גמר ה-NBA
.png){kind=logo} | |
| ענף |
כדורסל  |
|---|---|
| תאריך ייסוד |
1947 |
| ארגון מפעיל | NBA |
| מספר מתמודדים | 2 |
| מדינות משתתפות |
 ארצות הברית,  קנדה |
| זוכה | אוקלהומה סיטי ת'אנדר (זכייה שנייה) |
| הכי הרבה זכיות | בוסטון סלטיקס (18 זכיות) |
| מפעל נמוך יותר | הגמרים האזוריים ב-NBA (מערב, מזרח) |
  | |
גמר ה-NBA (באנגלית: NBA Finals, ידוע מטעמי חסות מ-2018 גם כ-NBA FInals presented by YouTube TV) הוא סדרת האליפות השנתית של ליגת ה-NBA. אלופי המזרח והמערב משחקים בסדרת הטוב מ-7 כדי לקבוע את אלופת הליגה. לקבוצה שזוכה בסדרה מוענק גביע לארי אובריאן, שהחליף את גביע וולטר בראון ב-1983.
הסדרה נודעה בתחילה כגמר ה-BAA לפני עונת 1949/1950, אז התמזגה ליגת ה-BAA עם ליגת ה-NBL כדי ליצור את ה-NBA.
גמר ה-NBA היה בנוי בתחילה במתכונת 2–2–1–1–1 (הקבוצה בעלת יתרון הביתיות מארחת את שני המשחקים הראשונים, ובמידת הצורך גם את החמישי והשביעי). בשנת 1985, כדי להקל על כמות הנסיעות הארוכות, הוא שונה למתכונת 2–3–2, כאשר שני המשחקים הראשונים ושני המשחקים האחרונים בסדרה נערכו באולם של הקבוצה שהרוויחה יתרון ביתיות על ידי מאזן טוב יותר במהלך העונה הסדירה. בשנת 2014 שוחזר הפורמט 2–2–1–1–1.[1]
בסך הכל 21 מועדונים זכו בגמר ה-NBA, כאשר אוקלהומה סיטי ת'אנדר הוא האחרון שבהם, ב-2025. בוסטון סלטיקס היא שיאנית הזכיות, לאחר שזכתה 18 פעמים, והיא זכתה גם בתארים הרבים ביותר ברציפות, 8, בין השנים 1959 ל-1966. הלוס אנג'לס לייקרס התמודדו הכי הרבה פעמים בגמר ה-NBA, עם 32 הופעות. המזרח סיפק הכי הרבה אלופות עם 41 זכיות, כשלאזור המערבי יש 38 אליפויות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]1946–1956: תחילת שושלת הלייקרס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת הכדורסל המקצועני המודרני ה-NBA נשלטה על ידי מיניאפוליס לייקרס, שזכו במחצית מעשרת התארים הראשונים. גם פילדלפיה ווריורס זכו במספר אליפויות, כולל התואר הראשון ב-1947 ועוד אחד ב-1956. לאחר שנוסדה בשנת 1946 השלימה ליגת ה-BAA את עונת הפתיחה שלה באפריל 1947 כאשר פילדלפיה ווריורס ניצחה את שיקגו סטאגס בסדרת הטוב מ-5. בעונה הבאה הווריורס הגיעו שוב לגמר, אך הפסידו לבולטימור בולטס, שלימים התפרקו. נכון ל-2025, הבולטס הם הקבוצה היחידה שזכתה באליפות והתפרקה.
ב-1948 זכו המיניאפוליס לייקרס באליפות ליגת ה-NBL היריבה לפני שהצטרפו ל-BAA. בהובלת חבר היכל התהילה העתידי ג'ורג' מייקן, הלייקרס זכו באליפות ה-BAA השלישית והאחרונה ב-1949 כשגברו על רד אאורבך והוושינגטון קפיטולס. ה-BAA התמזגה עם ה-NBL כדי ליצור את ה-NBA לפני עונת 1949/1950. הלייקרס זכו באליפות ה-NBA הראשונה ב-1950 והפכו לקבוצה הראשונה שזוכה פעמיים באליפות.
ב-1951 ניצחו הרוצ'סטר רויאלס את הניו יורק ניקס בגמר היחיד שבו התחרו שתי קבוצות מאותה מדינה. זה יהיה הראשון מבין שלושה הפסדים רצופים בגמר לניקס, שיפסידו בגמרים של 1952 ו-1953 ללייקרס. הלייקרס זכו שוב ב-1954 והפכו לקבוצה הראשונה שזוכה בשלוש אליפויות רצופות. זו הייתה האליפות החמישית בשש שנים עבור הלייקרס, והתואר האחרון שלהם במיניאפוליס. ב-1955 זכו הסירקיוז נשיונלס בתואר היחיד שלהם לפני שהפכו לפילדלפיה 76', וב-1956 הווריורס זכו בתואר השני והאחרון שלהם בפילדלפיה לפני שעברו לקליפורניה.
מבין חמשת המועדונים שזכו באליפות מ-1947 עד 1956, אחד פורק וארבעת האחרים עברו מקום עד 1964.
1957–1969: שושלת הסלטיקס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוסטון סלטיקס עלתה 11 פעמים לגמר ה-NBA מתוך 12 עונות (1956/1957 עד 1968/1969) וזכו בשמונה אליפויות רצופות מ-1959 עד 1966. תקופה זו היא פרק הזמן הגדול ביותר שקבוצה בודדת היוותה למעלה מ-65% מההופעות בגמר, וכוללת גם את הפעם היחידה שבה גמר ה-NBA הוכרע בהארכה כפולה (1957).
עם הקמת שושלת הסלטיקס ב-1957, בראשות הסנטר ביל ראסל, חוותה הקבוצה הצלחה גדולה. למרות קושי מסוים כשהתמודדו מול קבוצות בראשות וילט צ'מברלין, במשך רוב שנות ה-50 המאוחרות וה-60, הצליחו הסלטיקס וראסל לצאת עם ידם על העליונה.
בשנת 1964, הוביל צ'מברלין, שעבר למדינת קליפורניה עם קבוצתו, את סן פרנסיסקו ווריורס לאליפות המערב, אך שוב לא הצליח לנצח את הסלטיקס. בעונה שלאחר מכן, הוא חזר לאזור המזרחי והצטרף לפילדלפיה 76'. הקרב הראשון בין שני הכוכבים בפלייאוף ה-NBA היה ב-1966, כשבוסטון ניצחה בסדרה 4–1. בעונה שלאחר מכן הורה מאמן הסיקסרס, אלכס האנום, לצ'מברלין להתמקד יותר במשחק קבוצתי, כדי להימנע מהגנות הדאבל-טים (שמירה כפולה). השינוי הטקטי הזה הביא את הקבוצה לשיא חדש של 68 ניצחונות בעונה שלאחר מכן, לניצחון על הסלטיקס ולזכייה בגמר 1967 מול הסן פרנסיסקו ווריורס. ב-1968 התגברה בוסטון על פיגור 1–3 מול פילדלפיה והגיעה שוב לגמר, שם ניצחה את לוס אנג'לס לייקרס וזכתה שוב באליפות.
ב-1969 הצליחו הסלטיקס בקושי להעפיל לפלייאוף, בגלל הזדקנות הסגל ופציעות מרובות של שחקנים. הם העפילו לפלייאוף מהמקום הרביעי והאחרון בעוד שהלייקרס, שצירפו את צ'מברלין לכוכבים ג'רי וסט ואלג'ין ביילור, ניצחו במערב וניסו לזכות באליפות ראשונה מאז המעבר ללוס אנג'לס. הלייקרס החזיקו ביתרון 2–1 לקראת משחק 4 והובילו 87–86 עם כדור ביד 10 שניות לסיום, אבל אחרי מהפך סם ג'ונס קלע והעניק לסלטיקס ניצחון דחוק 88–87 שהשווה את הסדרה. הסדרה הגיעה למשחק 7 בלוס אנג'לס בתוצאה 3–3. ג'רי וסט ספג פציעות בירכו ובהאמסטרינג במהלך הסדרה, אך חזר לשחק למשחק האחרון. ראסל ניצל את הפגיעות של וסט על מנת לצאת להתקפה מתפרצת בכל הזדמנות, מה שהביא לסלטיקס יתרון מוקדם. בוסטון הדפה קאמבק מאוחר של הלייקרס, ניצחה 108–106 וזכתה באליפות ה-11 שלה ב-13 שנים.
מכיוון שכוכבים רבים עזבו את הקבוצה או פרשו בעקבות הניצחון הזה, הוא מוכר במידה רבה כגמר ה-NBA האחרון שנערך על ידי שושלת הסלטיקס.
1970–1979: העשור הפתוח ביותר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-70 הגיעו עשר קבוצות שונות לגמר ושמונה קבוצות שונות זוכות באליפות, הכי הרבה מכל עשור ב-NBA, כשרק הסלטיקס וניו יורק ניקס זכו פעמיים.
ב-1970 הפגיש הגמר את הניו יורק ניקס מול הלוס אנג'ס לייקרס. ברגעי הסיום של משחק 3, כשהסדרה בשוויון, קלע ג'רי וסט ממרחק של 18 מטרים כדי להשוות את המשחק, זריקה שהפכה לאחת המפורסמות אי פעם. עם זאת, הניקס ניצחו בהארכה והמשיכו במומנטום שלהם לניצחון 4–3. מילווקי באקס זכו גם הם בתואר הראשון שלהם, כשניצחו את בולטימור בולטס ב-1971.
שתי עונות אחרי שהפסידו בגמר, ניצחו הלייקרס 33 משחקים רצופים, הרצף הארוך בתולדות ה-NBA, ועד סוף העונה שברו את שיא הניצחונות עם 69. היתרון מהעונה הסדירה סייע להם לזכות באליפות לראשונה מאז המעבר ללוס אנג'לס, לאחר שגברו על הניקס. ניו יורק זכתה כעבור שנה באליפות השנייה שלה מול הלייקרס.
ב-1974 חזרה האליפות לסלטיקס, שגברו על מילווקי באקס, אך בעקבות הצלחת הלייקרס אופיינו שנות ה-70 בפריצת דרך גדולה של מועדוני המערב בליגה. ב-1975, לאחר שסיימו את העונה סדירה במאזן 48–34, ניצחה גולדן סטייט ווריורס בסוויפ את וושינגטון בולטס 4–0 בגמר. ב-1976 הצליחה פיניקס סאנס, שמונה שנים בלבד לאחר הקמתה, להתגבר על מאזן שלילי בתחילת העונה ולסיים במאזן 42–40 חיובי שהוביל אותה לפלייאוף. לאחר ניצחונות על סיאטל סופרסוניקס והווריירס עלו הסאנס לגמר הליגה מול בוסטון, ולאחר שוויון 2–2 הגיע משחק 5 לשלוש הארכות, בסופן ניצחה בוסטון 128–126. הסלטיקס ניצלו את המומנטום וזכו באליפות ה-13 שלהם, כשגברו על הסאנס 87–80 במשחק 6.
מועדונים אחרים שזכו בתארים הראשונים שלהם בשנות ה-70 הם פורטלנד טרייל בלייזרס ב-1977 ו-וושינגטון בולטס, שניצחו את הסופרסוניקס ב-1978. הסופרסוניקס הצליחו לנקום בבולטס בעונה שלאחר מכן וזכו בתואר הראשון שלהם ב-1979.
1980–1990: היריבות סלטיקס-לייקרס וה"באד בויז" פיסטונס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 1980 ל-1990 ניצחו הסלטיקס, הסיקסרס, הלייקרס או הפיסטונס בכל גמר NBA. בעשור זה זכו הלייקרס בחמישה תארים (1980, 1982, 1985, 1987 ו-1988), הסלטיקס בשלושה (1981, 1984 ו-1986), הפיסטונס בשניים (1989 ו-1990) והסיקסרס באחד (1983).
גמר טורניר אליפות המכללות בכדורסל של ה-NCAA ב-1979 הפגיש את קבוצתו של מג'יק ג'ונסון, מישיגן סטייט, מול אוניברסיטת אינדיאנה סטייט בראשות לארי בירד. מפגש זה נחשב לתחילת היריבות בין בוסטון סלטיקס ללוס אנג'לס לייקרס, שהובלו על ידי בירד וג'ונסון, בהתאמה, בשנות ה-80.
בירד למעשה נבחר על ידי הסלטיקס בדראפט 1978 שנה קודם לכן, אך החליט להישאר שנה נוספת במכללות, ושני כוכבי העל נכנסו לליגה ב-1979, והובילו את קבוצותיהם להישגים גבוהים במיוחד. ג'ונסון והשואוטיים לייקרס הגיעו לגמר ה-NBA ב-1980 מול פילדלפיה 76', בהובלת ג'וליוס ארווינג. כשהלייקרס מובילים 3–2 נפצע כרים עבדול-ג'באר ולא יכול היה לשחק במשחק 6. ג'ונסון, רכז טבעי, הועבר לעמדת הסנטר ובסופו של דבר שיחק בכל עמדה במהלך המשחק. הוא סיים את המשחק עם 42 נקודות, 15 ריבאונדים ו-7 אסיסטים[2] והוביל את הלייקרס לניצחון כדי לזכות באליפות הראשונה שלו. ג'ונסון אף נבחר ל-ה-MVP של הגמר, והוא הרוּקי היחיד בהיסטוריה שעשה זאת.
בוסטון הגיעה לגמר ה-NBA של 1981 בהובלת "שלושת הגדולים" - לארי בירד, קווין מקהייל ורוברט פאריש, שנחשבים לכמה משחקני הקו הקדמי (פורוורדים וסנטרים) הטובים בכל הזמנים ומאוחר יותר נבחרו גם להיכל התהילה של הכדורסל. הם פגשו את יוסטון רוקטס בגמר 1981, שהובלו על ידי מוזס מלון והדיחו את הלייקרס וג'ונסון בסיבוב הראשון. הרוקטס היו הקבוצה השנייה בתולדות ה-NBA שהגיעה לגמר לאחר שרשמה מאזן שלילי בעונה הסדירה בעוד שלסלטיקס היה המאזן הטוב ביותר ב-NBA של 62–20, והם ניצחו את הגמר ב-6 משחקים.
הלייקרס חזרו לגמר ה-NBA ב-1982, הפעם בראשות המאמן החדש פט ריילי, במפגש חוזר מול פילדלפיה, שניצחו את הסלטיקס בגמר המזרח ב-7 משחקים. הלייקרס זכו באליפות לאחר 6 משחקים, וג'ונסון נבחר שוב ל-MVP של הגמר.
בעקבות שלושת ההפסדים בגמר ביצעו הסיקסרס טרייד והחתימו את מוזס מלון, שהיה ה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA. עם הצמד החדש של מלון וארווינג הפסידה פילדלפיה פעם אחת בלבד בפלייאוף כולו, והביסה את הלייקרס בסוויפ 4–0 בגמר. בגמר 1984 התמודדו הסלטיקס והלייקרס זו מול זו לראשונה מאז 1969. הסלטיקס גברו על הלייקרס 4–3, ולארי בירד נבחר ל-MVP של הגמר. במשחק 7 של סדרה זו צפה קהל הטלוויזיה הגדול ביותר אי פעם למשחק NBA והשני בגודלו אי פעם למשחק כדורסל, אחרי גמר אליפות המכללות בין ג'ונסון לבירד חמש שנים קודם לכן. זה היה גמר ה-NBA האחרון בפורמט 2–2–1–1–1 עד 2014.
בגמר 1985 נקמו הלייקרס על שמונת ההפסדים הקודמים שלהם לסלטיקס וניצחו אותם בשישה משחקים. אף על פי שהלייקרס הפסידו במשחק הראשון ב-34 נקודות, הם ניצחו 4 מתוך 5 המשחקים הבאים, כולל משחק 6 בבוסטון גארדן. משחקי הגמר הללו היו הראשונים ששוחקו במתכונת 2–3–2, שהוצעה על ידי מאמן בוסטון רד אאורבך לנציב הליגה דייוויד סטרן במטרה לצמצם את הנסיעות התכופות מבוסטון ללוס אנג'לס.
בגמר 1986 התמודדו הסלטיקס מול היוסטון רוקטס, כשבוסטון ניצחה בשישה משחקים וזכתה בתואר ה-16 שלה ובירד נבחר ל-MVP של הגמר בפעם השנייה. ב-1987 נפגשו הלייקרס והסלטיקס שוב בגמר הפלייאוף. הלייקרס ניצחו בשני המשחקים הראשונים, אבל בוסטון ניצחה את המשחק השלישי ובמשחק 4 העניק ג'ונסון עם זריקת וו שתי שניות לסיום את הניצחון ללייקרס 107–106 ואת היתרון 3–1 בסדרה. הלייקרס הפסידו במשחק 5, אך בסופו של דבר ניצחו במשחק 6 וזכו באליפות. ג'ונסון נבחר ל-MVP של הגמר בפעם השלישית.
בשתי העונות הבאות לא הצליחו הסלטיקס המזדקנים להגיע לגמר, והיו בצל עלייתם של הדטרויט פיסטונס במזרח. הלייקרס הצליחו להגן תוארם בגמר 1988, ניצחו את הפיסטונס ב-7 משחקים והפכו לקבוצה הראשונה שזוכה בשתי אליפויות רצופות מאז 1969, אך בעונה הבאה הובסו בסוויפ 4–0 על ידי דטרויט, שב-1990 זכתה באליפות שנייה ברצף לאחר שהביסו את קלייד דרקסלר ופורטלנד טרייל בלייזרס בחמישה משחקים. הפיסטונס כונו "ילדים רעים" ("Bad Boys") בשל המשחק הפיזי המחוספס שאפיין אותם, וזכו להצלחה רבה בהובלת חברי היכל התהילה בקו האחורי ג'ו דיומרס ואייזיאה תומאס ושחקני המגרש הקדמי דניס רודמן וביל ליימביר.
1991–1998: שושלת הבולס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב שנות ה-90 היה מאופיין על ידי עליונותם של השיקגו בולס. הבולס, בראשות המאמן פיל ג'קסון והכוכבים מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן, זכו בשישה תארים בשש הופעות בגמר מ-1991 עד 1998. הקבוצה הנוספת היחידה שזכתה בתואר בתקופה זו הייתה יוסטון רוקטס, שזכתה באליפויות ב-1994 וב-1995, במהלך הפרישה הראשונה של ג'ורדן מכדורסל מקצועני.
האליפות הראשונה של הבולס הגיעה על חשבון הלוס אנג'לס לייקרס, בסדרה שהייתה ההופעה האחרונה בגמר של מג'יק ג'ונסון. הלייקרס ניצחו במשחק הראשון 93–91, אך בהמשך הסדרה שמר פיפן על ג'ונסון ואיפשר לג'ורדן להתמקד בעיקר בקליעות בהתקפה, ושיקגו ניצחה בארבעת המשחקים הבאים. הבולס חזרו לגמר בשנה שלאחר מכן, מול קלייד דרקסלר והפורטלנד טרייל בלייזרס. לאורך עונת 1991/1992 הובילו ג'ורדן ודרקסלר את קבוצותיהם למאזנים הטובים ביותר באזורים שלהם, מה שהוביל למספר השוואות בין שני השחקנים ולציפייה רבה למפגש ביניהן בפלייאוף. שיקגו ניצחה את הטרייל בלייזרס במשחק 1 ב-33 נקודות הפרש, כשג'ורדן שבר את שיא השלשות במחצית הראשונה עם 6. משחק 2 נכנס להארכה, בה הטרייל בלייזרס גברו על הבולס 18–7 בלי דרקסלר שביצע את העבירה השישית שלו ברבע הרביעי וסיים את המשחק. המשחקים 3 ו-4 חולקו בין שיקגו ופורטלנד, בהתאמה, אך הבולס ניצחו בשני המשחקים האחרונים וזכו באליפות השנייה שלהם.
ב-1993 הפגיש הגמר בין ג'ורדן לחברו הקרוב צ'ארלס בארקלי, שהיה ה-MVP של הליגה במדי פיניקס סאנס. הבולס ניצחו בשני המשחקים הראשונים בפיניקס 100–92 ו-111–108, אך הסאנס ניצחו במשחק 3 בשיקגו 129–121 בהארכה משולשת. הבולס ניצחו במשחק הבא 111–105, כשג'ורדן קלע 55 נקודות והשווה את הישגו של ריק בארי במקום השני בכמות הנקודות במשחק גמר NBA. הסאנס אמנם ניצחו 108–98 במשחק 5 והחזירו את הסדרה לפיניקס, אך במשחק 6 שיקגו ניצחה 99–98 בזכות שלשה של ג'ון פקסון והפכה לקבוצה השלישית בהיסטוריה שזוכה באליפות שלוש פעמים ברציפות. לאחר הניצחון הזה פרש ג'ורדן מכדורסל ופתח בקריירת בייסבול.
לאחר עזיבתו של ג'ורדן זכו היוסטון רוקטס, שהובלו בידי האקים אולאג'ואן, באליפויות ה-NBA הראשונות שלהם ב-1994 ו-1995. ב-1994 הפך אולאג'ואן לשחקן היחיד בהיסטוריה שזכה בפרסי ה-MVP של העונה הסדירה, שחקן ההגנה של העונה וה-MVP של הגמר באותה עונה. הרוקטס התמודדו מול הניו יורק ניקס ב-1994, וניצחו בשבעה משחקים. לאחר שביצעו טרייד על קלייד דרקסלר באמצע העונה גברו הרוקטס על אורלנדו מג'יק של שאקיל אוניל ופני הארדוויי בגמר 1995. אולאג'ואן זכה שוב בתואר ה-MVP של הגמר, והרוקטס הפכו למועדון החמישי שזוכה בשני תארים רצופים, לקבוצה המדורגת 6 הראשונה שזוכה בתואר ולקבוצה הראשונה שזוכה באליפות מבלי ליהנות מיתרון ביתיות באף אחת מסדרות הפלייאוף.
לאחר תקופתו הקצרה בבייסבול, ג'ורדן חזר לכדורסל בסוף עונת 1994/95. אף על פי שהוא לא הוביל את הבולס לגמר באותה עונה, הוא חזר לכושר שהיה לו לפני פרישתו בעונה הבאה, והקבוצה רכשה את דניס רודמן. הבולס השיגו בעונת 1995/1996 מאזן חסר תקדים של 72–10 שהיווה, באותה תקופה, מאזן העונה הסדירה הטוב ביותר בתולדות ה-NBA. הם שלטו בפלייאוף, עם ניצחונות 3–0, 4–1 ו-4–0, לפני שהתמודדו מול סיאטל סופרסוניקס בגמר ה-NBA. הבולס עלו ליתרון 3–0 בסדרה, אך סיאטל ניצחה בשני המשחקים הבאים לאחר שהרכז גארי פייטון ביקש ממאמנו ג'ורג' קארל לשמור על ג'ורדן, מה שהוביל למשחק שישי. ג'ורדן שינה את המשחק שלו כדי להתמודד עם פייטון, והבולס ניצחו במשחק 6 וזכו בתואר הרביעי שלהם.
ב-1997 ו-1998 פגשו הבולס את יוטה ג'אז, שהובלו על ידי ג'ון סטוקטון וקארל מלון. בשתי הסדרות ניצחו הבולס 2–4, ובשתיהן הגיעו האליפות בזכות סלי ניצחון: של סטיב קר ב-1997 בשיקגו ושל ג'ורדן ביוטה ב-1998, סל שכונה בפשטות "הקליעה" (The Shot).[3] זו הייתה האליפות השישית של הבולס והפעם השנייה שהם זוכים בשלוש אליפויות רצופות. לאחר פרישתו של המאמן ג'קסון לפרוש, שגרמה לעזיבת רוב הסגל כולל ג'ורדן ופיפן, נותרה הקבוצה ללא בסיס צעיר והבולס הפכו לקבוצת לוטרי לשש העונות הבאות.
1999–2010: דומיננטיות של הלייקרס והספרס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלוס אנג'לס לייקרס והסן אנטוניו ספרס זכו יחדיו בתשע אליפויות NBA במהלך תקופה זו, וייצגו את המערב בכל שנה מלבד 2006.
הספרס זכו בארבע אליפויות במהלך תקופה זו, ב-1999, 2003, 2005 ו-2007. בפלייאוף 1999 סיימו הספרס במאזן 15–2, כולל סוויפים על הבלייזרס והלייקרס. עם קבוצה הגנתית בראשות דייוויד רובינסון וטים דאנקן, 84.7 הנקודות שספגה סן אנטוניו למשחק היה ממוצע נקודות החובה הנמוך ביותר בפלייאוף ב-30 השנים האחרונות. בגמר באותה שנה התמודדו הספרס מול הניו יורק ניקס, הקבוצה המדורגת 8 הראשונה בהיסטוריה שהגיעה לגמר, והחזיקו אותם על ממוצע של 79.8 נקודות למשחק. בגמר 2003 ניצחו הספרס את ניו ג'רזי נטס ב-6 משחקים, סדרת הגמר הראשונה שהפגישה בין שתי קבוצות ABA לשעבר. במשחק 6 חסרו לדאנקן שתי חסימות כדי לרשום את הקוואדרופל-דאבל הראשון בהיסטוריה של גמר ה-NBA, והוא סיים עם 21 נקודות, 20 ריבאונדים, 10 אסיסטים ו-8 חסימות. הספרס המשיכו לניצחון 4–3 על הדטרויט פיסטונס בגמר 2005, ושתי עונות לאחר מכן הביסו את קליבלנד קאבלירס בראשות לברון ג'יימס 4–0 בגמר 2007. דאנקן זכה בפרס ה-MVP של הגמר ב-1999, 2003 ו-2005, ואילו ב-2007 זכה בתואר טוני פארקר, שהפך לשחקן האירופי הראשון שעושה זאת.
הלייקרס, שהובלו על ידי שאקיל אוניל וקובי בראיינט, זכו בשלוש אליפויות רצופות בשנים 2000–2002 ואוניל זכה ב-MVP של הגמר בכל שלוש הפעמים. האליפות הראשונה שלהם הייתה על חשבון אינדיאנה פייסרס, אותה ניצחו הלייקרס ב-6 משחקים. במהלך פלייאוף 2001 ניצחו הלייקרס 4–0 את 3 הסדרות הראשונות שלהם וניצחו את הגמר מול פילדלפיה 76' ואלן אייברסון ב-5 משחקים, מה שהוביל אותם למאזן פלייאוף חסר תקדים של 15–1, הטוב ביותר בהיסטוריה של ה-NBA באותה תקופה. בגמר 2002 הביסו הלייקרס את הניו ג'רזי נטס 4–0, והובילו כמעט כל הזמן בכל משחק.
אחרי עונת 2003 בלייקרס הכוכבים גארי פייטון וקארל מלון. יחד עם בראיינט ואוניל הם יצרו את מה שרבים ציפו שתהיה אחת הקבוצות הטובות בתולדות ה-NBA והיו פייבוריטים לזכייה באליפות ב-2004. עם זאת, דטרויט פיסטונס, בהדרכת המאמן לארי בראון, ניצחו את הלייקרס ב-5 משחקים. צ'ונסי בילאפס נבחר ל-MVP של הגמר. הפיסטונס חזרו לגמר ה-NBA גם בעונה הבאה, בה שהפסידו לספרס בשבעה משחקים.
גמר 2006 היה הגמר היחיד בתקופה זו שלא השתתפו בו הספרס או הלייקרס, ובמקום זאת התמודדו בו זו מול זו מיאמי היט ודאלאס מאבריקס. זה היה גמר ה-NBA הראשון מאז 1971 שבו אלופות המערב והמזרח הגיעו שתיהן לגמר בפעם הראשונה בתולדותיהן. המאבריקס ניצחו בשני המשחקים הראשונים בבית, אך במשחק 3 חזרו ההיט מפיגור של 13 נקודות פחות מ-6 דקות לסיום המשחק וניצחו 98–96. את הקאמבק הובילו 12 נקודות של דוויין וייד בשש הדקות האחרונות וקליעת קלאץ' מרחוק של גארי פייטון. מיאמי ניצחה בכל שלושת משחקי הבית שלה, שניים מהם בזכות קאמבקים ברבע הרביעי בהובלת וייד, וזכתה באליפות הראשונה שלה ב-6 משחקים. וייד נבחר ל-MVP של הגמר.
הלייקרס חזרו לגמר ב-2008, מול בוסטון סלטיקס. זו הייתה הפעם ה-11 ששתי היריבות נפגשו בגמר, אך הראשונה מאז 1987. הסלטיקס, שניצחו את הלייקרס 4–2, הובלו על ידי "שלושת הגדולים" שלהם: ריי אלן, קווין גארנט ופול פירס, שגם נבחר ל-MVP של הגמר.
הלייקרס התאוששו מההפסד וחזרו לגמר בשנה שלאחר מכן, שם התמודדו מול אורלנדו מג'יק ושחקן ההגנה של העונה דווייט הווארד. הלייקרס ניצחו את אורלנדו בחמישה משחקים, ובראיינט זכה בפרס ה-MVP של הגמר. הלייקרס פגשו את הסלטיקס פעם נוספת ב-2010, והיו בפיגור 2–3 לפני שניצחו את שני המשחקים האחרונים בבית, משחק 7 הראשון בתולדות הסלטיקס בגמר ה-NBA. בראיינט נבחר ל-MVP של הגמר, והמאמן פיל ג'קסון זכה באליפות ה-11, שבר את שיאו של רד אאורבך ועבר את השיא המשותף של אאורבך ומאמן ה-NHL סקוטי באומן להכי הרבה אליפויות בארבע הליגות המקצועניות בצפון אמריקה.
2011–2014: שליטת ההיט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ 2010 חידשה מיאמי היט את חוזהו של קפטן הקבוצה דוויין וייד וצירפה את השחקנים החופשיים לברון ג'יימס וכריס בוש, ויצרו את "שלושת הגדולים" שלהם. ההיט נחשבו אז על ידי רבים לפייבוריטים לזכייה במספר אליפויות. הם הופיעו בכל ארבעת הגמרים הבאים, וזכו בשניים ב-2012 וב-2013.
ב-2011 העפילו ההיט לגמר מול דאלאס מאבריקס, בשחזור הגמר חמש שנים קודם לכן. המאבס, שהובלו בידי דירק נוביצקי, ג'ייסון טרי, טייסון צ'נדלר וג'ייסון קיד, ניצחו בסדרה 4–2, כאשר נוביצקי נבחר ל-MVP של הגמר. ההיט חזרו לגמר בשנה שלאחר מכן מול אוקלהומה סיטי ת'אנדר עם ראסל וסטברוק, ג'יימס הארדן וקווין דוראנט. לאחר שהת'אנדר ניצחו במשחק 1 בבית ניצחו ההיט ארבעה משחקים רצופים והפכו לקבוצה הראשונה שזוכה באליפות לאחר שנקלעה לפיגור בשלוש סדרות פלייאוף. ג'יימס זכה באליפות הראשונה שלו ונבחר ל-MVP של הגמר.
ההיט זכו באליפות שנייה ברציפות ב-2013, הפעם על חשבון סן אנטוניו ספרס. זה היה הגמר הראשון מאז 1987 בו השתתפו ארבעה שחקנים שזכו בפרס ה-MVP של הגמר: טים דאנקן (1999, 2003, 2005) וטוני פארקר (2007) בספרס, ו-וייד (2006) וג'יימס (2012) בהיט. הספרס כבר עלו ליתרון 3–2 בסדרה, אבל ההיט חזרו עם ניצחון במשחק 6 בזכות שלשה של ריי אלן בשניות הסיום של הזמן החוקי ששלחה את המשחק להארכה. המשחק נחשב לאחד ממשחקי הפלייאוף הגדולים בתולדות ה-NBA.[4] ההיט ניצחו במשחק השביעי והמכריע 95–88 וזכו בתואר. לברון נבחר ל-MVP של הגמר שנה שנייה ברציפות.
ההיט התמודדו מול הספרס כם ב-2014, בתקווה לאליפות שלישית ברציפות. את משחק 1, בו ג'יימס לא שיחק, סיימו הספרס עם ריצת 31–9 וניצחו 110–95. ההיט חזרו במשחק 2, אבל זה היה הניצחון היחיד שלהם בסדרה, שכן הספרס ניצחו במשחקים 3 ו-4 במיאמי ובמשחק 5 בבית כדי לזכות באליפות, הראשונה שלהם מאז 2007 והחמישית של דאנקן. קוואי לנארד נבחר ל-MVP של הגמר, והפך ל-MVP השלישי הצעיר ביותר אחרי דאנקן ומג'יק ג'ונסון.
2015–2019: שושלת הווריורס
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
גולדן סטייט ווריורס הגיעו לגמר ה-NBA בחמש עונות רצופות מ-2015 עד 2019, וניצחו ב-2015, 2017 ו-2018. כל שלושת הניצחונות וההפסד ב-2016 היו נגד קליבלנד קאבלירס, והשתיים הפכו לשתי הקבוצות הראשונות שנפגשו בארבעה גמרים רצופים. בעבר לא הופיעו שתי קבוצות ביותר משני גמרים רצופים.
ב-2014 חזר לברון ג'יימס לקליבלנד קאבלירס, שם חבר לקיירי אירווינג. הקאבס גם הביאו בטרייד את קווין לאב כדי ליצור את "שלושת הגדולים" החדשים שלהם. בפלייאוף 2015 זכתה גולדן סטייט באליפות המערב, בזכות התקפת הסמול בול וקליעת השלשות הלא שגרתית שלה ובהובלת ה-MVP של עונת 2014/2015 סטפן קרי. הקאבס זכו באליפות המזרח, אך איבדו את לאב ואת אירווינג לפציעות במהלך הפלייאוף. ג'יימס הוביל את הקאבס ליתרון 2–1 בגמר 2015, אך הווריורס ניצחו בשלושת המשחקים הבאים לאחר שהמאמן סטיב קר הכניס את אנדרה איגודלה להרכב הפותח כדי לשמור על ג'יימס. הווריורס זכו בתואר, ואיגודלה הפך לשחקן הראשון שזוכה בפרס ה-MVP של הגמר מבלי לפתוח בחמישייה באף משחק עונה סדירה באותה עונה.
במהלך עונת 2015/2016 שברו הווריורס את שיא הניצחונות בעונה הסדירה עם מאזן 73–9. קרי זכה בפרס ה-MVP השני ברציפות שלו והפך ל-MVP הראשון בהיסטוריה שנבחר פה אחד לאחר שסיים כמלך הסלים של ה-NBA ושבר את השיא של עצמו לשלשות בעונה אחת (402).[5] הווריורס והקאבס נפגשו שוב בגמר 2016 והווריורס כבר עלו ליתרון 1–3 בסדרה, אבל ג'יימס ואירווינג הובילו את הקאבס לשני ניצחונות רצופים כדי לכפות משחק שביעי ומכריע. ברגע מפתח, כשנותרו שתי דקות למשחק 7, ביצע ג'יימס חסימת מרדף (באנגלית: chase-down block, נודעה גם בכינוי "החסימה – The block") על איגודלה כדי לשמור על שוויון המשחק, בעוד אירווינג קלע שלשה דקה לאחר מכן והעלה את הקאבלירס ליתרון. קליבלנד החזיקה מעמד וזכתה בתואר שסיים את בצורת האליפויות של העיר, כשג'יימס זוכה בתואר ה-MVP של הגמר השלישי בקריירה שלו.[6]
בסוף עונת 2016 החתימו הווריורס את קווין דוראנט, שהיה שחקן חופשי. לאחר שסיימו במאזן 67–15 (הקבוצה הראשונה שניצחה לפחות 67 משחקים בשלוש עונות רצופות), הם חזרו לגמר עם מאזן 12–0 בפלייאוף המערב, הקבוצה הראשונה שעשתה זאת מאז 2001. הקאבלירס ירדו למקום השני בעונה הסדירה, אך הפסידו רק משחק אחד בדרך לגמר 2017 ולמפגש שלישי ברציפות עם הווריורס. הווריורס פתחו חזק עם יתרון 3–0 על הקאבס ובסופו של דבר ניצחו את הסדרה בחמישה משחקים כשדוראנט נבחר ל-MVP של הגמר. הווריורס קבעו שיא פלייאוף של 15 ניצחונות רצופים ומאזן סופי של 16–1, כמו גם הפרש ממוצע של 13.5 נקודות בגמר.
לאחר עונת 2017 העבירו הקאבלירס בטרייד את קיירי אירווינג והמשיכו לשנות את סגלם לאורך העונה, בעוד הווריורס נותרו ללא שינוי. הן קליבלנד והן גולדן סטייט לא סיימו במקום הראשון בעונת 2017/2018, ושתיהן ירדו לפיגור 2–3 בגמר האזורי, לבסוף ניצחו בסדרות והבטיחו מפגש רביעי ברציפות בגמר ב-2018. הווריורס ניצחו את הקאבלירס בסוויפ 4–0, ודוראנט שוב נבחר ל-MVP של הגמר.
ב-2018 עזב ג'יימס עזב את הקאבס וחתם בלוס אנג'לס לייקרס. ללא ג'יימס קליבלנד לא העפילה לפלייאוף, מה שנחשב לסופה של היריבות בין הגולדן סטייט ווריורס לבין הקליבלנד קאבלירס, ואילו הווריורס המשיכו בהצלחתם והגיעו לגמר החמישי ברציפות שלהם ב-2019, הקבוצה הראשונה מאז בוסטון סלטיקס בשנות ה-60 שעולה לחמישה גמרים רצופים והראשונה שעושה זאת במערב. עם זאת, הווריורס הפסידו 2–4 לטורונטו ראפטורס, שזכו באליפות הראשונה שלהם ובתואר ה-NBA הראשון לקבוצה מחוץ לארצות הברית. קוואי לנארד מהראפטורס נבחר ל-MVP של הגמר, הראשון שעושה זאת במדי קבוצות משני האזורים, לאחר שזכה בתואר ב-2014 עם סן אנטוניו ספרס ב-2014.
2020–הווה: חוסר יציבות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
בשבעת הגמרים בין עונת 2018/2019 ל-2024/2025 זכו לראשונה בהיסטוריה שבע קבוצות שונות. בפרק זמן זה הופיעו בגמר 11 קבוצות שונות, כשאף קבוצה לא הצליחה לחזור לגמר פעמיים ברציפות, ורק גולדן סטייט ווריורס, מיאמי היט ובוסטון סלטיקס הצליחו להעפיל לגמר פעמיים במהלך 7 שנים אלו.
למגפת הקורונה הייתה השפעה משמעותית על שתי העונות הבאות. עונת 2019/2020 הופסקה במרץ 2020, והתחדשה בלוח זמנים מקוצר ביולי 2020 בתוך בועת ה-NBA באורלנדו, פלורידה, ללא קהל. לוס אנג'לס לייקרס ומיאמי היט נפגשו בגמר הליגה, הפעם הראשונה בתולדות ה-NBA ששתי קבוצות שהחמיצו את הפלייאוף בשנה שלפני כן נפגשו בגמר[7] והפעם הראשונה בה שוחר גמר ה-NBA באתר נייטרלי ללא אוהדים. הלייקרס ניצחו בסדרה 4–2, זכו בתואר ה-17 והשתוו לבוסטון סלטיקס בצמרת טבלת הזכיות. לברון ג'יימס נבחר ל-MVP של הגמר בפעם הרביעית בקריירה, והפך לראשון שעושה זאת עם שלושה מועדונים שונים.[8]
גם עונת 2020/2021 התקצרה בגלל המגפה, ושוחקו בה 72 משחקים בלבד. לגמר העפילו פיניקס סאנס, בהובלת כריס פול ודווין בוקר, ומילווקי באקס, אותה הוביל ה-MVP של העונה הסדירה פעמיים, יאניס אדטוקומבו. זה היה הגמר הראשון מאז 1971 שלא כלל שחקנים שזכו קודם לכן באליפות.[9] הסאנס עלו ליתרון מוקדם של 2–0 בסדרה, אך הבאקס ניצחו בארבעת המשחקים הבאים וזכו באליפות בשישה משחקים. אדטוקומבו זכה בתואר ה-MVP של הגמר לאחר שבמשחק השישי והאחרון קלע 51 נקודות.
בעונת 2021/2022 חזרה הליגה למתכונתה הרגילה, וגמר 2022 ב-NBA התקיים בין גולדן סטייט ווריורס וסטפן קרי לבין בוסטון סלטיקס וג'ייסון טייטום. אף על פי שיתרון הביתיות היה בתחילה של הווריורס, הם הפסידו את המשחק הראשון בצ'ייס סנטר, וניצחו את השני. הסלטיקס ניצחו את המשחק הראשון ב-TD גארדן והפסידו את השני, בו סטפן קרי רשם את אחת מהופעות הגמר הטובות ביותר שלו בקריירה עם 43 נקודות, 10 ריבאונדים ו-7 שלשות.[10] הסדרה חזרה לקליפורניה בשוויון 2–2, שם ניצחו הווריורס 104–94, ובמשחק השישי בבוסטון ניצחה גולדן סטייט 103–90 וזכתה באליפות השביעית בתולדותיה והחמישית בשמונה שנים. קרי זכה לראשונה בקריירה בפרס ה-MVP של הגמר.
לגמר 2023 ב-NBA העפילו מיאמי היט ודנוור נאגטס, בהופעתה הראשונה למעמד. דנוור ניצחה את המשחק הראשון בביתה 104–93 והפסידה את השני 108–111. עם זאת, הנאגטס ניצחו את שלושת המשחקים הבאים (מהם שניים במיאמי) וזכו באליפות ה-NBA הראשונה בתולדותיהם. ניקולה יוקיץ' זכה בפרס ה-MVP של הגמר לראשונה בקריירה.[11] מיאמי דורגה שמינית במזרח והפכה לשנייה שמעפילה לגמר ממקום זה מאז ניו יורק ניקס ב-1999, שגם היא הפסידה בגמר 1–4 לקבוצה מהמערב.
בוסטון סלטיקס ודאלאס מאבריקס העפילו לגמר 2024 ב-NBA. בוסטון ניצחה בשלושת המשחקים הראשונים, לפני שדאלאס צימקה ל-1–3 בניצחון 122–84, השלישי בגודלו בהיסטוריה של הגמר.[12] עם זאת, הסלטיקס ניצחו 106–88 במשחק החמישי בביתם וזכו באליפות בפעם ה-18, שיא NBA.[13] ג'יילן בראון נבחר ל-MVP של הגמר.
בעונת 2024/2025 העפילו לגמר אוקלהומה סיטי ת'אנדר ואינדיאנה פייסרס, שהעפילה מהמקום הרביעי אחרי שהפתיעה את המדורגת ראשונה במערב קליבלנד קאבלירס ואת המדורגת שלישית ניו יורק ניקס בגמר המזרח. הפייסרס ניצחו 111–110 במשחק הראשון באוקלהומה בזכות סל ניצחון של טייריס הליברטון. הת'אנדר השוו במשחק השני בפייקום סנטר, ולמרות ניצחון של אינדיאנה במשחק השלישי 116–107 אוקלהומה החזירה לעצמה את הביתיות עם 111–104 ושוויון 2–2 בסדרה. במשחק החמישי עלו הת'אנדר ליתרון ראשון בסדרה עם 120–109, אך אינדיאנה ניצחה במשחק השישי בגיינברידג' פילדהאוס וכפתה משחק 7 ראשון בגמר מאז 2016.[14] הליברטון נפצע ברבע הראשון של המשחק השביעי והמכריע, והת'אנדר ניצחו 103–91.[15] שיי גילג'ס-אלכסנדר זכה בפרס ה-MVP של הגמר לאחר שסיים גם כמלך הסלים של ה-NBA וה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA.
חסות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כחלק משותפות רב שנתית שהחלה ב-2018, שירות הטלוויזיה באינטרנט YouTube TV הפך לנותן החסות של גמר ה-NBA.[16][17]
מאזנים קבוצתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הופעות בגמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסטטיסטיקה שלהלן מתייחסת לניצחונות והפסדים בסדרות, ולא למשחקים בודדים.
| מס' | קבוצה | נ' | ה' | % | הופעה אחרונה | זכייה אחרונה | הערות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 32 | מיניאפוליס/לוס אנג'לס לייקרס | 17 | 15 | 53.1% | 2020 | 2020 | 5–1 במיניאפוליס, 12–14 בלוס אנג'לס. מחזיקה בשיא ההופעות בגמר והופיעה בגמר בכל עשור מאז שנות ה-40. זכתה בשלוש אליפויות רצופות במיניאפוליס ב-1952–1954, ובלוס אנג'לס ב-2000–2002. הלייקרס ניצחו 9 מועדונים שונים בגמר והפסידו ל-5, שניהם שיאים. אחד מחמישה מועדונים שהגיעו לארבעה גמרים רצופים. |
| 23 | בוסטון סלטיקס | 18 | 5 | 78.2% | 2024 | 2024 | המועדון המצליח בהיסטוריה של הגמר עם 18 זכיות. זכו בשמונה אליפויות רצופות ב-1959–1966. שלושה מארבעת ההפסדים של הסלטיקס בגמר היו ללייקרס. הופיעו בעשרה גמרים רצופים, שיא NBA. |
| 12 | פילדלפיה/סן פרנסיסקו/גולדן סטייט ווריורס | 7 | 5 | 58.3% | 2022 | 2022 | 2–1 בפילדלפיה, 5–4 בקליפורניה. זכתה בשתי האליפויות הראשונות בפילדלפיה, ולאחר מכן עוד 4 בקליפורניה, כולל שלוש בארבע שנים בין 2015 ל-2018. המועדון השני שהגיע ל-5 גמרים רצופים. |
| 9 | סירקיוז נשיונלס/פילדלפיה 76' | 3 | 6 | 33.3% | 2001 | 1983 | 1–2 בסירקיוז, 2–4 בפילדלפיה. זכתה בתואר הראשון בסירקיוז לפני שזכתה בשניים נוספים בפילדלפיה. חמישה מששת ההפסדים שלהם בגמר היו ללייקרס. |
| 8 | ניו יורק ניקס | 2 | 6 | 25% | 1999 | 1973 | בהופעתם האחרונה בגמר הפכו למדורגים 8 הראשונים להגיע לגמר. חמש מההופעות שלהם, כולל שתי הזכיות, היו נגד הלייקרס. |
| 7 | פורט ויין/דטרויט פיסטונס | 3 | 4 | 42.9% | 2005 | 2004 | 0–2 בפורט ויין, 3–2 בדטרויט. הופיעו ב-3 גמרים רצופים, וזכו פעמיים ברצף ב-1989 ו-1990. שני ההפסדים בדטרויט היו במשחקי 7. |
| 7 | מיאמי היט | 3 | 4 | 42.9% | 2023 | 2013 | יודוניס האסלם שיחק בכל ההופעות בגמר, דוויין וייד ב-5 והמאמן אריק ספולסטרה ב-6. אחד מחמשת המועדונים היחידים שהגיעו לארבעה גמרים רצופים. |
| 6 | שיקגו בולס | 6 | 0 | 100% | 1998 | 1998 | כל שש הזכיות היו תחת המאמן פיל ג'קסון ועם השחקנים מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן. כל התארים הושגו ברצפים של שלוש, ב-1991–1993 וב-1996–1998. הבולס הם המועדון הפעיל היחיד שהופיע ביותר מגמר אחד ולא הפסיד באף אחד מהם. |
| 6 | סן אנטוניו ספרס | 5 | 1 | 83.3% | 2014 | 2014 | כל חמשת התארים הושגו עם טים דאנקן וגרג פופוביץ'. הם המועדון היחיד שעבר מליגת ה-ABA וזכה באליפות. |
| 5 | קליבלנד קאבלירס | 1 | 4 | 20% | 2018 | 2016 | לברון ג'יימס שיחק בכל ההופעות בגמר. הקאבלירס הופיעו בגמר 4 פעמים ברצף בין 2015 ל-2018, כולן נגד גולדן סטייט ווריורס, וזכתה ב-2016. אחד מחמשת המועדונים היחידים שהגיעו לארבעה גמרים רצופים. |
| 5 | סיאטל סופרסוניקס/אוקלהומה סיטי ת'אנדר | 2 | 3 | 40% | 2025 | 2025 | 1–2 בסיאטל, 1–1 באוקלהומה סיטי. המועדון היחיד מאז 1977 שזכה באליפות ועבר מיקום. |
| 4 | יוסטון רוקטס | 2 | 2 | 50% | 1995 | 1995 | זכו פעמיים ברצף עם האקים אולאג'ואן והמאמן רודי טומג'נוביץ'. קבעו שיא NBA למדורגת הכי נמוך שזכתה באליפות, כשזכו באליפות לאחר שסיימו במקום ה-6 במערב. שני ההפסדים היו לבוסטון סלטיקס. |
| 4 | סנט לואיס/אטלנטה הוקס | 1 | 3 | 25% | 1961 | 1958 | כל ההופעות היו בסנט לואיס. הגיעו ל-4 גמרים ב-5 שנים, כולם נגד בוסטון סלטיקס. |
| 4 | בולטימור/וושינגטון בולטס/ויזארדס | 1 | 3 | 25% | 1979 | 1978 | 0–1 בבולטימור, 1–2 בוושינגטון. כל ההופעות בין 1971 ו-1979 ובהשתתפות וס אנסלד. |
| 3 | מילווקי באקס | 2 | 1 | 66.7% | 2021 | 2021 | |
| 3 | פורטלנד טרייל בלייזרס | 1 | 2 | 33.3% | 1992 | 1977 | |
| 3 | דאלאס מאבריקס | 1 | 2 | 33.3% | 2024 | 2011 | שתי ההופעות הראשונות, ההפסד ב-2006 והזכייה ב-2011, היו נגד מיאמי היט בשישה משחקים, ובשניהם המאבריקס הובלו על ידי דירק נוביצקי. |
| 3 | פיניקס סאנס | 0 | 3 | 0% | 2021 | – | הפסידו בגמרים של 1976, 1993 ו-2021 לסלטיקס, בולס והבאקס (בהתאמה). הקבוצה עם מאזן הניצחונות ההיסטורי הטוב ביותר מבין אלו שלא זכו באליפות. |
| 2 | ניו ג'רזי/ברוקלין נטס | 0 | 2 | 0% | 2003 | – | כל ההופעות היו בניו ג'רזי |
| 2 | אורלנדו מג'יק | 0 | 2 | 0% | 2009 | – | הפסידו את שתי סדרות הגמר, וניצחו רק משחק אחד בהן. |
| 2 | יוטה ג'אז | 0 | 2 | 0% | 1998 | – | שתי ההופעות היו עם המאמן ג'רי סלואן והשחקנים קארל מלון וג'ון סטוקטון, ונגמרו בהפסד לשיקגו בולס בשישה משחקים. |
| 2 | אינדיאנה פייסרס | 0 | 2 | 0% | 2025 | – | |
| 1 | רוצ'סטר רויאלס/קנזס סיטי/סקרמנטו קינגס | 1 | 0 | 100% | 1951 | 1951 | ההופעה היחידה בגמר הייתה ברוצ'סטר. |
| 1 | טורונטו ראפטורס | 1 | 0 | 100% | 2019 | 2019 | הקבוצה הראשונה והיחידה מחוץ לארצות הברית שהגיעה לגמר או זכתה. |
| 1 | דנוור נאגטס | 1 | 0 | 100% | 2023 | 2023 | |
| 1 | בולטימור בולטס | 1 | 0 | 100% | 1948 | 1948 | הקבוצה התפרקה ב-1954 והפכה שקבוצה היחידה שזכתה באליפות והתפרקה. |
| 1 | שיקגו סטאגס | 0 | 1 | 0% | 1947 | – | הקבוצה התפרקה ב-1950. |
| 1 | וושינגטון קפיטולס | 0 | 1 | 0% | 1949 | – | הקבוצה התפרקה ב-1951. |
מועדונים פעילים ללא הופעות בגמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]| קבוצה | עונות | ייסוד | הישג שיא |
|---|---|---|---|
| באפלו ברייבס/סן דייגו/לוס אנג'לס קליפרס | 55 | 1970 | גמר המערב (2021) |
| שארלוט בובקטס/הורנטס[18] | 37 | 1988 | חצי גמר המזרח (1993, 1998, 2001, 2002) |
| מינסוטה טימברוולבס | 36 | 1989 | גמר המערב (2004, 2024) |
| ונקובר/ממפיס גריזליס | 30 | 1995 | גמר המערב (2013) |
| ניו אורלינס/אוקלהומה סיטי הורנטס/פליקנס[18] | 23 | 2002 | חצי גמר המערב (2008, 2018 |
מאזן משחקים בודדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| מש' | קבוצה | נ' | ה' | % | הערות |
|---|---|---|---|---|---|
| 185 | לוס אנג'לס לייקרס | 93 | 92 | 50.3% | מחזיקה בשיא המשחקים בגמר, עם מאזן 20–15 חיובי במיניאפוליס ו-73–77 שלילי בלוס אנג'לס. ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2020. |
| 140 | בוסטון סלטיקס | 83 | 57 | 59.2% | רשמה את הסוויפ (ניצחון 4–0) הראשון בתולדות הגמר. ניצחו 4–1 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2024. |
| 65 | גולדן סטייט ווריורס | 38 | 27 | 58.4% | מאזן 10–6 חיובי בפילדלפיה, 3–8 שלילי בסן פרנסיסקו ו-25–13 במיקומם הנוכחי. ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2022. |
| 53 | פילדלפיה 76' | 24 | 29 | 45.3% | מאזן 9–11 שלילי בסירקיוז ו-15–18 שלילי בפילדלפיה. הפסידו 1–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2001. |
| 48 | ניו יורק ניקס | 20 | 28 | 41.7% | הפסידו 1–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-1999. |
| 40 | דטרויט פיסטונס | 22 | 18 | 55% | מאזן 4–8 שלילי בפורט ויין ו-18–10 חיובי בדטרויט. הפסידו 3–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2005. |
| 39 | מיאמי היט | 18 | 21 | 46.1% | הפסידו 1–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2023. |
| 35 | שיקגו בולס | 24 | 11 | 68.6% | מחזיקים באחוזי הניצחונות במשחקים בודדים בגמר הגבוהים ביותר. ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-1998. |
| 34 | סן אנטוניו ספרס | 23 | 11 | 67.6% | ניצחו 4–1 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2014. |
| 30 | אוקלהומה סיטי ת'אנדר | 14 | 16 | 46.6% | מאזן 9–9 בסיאטל ו-5–7 שלילי באוקלהומה סיטי. ניצחו 4–3 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2025. |
| 26 | קליבלנד קאבלירס | 7 | 19 | 26.9% | הקבוצה הראשונה שמתגברת על פיגור 3–1 לניצחון בגמר. הפסידו 0–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2018. |
| 25 | אטלנטה הוקס | 11 | 14 | 44% | כל ההופעות בגמר היו בסנט לואיס. |
| 23 | יוסטון רוקטס | 12 | 11 | 52.2% | ניצחו 4–0 בהופעתם האחרונה בגמר ב-1995. |
| 20 | וושינגטון ויזארדס | 5 | 15 | 25% | מאזן 0–4 שלילי בבולטימור ו-5–11 שלילי בוושינגטון (כולם בשם בולטס). |
| 18 | פיניקס סאנס | 6 | 12 | 33.3% | הפסידו 2–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2021. |
| 17 | מילווקי באקס | 11 | 6 | 64.7% | ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2021. |
| פורטלנד טרייל בלייזרס | 7 | 10 | 41.2% | הפסידו 2–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-1992. | |
| דאלאס מאבריקס | 7 | 10 | 41.2% | הפסידו 1–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2024. | |
| 13 | אינדיאנה פייסרס | 5 | 8 | 38.4% | הפסידו 3–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2025. |
| 12 | יוטה ג'אז | 4 | 8 | 33% | הפסידו 2–4 שני הגמרים בהם השתתפו (1997 ו-1998), שניהם נגד הבולס. |
| 10 | ברוקלין נטס | 2 | 8 | 20% | כל ההופעות בגמר היו בניו ג'רזי. הפסידו 2–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2003. |
| 9 | אורלנדו מג'יק | 1 | 8 | 11.1% | הפסידו 1–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2009. |
| 7 | סקרמנטו קינגס | 4 | 3 | 57.1% | כל ההופעות בגמר היו ברוצ'סטר. |
| 6 | בולטימור בולטס | 4 | 2 | 66.7% | המועדון התפרק. לא להתבלבל עם בולטימור בולטס שהמשיכו לוושינגטון ויזארדס. |
| טורונטו ראפטורס | 4 | 2 | 66.7% | ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2019. | |
| וושינגטון קפיטולס | 2 | 4 | 33.3% | המועדון התפרק. | |
| 5 | דנוור נאגטס | 4 | 1 | 80% | ניצחו 4–1 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2023. |
| שיקגו סטאגס | 1 | 4 | 20% | המועדון התפרק. |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ NBA Board of Governors unanimously approves format change for The Finals, NBA, 23 באוקטובר 2013
- ^ תומר גנור, הלילה בו הפך מג'יק לקוסם, באתר ynet, 16 במאי 2020
- ^ NBA: עשור ל"קליעה" המפורסמת של ג'ורדן, באתר ONE, 14 ביוני 2008
- ^ אסף רביץ, וחשבנו שראינו הכול: משחק מספר 6 בגמר ה-NBA, באתר וואלה, 19 ביוני 2013
- ^ קרי נבחר פה אחד ל-MVP של העונה הסדירה, באתר ynet, 10 במאי 2016
- ^ דביר רשף, גוש חוסם: הבלוק הבלתי נשכח של לברון ג'יימס, באתר ynet, 27 בדצמבר 2019
- ^ The Finals are set: LeBron, Lakers will meet Butler, Heat, Associated Press, 27 בספטמבר 2020
- ^ לברון ג'יימס נבחר פה אחד ל-MVP של סדרת הגמר: "רוצה את הכבוד שמגיע לי", באתר וואלה, 12 באוקטובר 2020
- ^ No prior champions in NBA Finals for first time in 50 years, NBC Sports, 6 ביולי 2021
- ^ יואב מודעי, קרי התפוצץ, הווריירס השוו ל-2:2 בבוסטון עם ניצחון 97:107, באתר ערוץ הספורט, 11 ביוני 2022
- ^ יואב מודעי, לראשונה בהיסטוריה: דנבר זכתה באליפות ה-NBA, באתר ערוץ הספורט, 13 ביוני 2023
- ^ דאלאס הביסה את בוסטון ב-38 הפרש וכפתה משחק חמישי בגמר ה-NBA, באתר ynet, 15 ביוני 2024
- ^ יואב מודעי, בפעם ה-18 בהיסטוריה: בוסטון זכתה באליפות ה-NBA, באתר ערוץ הספורט, 18 ביוני 2024
- ^ לראשונה מאז 2016: היסטוריית משחקי 7 בגמר, באתר ערוץ הספורט, 20 ביוני 2025
- ^ לפנתאון: אוקלהומה סיטי זכתה באליפות ה-NBA, באתר ONE, 23 ביוני 2025
- ^ NBA and YouTube TV announce first-ever presenting partnership of the NBA Finals, NBA, 26 במרץ 2018
- ^ NBA, YouTube TV announce first-ever partnership for 2018 Finals, USA Today, 26 במרץ 2018
- ^ 1 2 כתוצאה מהמעבר של הזיכיון המקורי לניו אורלינס, קבוצת ה-NBA בשארלוט השעתה את הפעילות לעונות 2002/03 ו-2003/04, לפני שהוקמה קבוצה חדשה בשם בובקטס לעונת 2004/05. בשנת 2014, השם המקורי של ההורנטס שונה לפליקנס ונשמרו להם ההישגים במהלך שהותם בניו אורלינס ובאוקלהומה סיטי מ-2002 עד 2013. הבובקטס הפכו לגלגול השני של שארלוט הורנטס, ושמרו על ההיסטוריה והרשומות של ההורנטס מ-1988 עד 2002.