גמר ה-NBA
 | |
| ענף |
כדורסל  |
|---|---|
| תאריך ייסוד |
1947 |
| ארגון מפעיל | NBA |
| מספר מתמודדים | 2 |
| מדינות משתתפות |
 ארצות הברית,  קנדה |
| זוכה | דנוור נאגטס (זכייה ראשונה) |
| הכי הרבה זכיות | בוסטון סלטיקס, לוס אנג'לס לייקרס (17 זכיות) |
| מפעל נמוך יותר | הגמרים האזוריים ב-NBA (מערב, מזרח) |
  | |
גמר ה-NBA (באנגלית: NBA Finals, ידוע מטעמי חסות מ-2018 גם כ-NBA FInals presented by YouTube TV) הוא סדרת האליפות השנתית של ליגת ה-NBA. אלופי המזרח והמערב משחקים בסדרת הטוב מ-7 כדי לקבוע את אלופת הליגה. לקבוצה שזוכה בסדרה מוענק גביע לארי אובריאן, שהחליף את גביע וולטר בראון ב-1983.
הסדרה נודעה בתחילה כגמר ה-BAA לפני עונת 1949/1950, אז התמזגה ליגת ה-BAA עם ליגת ה-NBL כדי ליצור את ה-NBA.[1][2]
גמר ה-NBA היה בנוי בתחילה במתכונת 2–2–1–1–1 (הקבוצה בעלת יתרון הביתיות מארחת את שני המשחקים הראשונים, ובמידת הצורך גם את החמישי והשביעי). בשנת 1985, כדי להקל על כמות הנסיעות הארוכות, הוא שונה למתכונת 2–3–2, כאשר שני המשחקים הראשונים ושני המשחקים האחרונים בסדרה נערכו באולם של הקבוצה שהרוויחה יתרון ביתיות על ידי מאזן טוב יותר במהלך העונה הסדירה. בשנת 2014 שוחזר הפורמט 2–2–1–1–1.[3]
בסך הכל 20 מועדונים זכו בגמר ה-NBA, כאשר דנוור נאגטס הוא האחרון שבהם, ב-2023. הלוס אנג'לס לייקרס והבוסטון סלטיקס מחזיקות בשיא הזכיות, לאחר ששני המועדונים זכו 17 פעמים. בוסטון סלטיקס זכתה גם בתארים הרבים ביותר ברציפות, 8, בין השנים 1959 ל-1966. הלייקרס התמודדו הכי הרבה פעמים בגמר ה-NBA, עם 32 הופעות. המזרח סיפק הכי הרבה אלופים, עם 38 זכיות של 10 מועדונים; לאזור המערבי יש 36, מ-10 מועדונים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
1946–1956: תחילת שושלת הלייקרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת הכדורסל המקצועני המודרני ה-NBA נשלטה על ידי מיניאפוליס לייקרס, שזכו במחצית מעשרת התארים הראשונים. גם פילדלפיה ווריורס זכו במספר אליפויות, כולל התואר הראשון ב-1947 ועוד אחד ב-1956. לאחר שנוסדה בשנת 1946 השלימה ליגת ה-BAA את עונת הפתיחה שלה באפריל 1947 כאשר פילדלפיה ווריורס ניצחה את שיקגו סטאגס בחמישה משחקים. בעונה שלאחר מכן הווריירס יגיעו שוב לגמר, אולם הם הפסידו לבולטימור בולטס שנכחדו כעת. עד היום הבולטימור בולטס היא הקבוצה היחידה שזכתה באליפות והתפרקה.
ב-1948 זכו המיניאפוליס לייקרס באליפות ליגת ה-NBL היריבה לפני שהצטרפו ל-BAA. בראשות חבר היכל התהילה העתידי ג'ורג' מייקן, הלייקרס זכו באליפות ה-BAA השלישית והאחרונה ב-1949 כשגברו על רד אאורבך והוושינגטון קפיטולס. ה-BAA התמזגה עם ה-NBL כדי ליצור את ה-NBA לפני עונת 1949/1950. הלייקרס זכו באליפות ה-NBA הראשונה ב-1950 והפכו לקבוצה הראשונה שזוכה פעמיים באליפות.
ב-1951 ניצחו הרוצ'סטר רויאלס את הניו יורק ניקס בגמר היחיד שבו התחרו שתי קבוצות מאותה מדינה. זה יהיה הראשון מבין שלושה הפסדים רצופים בגמר לניקס, שכן הם יפסידו בגמרים של 1952 ו-1953 ללייקרס. הלייקרס זכו שוב ב-1954 כדי להפוך לקבוצה הראשונה שזוכה בשלוש אליפויות רצופות. זו תהיה האליפות החמישית בשש שנים עבור הלייקרס והתואר האחרון שלהם במיניאפוליס. ב-1955 הסירקיוז נשיונלס זכו בתואר היחיד שלהם לפני שהפכו לפילדלפיה 76', וב-1956 הווריורס זכו בתואר השני והאחרון שלהם בפילדלפיה לפני שעברו לקליפורניה.
מבין חמשת המועדונים שזכו באליפות מ-1947 עד 1956, אחד פורק וארבעת האחרים עברו מקום עד 1964.
1957–1969: שושלת הסלטיקס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוסטון סלטיקס עלתה 11 פעמים לגמר ה-NBA מתוך 12 עונות (1956/1957 עד 1968/1969) וזכו בשמונה אליפויות רצופות מ-1959 עד 1966.[4] תקופה זו מסמנת את פרק הזמן הגדול ביותר שקבוצה בודדת היוותה למעלה מ-65% מההופעות בגמר, וכוללת גם את הפעם היחידה שבה גמר ה-NBA הוכרע בהארכה כפולה (1957).
עם הקמת שושלת הסלטיקס ב-1957, בראשות הסנטר ביל ראסל, הקבוצה חוותה הצלחה גדולה. למרות קושי מסוים כשהתמודדו מול קבוצות בראשות וילט צ'מברלין, במשך רוב שנות ה-50 המאוחרות וה-60, הסלטיקס וראסל הצליחו לצאת עם ידם על העליונה.
בשנת 1964, צ'מברלין, שעבר למדינת קליפורניה לצד קבוצתו, הוביל את סן פרנסיסקו ווריורס לאליפות המערב, אך שוב לא הצליח לנצח את הסלטיקס. בעונה שלאחר מכן, הוא חזר לאזור המזרחי כדי להצטרף לפילדלפיה 76'.
הקרב הראשון בין שני הכוכבים בפלייאוף ה-NBA היה ב-1966, כשבוסטון ניצחה בסדרה 4–1. בעונה שלאחר מכן הורה מאמן הסיקסרס, אלכס האנום, לצ'מברלין להתמקד יותר במשחק קבוצתי, כדי להימנע מהגנות הדאבל-טים (שמירה כפולה). השינוי הטקטי הזה הביא את הקבוצה לשיא חדש של 68 ניצחונות בעונה שלאחר מכן, כמו גם לניצחון על הסלטיקס ולזכייה בגמר 1967 מול הסן פרנסיסקו ווריורס. ב-1968 התגברה בוסטון על פיגור 1–3 מול פילדלפיה והגיעה שוב לגמר, שם ניצחו את לוס אנג'לס לייקרס כדי לזכות שוב באליפות.
ב-1969 לסלטיקס היה קושי גדול להעפיל לפלייאוף, מכיוון שהייתה להם קבוצה מזדקנת ופציעות מרובות של מספר שחקנים. הם העפילו לפלייאוף בתור המדורגת הרביעית והאחרונה במזרח, בעוד שהלייקרס, שצירפו את צ'מברלין לכוכבים ג'רי וסט ואלג'ין ביילור, ניצחו במערב וניסו לזכות באליפות ראשונה מאז המעבר ללוס אנג'לס. הלייקרס החזיקו ביתרון 2–1 לקראת משחק 4 והובילו 87–86 עם כדור ביד 10 שניות לסיום, אבל אחרי מהפך סם ג'ונס קלע והעניק לסלטיקס ניצחון דחוק 88–87 שהשווה את הסדרה. הסדרה הייתה בסופו של דבר שוויונית 3–3 לקראת משחק 7 בלוס אנג'לס, כאשר בעלי הלייקרס ג'ק קוק תלה בלונים באולם בציפייה לניצחון של הלייקרס. ג'רי וסט ספג פציעות בירכו ובהאמסטרינג במהלך הסדרה, אך חזר לשחק למשחק האחרון. ראסל ניצל את הניידות החסרה החדשה הזו במערב כדי לארגן התקפות מתפרצות בכל הזדמנות עבור הסלטיקס, מה שאפשר להם להוביל מוקדם. הם עצרו קאמבק מאוחר של הלייקרס וניצחו 108–106 במשחק ובסדרה כולה, וזכו באליפות ה-11 שלהם ב-13 שנים.
מכיוון שכוכבים רבים עזבו את הקבוצה או פרשו בעקבות הניצחון הזה, הוא מוכר במידה רבה כגמר ה-NBA האחרון שנערך על ידי שושלת הסלטיקס.
1970–1979: העשור הפתוח ביותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-70 הגיעו עשר קבוצות שונות לגמר ושמונה קבוצות שונות זוכות באליפות, הכי הרבה מכל עשור ב-NBA, כשרק הסלטיקס וניו יורק ניקס זכו פעמיים.
ב-1970, הגמר הפגיש את הניו יורק ניקס מול הלוס אנג'ס לייקרס. ברגעי הסיום של משחק 3, כשהסדרה בשוויון, ג'רי וסט קלע ממרחק של 18 מטרים כדי להשוות את המשחק, זריקה שהפכה לאחת המפורסמות אי פעם. עם זאת, הניקס ניצחו בהארכה והמשיכו במומנטום שלהם לניצחון 4–3, והפכו לקבוצה הראשונה אחרי שושלת הסלטיקס שזוכה באליפות NBA. מילווקי באקס זכו גם הם בתואר הראשון שלהם, כשניצחו את בולטימור בולטס ב-1971.
שתי עונות אחרי שהפסידו בגמר, הלייקרס ניצחו 33 משחקים רצופים, הרצף הארוך ביותר בתולדות ה-NBA. עד סוף העונה, הם שברו את שיא הניצחונות הרבים ביותר בעונה עם 69, אחד יותר מפילדלפיה 76' בעונת 1966/67, לפני שזכו באליפות בפעם הראשונה מאז המעבר ללוס אנג'לס. הניקס חזרו לזכות בגמר שוב עונה לאחר מכן, האליפות השנייה שלהם.
למרות עליית הניקס, האליפות של 1974 חזרה לסלטיקס.
בעקבות הצלחת הלייקרס, שנות ה-70 אופיינו בפריצת דרך גדולה של מועדוני המערב בליגה. ב-1975, לאחר שהשיגו מאזן עונה סדירה של 48–34, גולדן סטייט ווריורס ניצחה בסוויפ את וושינגטון בולטס 4–0 בגמר ה-NBA של 1975. ב-1976 פיניקס סאנס, לאחר שמונה שנות קיום בלבד, התגברה על מאזן שלילי בתחילת העונה כדי לבנות רצף ניצחונות מדהים ולסיים במאזן 42–40 חיובי. הם ניצחו בפלייאוף את סיאטל סופרסוניקס והווריירס, לפני שהתמודדו נגד בוסטון בגמר. הקבוצות היו בשוויון לאחר ארבעת המשחקים הראשונים, לפני שמשחק 5 נכנס לשלוש הארכות ובוסטון ניצחה 128–126. הסלטיקס הצליחו להשיג במהירות את האליפות ה-13 שלהם, כשגברו על הסאנס 87–80 במשחק 6.
מועדונים אחרים שזכו בתארים הראשונים שלהם בשנות ה-70 כללו את פורטלנד טרייל בלייזרס ב-1977, ואת וושינגטון בולטס, שניצחו את הסופרסוניקס ב-1978. הסופרסוניקס הצליחו לנקום בבולטס בעונה שלאחר מכן וזכו בתואר הראשון שלהם ב-1979.
1980–1990: היריבות סלטיקס-לייקרס וה"באד בויז" פיסטונס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 1980 ל-1990 ניצחו הסלטיקס, הסיקסרס, הלייקרס או הפיסטונס בכל גמר NBA. בעשור זה זכו הלייקרס בחמישה תארים (1980, 1982, 1985, 1987 ו-1988), הסלטיקס בשלושה (1981, 1984 ו-1986), הפיסטונס בשניים (1989 ו-1990) והסיקסרס באחד (1983).
גמר טורניר אליפות המכללות של NCAA ב-1979 הפגיש את קבוצתו של מג'יק ג'ונסון, מישיגן סטייט, מול אוניברסיטת אינדיאנה סטייט בראשות לארי בירד. מפגש זה הונצח כתחילת היריבות של הלייקרס והסלטיקס בשנות ה-80, שעמדה בפני שתי קבוצות ה-NBA המיוצגות בהתאמה על ידי ג'ונסון ובירד. משחק זה גם משך את הרייטינג הגדול ביותר אי פעם עבור משחק גמר NCAA, שכן 38 אחוז מכל צופי הטלוויזיה באותו לילה צפו בו.
בירד למעשה נבחר על ידי הסלטיקס בדראפט 1978 שנה קודם לכן, אבל מאוחר יותר החליט להישאר שנה נוספת, ושני כוכבי העל נכנסו שניהם לליגה ב-1979, והובילו את קבוצותיהם להישגים גבוהים במיוחד. ג'ונסון והשואוטיים לייקרס הגיעו לגמר ה-NBA ב-1980 מול פילדלפיה 76', שהונהגה על ידי כוכב ה-NBA ג'וליוס ארווינג. הלייקרס הובילו 3–2, אבל כרים עבדול-ג'באר לא יכול היה לשחק במשחק 6 בגלל פציעה. ג'ונסון, רכז טבעי, הועבר לעמדת הסנטר, ובסופו של דבר שיחק בכל עמדה על המגרש במהלך המשחק, קלע 42 נקודות, ובמקביל השיג 15 ריבאונדים ו-7 אסיסטים[5] כדי לזכות באליפות הראשונה שלו תוך שהוא קיבל את פרס ה-MVP של הגמר, הופעה יוצאת דופן בדברי הימים של הספורט.
בוסטון הגיעה לגמר ה-NBA של 1981 בראשות "שלושת הגדולים" - לארי בירד, קווין מקהייל ורוברט פאריש. במהלך דראפט ה-NBA 1980 העבירו הסלטיקס שתי בחירות בסיבוב הראשון לווריירס עבור פאריש ובחירת סיבוב ראשון העבירו מאוחר יותר על מקהייל. כל שלושת השחקנים נחשבו לכמה משחקני הקו הקדמי (פורוורדים וסנטרים) הטובים בכל הזמנים, ומאוחר יותר נבחרו גם להיכל התהילה של הכדורסל. הם פגשו את יוסטון רוקטס בגמר 1981, שהובלו כמעט בלעדית על ידי מוזס מלון והדיחו את הלייקרס וג'ונסון בסיבוב הראשון. הרוקטס היו רק הקבוצה השנייה בתולדות ה-NBA שהגיעה לגמר לאחר שרשמה מאזן שלילי בעונה הסדירה, ולסלטיקס היה המאזן הטוב ביותר ב-NBA של 62–20. הסלטיקס ניצחו את הגמר ב-6 משחקים.
הלייקרס חזרו לגמר ה-NBA ב-1982, הפעם בראשות המאמן החדש פט ריילי, במפגש חוזר מול פילדלפיה, שניצחו את הסלטיקס בגמר המזרח בסדרה של 7 משחקים, אך הלייקרס גברו עליהם ב-6 משחקים, כאשר ג'ונסון נבחר ל-MVP של הגמר. לאחר שהפסידו בשלוש ההופעות האחרונות בגמר ה-NBA, ה-76' החליטו שהם צריכים עוד חתיכה אחת כדי להפוך לאלופים, וגייסו את מוזס מלון כמטרה העיקרית שלהם. ב-15 בספטמבר 1982 הם החליפו בטרייד עבור מלון, שהיה גם ה-MVP המכהן בליגה.
עם הצמד החדש של מלון וארווינג, פילדלפיהה ניצחו את גמר ה-NBA של 1983, והפסידו רק פעם אחת בפלייאוף כולו, כמו גם ניצחו את הלייקרס בסוויפ (4–0). בגמר ה-NBA של 1984 התמודדו הסלטיקס והלייקרס, שהתמודדו זו מול זו בפעם הראשונה מאז 1969. לאחר הופעה מדהימה של בירד, הסלטיקס גברו על הלייקרס 4–3. במשחק 7 של סדרה זו צפה קהל הטלוויזיה הגדול ביותר אי פעם למשחק NBA והשני בגודלו אי פעם למשחק כדורסל, כאשר רק למשחק בין שני הכוכבים חמש שנים קודם לכן (בגמר אליפות המכללות) היו נתוני צפייה גבוהים יותר. זה היה גמר ה-NBA האחרון בפורמט 2–2–1–1–1 עד 2014.
בגמר ה-NBA של 1985, הלייקרס תיקנו את שמונת ההפסדים הקודמים שלהם לסלטיקס כשניצחו אותם בשישה משחקים. אף על פי שהלייקרס הפסידו במשחק הראשון ב-34 נקודות, הם ניצחו 4 מתוך 5 המשחקים הבאים, כולל משחק 6 בבוסטון גארדן. משחקי הגמר הללו היו הראשונים ששיחקו במתכונת 2–3–2, שהוצעה על ידי מאמן בוסטון רד אאורבך לנציב הליגה דייוויד סטרן, מכיוון שקיווה לצמצם את הנסיעות התכופות מבוסטון ללוס אנג'לס.
בגמר ה-NBA של 1986 התמודדו הסלטיקס מול היוסטון רוקטס, כשבוסטון ניצחה בשישה משחקים והבטיחה את התואר ה-16 שלה. בירד נבחר ל-MVP של הגמר בפעם השנייה. ב-1987, הלייקרס והסלטיקס נפגשו שוב בגמר הפלייאוף. הלייקרס ניצחו בשני המשחקים הראשונים, אבל בוסטון ניצחה את המשחק השלישי. במשחק 4, זריקת וו של ג'ונסון שתי שניות לסיום העניק ללייקרס ניצחון 107–106 ויתרון 3–1 בסדרה. הלייקרס הפסידו במשחק 5, אך בסופו של דבר ניצחו במשחק 6 וזכו באליפות. ג'ונסון נבחר ל-MVP של הגמר בפעם השלישית.
בשתי העונות הבאות לא הצליחו הסלטיקס המזדקנים להגיע לגמר, והיו בצל עליית הדטרויט פיסטונס. הלייקרס הצליחו להגן על התואר שלהם בגמר 1988, וניצחו את הסדרה ב-7 משחקים מול הפיסטונס. לאחר מכן הם הפכו לקבוצה הראשונה שזוכה בתוארי NBA פעמיים ברציפות מאז 1969.[6] ב-1989, הלייקרס שחיפשו אליפות שלישית ברציפות חטפו סוויפ מהפיסטונס בשחזור הגמר הקודם. ב-1990, הפיסטונס זכו באליפות שנייה ברצף לאחר שהביסו את קלייד דרקסלר ופורטלנד טרייל בלייזרס בחמישה משחקים, וזכו לכינוי "ילדים רעים" ("Bad Boys") בשל המשחק הפיזי המחוספס שאפיין אותם. בהובלת חברי היכל התהילה בקו האחרוי ג'ו דיומרס ואייזיאה תומאס ושחקני המגרש הקדמי דניס רודמן וביל ליימביר, הפיסטונס זכו להצלחה גדולה.
1991–1998: שושלת הבולס[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב שנות ה-90 היה מאופיין על ידי עליונותם של השיקגו בולס. הבולס, בראשות המאמן פיל ג'קסון והכוכבים מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן, זכו בשישה תארים מתוך שש הופעות בגמר מ-1991 עד 1998. הקבוצה הנוספת היחידה שזכתה בתואר בתקופה זו הייתה יוסטון רוקטס שזכתה באליפויות ב-1994 וב-1995, במהלך הפרישה הראשונה של ג'ורדן מכדורסל מקצועני.
האליפות הראשונה של הבולס הגיעה על חשבון הלוס אנג'לס לייקרס, בסדרה שהייתה ההופעה האחרונה בגמר של מג'יק ג'ונסון. במשחק שסימן את חילופי הדורות בין ג'ונסון המבוגר וג'ורדן הצעיר ניצחו הלייקרס 93–91. עם זאת, במשך שאר הסדרה פיפן שמר על ג'ונסון, ואיפשר לג'ורדן להתמקד בעיקר בקליעות בהתקפה, ושיקגו ניצחה בארבעת המשחקים הבאים. הבולס חזרו לגמר בשנה שלאחר מכן, מול קלייד דרקסלר והפורטלנד טרייל בלייזרס. לאורך עונת 1991/1992, ג'ורדן ודרקסלר הובילו את קבוצותיהם למאזנים הטובים ביותר באזורים שלהם, מה שהוביל למספר השוואות בין שני השחקנים בציפייה למפגש הפלייאוף. שיקגו ניצחה את הטרייל בלייזרס במשחק 1 ב-33 נקודות הפרש, משחק בולט בכך שג'ורדן שבר את שיא השלשות במחצית הראשונה, עם שש. משחק 2 נכנס להארכה, כאשר הטרייל בלייזרס גברו על הבולס 18–7 בהארכה, בלי דרקסלר שביצע את העבירה השישית שלו ברבע הרביעי וסיים את המשחק. המשחקים 3 ו-4 חולקו בין שיקגו ופורטלנד, בהתאמה, אבל הבולס ניצחו בשני המשחקים האחרונים, וזכו באליפות השנייה שלהם.
ב-1993, הגמר הפגיש את ג'ורדן עם חברו הקרוב צ'ארלס בארקלי, שהיה ה-MVP המכהן בליגה במדי פיניקס סאנס. הבולס ניצחו בשני המשחקים הראשונים בפיניקס, 100–92 ו-111–108. הסאנס, שהובלו על ידי בארקלי, ניצחו במשחק 3, 129–121 בשיקגו בהארכה משולשת. הבולס ניצחו במשחק 4, 111–105, כאשר ג'ורדן קלע 55 נקודות והשווה את הישגו של ריק בארי במקום השני בכמות הנקודות במשחק גמר NBA. הסאנס ניצחו במשחק 5, 108–98, והחזירו את הסדרה לפיניקס. שיקגו ניצחה את הסדרה במשחק 6, 99–98, בשלשה של ג'ון פקסון, כאשר הבולס הפכו לקבוצה השלישית בהיסטוריה שזוכה באליפות שלוש פעמים ברציפות. לאחר הניצחון הזה, ג'ורדן פרש מכדורסל כדי לפתוח בקריירת בייסבול.
לאחר עזיבתו של ג'ורדן, יוסטון רוקטס, בראשות האקים אולאג'ואן, זכו באליפויות ה-NBA של 1994 ו-1995. במהלך תקופה זו, אולאג'ואן הפך לשחקן היחיד בהיסטוריה שזכה בפרס ה-MVP של העונה הסדירה, שחקן ההגנה של העונה וה-MVP של הגמר באותה עונה. זו הייתה השנה היחידה שבה הן גמר ה-NBA והן ה-NHL הגיעו לשבעה משחקים, כאשר הרוקטס התמודדו מול הניו יורק ניקס ב-1994. עם ניצחונם במשחק 7, הרוקטס מנעו מניו יורק לזכות הן בתוארי ה-NBA והן ב-NHL באותה שנה, כאשר הניו יורק ריינג'רס זכו בגמר גביע סטנלי ב-1994. לאחר טרייד על קלייד דרקסלר באמצע העונה, הרוקטס ניצחו את אורלנדו מג'יק של שאקיל אוניל ופני הארדוויי בגמר 1995. אולאג'ואן שוב זכה בתואר ה-MVP של הגמר, והרוקטס הפכו למועדון החמישי שזוכה בתארים רצופים והפכה לקבוצה המדורגת שישית הראשונה שזוכה בתואר ולקבוצה הראשונה שזוכה באליפות מבלי ליהנות מיתרון ביתיות באף אחת מסדרות הפלייאוף. הרוקטס גם ניצחו קבוצות עם לפחות 50 ניצחונות עונה סדירה בכל סיבוב של הפלייאוף ללא יתרון ביתיות. אף קבוצה אחרת בהיסטוריה של ה-NBA לא עשתה זאת. יוסטון רוקטס ירדו 3 משחקים ל-1 מול פיניקס סאנס בחצי הגמר וניצחו 2 מתוך 3 משחקים בחוץ, כולל משחק 7 כדי לעלות לגמר האזורי.
לאחר תקופתו הקצרה בבייסבול, ג'ורדן חזר לכדורסל בסוף עונת 1994/95. אף על פי שהוא לא הוביל את הבולס לגמר באותה עונה, הוא חזר לכושר שהיה לו לפני פרישה בעונה הבאה בזמן שהקבוצה רכשה את מלך הריבאונדים התמידי דניס רודמן. הבולס השיגו בעונת 1995/1996 מאזן חסר תקדים של 72–10 שהיווה, באותה תקופה, מאזן העונה הסדירה הטוב ביותר בתולדות ה-NBA. הם שלטו בפלייאוף, עם ניצחונות בסדרות של 3–0, 4–1 ו-4–0, לפני שהתמודדו עם סיאטל סופרסוניקס בגמר ה-NBA. לאחר שהבולס עלו ליתרון 3–0 בסדרה, סיאטל ניצחה בשני המשחקים הבאים לאחר שהרכז גארי פייטון ביקש ממאמנו ג'ורג' קארל לשמור על ג'ורדן, מה שהוביל למשחק שישי. ג'ורדן שינה את המשחק שלו כדי להתמודד עם פייטון, והבולס ניצחו במשחק 6 וזכו בתואר הרביעי שלהם.
ב-1997 ו-1998, הבולס פגשו את יוטה ג'אז בגמר פעמיים. בראשות שחקני הדרים טים, נבחרת ארצות הברית לאולימפיאדת ברצלונה, ג'ון סטוקטון וקארל מלון, הג'אז הפסידו בשני המפגשים בגמר על ידי הבולס בשישה משחקים. בשתי הסדרות, שיקגו ניצחה על ידי קליעות מנצחות במשחק השישי, הראשונה על ידי סטיב קר ב-1997 בשיקגו, והשנייה על ידי ג'ורדן ביוטה ב-1998. בפעם הזו שיקגו זכתה באליפות ה-NBA השישית, וזכתה בפעם השנייה בשלוש אליפויות רצופות. לפני שהשביתה קיצרה את עונת 1998/1999 החליט המאמן ג'קסון לפרוש, מה שגרם לתגובת שרשרת שהביאה לכך שרוב הקבוצה, כולל ג'ורדן ופיפן, עזבה את הבולס. בלי שום בסיס של נוער שאפשר לבנות עליו, הבולס הפכו לקבוצת לוטרי לשש העונות הבאות.
1999–2010: דומיננטיות של הלייקרס והספרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלוס אנג'לס לייקרס והסן אנטוניו ספרס זכו יחדיו בתשע אליפויות NBA במהלך תקופה זו, וייצגו את המערב בכל שנה מלבד 2006.
הספרס היו אחראים לזכייה בארבע אליפויות במהלך תקופה זו, ב-1999, 2003, 2005 ו-2007. בפלייאוף ה-NBA של 1999, הספרס סיימו במאזן 15–2, כולל סוויפים על הבלייזרס והלייקרס. עם קבוצה הגנתית בראשות דייוויד רובינסון וטים דאנקן, 84.7 הנקודות שספגה סן אנטוניו למשחק היה ממוצע נקודות החובה הנמוך ביותר שהותרו לאחר העונה ב-30 השנים האחרונות. בגמר באותה שנה, הספרס התמודדו מול הניו יורק ניקס, הקבוצה המדורגת שמינית הראשונה שהגיעה לגמר בתולדות ה-NBA, והחזיקו אותם על ממוצע של 79.8 נקודות למשחק. במהלך גמר ה-NBA 2003, הספרס ניצחו את ניו ג'רזי נטס ב-6 משחקים, סדרת הגמר הראשונה שהפגישה בין שתי קבוצות ABA לשעבר. במשחק 6, לדאנקן חסרו שתי חסימות לרשום את הקוואדרופל-דאבל הראשון בהיסטוריה של גמר ה-NBA, כשסיים עם 21 נקודות, 20 ריבאונדים, 10 אסיסטים ו-8 חסימות. הספרס המשיכו לניצחון 4–3 על הדטרויט פיסטונס בגמר 2005, ושתי עונות לאחר מכן הביסו את קליבלנד קאבלירס בראשות לברון ג'יימס 4–0 בגמר 2007. דאנקן זכה בפרס ה-MVP של הגמר ב-1999, 2003 ו-2005. בשנת 2007, טוני פארקר נבחר ל-MVP, והפך לשחקן האירופי הראשון שזכה בפרס.
מ-2000 עד 2002 הלייקרס, בראשות שאקיל אוניל וקובי בראיינט, זכו בשלוש אליפויות NBA רצופות. אוניל זכה ב-MVP של הגמר בכל שלוש הפעמים. האליפות הראשונה שלהם הגיעה על חשבון אינדיאנה פייסרס, אותה ניצחו הלייקרס ב-6 משחקים. במהלך הפלייאוף של 2001, הלייקרס ניצחו 4–0 את 3 הסדרות הראשונות שלהם וניצחו את הגמר ב-5 משחקים, וסיימו עם מאזן פלייאוף חסר תקדים של 15–1, המאזן הטוב ביותר בהיסטוריה של ה-NBA באותה תקופה. היריבה שלהם בגמר באותה שנה הייתה פילדלפיה 76', בראשות אלן אייברסון. בגמר 2002, הלייקרס הביסו את הניו ג'רזי נטס 4–0, והובילו כמעט כל הזמן בכל משחק; רק לזמן קצר לאחר תחילת משחק 4, הנטס השיגו יתרון משמעותי, וגם אותו איבדו.
אחרי עונת 2003 חתמו הכוכבים גארי פייטון וקארל מלון בלייקרס. יחד עם בראיינט ואוניל, הם הקימו את מה שרבים ציפו להיות אחת הקבוצות הטובות בתולדות ה-NBA, והיו הפייבוריטיות לזכייה באליפות ב-2004. עם זאת, דטרויט פיסטונס, בהדרכת המאמן לארי בראון, ניצחו את הלייקרס ב-5 משחקים. צ'ונסי בילאפס נבחר ל-MVP של הגמר. כעת, כאחת ממוקדי הכוח של המזרח, הפיסטונס חזרו לגמר ה-NBA בשנה שלאחר מכן, לפני שהפסידו לספרס בשבעה משחקים.
גמר 2006 היה הגמר היחיד בתקופה זו שלא השתתפו בו הספרס או הלייקרס, ובמקום זאת התמודדו בו זו מול זו מיאמי היט ודאלאס מאבריקס. זה היה גמר ה-NBA הראשון מאז 1971 שבו אלופות המערב והמזרח הגיעו שתיהן לגמר בפעם הראשונה בתולדותיהן. המאבריקס ניצחו בשני המשחקים הראשונים בבית, אבל נקודת המפנה של הסדרה הייתה במשחק 3, כאשר ההיט התגברו על פיגור של 13 נקודות פחות מ-6 דקות לסיום המשחק וניצחו 98–96. את הקאמבק הובילו 12 נקודות של דוויין וייד בשש הדקות האחרונות וקליעת קלאץ' מרחוק על ידי גארי פייטון, שהופיע בגמר ה-NBA השלישי שלו. מיאמי ניצחה בכל שלושת משחקי הבית שלה, שניים מהם בעקבות קאמבקים ברבע הרביעי בראשות וייד, ועזרו להיט לזכות באליפות ראשונה במשחק השישי. וייד זכה בפרס ה-MVP של הגמר.
הלייקרס חזרו לגמר ב-2008, מול בוסטון סלטיקס. זו הייתה הפעם ה-11 ששתי היריבות נפגשו בגמר, והפעם האחרונה מאז המפגש האחרון ב-1987. הסלטיקס, שניצחו את הלייקרס 4–2, הובלו על ידי "שלושת הגדולים" שלהם שכללו את ריי אלן, קווין גארנט ופול פירס, שגם נבחר ל-MVP של הגמר.
הלייקרס התאוששו מההפסד שלהם ב-2008 וחזרו לגמר בשנה שלאחר, שם התמודדו מול אורלנדו מג'יק, בראשות שחקן ההגנה של העונה דווייט הווארד. הלייקרס ניצחו את אורלנדו בחמישה משחקים, כאשר בראיינט זכה בפרס ה-MVP של הגמר. הלייקרס פגשו את הסלטיקס פעם נוספת ב-2010, והיו בפיגור 3–2 לפני שניצחו את השניים האחרונים בבית, מה שהיה הפעם הראשונה בתולדות הסלטיקס במשחק 7 בגמר ה-NBA. בראיינט נבחר ל-MVP של הגמר, כשהניצחונות ב-2009 ו-2010 היו תוארי ה-NBA העשירי והאחד עשר של פיל ג'קסון. עם הניצחונות האלו באליפות, ג'קסון עבר את השיא של רד אאורבך של מרבית תוארי ה-NBA בכל הזמנים. הוא גם עבר את השיא המשותף של אאורבך ומאמן ה-NHL סקוטי באומן של הכי הרבה אליפויות בארבע הליגות המקצועניות בצפון אמריקה.
2011–2014: שליטת ההיט[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי עונת 2010, מיאמי היט החתימה מחדש את קפטן הקבוצה דוויין וייד וצירפה את השחקנים החופשיים לברון ג'יימס וכריס בוש כדי ליצור את שלושת הגדולים שלהם.[7] ההיט נחשבו אז על ידי רבים לפייבוריטים לזכייה במספר אליפויות. הם הופיעו בארבעת הגמרים הבאים, וזכו בשניים ב-2012 וב-2013.
ההופעה השנייה של ההיט בגמר הייתה ב-2011, שם שיחקו מול דאלאס מאבריקס בשחזור הגמר חמש שנים קודם לכן. המאבריקס, בראשות דירק נוביצקי, ג'ייסון טרי, טייסון צ'נדלר וג'ייסון קיד, ניצחו בסדרה 4–2, כאשר נוביצקי נבחר ל-MVP של הגמר. ההיט חזרו לגמר בשנה שלאחר מכן מול אוקלהומה סיטי ת'אנדר בהשתתפות ה-MVP העתידיים ראסל וסטברוק, ג'יימס הארדן ומלך הסלים 3 פעמים קווין דוראנט. לאחר שהת'אנדר ניצחו במשחק 1 בבית, ההיט ניצחו ארבעה משחקים רצופים וניצחו בסדרה 4–1, והפכו לקבוצה הראשונה שזוכה באליפות לאחר פיגור בשלוש סדרות פלייאוף. ג'יימס זכה באליפות הראשונה שלו ונבחר ל-MVP של גמר ה-NBA.
ההיט זכו שוב באליפות ב-2013, הפעם על חשבון סן אנטוניו ספרס, כשהגמר היה הראשון מאז 1987 הכולל ארבעה MVP לשעבר של הגמר, עם טים דאנקן (1999, 2003, 2005) וטוני פארקר (2007) בספרס, ו-וייד (2006) וג'יימס (2012) עבור ההיט. הספרס עלו ליתרון 3–2 בסדרה, אבל ההיט חזרו עם ניצחון במשחק 6, עם שלשה של ריי אלן בשניות הסיום של הזמן הרגיל כדי לשלוח את המשחק להארכה. המשחק נחשב לאחד ממשחקי הפלייאוף הגדולים בתולדות ה-NBA.[8] ההיט ניצחו במשחק 7, 95–88, וזכו בתואר. לברון נבחר ל-MVP של הגמר שנה שנייה ברציפות.
בחיפוש אחר אליפות שלישית ברציפות, ההיט הגיע לגמר 2014 מול הספרס בשחזור גמר 2013. ללא ג'יימס במשחק 1 (התכווצויות ברגליים), הספרס סיימו את המשחק בריצת 31–9 וניצחו 110–95. ההיט חזרו במשחק 2, אבל זה היה הניצחון היחיד שלהם בסדרה, שכן הספרס ניצחו במשחקים 3 ו-4 במיאמי ובמשחק 5 בבית כדי לזכות באליפות, הראשון שלהם מאז 2007 והתואר החמישי והאחרון של דאנקן. קריירה. קוואי לנארד נבחר ל-MVP של הגמר, והפך ל-MVP השלישי הצעיר ביותר אחרי דאנקן ומג'יק ג'ונסון.
2015–2019: שושלת הווריורס[עריכת קוד מקור | עריכה]
גולדן סטייט ווריורס הגיעו לגמר ה-NBA בחמש עונות רצופות מ-2015 עד 2019, וניצחו ב-2015, 2017 ו-2018 . כל שלושת הניצחונות וההפסד ב-2016 היו נגד קליבלנד קאבלירס, והשתיים הפכו לשתי הקבוצות הראשונות שנפגשו בארבעה גמרים רצופים. בעבר לא הופיעו שתי קבוצות ביותר משני גמרים רצופים.
.jpg)
ב-2014, לברון ג'יימס חזר לקליבלנד קאבלירס שם חבר לקיירי אירווינג. הקאבס גם הביאו בטרייד את קווין לאב כדי להקים את "שלושת הגדולים" החדשים בקליבלנד. בפלייאוף 2015, אלופת המערב הייתה גולדן סטייט ווריורס, הידועה בהתקפת הסמול בול וקליעת השלשות הלא שגרתית שלהם, בראשות ה-MVP של עונת 2014/2015 סטפן קרי. הקאבס זכו באליפות המזרח, אך איבדו את לאב ואת אירווינג לפציעות במהלך הפלייאוף. ג'יימס הוביל את הקאבס ליתרון 2–1 בגמר 2015, אך הווריורס ניצחו בשלושת המשחקים הבאים לאחר שהמאמן סטיב קר הכניס את אנדרה איגודלה להרכב הפותח כדי לשמור על ג'יימס. הווריורס זכו בתואר, כאשר איגודלה הפך לשחקן הראשון שזוכה בפרס ה-MVP של הגמר מבלי לפתוח בחמישייה באף משחק עונה סדירה באותה עונה.
במהלך עונת 2015/2016 שברו הווריורס את שיא הניצחונות בעונה הסדירה עם מאזן של 73–9 וקארי זכה בפרס ה-MVP השני ברציפות שלו, כמו גם הפך ל-MVP הראשון בהיסטוריה שנבחר פה אחד וניפץ את השיא שלו עבור שלשות בעונה אחת. הווריורס והקאבלירס נפגשו שוב בגמר ה-NBA של 2016, שם הווריורס פתחו ביתרון 1–3 בסדרה, אבל ג'יימס ואירווינג הובילו את הקאבס לשני ניצחונות רצופים כדי לכפות משחק שביעי ומכריע. ברגע מפתח, כשנותרו שתי דקות למשחק 7, לברון ג'יימס ביצע חסימת מרדף (באנגלית: chase-down block, נודעה גם בכינוי "החסימה – The block") בלתי נשכח על איגודלה כדי לשמור על שוויון המשחק, בעוד אירווינג קלע שלשה דקה לאחר מכן והעלה את הקאבלירס ליתרון. קליבלנד החזיקה מעמד כדי לזכות בתואר ולסיים את בצורת האליפויות של העיר, כשג'יימס זוכה בתואר ה-MVP של הגמר השלישי.[9]
בסוף עונת 2016 רכשו הווריורס את קווין דוראנט, שהיה שחקן חופשי. לאחר שסיימו במאזן 67–15 (הקבוצה הראשונה שניצחה 67+ משחקים בשלוש עונות רצופות), הם חזרו לגמר עם מאזן 12–0 בפלייאוף המערב, הקבוצה הראשונה שעשתה זאת מאז 2001. הקאבלירס ירדו למקום השני כשהם נכנסו לפלייאוף, אבל הם הפסידו רק משחק אחד בדרך לגמר 2017, וקבעו מפגש שלישי ברציפות עם הווריורס. הווריורס פתחו חזק עם יתרון 3–0 על הקאבס ובסופו של דבר ניצחו את הסדרה בחמישה משחקים כשדוראנט נבחר ל-MVP של הגמר.[10] הווריורס קבעו שיא פלייאוף של 15 ניצחונות רצופים ומאזן סופי של 16–1, כמו גם הפרש ממוצע של 13.5 נקודות בגמר.[11] הקאבלירס העבירו בטרייד את קיירי אירווינג אחרי עונת 2017 והמשיכו לשנות את הסגל שלהם לאורך העונה, בעוד הווריורס נותרו ללא שינוי. גם קליבלנד וגם גולדן סטייט לא סיימו במקום הראשון בעונת 2017/2018, ושתי הקבוצות ירדו לפיגור של 3–2 בגמר האזורי, אך שתיהן חזרו לנצח בסדרה והבטיחו מפגש גמר רביעי ברציפות ב-2018. הווריורס ניצחו את הקאבלירס בסוויפ 4–0, ודוראנט שוב נבחר ל-MVP של הגמר.
ב-2018, ג'יימס עזב את הקאבלירס וחתם בלוס אנג'לס לייקרס. ללא ג'יימס, הקאבלירס התקשו ולא העפילו לפלייאוף. הווריורס המשיכו בהצלחתם והגיעו לגמר החמישי ברציפות שלהם ב-2019, והפכו לקבוצה הראשונה מאז הבוסטון סלטיקס בשנות ה-60 שעולה לחמישה גמרים רצופים, ולקבוצת המערב הראשונה שעשתה זאת אי פעם. עם זאת, הווריורס הפסידו לטורונטו ראפטורס 4–2, מה שהביא לאליפות הראשונה של הראפטורס ולתואר ה-NBA הראשון לקבוצה שבסיסה מחוץ לארצות הברית.[12] קוואי לנארד מהראפטורס זכה בתואר ה-MVP של הגמר, והפך לשחקן הראשון שזוכה בפרס תוך שהוא מייצג קבוצות משני האזורים, לאחר שזכה בו בעבר עם סן אנטוניו ספרס ב-2014.
2020–הווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למגפת הקורונה הייתה השפעה משמעותית על שתי העונות הבאות. עונת 2019/2020 הופסקה במרץ 2020, והתחדשה בלוח זמנים מקוצר ביולי 2020 בתוך בועת ה-NBA באורלנדו, פלורידה, ללא קהל. לוס אנג'לס לייקרס ומיאמי היט נפגשו בגמר ה-NBA של 2020, הפעם הראשונה בתולדות ה-NBA ששתי קבוצות שהחמיצו את הפלייאוף בשנה שלפני כן נפגשו בגמר,[13] והפעם הראשונה שבה גמר ה-NBA שוחק באתר נייטרלי ללא אוהדים. הלייקרס ניצחו בסדרה 4–2, וזכו בתואר ה-17 שלהם להשוות את השיא של בוסטון סלטיקס. לברון ג'יימס נבחר ל-MVP של הגמר בפעם הרביעית בקריירה שלו, והפך לשחקן הראשון שזוכה בפרס עם שלושה מועדונים שונים.[14]
גם עונת 2020/2021 התקצרה בגלל המגפה. גמר 2021 התקיים בין פיניקס סאנס, בראשות הרכז הוותיק כריס פול, לבין מילווקי באקס, בראשות ה-MVP של העונה הסדירה פעמיים, יאניס אדטוקומבו. זה היה הגמר הראשון מאז 1971 שלא כלל שחקנים שזכו קודם לכן באליפות.[15] הסאנס עלו ליתרון מוקדם של 2–0 בסדרה, אבל הבאקס ניצחו בארבעת המשחקים הבאים כדי לנצח את הסדרה בשישה משחקים, כאשר אדטוקומבו זוכה בתואר MVP של הגמר לאחר שבמשחק השישי והאחרון קלע 51 נקודות.
בעונת 2021/2022 חזרה הליגה למתכונתה הרגילה, וגמר הליגה התקיים בין גולדן סטייט ווריורס, בראשות סטפן קרי, לבין בוסטון סלטיקס, בראשות ג'ייסון טייטום. אף על פי שיתרון הביתיות היה בהתחלה של הווריורס, הם הפסידו את המשחק הראשון בצ'ייס סנטר, וניצחו את השני. הסלטיקס ניצחו את המשחק הראשון ב-TD גארדן והפסידו את השני, בו סטפן קרי רשם את אחת מהופעות הגמר הטובות ביותר שלו בקריירה עם 43 נקודות, 10 ריבאונדים ו-7 שלשות. הסדרה חזרה לקליפורניה בשוויון 2–2, ושם ניצחו הווריורס 104–94 והיו מרחק ניצחון אחד בבוסטון מאליפות. ב-16 ביוני 2022 ניצחו הווריורס 103–90 בביתה של בוסטון וזכו באליפות שביעית בתולדותיהם. קרי זכה לראשונה בקריירה בפרס ה-MVP של סדרת הגמר, לאחר שבמשחק האחרון קלע 34 והוביל את קבוצתו לאליפות רביעית וגמר שישי בשמונה שנים.
בעונת 2022/2023 העפילו לגמר מיאמי היט, שדורגה שמינית במזרח והפכה לשנייה שמעפילה לגמר ממקום זה מאז ניו יורק ניקס ב-1999, ודנוור נאגטס, שהעפילה לראשונה בתולדותיה למעמד. דנוור ניצחה את המשחק הראשון בביתה 104–93 והפסידה את השני 108–111. עם זאת, את שני המשחקים במיאמי ניצחו הנאגטס והיו במרחק ניצחון אחד מאליפות. ב-12 ביוני 2023 ניצחו הנאגטס 94–89 בביתם וזכו באליפות NBA ראשונה בתולדותיהם. ניקולה יוקיץ' זכה בפרס ה-MVP של הגמר לראשונה בקריירה.[16] גם מיאמי וגם הניקס של 1999 הפסידו בגמר 1–4 לקבוצה מהמערב.
חסות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כחלק משותפות רב שנתית שהחלה ב-2018, שירות הטלוויזיה באינטרנט YouTube TV הפך לנותן החסות של גמר ה-NBA.[2]
מאזנים קבוצתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הופעות בגמר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסטטיסטיקה שלהלן מתייחסת לניצחונות והפסדים בסדרות, לא למשחקים בודדים שניצחו והפסידו.[17]
| מס' | קבוצה | נ' | ה' | % | הופעה אחרונה | זכייה אחרונה | הערות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 32 | מיניאפוליס/לוס אנג'לס לייקרס | 17 | 15 | 53.1% | 2020 | 2020 | 5–1 במיניאפוליס, 12–14 בלוס אנג'לס. כרגע מחזיקה בשיא ההופעות בגמר והופיעה בגמר בכל עשור מאז שנות ה-40. אף קבוצה לא זכתה ביותר מ-17 האלפויות של הלייקרס, ורק לבוסטון סלטיקס יש מספר שווה של אליפויות. הם זכו בשלוש אליפויות רצופות במיניאפוליס מ-1952 עד 1954, ובלוס אנג'לס מ-2000 עד 2002. הלייקרס ניצחו 9 מועדונים שונים בגמר והפסידו ל-5, שניהם שיאים. אחד מחמישה מועדונים שהגיעו לארבעה גמרים רצופים. |
| 22 | בוסטון סלטיקס | 17 | 5 | 77.2% | 2022 | 2008 | זכו בשמונה אליפויות רצופות מ-1959 עד 1966, ובשוויון עם הלייקרס כמועדון המצליח ביותר עם 17 אליפויות. שלושה מארבעת ההפסדים של הסלטיקס בגמר היו ללייקרס. הופיעו בעשרה גמרים רצופים, שיא NBA. |
| 12 | פילדלפיה/סן פרנסיסקו/גולדן סטייט ווריורס | 7 | 5 | 58.3% | 2022 | 2022 | 2–1 בפילדלפיה, 5–4 בקליפורניה. זכתה בשתי האליפויות הראשונות בפילדלפיה, ולאחר מכן עוד 4 בקליפורניה, כולל שלוש בארבע שנים בין 2015 ל-2018. המועדון השני שהגיע ל-5 גמרים רצופים. |
| 9 | סירקיוז נשיונלס/פילדלפיה 76' | 3 | 6 | 33.3% | 2001 | 1983 | 1–2 בסירקיוז, 2–4 בפילדלפיה. זכתה בתואר הראשון בסירקיוז לפני שזכתה בשניים נוספים בפילדלפיה. חמישה מששת ההפסדים שלהם בגמר היו ללייקרס. |
| 8 | ניו יורק ניקס | 2 | 6 | 25% | 1999 | 1973 | בהופעתם האחרונה בגמר, הם הפכו למדורגים 8 הראשונים להגיע לגמר. חמש מההופעות שלהם, כולל שתי הזכיות, היו נגד הלייקרס. |
| 7 | פורט ויין/דטרויט פיסטונס | 3 | 4 | 42.9% | 2005 | 2004 | 0–2 בפורט ויין, 3–2 בדטרויט. הופיעו ב-3 גמרים רצופים, וזכו פעמיים ברצף ב-1989 ו-1990. שני ההפסדים בדרויט היו במשחקי 7. |
| 7 | מיאמי היט | 3 | 4 | 42.9% | 2023 | 2013 | יודוניס האסלם שיחק בכל ההופעות בגמר, דוויין וייד ב-5 והמאמן אריק ספולסטרה ב-6. אחד מחמשת המועדונים היחידים שהגיעו לארבעה גמרים רצופים. |
| 6 | שיקגו בולס | 6 | 0 | 100% | 1998 | 1998 | כל שש הזכיות היו תחת המאמן פיל ג'קסון ועם השחקנים מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן. כל התארים הושגו ברצפים של שלוש, ב-1991–1993 וב-1996–1998. הבולס הם המועדון הפעיל היחיד שהופיע ביותר מגמר אחד ולא הפסיד באף אחד מהם. |
| 6 | סן אנטוניו ספרס | 5 | 1 | 83.3% | 2014 | 2014 | כל חמשת התארים הושגו עם טים דאנקן וגרג פופוביץ'. הם המועדון היחיד שעבר מה-ABA וזכה באליפות. |
| 5 | קליבלנד קאבלירס | 1 | 4 | 20% | 2018 | 2016 | לברון ג'יימס שיחק בכל ההופעות בגמר. הקאבלירס הופיעו בגמר 4 פעמים ברצף בין 2015 ל-2018, כולן נגד גולדן סטייט ווריורס, וזכתה ב-2016. אחד מחמשת המועדונים היחידים שהגיעו לארבעה גמרים רצופים. |
| 4 | יוסטון רוקטס | 2 | 2 | 50% | 1995 | 1995 | זכו פעמיים ברצף עם האקים אולאג'ואן והמאמן רודי טומג'נוביץ'. קבעו שיא NBA למדורגת הכי נמוך שזכתה באליפות, כשזכו באליפות לאחר שסיימו במקום ה-6 במערב. שני ההפסדים היו לבוסטון סלטיקס. |
| 4 | סנט לואיס/אטלנטה הוקס | 1 | 3 | 25% | 1961 | 1958 | כל ההופעות היו בסנט לואיס. הגיעו ל-4 גמרים ב-5 שנים, כולם נגד הבוסטון סלטיקס. |
| 4 | סיאטל סופרסוניקס/אוקלהומה סיטי ת'אנדר | 1 | 3 | 25% | 2012 | 1979 | 1–2 כסיאטל סופרסוניקס, 0–1 כאוקלהומה סיטי ת'אנדר. המועדון היחיד מאז 1977 שזכה באליפות ועבר מיקום. |
| 4 | בולטימור/וושינגטון בולטס/ויזארדס | 1 | 3 | 25% | 1979 | 1978 | 0–1 בבולטימור, 1–2 בוושינגטון. כל ההופעות בין 1971 ו-1979 ובהשתתפות וס אנסלד. |
| 3 | מילווקי באקס | 2 | 1 | 66.7% | 2021 | 2021 | ההופעות ב-1971 ו-1974 היו עם אוסקר רוברטסון וכרים עבדול-ג'באר. |
| 3 | פורטלנד טרייל בלייזרס | 1 | 2 | 33.3% | 1992 | 1977 | זכו בתואר היחיד עם ביל וולטון. הפסידו פעמיים עם קלייד דרקסלר. |
| 3 | פיניקס סאנס | 0 | 3 | 0% | 2021 | - | הפסידו בגמרים של 1976, 1993 ו-2021 לסלטיקס, בולס והבאקס (בהתאמה). הקבוצה עם מאזן הניצחונות ההיסטורי הטוב ביותר מבין אלו שלא זכו באליפות. |
| 2 | דאלאס מאבריקס | 1 | 1 | 50% | 2011 | 2011 | הפסידו ב-2006 וזכו ב-2011, שניהם נגד מיאמי היט בשישה משחקים ובשניהם המאבריקס הובלו על ידי דירק נוביצקי. |
| 2 | ניו ג'רזי/ברוקלין נטס | 0 | 2 | 0% | 2003 | - | כל ההופעות היו בניו ג'רזי |
| 2 | אורלנדו מג'יק | 0 | 2 | 0% | 2009 | - | הפסידו את שתי סדרות הגמר, וניצחו רק משחק אחד בהן. |
| 2 | יוטה ג'אז | 0 | 2 | 0% | 1998 | - | שתי ההופעות היו עם המאמן ג'רי סלואן והשחקנים קארל מלון וג'ון סטוקטון, ונגמרו בהפסד לשיקגו בולס בשישה משחקים. |
| 1 | רוצ'סטר רויאלס/קנזס סיטי/סקרמנטו קינגס | 1 | 0 | 100% | 1951 | 1951 | ההופעה היחידה בגמר הייתה ברוצ'סטר. |
| 1 | טורונטו ראפטורס | 1 | 0 | 100% | 2019 | 2019 | הקבוצה הראשונה והיחידה מחוץ לארצות הברית שהגיעה לגמר או זכתה. |
| 1 | דנוור נאגטס | 1 | 0 | 100% | 2023 | 2023 | ההופעה היחידה הייתה ב-2023. |
| 1 | אינדיאנה פייסרס | 0 | 1 | 0% | 2000 | - | ההופעה היחידה ב-2000 הייתה בהובלת רג'י מילר והמאמן לארי בירד ונגמרה בהפסד ללוס אנג'לס לייקרס. |
| 1 | בולטימור בולטס | 1 | 0 | 100% | 1948 | 1948 | הקבוצה התפרקה ב-1954 והפכה שקבוצה היחידה שזכתה באליפות והתפרקה. |
| 1 | שיקגו סטאגס | 0 | 1 | 0% | 1947 | - | הקבוצה התפרקה ב-1950. |
| 1 | וושינגטון קפיטולס | 0 | 1 | 0% | 1949 | - | הקבוצה התפרקה ב-1951. |
מועדונים פעילים ללא הופעות בגמר[עריכת קוד מקור | עריכה]
| קבוצה | מספר עונות | נוסדה | הישגים אחרים |
|---|---|---|---|
| באפלו ברייבס/סן דייגו/לוס אנג'לס קליפרס | 52 | 1970 | הגיעה לגמר המערב ב-2021 והפסידה. |
| שארלוט בובקטס/הורנטס,[18] | 33 | 1988 | הגיעה לחצי גמר המזרח ארבע פעמים, ב-1993, 1998, 2001 ו-2002 אך הפסידה בכל הפעמים. |
| מינסוטה טימברוולבס | 32 | 1989 | הגיעה לגמר המערב ב-2004 והפסידה. |
| ונקובר/ממפיס גריזליס | 26 | 1995 | הגיעה לגמר המערב ב-2013 והפסידה. |
| ניו אורלינס/אוקלהומה סיטי הורנטס/פליקנס[18] | 20 | 2002 | הגיעה פעמיים לחצי גמר המערב, ב-2008 וב-2018, אך הפסידה בשתי הפעמים. |
מאזן משחקים בודדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מש' | קבוצה | נ' | ה' | % | הערות |
|---|---|---|---|---|---|
| 185 | לוס אנג'לס לייקרס | 93 | 92 | 50.3% | מחזיקה בשיא המשחקים בגמר, עם מאזן 20–15 חיובי במיניאפוליס ו-73–77 שלילי בלוס אנג'לס. ניצחה 4–2 בהופעתה האחרונה בגמר ב-2020. |
| 135 | בוסטון סלטיקס | 79 | 56 | 58.5% | רשמה את הסוויפ (ניצחון 4–0) הראשון בתולדות הגמר. הפסידה 4–2 בהופעתה האחרונה בגמר ב-2022. |
| 65 | גולדן סטייט ווריורס | 38 | 27 | 58.4% | מאזן 10–6 חיובי בפילדלפיה, 3–8 שלילי בסן פרנסיסקו ו-25–13 במיקומם הנוכחי. ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2022. |
| 53 | פילדלפיה 76' | 24 | 29 | 45.3% | מאזן 9–11 שלילי בסירקיוז ו-15–18 שלילי בפילדלפיה. הפסידה 4–1 בהופעתה האחרונה בגמר ב-2001. |
| 48 | ניו יורק ניקס | 20 | 28 | 41.7% | הפסידו 4–1 בהופעתם האחרונה בגמר ב-1999. |
| 40 | דטרויט פיסטונס | 22 | 18 | 55% | מאזן 4–8 שלילי בפורט ויין ו-18–10 חיובי בדטרויט. הפסידו 4–3 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2005. |
| 39 | מיאמי היט | 18 | 21 | 46.1% | הפסידו 1–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2023. |
| 35 | שיקגו בולס | 24 | 11 | 68.6% | מחזיקים באחוזי הניצחונות במשחקים בודדים בגמר הגבוהים ביותר. ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-1998. |
| 34 | סן אנטוניו ספרס | 23 | 11 | 67.6% | ניצחו 4–1 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2014. |
| 26 | קליבלנד קאבלירס | 7 | 19 | 26.9% | הקבוצה הראשונה שמתגברת על פיגור 3–1 לניצחון בגמר. הפסידו 4–0 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2018. |
| 25 | אטלנטה הוקס | 11 | 14 | 44% | כל ההופעות בגמר היו בסנט לואיס. |
| 23 | יוסטון רוקטס | 12 | 11 | 52.2% | ניצחו 4–0 בהופעתם האחרונה בגמר ב-1995. |
| אוקלהומה סיטי ת'אנדר | 10 | 13 | 43.5% | מאזן 9–9 בסיאטל ו-1–4 שלילי באוקלהומה סיטי. הפסידו 1–4 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2012. | |
| 20 | וושינגטון ויזארדס | 5 | 15 | 25% | מאזן 0–4 שלילי בבולטימור ו-5–11 שלילי בוושינגטון (כולם בשם בולטס). |
| 18 | פיניקס סאנס | 6 | 12 | 33.3% | הפסידו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2021. |
| 17 | מילווקי באקס | 11 | 6 | 64.7% | ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2021. |
| פורטלנד טרייל בלייזרס | 7 | 10 | 41.2% | הפסידו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-1992. | |
| 12 | דאלאס מאבריקס | 6 | 6 | 50% | כל המשחקים של הקבוצה בגמר היו נגד מיאמי היט. ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2011. |
| יוטה ג'אז | 4 | 8 | 33% | הפסידו 4–2 שני הגמרים בהם השתתפו (1997 ו-1998), שניהם נגד הבולס. | |
| 10 | ברוקלין נטס | 2 | 8 | 20% | כל ההופעות בגמר היו בניו ג'רזי. הפסידו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2003. |
| 9 | אורלנדו מג'יק | 1 | 8 | 11.1% | הפסידו 4–1 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2009. |
| 7 | סקרמנטו קינגס | 4 | 3 | 57.1% | כל ההופעות בגמר היו ברוצ'סטר. |
| 6 | בולטימור בולטס | 4 | 2 | 66.7% | המועדון התפרק. לא להתבלבל עם בולטימור בולטס שהמשיכו לוושינגטון ויזארדס. |
| טורונטו ראפטורס | 4 | 2 | 66.7% | ניצחו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2019. | |
| אינדיאנה פייסרס | 2 | 4 | 33.3% | הפסידו 4–2 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2000. | |
| וושינגטון קפיטולס | 2 | 4 | 33.3% | המועדון התפרק. | |
| 5 | דנוור נאגטס | 4 | 1 | 80% | ניצחו 4–1 בהופעתם האחרונה בגמר ב-2023. |
| 5 | שיקגו סטאגס | 1 | 4 | 20% | המועדון התפרק. |
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "NBA and YouTube TV announce first-ever presenting partnership of the NBA Finals" (Press release). NBA Media Ventures, LLC. 26 במרץ 2018. נבדק ב-19 באוקטובר 2020.
{{cite press release}}: (עזרה) - ^ 1 2 "NBA, YouTube TV announce first-ever partnership for 2018 Finals". USA Today. 26 במרץ 2018. נבדק ב-2 ביוני 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "NBA Board of Governors unanimously approves format change for The Finals" (Press release). NBA Media Ventures, LLC. 23 באוקטובר 2013. נבדק ב-19 באוקטובר 2020.
{{cite press release}}: (עזרה) - ^ "Boston Celtics History". בוסטון סלטיקס. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2012. נבדק ב-22 בינואר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "NBA.com: Magic Fills in at Center". NBA. אורכב מ-המקור ב-20 במאי 2012. נבדק ב-29 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "NBA Season Recaps". NBA. 1 ביולי 2014. נבדק ב-29 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Team Stream Now. "LeBron James and the Ghost of 23". Bleacher Report. נבדק ב-29 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ ג'ונס, מייקל (19 ביוני 2013). "NBA Finals 2013, Spurs vs. Heat Game 6: The greatest game ever played?". אורכב מ-המקור ב-23 ביוני 2013. נבדק ב-20 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ ג'ונסון, ג'ארד. "NBA Finals Live: Cavs vs. Warriors in Game 7". Bleacher Report. נבדק ב-20 ביוני 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Powered by Kevin Durant, Warriors roll to second NBA title in three years". נבדק ב-13 ביוני 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "G.O.A.T. Grade: Definitive proof the 2017 Warriors are the Greatest Team of All Time". נבדק ב-13 ביוני 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Raptors top Warriors for 1st title in team history". נבדק ב-14 ביוני 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ ריינולדס, טים (27 בספטמבר 2020). "The Finals are set: LeBron, Lakers will meet Butler, Heat". Associated Press. נבדק ב-27 בספטמבר 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "LeBron James makes history, wins Finals MVP with 3 different franchises". NBA. 11 באוקטובר 2020. נבדק ב-26 באוקטובר 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "No prior champions in NBA Finals for first time in 50 years". NBCSports. 6 ביולי 2021. נבדק ב-6 ביולי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ יואב מודעי, לראשונה בהיסטוריה: דנבר זכתה באליפות ה-NBA, באתר ערוץ הספורט, 13 ביוני 2023
- ^ "NBA : Golden State Warriors Finals appearances". mcubed.net.
- ^ 1 2 כתוצאה מהמעבר של הזיכיון המקורי לניו אורלינס, קבוצת ה-NBA בשארלוט השעתה את הפעילות לעונות 2002/03 ו-2003/04, לפני שהוקמה קבוצה חדשה בשם בובקטס לעונת 2004/05. בשנת 2014, השם המקורי של ההורנטס שונה לפליקנס ונשמרו להם ההישגים במהלך שהותם בניו אורלינס ובאוקלהומה סיטי מ-2002 עד 2013. הבובקטס הפכו לגלגול השני של שארלוט הורנטס, ושמרו על ההיסטוריה והרשומות של ההורנטס מ-1988 עד 2002.
