גן היחף

גֶן היחף (ביפנית: はだしのゲン, ומבוטא: Hadashi no Gen; באנגלית: Barefoot Gen) היא מאנגה יפנית מאת האמן קייג'י נקזאווה, שפורסמה לראשונה בשנת 1973. היצירה היא אוטוביוגרפית למחצה ומבוססת על חוויותיו של נקזאווה כניצול של הטלת פצצת האטום על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945.

הסדרה תורגמה לעשרות שפות ונחשבת לאחת היצירות המשפיעות ביותר בספרות האנטי-מלחמתית. היא עובדה לשני סרטי אנימה, סדרת סרטי לייב אקשן, דרמת טלוויזיה ואפילו אופרה.

רקע

נקזאווה הוא מניצולי הטלת פצצת האטום. בבגרותו התפרסם ככותב ומאייר מאנגה. עם זאת, עבודתו המוקדמת כמאייר לא נגעה בנושא הירושימה. מחשבותיו לגבי אזכור הנושא השתנו עם מות אמו בשנת 1966. אמו נפטרה כ-11 שנים לאחר האסון, לאחר השפעת הקרינה על מצבה, מה שהותיר את נקאזאווה מיואש. הדבר העניק לו השראה סוף סוף להתמודד עם עברו ולהתחיל לשלב את ההפצצות בעבודתו. אף על פי כן, עבודתו עדיין לא הייתה אוטוביוגרפית לחלוטין מסיבות שונות. הוא ידע שניצולי פצצות האטום זכו לעיתים קרובות ליחס רע ולזלזול. הוא גם חשש שאנשים יחשבו שהוא מנסה לעשות עסק מחוויותיו. שילוב של לחץ מצד עורכי Shonen Jump ודעותיו הפציפיסטיות הגוברות הובילו אותו לבסוף להתחיל לכתוב את סיפורו כ"גן היחף", והגיליון הראשון יצא לאור בשנת 1973.

עלילה

עלילת המאנגה מתחילה בהירושימה של שנת 1945. הגיבור, גן נאקאוקה, הוא ילד בן שש הגדל במשפחה ענייה אך מלוכדת. אביו של גן הוא פציפיסט המתנגד למלחמה, מה שמוביל לנידוי המשפחה על ידי שכניהם והשלטונות.

ב-6 באוגוסט, גן שורד את הפיצוץ הגרעיני משום שעמד מאחורי קיר בטון בבית הספר. הוא חוזר לביתו ומגלה שאביו, אחותו ואחיו הקטן לכודים תחת הריסות הבית הבוער. הוא נאלץ לצפות במותם בזמן שהוא מחלץ את אמו ההרה. שאר הסיפור עוקב אחר הישרדותם של גן ואמו בהריסות העיר, ההתמודדות עם מחלת הקרינה (המוצגת באופן מצמרר) והניסיון לבנות חיים מתוך האפר.

נושאים מרכזיים

בניגוד למקובל בעולם המערבי, בה יצירה מאוירת נחשבת תמימה וילדותית, יש במאנגה גם יצירות דרמטיות למבוגרים, שדנות בנושאים כבדים. כזאת היא המאנגה גן היחף.

בולטות ביצירה הביקורת הפוליטית על המיליטריזם של יפן בזמן מלחמת העולם השנייה, ועל מיליטריזם בכלל; וכן ההתמודדות עם מצב טראומטי משנה חיים, פוסט טראומה PTSD (וזאת, אף שנים לפני שהמונח היה מוכר באופן פורמלי)

ביקורת פוליטית: בניגוד ליצירות יפניות רבות המציגות את יפן כקורבן בלבד, נקזאווה מבקר בחריפות את האימפריאליזם היפני ואת הקיסר הירוהיטו כמי שאחראים לסבלו של העם היפני.

פוסט-טראומה: היצירה מתארת באופן חלוצי את ההשפעות הנפשיות ארוכות הטווח על הניצולים. ניתוח של "גן היחף" דרך הפריזמה של פוסט-טראומה (PTSD) הוא מרתק, במיוחד לאור העובדה שהמאנגה החלה להתפרסם ב-1973, בעוד שה-DSM (המדריך האבחוני של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי) הכניס את המושג PTSD רק ב-1980.

דמותו של גן מציגה מודל של חוסן ויכולת עמידה בקשיים. בניגוד לגיבורי מאנגה קלאסיים, הכוח של גן אינו פיזי אלא נפשי.

גן חווה את אחת החוויות הקשות ביותר שניתן לדמיין – צפייה בבני משפחתו נשרפים בעודם בחיים כשהוא חסר אונים. היצירה מתארת את האשמה של השורד (Survivor's Guilt) שמלווה אותו. הוא "בורח" אל תוך עשייה הישרדותית אובססיבית כדי לא להתפרק.

החלטתו של נקזאווה לכתוב את "גן היחף" נבעה מצורך פנימי עמוק לעבד את חוויותיו כניצול ("היבאקושה"). בראיונות ובאוטוביוגרפיה שלו, העיד נקזאווה כי הכתיבה שימשה עבורו כלי להתמודדות עם הזיכרונות החושיים המעיקים מהפיצוץ. הוא ציין כי החל לכתוב את הסדרה כדי "להוציא את ריח הגופות הנרקבות והחרוכות מאפו" (באנגלית: "to get the smell of those rotting, scorched corpses out of my nose").

מבחינה פסיכולוגית, היצירה נחשבת לעדות חלוצית לשימוש בנרטיב ככלי לטיפול בפוסט-טראומה (PTSD), עוד לפני שהמושג הוגדר רשמית במדריכי האבחון המודרניים. נקזאווה משלב בסיפור תיאורים גרפיים של פגיעות פיזיות וקרינה, לא במטרה לזעזע לשם הזעזוע, אלא כפעולה של "מתן עדות" (Bearing Witness). פעולה זו אפשרה לו להמיר זיכרונות חושיים בלתי נסבלים לייצוגים סימבוליים של מילים ואיורים, ובכך להשיג שליטה מסוימת על הטראומה שחווה. עצם כתיבת המאנגה היא שימוש באמנות ככלי לעיבוד הטראומה והתמודדות עמה.

• תגובת הקהילה: סטיגמה ונידוי

"היבאקושה" (Hibakusha) הוא שמה היפני של הסטיגמה שחוו הניצולים. בקהילה היפנית שאחרי המלחמה, ניצולי הפצצה נתפסו כ"מזוהמים" או כנטל. גן ואמו נאלצים להתמודד עם אפליה בקבלת עבודה, בדיור וביחסים חברתיים. בנוסף מתוארת במאנגה קריסת הסולידריות החברתית, האופן שבו רעב וטראומה שחקו את המוסר החברתי. השכנים, שבמצבים רגילים היו אמורים לתמוך, הופכים לאכזריים עקב המחסור במשאבים, ויש במאנגה תיאור של קריסת מערכות תמיכה קהילתיות בעת אסון רב נפגעים.

• העברה בין-דורית של טראומה

המאנגה מראה כיצד הטראומה של האם, שאיבדה את בעלה וילדיה וילדה תינוקת מיד לאחר הפיצוץ, משפיעה על גן. הוא הופך לילד הורי (Parentified Child), הדואג לצרכיה הפיזיים והרגשיים של אמו, תוך שהוא מדחיק את צרכיו שלו.

המחלוקת

ביפן, הסדרה עמדה במוקד של ויכוחים פוליטיים. הערך היפני מפרט כי בשנת 2012 הוסרה הסדרה ממספר ספריות בתי ספר ביפן בשל טענות על "תיאורים גרפיים מדי", אך הוחזרה לאחר מחאה ציבורית רחבה שטענה כי אסור להסתיר את ההיסטוריה מהדור הצעיר.

בנוסף, היצירה כוללת תיאורים גרפיים קשים מאוד של פציעות והקרנות רדיואקטיביות, וכאן לעיתים קרובות נמתחת ביקורת עליה, על כך שאינה מיועדת לבעלי לב חלש. בניגוד למה שמצופה לעיתים מאנימה יפנית, היצירה "גן היחף" אינה "חמודה" אלא קשה לצפייה, אם כי מרתקת.

העיבוד הקולנועי

אף על פי שהמקור הוא מאנגה (קומיקס), היצירה התפרסמה ברחבי העולם בעיקר בזכות סרט האנימה משנת 1983. הסרט נודע לשמצה בגלל סצנה אחת ספציפית ומזעזעת המדמה את רגע הפיצוץ הגרעיני והשפעתו על גוף האדם. מדובר ברגע קולנועי שנחשב לקשה מאוד לצפייה אך הכרחי להבנת גודל הטרגדיה.

קישורים חיצוניים

• "גן היחף", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• תרגום מלא לאנגלית של היצירה
• רגע ההפצצה בעיניו של ילד בן 6, מתוך סרט האנימה (1983). (קטע קשה לצפייה)