ^ Gloria Steinem | Biography & Facts, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  3. ^ 1 2 Gloria Steinem | Jewish Women's Archive, jwa.org
  4. ^ Steinem, Gloria., Outrageous acts and everyday rebellions, First edition, 2012, עמ' 140–142
  5. ^ 1 2 3 Gloria Steinem, Biography (באנגלית)
  6. ^ Steinem, Gloria., Outrageous acts and everyday rebellions, First edition, 2012, עמ' 129–133
  7. ^ The Western High School-Duke Ellington School of the Arts Alumni Association: Gloria Steinem, westernhighschool-dc.org
  8. ^ Winkler, Elizabeth (2015-10-28). "Gloria Steinem's Feminist Road Trip". The New Republic. ISSN 0028-6583. נבדק ב-2019-05-02.
  9. ^ Gloria Steinem, Meenakshi Mukherjee and Ira Pande, A conversation with Gloria Steinem, India International Centre Quarterly Vol. 34, No. 2, 2007, עמ' 90-105
  10. ^ Markos Kounalakis, The feminist was a spook, chicagotribune.com, ‏25.10.2015 (באנגלית)
  11. ^ Steinem & ms., redstockings challenge, Off Our Backs Vol. 5, No. 6, July 1975, עמ' 8-9, 28-33
  12. ^ The feminist was a spook, Chicago Tribune, ‏2015-10-25
  13. ^ The Feminist Was a Spy, USC Center on Public Diplomacy, ‏2015-10-29 (באנגלית)
  14. ^ 1 2 Fox, Margalit (2006-02-05). "Betty Friedan, Who Ignited Cause in 'Feminine Mystique,' Dies at 85". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-05-08.
  15. ^ 1 2 "Innovative editor of New York magazine". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). 2008-07-02. ISSN 0458-3035. נבדק ב-2019-05-08.
  16. ^ Sarah Gordon, Gloria Steinem: ‘Only women become more radical with age’, Financial Times, ‏2016-03-07 (באנגלית)
  17. ^ Sheelah Kolhatkar, Gloria Steinem | The New York Observer, web.archive.org, ‏2009-11-20
  18. ^ Mills, Nicolaus (2013-05-26). "Gloria Steinem's 'a bunny's tale' – 50 years later". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2019-05-04.
  19. ^ Steinem, Gloria, I-"A Bunny's Tale", Show Magazine, May 1, 1963
  20. ^ Gloria Steinem, II-"A Bunny's Tale", Show Magazine, June 1, 1963
  21. ^ For feminist Gloria Steinem, the fight continues, www.mprnews.org, ‏Jun 12, 2009
  22. ^ Gloria Steinem, After Black Power, Women’s Liberation, New York Magazine, ‏April 4, 1969 (באנגלית)
  23. ^ The Connecticut Forum - The Connecticut Forum, www.ctforum.org
  24. ^ Joyce Appleby, Eileen Chang, Neva Goodwin, Ms. Magazine, Encyclopedia of women in American history., Armonk, N.Y.: Sharpe Reference, 2002
  25. ^ About Ms. – Ms. Magazine, msmagazine.com
  26. ^ Ruth Tam, Gloria Steinem: No such thing as a ‘feminist icon’, The Washington Post, November 19, 2013
  27. ^ DAVID DISMORE, Founding Feminists: January 24, 1972, ‏Jan 24, 2014
  28. ^ If Men Could Menstuate by Gloria Steinem, web.archive.org, ‏2019-05-02
  29. ^ Gloria Steinem, Feminists and the Clinton Question, the New York Times, ‏March 22, 1998
  30. ^ Frago, William (1998-03-25). "Are Feminists Right to Stand by Clinton?; Enabling Bad Behavior". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-05-11.
  31. ^ Redden, Molly (2017-11-30). "Gloria Steinem on her Bill Clinton essay: 'I wouldn't write the same thing now'". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2019-05-11.
  32. ^ Gloria Steinem stands by controversial essay she wrote back in 1998 after it comes under new scrutiny, Women in the World, ‏2017-12-01 (באנגלית) (ארכיון)
  33. ^ GLORIA STEINEM, “TESTIMONY BEFORE SENATE HEARINGS ON THE EQUAL RIGHTS AMENDMENT” (6 MAY 1970), Voices of Democracy (באנגלית)
  34. ^ WebCite query result, www.webcitation.org
  35. ^ http://www.publicseminar.org/2019/01/celebrating-gloria-steinem/
  36. ^ Associates | The Women’s Institute for Freedom of the Press (באנגלית)
  37. ^ "Arrested at embassy", news.google.com, ‏December 20, 1984
  38. ^ "We Learned the Wrong Lessons in Vietnam; A Feminist Issue Still". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 1991-01-20. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-05-23.
  39. ^ New Season of "Women's Media Center Live with Robin Morgan", www.feminist.com
  40. ^ Reviewed By, Patricia Holt, Making Ms.Story / The biography of Gloria Steinem, a woman of controversy and contradictions, SFGate, ‏1995-09-24
  41. ^ Cynthia Gorney, Gloria | Mother Jones, web.archive.org, ‏2016-07-29
  42. ^ Tommy Lee and U.S. politics upset Usher, The Georgia Straight, ‏2005-08-25 (באנגלית)