גלילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוריץ ליאון (גר'), גלילה, אוסף המוזיאון להיסטוריה יהודית, אמסטרדם, הולנד
כיסוי ספר התורה במעילו במהלך גלילה של ספר תורה אשכנזי

גלילה הוא טקס אצל יהדות אשכנז, כחלק מטקס ההגבהה, בו נגלל ספר התורה, נכרך ברצועת בד ומכוסה במעילו, על מנת שניתן יהיה להחזירו למקומו בארון הקודש.

צורת הגלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקס מתבצע בבית הכנסת, לאחר ההגבהה.[1] המתפלל שהגביה את ספר התורה מתיישב, ומתפלל אחר אוחז בעצי החיים ומשתמש בהם כדי לגלול את ספר התורה הפתוח. לאחר הגלילה עצמה הגולל חוגר את ספר התורה, ועוטפו במעיל המיוחד לו. אם יש לספר התורה קישוטים ועיטורים, כגון כתר תורה, יד או "רימונים", הגולל מניח אותם במקומם על ספר התורה.

המנהג הישן היה שחגירת ספר התורה נעשית ביריעת בד שאותה מלפפים סביב ספר התורה.[2] במאות השנים האחרונות, הוחלפה יריעה זו ברוב הקהילות באבנט צר שאותו קושרים סביב ספר התורה. מעט קהילות של יהודי גרמניה שומרות על שיטת הגלילה הישנה באמצעות יריעת בד, המכונה אצלם וימפל.

מנהג מקצת החסידים, חב"ד ועוד, שהמגביה את ספר התורה, לאחר שהראה אותו לציבור, מניחו על הבמה, גוללו, מתיישב ואחר קושרו ועוטפו במעיל.

בעבר היה מקובל שהגלילה ניתנת דווקא לאנשים חשובים, בשל מעלתה הרבה (ראו להלן),[3] ולעיתים היו מקפידים לתת אותה דווקא למרא דאתרא. כיום לא מקובל להקפיד על כך, ואדרבה, במקומות רבים נהגו לתת את ה'גלילה' בסוף הקריאה לילדים ונערים צעירים, כדי לחנכם במצוות[4].

שכר הגולל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הפליגו בשכר הגולל וכך אמרו:

הגוללו נוטל שכר כולן דאמר ר' יהושע בן לוי עשרה שקראו בתורה הגולל ספר תורה קיבל שכר כולן שכר כולן סלקא דעתך אלא אימא קיבל שכר כנגד כולן

בפירוש כוונת 'הגולל' שנוטל שכר כולם, יש שלמדו כפשוטו שהכוונה לגולל, וכן היא דעת הערוך השולחן שתמה על המנהג לתת לגדולים להגביה ולנערים וצעירים לגלול, בעוד שבתלמוד מבואר ששכר הגולל גדול יותר. וכתב דשמא היום שהגבהה היא לאחר הקריאה בספר וכולם עומדים מפני הספר תורה, אזי מעשה ההגבהה גדול מהגלילה, אך בזמן התלמוד שהגבהה הייתה קודם הקריאה, בשעה שכולם ממילא עומדים, היה שכר הגולל גדול יותר. והוסיף שאכן מנהגם הוא שהמגביה הוא אף הגולל על ידי שמניחו לאחר ההגבה על הבמה וגוללו בעצמו, כפי מנהג החסידים שהובא לעיל.

לעומת זאת, המשנה ברורה[5] כתב בשם האחרונים שכוונת הגמרא 'הגולל' הוא למגביה דווקא.

בטעם הדבר ששכר הגולל גדול כל כך, כתב בערוך השולחן בתחילה שאפשר שהטעם הוא "משום דהוא אינו מניח שתהיה הספר תורה פתוחה אחר הקריאה, וזהו כבוד לספר תורה". עוד כתב שמדברי הרמב"ם נראה שהטעם שנוטל שכר כנגד כולם, הוא משום שהגולל היה גם זה שעלה אחרון לתורה, ומשום שזוכה בשני מצות, במצות קריאה ומצות גלילה, נחשב שנוטל שכר כנגד כולם.

דינים ומנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יש לגלול את עמודי ספר תורה, כך שהתפר יהיה כלפי חוץ, על מנת שאם יקרע, יקרע התפר ולא היריעה עצמה[6].
  • בקרב חסידי חב"ד, נהוג לכרוך את האבנט דווקא בשליש התחתון של ספר התורה,[7] ולעומת זאת, רבי חיים הלברשטאם הורה לכרוך אותו דווקא בשליש העליון, וכך הונהג בחסידויות רבות בגליציה ובהונגריה.[8] אף אחד משני מנהגים אלה אינו חיוב ולא נזכר בספרי הפוסקים,[9] בעיקר משום שקשירת ספר תורה באבנט היא בעצמה מנהג מאוחר.[10]
  • אין להתחיל את קריאת המפטיר קודם שיסיים הגולל לגלול, כדי שיהיה פנוי לשמוע את קריאת המפטיר[11].
  • ישנו מנהג עתיק[12] לומר בשעה שגוללים את הפסוקים: ”לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל. וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ” (ספר דברי הימים א', פרק כ"ט, פסוקים י"אי"ג).
  • בימים 'שני וחמישי' שבהם אומרים 'יהי רצון' נהגו להתחיל לאומרו בשעת הגלילה מאחר שאינו אלא מנהג[13].
  • יש שכתבו שאין ליתן לאב ובנו לעשות הגבהה וגלילה מחשש עין הרע, כשם שאין נותנים להם עליה בזה אחר זה[14].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הגבהה וגלילה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרבית האשכנזים מבצעים את ההגבהה, ולכן גם את הגלילה, לאחר תום קריאת התורה. אולם, חלק מהחסידים נוהגים כמנהג הספרדים לבצע את ההגבהה לפני התחלת הקריאה, ולפי מנהג זה הגלילה אינה המשך להגבהה אלא נעשית בתום הקריאה, מבלי להגביה שנית את ספר התורה. ראו שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"ד, סעיף ב'.
  2. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קמ"ז, סעיף ה'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ל"ב, עמוד א'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קמ"ז, סעיף א'.
  4. ^ משנה ברורה, סימן קמ"ז, סעיף קטן ז'.
  5. ^ משנה ברורה, סימן קמ"ז, סעיף קטן ה'
  6. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קמ"ז, סעיף ג'.
  7. ^ הרב טוביה בלוי, ממנהגי חסידי חב"ד, בתוך אשר וסרטיל, ילקוט מנהגים, ירושלים תשל"ו, פרק א', חלק א', סעיף 15, באתר דעת.
  8. ^ הרב יחיאל מיכל גולד, דרכי חיים ושלום, מונקאטש ת"ש, אות רכ"ה, באתר HebrewBooks; הרב חיים צבי אהרנרייך, שערי חיים, על שערי אפרים, שער י', ס"ק כא, באתר HebrewBooks.
  9. ^ רבי שמעון גרינפלד, שו"ת מהרש"ג, חלק ב', סימן ד סעיף ב, באתר אוצר החכמה.
  10. ^ הרב בנימין שלמה המבורגר, שרשי מנהג אשכנז, כרך ב, מכון מורשת אשכנז, בני ברק תש"ס, עמ' 554–557.
  11. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קמ"ז, וראה במשנה ברורה שם שנחלקו האם יש להמתין רק עד הגלילה עצמה, או עד לאחר כריכת הפרוכת עליו.
  12. ^ מנהג זה הובא בספר הכלבו.
  13. ^ משנה ברורה סימן קמז כב.
  14. ^ שו"ת אבני חפץ סימן טז.