גלות (עונש)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נשים באנגליה בוכות על אהוביהן שבקרוב יועברו למפרץ בוטאני, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה, 1792

גלותאנגלית: Penal transportation) היא צורת ענישה שבמסגרתה נשלח אדם לרצות את עונשו, לרוב אחרי משפט, במקום מרוחק, לעיתים קרובות במושבת עונשין לזמן מוגדר. האסירים שסיימו לרצות את עונשם, לרוב לא היו להם את המשאבים לחזור לביתם.

מקור ויישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירוש או גלות כפויה היא עונש המוזכר כבר בתנ"ך, ושימש כעונש מאז לפחות רומא העתיקה. צורת ענישה זו הגיעה לשיאה בזמן האימפריה הבריטית במאה ה-18 וה-19.[1]

צורת ענישה זו הוציאה את העבריין (פושעים, חייבים, אסירים צבאיים ואסירים פוליטיים) מהחברה, לרוב לצמיתות. צורת ענישה זו נתפסת יותר כחסד מאשר עונש מוות.[2]

צורת ענישה זו שימשה גם כשיטת התיישבות. לדוגמה, מתחילת הקולוניאליזם בזמן האימפריה הבריטית, מושבות חדשות מעבר לים נתפסו כדרך להקל על בעיות חברתיות פנים של פושעים ועניים, כמו כן הגדלת כוח העבודה הקולוניאלי,[1] לטובת הכלל של האימפריה.[3]

גלות בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוצח בורח אל עיר מקלט, צ'ארלס פוסטר, 1884

בתנ"ך (דברים, י"ט, ב'-י'), עונש גלות מוטל על רוצח בשוגג. כעונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות. הבריחה לעיר מקלט היא חובה, גם כשלא נשקף איום כלשהו על ההורג.

הרוצח היה בורח מיד לאחר הרצח אל אחת מערי המקלט. מטרת הבריחה הייתה למנוע מגואל הדם לבוא ולנקום את נקמת קרובו ההרוג. אם גואל הדם הרג את הרוצח מחוץ לערי המקלט, הוא פטור מעונש.

על פי התלמוד, עונש הגלות חל רק על מי שנהג בזהירות סבירה ובכל זאת הרג בן אדם. אדם אשר נהג ברשלנות נקרא "שוגג קרוב למזיד" ואינו יכול למצוא מחסה בעיר המקלט. מצד שני, אדם אשר נקט בכל אמצעי הזהירות ובכל זאת הרג בן אדם פטור מגלות שכן הוא נקרא "אנוס" או שוגג קרוב לאונס.

לאחר שמת הכהן הגדול, רשאי היה הרוצח לשוב לעירו. לפיכך מסופר בתלמוד שאמותיהם של הכהנים הגדולים, היו מחלקות מיני מזון לשוהים בערי המקלט, שלא יתפללו על מות בניהם. אם הרוצח יצא מעירו לפני תום הזמן, לגואל הדם מותר להורגו ללא משפט.

שימוש בעונש הגלות לפי מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה התבסס על הזכות המלכותית לחסד (אנ'),[4] ובהמשך על פי החוק האנגלי (אנ'), צורת ענישה זו הייתה עונש חלופי שהוטל על עבירה. בדרך כלל היא הוטלה בגין עבירות אשר גזר דין מוות נחשב לחמור מדי. עד ל-1670, כפי שהוגדרו פשעים חדשים, הותרה גם האפשרות לגזר דין גלות.[5][6] זיוף מסמך, למשל, היה עבירת הון עד לשנות ה-20 של המאה ה-19, אז הופחת העונש לגלות. בהתאם לפשע, גזר הדין הוטל על כל החיים או לתקופה קבועה של שנים. אם הוטל במשך תקופה של שנים, עבריין היה רשאי לחזור לביתו לאחר שריצה את זמנו, אך נאלץ לפלס את דרכו חזרה. עבריינים רבים נשארו אפוא במושבה כאנשים חופשיים, ועשויים להשיג עבודה כסוהרים או משרתים אחרים במושבת העונשין.

אנגליה הגלתה את המורשעים ואת האסירים הפוליטיים, כמו גם שבויי המלחמה מסקוטלנד ומאירלנד, למושבותיה מעבר לים באמריקה משנות ה-20 של המאה ה-17 עד לתחילת המהפכה האמריקאית ב-1776, אז הגלות לאמריקה הושעה זמנית על ידי החוק הפלילי 1776 (16 Geo. 3 c. 43).[7] הגלות נדרשה בסקוטלנד על ידי חוק ב-1785, אך היא נדרשה פחות מאשר באנגליה. הרחקות בקנה מידה גדול התחדשו עם צאת הצי הראשון לאוסטרליה ב-1787 עד ל-1868.

בסקוטלנד, לא היה שימוש בעונש הגלות לפני חוקי האיחוד של 1707. בעקבות האיחוד, חוק הגלות 1717 שלל באופן ספציפי את השימוש בו בסקוטלנד.[8] על פי חוק הגלות וכדומה 1785 (25 Geo. 3 c. 46), הפרלמנט של בריטניה הגדולה הרחיב במיוחד את השימוש בגלות לסקוטלנד.[9] הגלות הייתה בשימוש מועט[10] על פי החוק בסקוטלנד עד לתחילת המאה ה-19.

באוסטרליה, מורשע ששירת חלק מזמנו עשוי לבקש כרטיס חופשה, המתיר כמה מהחירויות שנקבעו. כרטיס חופשה זה איפשר לאנשים שהורשעו לחזור לחיים נורמליים יותר, להתחתן ולהקים משפחה ולתרום להתפתחות המושבה.[11]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגמה לעבר גמישות רחבה יותר של גזר הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
האונייה נפטון (גר'), ספינה מהמאה ה-19 שהביאה אסירים לאוסטרליה.

הצדק הפלילי באנגליה במאה ה-17 וה-18 היה חמור, לימים נקרא קוד עקוב מדם (אנ'). הדבר נבע הן מהמספר הגדול ביותר של עבירות אשר ניתן היה להעניש עליהן את ההוצאה להורג (בדרך כלל בתלייה), והן בגלל הבחירה המוגבלת של העונשים העומדים לרשות השופטים על פושעים מורשעים. עם שינויים במסורת של הכמורה, אשר גרמו לפיטורים של אנשי דת מהמשפט האזרחי, התפתחו לדיון משפטי שבאמצעותו הרחיבו העבריינים את הפריווילגיה בכדי להימנע מגזר דין מוות.[12] עבריינים רבים זכו לחנינה מאחר שזה היה נחשב לא הגיוני להוציא אותם להורג בגין עבירות קלות יחסית, אך תחת שלטון החוק לא היה סביר שימלטו מעונש לחלוטין. עם התפתחות המושבות, הוחלה הגלות כעונש חלופי, אם כי מבחינה חוקית היא נחשבה כתנאי של חנינה, ולא כעונש בפני עצמו.[13] אסירים שהוצגו כסכנה לציבור הועברו לארצות רחוקות. מטרה משנית הייתה להרתיע מפשע מחשש לגלות. הגלות המשיכה להיות מתוארת כתערוכה ציבורית לרחמי המלך. זה היה פתרון לבעיה אמיתית במערכת העונשין הביתית.[14] הייתה גם התקווה שאפשר לשקם ולרפורמה של אסירים שהוגלו על ידי פתיחת חיים חדשים במושבות. ב-1615, בתקופת שלטונו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה, ועדת מועצת המלוכה קיבלה את הכוח לבחור מהאסירים את אלה שמגיעים להם חנינה, וכתוצאה מכך הוגלו למושבות. הרשעות אלו נבחרו בקפידה: מעשי המועצה המוצגת הראו כי אסירים "לעוצמת גוף או ליכולות אחרות, ייחשבו לנכון האם להיות מועסקים בתגליות זרות או בשירותים אחרים מעבר לים".[15]

בתקופת קהיליית אנגליה (אנ'), קרומוול התגבר על הדעה הקדומה העממית של הכפשת נוצרים לעבדות או למכירתם לחלקים זרים, ויזם גלות קבוצתית של אסירים צבאים[16] ואזרחים.[17] עם תחילתה של הרסטורציה האנגלית, מערכת הגלות ומספר הנפגעים ממנה, החלו להשתנות באופן בלתי נפרד ב-16601720, כאשר הגלות החליפה את פריקתם הפשוטה של עבריינים דתיים לאחר צריבת האגודל. לחלופין, במסגרת המערכה השנייה שעסקה בכוחות מוס (אנ') בגבול הסקוטי, עבריינים נהנו מכוחתה של הכמורה, או אחרת, לפי שיקול דעתו של השופט, לגלות לאמריקה, "לשם להתארח ולא לחזור".[18][19] היו מספר גורמי שינוי שהשפיעו: סמכויות שיקול הדעת של השופטים השפיעו באופן משמעותי על החוק, אולם חוות דעת מוועדת מועצת המלוכה היה מכריע במתן חנינה מלכותית מהוצאה להורג.[20]

המערכת שינתה צעד אחד בכל פעם: בפברואר 1663, לאחר אותו ניסוי ראשון, הוצע לבית הנבחרים הבריטי הצעת חוק שתאפשר גלות עבור עבריינים, ובעקבותיה הוגשה הצעת חוק נוספת שהוגשה ללורדים בכדי לאפשר גלות עבור עבריינים שהורשעו בעבירה בגין עבירות כמורה או גנבות קטנות. הצעות חוק אלו נכשלו, אך היה ברור שצריך שינוי.[21] גלות לא הייתה משפט בפני עצמו, אלא ניתן היה לארגן אותה באמצעים עקיפים. מבחן הקריאה, שהיה חיוני לטובת הכמורה, היה מאפיין בסיסי במערכת העונשין, אך בכדי למנוע שימוש לרעה בה, נהיה החמרה בתהליך החנינה. אסירים נבחרו בקפידה לצורך גלות על סמך מידע על אופיים ותיק הפלילי הקודם שלהם. הוסדר כי הם לא מצליחים במבחן הקריאה, אולם לאחר מכן הם נפטרו והוחזקו בכלא, ללא ערבות, בכדי לאפשר זמן לארגן חנינה מלכותית (בכפוף לגלות).[22]

הגלות כעסקה מסחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'וזף לייסט (אנ'), אמן שקיבל גלות בגלל זיוף שטרות בנק, The residence of Edward Riley Esquire, Wooloomooloo, Near Sydney N. S. W.‏, 1825, אקווטינטה בצבע יד ותחריט מודפס בדיו כחול כהה. הדפס אוסטרלי במסגרת הייצור הדקורטיבי הבריטי.

הגלות נהפכה לעסק: סוחרים בחרו מבין האסירים על בסיס הביקוש לעבודה ורווחיהם הסבירים. הם השיגו חוזה מהשריפים, ואחרי הפלגתם למושבות שינו את ההרשעה למשרת חוזי. התשלום שקיבלו כיסה גם את דמי הכלא, את שכר הענקת החנינה, את שכר הפקיד ואת כל הדרוש לאישור הגלות.[23] הסדרי הגלויות האלו נמשכו עד לסוף המאה ה-17 ואילך, אך הם התמעטו ב-1670 בגלל סיבוכים מסוימים. האופוזיציה הקולוניאלית הייתה אחד המכשולים העיקריים: מושבות לא היו מוכנות לשתף פעולה בקבלת אסירים: ההרשעות היוו סכנה למושבה ולא היו רצויות. מרילנד ווירג'יניה חוקקו חוקים לאיסור גלות ב-1670, והמלך הבריטי כיבד את החלטתם.[23]

מערכת העונשין הושפעה אף היא מהכלכלה: הרווחים שהושגו מעבודתם של אסירים חיזקו את כלכלת המושבות וכתוצאה מכך גם את כלכלת אנגליה. אף על פי כן ניתן לטעון כי הגלות הייתה מזיקה כלכלית מאחר שהמטרה הייתה להגדיל את האוכלוסייה ולא להקטין אותה[24] למרות אופיו של מורשע אינדיבידואלי שעשוי לפגוע בכלכלה. מלחמת המלך ויליאם‏ (16881697), שהיוותה כחלק ממלחמת תשע השנים, ומלחמת הירושה הספרדית (17011714) השפיעו לרעה על משלוח הסוחרים ועל הגלות. בתקופה שלאחר המלחמות היה יותר פשע[25] ומכאן יכול היה להיות יותר הוצאות להורג, והיה צורך לעשות משהו. בתקופת המלכה אן (1702–1714) וג'ורג' הראשון (1714–1727) לא הוסדרו גלויות בקלות, אך כליאתם לא נחשבה דיה בכדי להעניש פושעים קשוחים או אלו שביצעו עבירות הון, כך שגלות הייתה העונש המועדף.[26]

חוק הגלות 1717[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו כמה מכשולים לשימוש בהגלות. ב-1706 בוטל מבחן הקריאה לטענה כי מבחן הקריאה היה לטובת הכמורה (5 Anne c. 6). ביטול זה איפשר לשופטים לגזור על עבריינים עונשים לבית עבודה (אנ') או לבית תיקון (אנ')‏.[26] למרות זאת, העונשים שהופעלו אז לא הספיקו להוות תמריץ לביצוע פשע: היה צורך בפתרון אחר. חוק הגלות 1717 חוקק בבית הנבחרים הבריטי ב-1717 תחת ממשלת וויג. זה נתן לגיטימציה לגלות כמשפט ישיר, ובכך פשט את תהליך העונשין.[27]

מורשעים אשר פגעו בכמורה המיועדים בדרך כלל לצריבת האגודל, ומורשעים בגנבות קטנות המיועדים בדרך כלל לצליפה ציבורית[28] נידונו ישירות וקיבלו גלות למושבות אמריקאיות למשך שבע שנים. עונש של ארבע עשרה שנים הוטל על אסירים אשמים בעבירות הון שקיבלו חנינה. חזרה מהמושבות לפני התקופה האמורה הייתה עבירת הון.[27] הצעת החוק הוגשה על ידי ויליאם טומפסון (אנ'), עורך הדין הכללי, שהיה "אדריכל למדיניות הגלות".[29] טומפסון, תומך המפלגה הוויגית, היה קצין שיפוט בלונדון ואז שופט ב-1729. הוא היה קצין גזר הדין בבית הדין הפלילי המרכזי ומסר מידע חשוב על עברייני הון לקבינט.[30]

אחת מהסיבות להצלחתו של חוק זה הייתה שהגלות הייתה יקרה כלכלית. היה צורך בשיפור מערכת החסות של הסוחרים. בתחילה דחתה הממשלה את הצעתו של טומפסון לשלם לסוחרים בכדי להגלות אסירים, אולם כשלושה חודשים לאחר גזר דיני הגלויות הראשונים בבית הדין הפלילי המרכזי, הצעתו הוצעה שוב, ומשרד האוצר הבריטי התקשר לג'ונתן פורוורד (אנ'), סוחר מלונדון, לצורך הגלות אל המושבות.[31] העסק הופקד בידי פורוורד ב-1718: שילמו לו 3 ליש"ט (5 ליש"ט ב-1727) עבור כל אסיר שהועבר למושבת עונשין. משרד האוצר שילם גם עבור גלות של אסירים ממחוזות הבית.[32]

"חוק פלונס" (כפי שכונה אז את חוק הגלות 1717) הודפס והופץ ב-1718, ובאפריל נידונו עשרים ושבעה גברים ונשים וקיבלו גלות.[33] החוק הוביל למספר שינויים משמעותיים: העונש של גנבות קטנות וגדולות כאחד היה גלות (שבע שנים), והעונש בגין כל עבירה שאינה הון הועמדה לשיקול דעתו של השופט.[34] ב-1723, הוצגה בוירג'יניה חוק שנועד להרתיע את הגלות על ידי קביעת כללים מורכבים לקבלת פנים של אסירים. אף על פי שהייתה רתיעה מהמושבות, הגלות לא הופסקה.[35]

בגלל מקרים ספורים שקרו לפני 1734, שינה בית המשפט את עונשי הגלות לעונשים אחרים כמו צריבת האגודל או צליפה, בכך שהרשיע את הנאשמים בפשעים פחותים מאלה שהם הואשמו תחילה.[36][37] שלב המניפולציה הזה הסתיים ב-1734. למעט אותן שנים, חוק הגלות הובילה לירידה משמועתית בהצלפות, ובכך גם נמנעו ממצגים ציבוריים דלקתיים. עדיין המשיכו להשתמש בחוקי הכמורה כאשר לא ניתן היה להגלות את הנאשם מסיבות של גיל או חולשה.[38]

נשים וילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלות לא הייתה מוגבלת רק לגברים או אפילו רק למבוגרים. גברים, נשים וילדים נידונו לגלות, אך יישומה השתנה לפי מין וגיל. ב-16601670, שוד בכבישים, פריצה וגנבת סוסים היו העבירות הנפוצות ביותר בכדי שגברים יקבלו את עונש הגלות. באותן שנים, חמש מתשע הנשים שקיבלו גלות לאחר שנשפטו למוות היו אשמות בגנבות קטנות, עבירות שלגביהן לא היו זמינות לכמורת הנשים לפני 1692.[39] כמו כן, סוחרים העדיפו גברים צעירים וחסרי גוף, כי לגביהם היה ביקוש במושבות.

כל הגורמים הללו פירשו שרוב הנשים והילדים פשוט הושארו בכלא.[23] חלק מהשופטים החזקים תמכו בהצעה לשחרר נשים שלא ניתן היה להגלות, אולם פתרון זה נחשב לאבסורדי: הדבר גרם לשופטי הלורדים להורות כי לא יהיה הבדל בין גברים לנשים.[40] נשים נשלחו לאיי ליווארד, המושבה היחידה שקיבלה אותם, והממשלה נאלצה לשלם בכדי לשלוח אותן לגלות.[41] ב-1696, סירבה ג'מייקה לקבל את פני האסירים מאחר שרובם היו נשים. ברבדוס קיבלה אסירים דומים באותה מידה, אך לא "נשים, ילדים ולא אנשים חלשים אחרים".[42]

הודות להגלות, מספר הגברים שהוצלפו ושוחררו פחת. למרות זאת, הנשים נבחרו, לעיתים קרובות יותר, לצליפה ולשחרור. כשנשים נידונו על עבירת הון, הן למעשה ריצו עונש נמוך יותר בגלל מניפולציה במערכת העונשין: אחת היתרונות של גזר הדין הזה היה שהן יכולות להשתחרר הודות לחוקי הכמורה, בזמן שגברים הושלכו.[43] נשים עם ילדים צעירים זכו אף הן לתמיכה מאחר שהגלות הייתה מפרידה ביניהם באופן בלתי נמנע.[43] העובדות והמספרים חשפו כיצד הגלות הוחלה בתדירות נמוכה יותר על נשים וילדים מאחר שלרוב הם היו אשמים בפשעים קלים, והם היו נחשבים לאיום מינימלי על הקהילה.[36]

סופה של הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית (17751783) עצר את הגלות לאמריקה. הפרלמנט של בריטניה הגדולה טען כי: "גלות של אסירים למושבות ולמטעים של הוד מלכותו באמריקה... נמצאה כי יש לו אי-נוחות, במיוחד על ידי שלילת הממלכה הזו מנושאים רבים שעבודתם עשויה להועיל לקהילה, ואשר על ידי טיפול ותיקון נאותים, ייתכן ויוחזרו ממסלולם הרע." לאחר מכן הם העבירו "חוק להסמיך... עונש בעבודה קשה של עבריינים אשר בגין פשעים מסוימים הם צפויים לקבל גלות לכל אחת מהמושבות והמטעים של הוד מלכותו."[44] בעשור שלאחר מכן, במקום הגלות, גברים נידונו לעבודות פרך ונשים נכלאו. מציאת מיקומים חלופיים לביצוע גלות של אסירים לא הייתה קלה והמעשה הורחב פעמיים על ידי החוק הפלילי 1778 (18 Geo. 3 c. 62) והחוק הפלילי 1779 (19 Geo. 3, c. 54).‏[45] חקיקת שני החוקים הביא לחקירה של ועדה פרלמנטרית מ-1779 על כל נושא של הגלות. תחילה נחקק חוק הכליאה (אנ'), שהכניס את המדיניות של בתי כלא ממלכתיים כאמצעי לרפורמה במערכת האסירים הצפופה שהתפתחה, אך מעולם לא נבנו בתי כלא כתוצאה מהמעשה.[46] גם חוק הגלות וכדומה 1784 (24 Geo. 3 c. 56)‏[47] וחוק הגלות וכדומה 1785 (25 Geo. 3 c. 46)‏[9] הביאו להקלה על הצפיפות. שני החוקים הסמיכו את הממלכה למנות מקומות מסוימים בשליטתו, או מחוצה להם, כיעד לפושעים קיבלו גלות. חוקים אלו גרמו לגלייתם של אסירים ברחבי הארץ לפי הצורך לעבודה, או במקום בו ניתן היה להשתמש בהם ולהשתכן.

מצב הצפיפות וחידוש הגלות הוכרעו בתחילה על ידי הוראות דבר המלך במועצה ב-6 בדצמבר 1785, על ידי ההחלטה להקים מושבת עונשין בניו סאות' ויילס, על אדמות שנתבע בעבר כי השטח שייך לבריטניה ב-1770,‏[48][49] אך עד כה לא הושבה על ידי בריטניה או מעצמה אירופית אחרת. המדיניות הבריטית כלפי אוסטרליה, במיוחד לשימוש כמושבת עונשין, במסגרת תוכניות הכוללות לאכלס את היבשת ולהתיישב בה, תבדיל אותה מאמריקה, שם השימוש באסירים היה רק ​​תוספת משנית למדיניותה הכללית.[50] ב-1787, כאשר התחדשה הגלות למושבות באוסטרליה, המרחק היה גדול בהרבה, והוא הוסיף לחוויה הנוראית של הגלות, והיא נחשבה לחמורה יותר משיטות הכלא שהופעלו בעשור הקודם לו.[51] חוק הגלות 1790 (30 Geo. 3 c. 47) חוקק רשמית את ההוראות הקודמות שבוצעו במושבות עונשין, ונקבע כי: "הוד מלכותו הצהיר ומינה ... שעל החוף המזרחי של ניו סאות' ויילס והאיים הסמוכים אליהם צריכים להיות המקום או המקומות שמעבר לים אליהם יש להגלות ולהגלות עבריינים מסויימים ועבריינים אחרים... או מקומות אחרים". החוק גם נתן "סמכות להגלות או לקצר את זמן או תקופת [גזר הדין] במקרים בהם נראה כי עבריינים כאלו, או עבריינים אחרים, הם מושא ראוי לחסדי המלוכה."[52]

בתחילת המאה ה-19, הפכה הגלות לכל החיים לעונש המקסימלי עבור מספר עבירות, שקודם לכן נחשב היה לעונש מוות.[51] בעקבות תלונות שהוגשו בשנות ה-30 של המאה ה-19, עונשי הגלות נהיו פחות נפוצים ב-1840 מאחר שהמערכת נתפסה ככישלון: הפשע נמשך ברמות גבוהות, אנשים לא הפסיקו לבצע עבירות, ותנאי האסירים במושבות לא היו אנושיים. אף על פי שהייתה תוכנית מתוכננת לבניית בתי כלא, חוק הכותרות הקצרות 1896 (אנ') מנה שבעה חוקים נוספים הנוגעים לגלות במחצית הראשונה של המאה ה-19.[53]

מערכת הענישה הפלילית בגלות, כפי שהתפתחה במשך קרוב ל-150 שנה, הסתיימה רשמית בבריטניה בשנות ה-50 של המאה ה-20, אז הוחלף עונש המאסר בעבודת עונשין (אנ'). חוק שעבוד העונשין 1853 (16 & 17 Vict. c. 99), שכותרתו זמן רב היה ""חוק שמחליף, במקרים מסויימים, עונש אחר במקום גלות",[53] חוקק מתוך שיקול דעת שיפוטית כי ניתן יהיה לגזור עונשי עבודת עונשין לתקופת זמן מסוימת, על פשעים פחותים, הכפופים לגלות של פחות מ-14 שנה. בכדי לספק מתקני כליאה, השינוי הכללי בגזר הדין הועבר בשילוב עם חוק איסור הכלא 1853 (16 & 17 Vict. c. 121), שנקרא זמן רב "[כ]חוק למתן מקומות כליאה באנגליה או בוויילס לנשים עבריינות תחת משפט או צו של גלות."[53] חוק עבודת העונשין 1857 (20 & 21 Vict. c. 3) סיים את עונש הגלות כמעט בכל המקרים, כאשר תנאי העונש בתחילה היו באותו משך זמן של הגלות.[54][51]

בעוד שהגלות הצטמצמה מאוד לאחר קטע מחוק מ-1857, ההרשעות האחרונות שנשפטו לגלות הגיעו למערב אוסטרליה ב-1868. במהלך כ-80 השנים שבו שימשה אוסטרוליה לגלות של אסירים, הועברו אליה כ-162,000 גברים ונשים.[55] עם הזמן, תנאי המאסר האלטרנטיביים הופחתו במידת מה מתנאי הגלות שלהם.[56]

הגלות לאמריקה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת המאה ה-17 ועד למהפכה האמריקאית ב-1776, קיבלו המושבות הבריטיות באמריקה הצפונית פושעים בריטים, בעיקר במושבות שבווסט אינדיס (אנ') ובשלוש עשרה המושבות (שכיום חלק מארצות הברית).[57]

במאה ה-17, הגלות הייתה על חשבון ההרשעות או על בעלי האונייה. חוק הגלות 1717 איפשר לבתי משפט לגזור על אסירים גלות לשבע שנים לאמריקה. ב-1720, הרחבה בחוק אישרה את תשלומי הכתר הבריטי לסוחרים שקיבלו אישור לקחת את האסירים לאמריקה. חוק הגלות גרם לחזרה מגלות לעבירת הון.[51][58] מספר האסירים שהועברו לאמריקה הצפונית אינו מאומת - ג'ון דנמור לאנג (אנ') העריך כ-50,000 ותומאס קנילי (אנ') העריך כ-120,000. מכסת הפשע במרילנד הייתה גדולה יותר מכל מחוז אחר.[59] אסירים רבים נלקחו בקרב מאירלנד או מסקוטלנד ונמכרו לשעבוד מבויש, בדרך כלל למשך מספר שנים.[60] המהפכה האמריקאית הביאה את הגלות ליבשת אמריקה הצפונית לסיומה. מושבות בריטניה הנותרות (במה שהיא כיום קנדה) נחשבו כלא מתאימות מסיבות שונות, כולל האפשרות שגלות עלולה להגביר את חוסר שביעות הרצון מהשלטון הבריטי בקרב מתנחלים או את האפשרות לסיפוח מצד ארצות הברית - כמו גם את ההקלות שבהם אסירים יכלו לברוח מעבר לגבול.

לאחר סיום הגלות לאמריקה הצפונית, בתי הכלא הבריטיים נהיו צפופים יותר, וספינות רעועות שנמצאו במעגן במספר נמלים שונים נחלצו לשירותן כספינות כלא (אנ'), המכונות "האלקים".[61] בעקבות מספר ניסויים בין 1776 ל-1787, הרה אסון בגלות של מורשעים למצודת קייפ קוסט (כיום גאנה) ולגורה (כיום סנגל) במערב אפריקה, הרשויות הבריטיות הפנו את תשומת לבם לניו סאות' ויילס (כיום אוסטרליה).[62][63]

משנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-20, נשלחו אסירים לברמודה כדי לעבוד על בניית מסדרון הים המלכותי (אנ') ועבודות הגנה אחרות, כולל אזור שעדיין ידוע בכינויו "מפרץ ההרשעה", בעיר סנט ג'ורג'ס.[64][65]

הגלות לאוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נידונים באוסטרליה
מודעה על גשר בדורסט שמזהירה כי ניתן להעניש נזק שייגרם לגשר באמצעות גלות.

ב-1787, "הצי הראשון" של ספינות ההרשעה שיצאו מאנגליה בכדי להקים את המושבה הבריטית הראשונה באוסטרליה, התור מושבת עונשין. הצי הגיע למפרץ ג'קסון (סידני) ב-26 בינואר 1788, תאריך שנחגג כיום כיום אוסטרליה.[66][67][68][69] האי נורפוק שימש כמושבת עונשין ב-1788–1794, וב-18241847. הצי הראשון כלל אוניות שהכילו מזון ובעלי חיים מלונדון. הספינות והסירות של הצי היו חוקרות את חופי אוסטרליה על ידי שיט סביבו ומחפשות אחרי אדמות חקלאיות ומשאבים מתאימים. ב-1803 נוסדה גם ארץ ואן דימן (אנ') (כיום טסמניה) כמושבת עונשין, ואחריה נוסדה גם ביי מורטון (אנ') (כיום בריזביין, קווינסלנד) ב-1824. המושבות האוסטרליות האחרות היו "התנחלויות חופשיות", כפי שהיו ידועות מושבות שאינן משומשות כמושבות עונשין. עם זאת, מושבת סוואן ריבר (אנ') (מערב אוסטרליה) קיבלה אסירים שקיבלו את עונש הגלות מאנגליה ואירלנד ב-1851, בכדי לפתור את המחסור הממושך בעבודה. עד לזרם העצום של המהגרים במהלך הבהלה לזהב באוסטרליה בשנות ה-50 של המאה ה-19, היו המורשעים האנגלים והאירים וצאצאיהם מספרים על המתיישבים החופשיים. עם זאת, בהשוואה לאמריקה, אוסטרליה קיבלה אסירים רבים יותר מאנגליה.[70][71][72]

גלות של אסירים מבריטניה ואירלנד הסתיימה רשמית ב-1868, אם כי זה היה נדיר מספר שנים קודם לכן.[70][71][72]

הגלות מהודו הקולוניאלית הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהודו הקולוניאלית (אנ') הבריטית, כולל במחוז בורמה הבריטית (אנ') (כיום מיאנמר) ובנמל קראצ'י (כיום חלק מפקיסטן), הועברו מתנגדי השלטון הבריטי לאיי אנדמן.[73] מושבת עונשין הוקמה במקום ב-1857 עם אסירים מהמרד ההודי הגדול מ-1857 (המכונה "ספוי מוטיני" על ידי הבריטים).[74] ככלל שהיו יותר אנשים חברים בתנועת העצמאות ההודית, כך גם מספר האסירים שהועברו לאיים אלו.

בית הסוהר סלולר, המכונה גם קאלה פאני או קאלאפאני (מים שחורים בהינדי), נבנה ב-18961906 כבית כלא לביטחון גבוה ובו 698 תאים בודדים לבידוד. אסירים ששרדו הוחזרו לשם פעם נוספת ב-1937. ההתיישבות העונשית בוטלה ב-1945. על פי הערכות, כ-80,000 אסירים פוליטיים הועברו ל"מכונת העינויים" הזו[74] "ב'ניסוי' שכלל עינויים, בדיקות רפואיות, עבודות כפייה, ולרבים מהם, מוות."[75]

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת הגלתה אסירים לאי השדים ולקלדוניה החדשה במאה ה-19 וה-20. אי השדים, מושבת עונשין צרפתית בגיאנה הצרפתית הייתה בשימוש ב-18521953. קלדוניה החדשה נהפכה למושבת עונשין צרפתית משנות ה-60 של המאה ה-19 ועד ל-1897. כ-22,000 פושעים ואסירים פוליטיים (בעיקר הקומונארדים (אנ')) נשלחו לקלדוניה החדשה.[76][77]

האסיר, שקיבל צורת ענישה זו, המפורסם ביותר הוא ככל הנראה הקצין היהודי בצבא הצרפתי אלפרד דרייפוס, שהורשע בטעות בבגידה במשפט ב-1894, שנערך באווירה של אנטישמיות. הוא נשלח לאי השדים. המקרה התפרסם בשם "פרשת דרייפוס", ודרייפוס זוכה מכל אשמה ב-1906.[78]

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות הגלתה עד ל-1.9 מיליון איש מהרפובליקות המערביות לסיביר ולרפובליקות במרכז אסיה. רובם היו אנשים המואשמים בשיתוף פעולה בוגדני עם גרמניה הנאצית, או במרד אנטי-סובייטי.[79] אוכלוסיות ממוקדות כללו את גרמני הוולגה (אנ'), הצ'צ'נים והטורקים הקווקזים. להגליה זו הייתה מטרה כפולה - להסיר התחייבויות פוטנציאליות מהחזית, ולספק הון אנושי ליישוב ולתיעוש אזורי המזרח המאוכלסים ברובם. מדיניות זו נמשכה עד לנאום הסודי של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב בפברואר 1956, שבו, בין היתר, גינה את השימוש בגלויות אלו, ואמר כי הן מפרות עקרונות לניניסטים. בעוד שהמדיניות עצמה בוטלה, האוכלוסיות שהועברו לא זזו ממקומם עד לקריסת ברית המועצות, ב-1991.[80]

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמנויות הבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלות היא מאפיין של בלדה רחבה (אנ'), בלדה שהתפתחה באנגליה במאה ה-18.[85] חלק מהבלדות האלו נכתבו משירים עממים-מסורתיים. דוגמאות לכך כוללות את "Van Diemen's Land"‏, "The Black Velvet Band" ו-"The Fields of Athenry".[86][87][88]

הרקע במחזה Our Country's Good (אנ'), שכתבה הסופרת הבריטית טימברלייק ורטנבייקר, הוא ב-1780 במושבת העונשין האוסטרלית הראשונה. במחזה זה, אסירים ונחתים מגיעים על הצי הראשון לאוסטרליה ומיישבים את ניו סאות' ויילס. המורשעים והשומרים מקיימים יחסי גומלין תוך כדי שהם עושים חזרות על המחזה, שאותו הציע המושל כצורת בידור חלופית במקום צפייה בתליות פומביות.[89]

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהדמויות הראשיות של הרומן תקוות גדולות, שפורסם בהמשכים ב-18601861, ונכתב על ידי הסופר והעיתונאי ושחקן התיאטרון האנגלי בתקופה הוויקטוריאנית, צ'ארלס דיקנס הוא אסיר משוחרר (הבל מגוויץ'). פיפ עוזר לו בתחילת הרומן, ובהמשך מגוויץ' מתגלה כמיטיב הסוד של פיפ - מקור "התקוות הגדולות" שלו. מגוויץ', שנתפס זמן קצר לאחר שהפיפ הצעיר עזר לו, נידון לאחר מכן לגלות לכל החיים לניו סאות' ויילס שבאוסטרליה. בזמן שהוגלה לשם, הוא הרוויח את הונו שאחר כך יעזור לפיפ. יתר על כן, רצונו של מגוויץ' לראות את "האדון" שפיפ הפך הוא שהניע אותו לחזור באופן בלתי חוקי לאנגליה, מה שהוביל בסופו של דבר למעצרו ולמותו.[90][91]

My Transportation for Life, ספר הזיכרונות של לוחם החופש ההודי וינאיק דאמודר סאווארקר (אנ') על מאסרו שהיה ב-19111921 בבית הסוהר סלולר הבריטי באיי אנדמן וניקובר.[92]

סיפורו הקצר של פרנץ קפקא, "במושבת העונשין", שפורסם ב-1919, נקבע בהסדר עונשין לא מזוהה בו הוצאו להורג אסירים על ידי מכונה אכזרית.[93][94] היצירה עובדה אחר כך לכמה מדיות אחרות, כולל לאופרה שנכתבה על ידי פיליפ גלאס.[95][96][97]

הרומן פרפר (אנ') מגולל את סיפורו של אנרי שרייר, עבריין צרפתי שהורשע ב-26 באוקטובר 1931 כרוצח, והוגלה למושבת העונשין בגינאה הצרפתית באי השדים.[98][99] עיבוד קולנועי לספר נעשה ב-1973 בכיכובם של סטיב מקווין ודסטין הופמן.[100]

הסופר הבריטי סומרסט מוהם כתב מספר סיפורים במושבת העונשין באי השדים. ב-1935, מוהם שהה בסן-לורן-דו-מורני (אנ') בגיאנה הצרפתית וכתב את הרומן Christmas Holiday ב-1939 ושני סיפורים קצרים מה-The Mixture as Before (אנ') בשנות ה-40 של המאה ה-20. הרקע של הרומן ושני הסיפורים הקצרים הוגדרו שם, אף על פי שהוא "התעלם מהעונשים האכזריים וצייר תמונה נעימה של המושבה הידועה לשמצה."[101]

גלות, בדרך כלל לכוכבי לכת אחרים, מופיעה לעיתים ביצירות מדע בדיוני. דוגמה קלאסית היא "עריצה היא הלבנה" שנכתב על ידי רוברט היינליין ב-1966, במסגרתה מועברים אסירים ומתנגדים פוליטיים למושבות ירח בכדי לגדל מזון לכדור הארץ.[102] בספרו של היינליין, משפט של תחבורת ירח הוא בהכרח קבוע, מאחר שההשפעות הפיזיולוגיות ארוכות הטווח של כוח הכבידה החלש של הירח (בערך שישית מזה של כדור הארץ) משאירות את "הנאמנים" על הירח כי הם לא יכולים לחזור בבטחה לכדור הארץ.[103]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Pardons & Punishments: Judges Reports on Criminals, 1783 to 1830: HO (Home Office) 47 Volumes 304 and 305, List and Index Society, The [British] National Archives 
  • Beattie, J.M. (1986), Crime and the Courts in England 1660–1800, Oxford: Oxford University Press, ISBN 0-19-820058-7 .
  • Beattie, J.M. (2001), Policing and Punishment in London 1660–1750, Oxford: Oxford University Press, ISBN 0-19-820867-7 .
  • Ekirch, A. Roger (1987), Bound for America. The transportation of British convicts to the colonies, 1718–1775, Oxford: Oxford University Press, ISBN 0-19-820092-7  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה).
  • Hitchcock, Tim; Shoemaker, Robert (2006), Tales From the Hanging Court, London: Bloomsbury, ISBN 978-0-340-91375-8 .
  • Maxwell-Stewart, Hamish. "Convict Transportation from Britain and Ireland 1615–1870", History Compass 8#11 (2010): 1221–42.
  • Punishments at the Old Bailey, Old Bailey Proceedings Online, בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2015 
  • Robson, L. L. (1965), The Convict Settlers of Australia, Carlton, Victoria: Melbourne University Press, ISBN 0-522-83994-0 .
  • Sharpe, J. A. (1999), Crime in early modern England 1550–1750, Harlow, Essex: Longman, ISBN 978-0-582-23889-3 .
  • Shoemaker, Robert B. (1999), Prosecution and Punishment. Petty crime and the law in London and rural Middlesex, c. 1660–1725, Harlow, Essex: Longman, ISBN 978-0-582-23889-3 .

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Maxwell-Stewart, Hamish; Watkins, Emma (n.d.). "Transportation". Digital Panopticon. Digital Panopticon Project. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2019-01-08. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2019. 
  2. ^ Transportation - Victorian Crime and Punishment, vcp.e2bn.org
  3. ^ August 1650: An Act for the Advancing and Regulating of the Trade of this Commonwealth Archived 2016-08-08 at the Wayback Machine, Acts and Ordinances of the Interregnum, 1642-1660. Originally published by His Majesty's Stationery Office, London, 1911. "The Parliament of England taking into their care the maintenance and advance of the Traffick Trade, and several Manufactures of this Nation; and being desirous to improve and multiply the same for the best advantage and benefit thereof, to the end that ye poore people of this Land may be set on work, and their Families preserved from Beggary and Ruine, and that the Commonwealth might be enriched thereby, and no occasion left either for Idleness or Poverty:..."
  4. ^ Acts of the Privy Council of England Colonial Series, Vol. I, 1613-1680, p.12. (1908)
  5. ^ Egerton, Hugh Edward,A short history of British colonial policy, p.40 (1897)
  6. ^ Charles II, 1670 & 1671: An Act to prevent the malitious burning of Houses, Stackes of Corne and Hay and killing or maiming of Catle.
  7. ^ "An act to authorise, for a limited time, the punishment by hard labour of offenders who, for certain crimes, are or shall become liable to be transported to any of his Majesty's colonies and plantations."
  8. ^ Transportation Act 1717, Section 8, p.475
  9. ^ 1 2 "An act for the effectual transportation of felons, and other offenders, in that part of Great Britain called Scotland, and to authorize the removal of prisoners in certain places."
  10. ^ Donnachie, Ian (1984), "Scottish Criminals and Transportation to Australia 1786–1852", Journal Scottish Economic and Social History, doi:10.3366/sesh.1984.4.4.21 
  11. ^ "Bottomley: Parole in Transition: A Comparative Study of Origins, Developments, and Prospects for the 1990s". scholar.google.com. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-10-27. בדיקה אחרונה ב-11 במאי 2008. 
  12. ^ Beattie, 1986, p. 470
  13. ^ Beattie, 1986, p. 472
  14. ^ Beattie, 1986, p. 473
  15. ^ Acts of the Privy Council (Colonial), vol. I, pp. 310, 314-15
  16. ^ Cunningham. Growth of Eng. Industry and Com. in Mod. Times; 109, Cambridge, 1892. Cited in Karl Frederick Geiser, Redemptioners and indentured servants in the colony and commonwealth of Pennsylvania, Supplement to the Yale Review, Vol. X, No. 2, August, 1901. "There was a popular prejudice against subjecting Christians into slavery or selling them into foreign parts, but Cromwell did not draw any such distinctions. Not only did his agents systematically capture Irish youths and girls for export to the West Indies, but all the garrison who were not killed in the Drogheda Massacre were shipped as slaves to the Barbadoes."
  17. ^ 30 July 1649 Act empowering the Lord Mayor, Justices of Gaol delivery for Newgate, to transport threescore prisoners convicted of Felony and other heinous crimes, unto the Summer Islands or other new English Plantations.
  18. ^ Statutes of the Realm: Volume 5, 1628-80 Archived 2018-07-29 at the Wayback Machine, p.598
  19. ^ Statutes at Large, Volume 24, Index for acts passed before 1 Geo. 3 p.581
  20. ^ Beattie, 1986, p. 471
  21. ^ Beattie, 1986, pp. 471–472
  22. ^ Beattie, 1986, p. 475
  23. ^ 1 2 3 Beattie, 1986, p. 479
  24. ^ Beattie, 1986, p. 480
  25. ^ Beattie, 1986, p. 500
  26. ^ 1 2 Beattie, 1986, p. 502
  27. ^ 1 2 Beattie, 1986, p. 503
  28. ^ Beattie, 2001, p. 428
  29. ^ Beattie, 2001, p. 429
  30. ^ Beattie, 2001, p. 426
  31. ^ Beattie, 2001, p. 430
  32. ^ Beattie, 1986, p. 504
  33. ^ Beattie, 2001, p. 432
  34. ^ Beattie, 1986, p. 506
  35. ^ Beattie, 1986, p. 505
  36. ^ 1 2 Beattie, 2001, p. 435
  37. ^ Beattie, 2001, p. 439
  38. ^ Beattie, 2001, p. 447
  39. ^ Beattie, 1986, p. 474
  40. ^ Beattie, 1986, p. 483
  41. ^ Beattie, 1986, p. 482
  42. ^ Beattie, 1986, p. 481
  43. ^ 1 2 Beattie, 2001, p. 444
  44. ^ Marilyn C. Baseler, "Asylum for Mankind": America, 1607-1800, p.124-127
  45. ^ Drew D. Gray, Crime, Policing and Punishment in England, 1660-1914 Archived 2020-01-21 at the Wayback Machine p.298 (2016)
  46. ^ Penitentiary Act, 1779
  47. ^ "An act for the effectual transportation of felons and other offenders; and to authorize the removal of prisoners in certain cases; and for other purposes therein mentioned."
  48. ^ "Historic Landmarks". Townsville Daily Bulletin (Qld.: National Library of Australia). 2 באוקטובר 1952. עמ' 5. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-26. בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2017. 
  49. ^ "Australian Discovery and Colonisation". The Empire (Sydney: National Library of Australia). 14 באפריל 1865. עמ' 8. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-26. בדיקה אחרונה ב-21 במרץ 2020. 
  50. ^ Hugh Edward Egerton, A short history of British colonial policy, p.262–269 (1897)
  51. ^ 1 2 3 4 Punishments at the Old Bailey, Old Bailey Proceedings Online, ארכיון ארכיון מהמקור מ-2018-12-12, בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2020 
  52. ^ "An act for enabling his Majesty to authorize his governor or lieutenant governor of such places beyond the seas, to which felons and others offenders may be transported, to remit the sentences of such offenders."
  53. ^ 1 2 3 Short Titles Act 1896
  54. ^ Penal Servitude Act 1857
  55. ^ Convicts and the British colonies in Australia Archived 1 ינואר 2016 at the Wayback Machine
  56. ^ Transportation and Penal Servitude Archived 2019-06-07 at the Wayback Machine, Mountjoy Prison Museum
  57. ^ "Criminal transportation". The National Archives. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-03-21. בדיקה אחרונה ב-6 בפברואר 2019. Before 1776, all convicts sentenced to transportation were sent to North America and the West Indies. 
  58. ^ R v Powell, Sixth session Proceedings of the Old Bailey 10 July 1805 t18050710-23, page 401 (Old Bailey 10 July 1805).
  59. ^ Butler, James Davie (1896). "British Convicts Shipped to American Colonies". The American Historical Review 2 (1): 12–33. JSTOR 1833611. doi:10.2307/1833611. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2018-07-19. בדיקה אחרונה ב-21 במרץ 2020. 
  60. ^ Ekirch, A. Roger (1990), Bound for America: The Transportation of British Convicts to the Colonies, 1718–1775, Oxford University, ISBN 0-19-820211-3  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  61. ^ Oxford English Dictionary online, "Hulk" n.2, sense 3b http://www.oed.com/view/Entry/89220?rskey=416nHV&result=3&isAdvanced=false#eid Archived 2020-05-26 at the Wayback Machine Accessed 2017/06/26
  62. ^ Christopher, Emma (2010). A Merciless Place: The Lost Story of Britain's Convict Disaster in Africa. Oxford: Oxford University Press (פורסם ב-2011). עמ' 5. ISBN 9780191623523. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-02-08. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2018. With the American War of Independence all but lost and hope of restarting the transportation of convicts to the Americas dwindling fast, Britain had begun sneakily banishing its criminals to West Africa. 
  63. ^ A Merciless Place: The Lost Story of Britain's Convict Disaster in Africa and How it Led to the Settlement of Australia [Book Review], researchgate.net
  64. ^ Tri S Ranch: The Irish Slave Trade — The Forgotten "White" Slaves. The Slaves That Time Forgot, by John Martin
  65. ^ Bermuda's Dockyard at Ireland Island, a Royal Navy base from 1815 to the 1950s, www.bermuda-online.org
  66. ^ Convict Ships to Australia
  67. ^ The First Fleet still matters — and January 26 is a day to acknowledge that, www.abc.net.au, ‏2018-01-25 (באנגלית)
  68. ^ amelial, First Fleet Ships, Sydney Living Museums, ‏2016-09-30 (באנגלית)
  69. ^ First Fleet, dictionaryofsydney.org
  70. ^ 1 2 "Convicts and the British colonies in Australia". Government of Australia. אורכב מ-המקור ב-1 January 2016. בדיקה אחרונה ב-8 במאי 2015. 
  71. ^ 1 2 McConville, Sean (1981), A History of English Prison Administration: Volume I 1750–1877, London: Boston & Henley, עמ' 381–385, ISBN 0-7100-0694-2 
  72. ^ 1 2 Hamish Maxwell-Stewart, Convict Transportation from Britain and Ireland 1615–1870, researchgate.net
  73. ^ "History of Andaman Cellular Jail". This is about Andaman Cellular Jail. אורכב מ-המקור ב-18 January 2007. 
  74. ^ 1 2 "Hundred years of the Andamans Cellular Jail". The Hindu. 21 בדצמבר 2005. אורכב מ-המקור ב-30 September 2007. 
  75. ^ Scott-Clark, Cathy; Levy, Adrian (22 ביוני 2001). "Survivors of our hell". The Guardian. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-02-05. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2019. 
  76. ^ Jean-Lucien Sanchez, The French Empire, 1542–1976, hal.archives-ouvertes.fr
  77. ^ ANOM - Penal colonies, www.archivesnationales.culture.gouv.fr
  78. ^ אתר מפורט אודות הפרשה (בצרפתית)
  79. ^ Statiev, Alexander (Spring 2005). "The Nature of Anti-Soviet Armed Resistance, 1942-44: The North Caucasus, the Kalmyk Autonomous Republic, and Crimea". Kritika: Explorations in Russian and Eurasian History (Slavica Publishers) 6 (2): 285–318. doi:10.1353/kri.2005.0029. 
  80. ^ Mawdsley, Evan (1998). The Stalin Years: The Soviet Union, 1929-1953. Manchester University Press. ISBN 9780719046001. LCCN 2003046365. 
  81. ^ Minako Sakata, The Transformation of Hokkaido from Penal Colony to Homeland Territory, International Review of Social History 63, 2018/08, עמ' 109–130 doi: 10.1017/S002085901800024X
  82. ^ Bloomsbury Collections - A Global History of Convicts and Penal Colonies, www.bloomsburycollections.com (באנגלית)
  83. ^ Sakata, Minako, The Transformation of Hokkaido from a Penal Colony to a Homeland Territory, figshare, 2018-01-01
  84. ^ Franz Schmidt, Diary of an Executione, p.96. ISBN 4560073643
  85. ^ Rouse, Andrew C. (Spring-Fall 2007). "The Transportation Ballad: A Song Type Rooted in Eighteenth-Centry England". Hungarian Journal of English and American Studies (HJEAS) (Centre for Arts, Humanities and Sciences (CAHS), acting on behalf of the University of Debrecen CAHS) 13 (1/2, The Long Eighteenth Century): 93–103. JSTOR 41274385.  Check date values in: |date= (עזרה)
  86. ^ Henry the Poacher / Wild and Wicked Youth / Van Diemen's Land (Roud 221), mainlynorfolk.info
  87. ^ Black Velvet Band – Lyrical Analysis – Irish Studies, irishstudies.sunygeneseoenglish.org
  88. ^ Watterson, Johnny (24 בדצמבר 2010). "Celebrating 'a song for the people'". The Irish Times (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-30 ביולי 2019. 
  89. ^ Rokotnitz, Naomi (2011). Trusting Performance: A Cognitive Approach to Embodiment in Drama. New York, New York: Palgrave MacMillan. עמ' 87. ISBN 978-1-349-59433-7. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-26. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2020. 
  90. ^ Great Expectations, by Charles Dickens, www.gutenberg.org
  91. ^ Great Expectations: Study Guide | SparkNotes, www.sparknotes.com (באנגלית)
  92. ^ My Transportation For Life, www.goodreads.com
  93. ^ Kafka, In the Penal Colony (e-text), johnstoi.web.viu.ca
  94. ^ In the Penal Colony, www.goodreads.com
  95. ^ Church, Michael (16 September 2010). "In the Penal Colony, Music Theatre Wales, Linbury Theatre" Archived 2016-03-03 at the Wayback Machine. The Independent. Retrieved 27 February 2013.
  96. ^ Kinzer, Stephen (6 December 2000). "A Pocket-Size Opera From a Harrowing Kafka Story" Archived 2018-11-04 at the Wayback Machine. New York Times. Retrieved 27 February 2013.
  97. ^ In the Penal Colony on the official website of Philip Glass
  98. ^ Papillon, www.goodreads.com
  99. ^ Project Gutenberg, Papillon (book) | Project Gutenberg Self-Publishing - eBooks | Read eBooks online, self.gutenberg.org
  100. ^ Papillon, 19 בדצמבר 1973, בדיקה אחרונה ב-1 בספטמבר 2020 
  101. ^ Meyers, Jeffrey (2005). Somerset Maugham: A Life. Vintage Books. עמ' 218. ISBN 1-4000-3052-8. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-26. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2020. 
  102. ^ Brown, Alan (31 בינואר 2019). "Is The Moon is a Harsh Mistress Heinlein’s All-Time Greatest Work?". Tor.com. Macmillan. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-04-12. בדיקה אחרונה ב-15 במרץ 2020. 
  103. ^ Heinlein, Robert A. (1966). The Moon is a Harsh Mistress. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2020-05-11. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2020. But most Loonies never tried to leave The Rock--too risky for any bloke who'd been in Luna more than weeks. Computermen sent up to install Mike were on short-term bonus contracts--get job done fast before irreversible physiological change marooned them four hundred thousand kilometers from home.