גן (נוי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף גן נוי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גן נוי בסביבה טבעית

גן נוי הוא שטח פתוח מוגן על ידי אלמנט סגירה (גדר בנויה או חיה, קיר תומך, תעלה, הפרש מפלס) פרטי או ציבורי, המשמש לגידול צמחייה ו\או את האדם לצורכי פנאי וליפוי סביבת מגוריו. בכל השפות, רעיון ההגנה טמון באטימולוגיה של המילה גן, כך שאלמנט הסגירה, המאפשר את הגנת הגן הוא טבוע במושג עצמו ( לדוגמה: המילה jard, לשמור, היא מקור המילים: garden, Garten, jardin, giardino. רק בתקופה המודרנית, נעשו ניסיונות לפתוח את הגן ולטשטש את גבולותיו.

סוגי גנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית, המושג "גן" מתייחס למגוון סוגים של שטחים פתוחים פרטיים או ציבוריים וחופף באופן חלקי כמה מושגים נוספים:

  • פארק - בהתייחסות לרוב לגן גדול מאוד ואף לשמורת טבע גדולה. בכל מקרה שטח פתוח, בו האלמנט הצמחי הדומיננטי הוא העץ או שיחים גדולים.
  • גינה - מילה מודרנית המתייחסת לרוב לגן פרטי וקטן יותר. בשפות אחרות לדוגמה אין הבחנה בין "גן" ו"גינה".
  • חצר - שטח פתוח בעל קונוטציה שימושית יותר, לעומת נוי ופנאי בלבד. חצר היא לרוב חלק מהבינוי, ואינה בהכרח שטח ירוק, אם כי היא יכולה להיות גם חצר מגוננת.
  • בוסתן - גן פרטי בו גדל מגוון עצי-פרי והמכיל מקור מים. אין הגדרה חד משמעית המבדילה בין בוסתן לבין "פרדס", אבל בפרדס, בדרך כלל, קיים רק סוג עץ פרי אחד (מקביל למושג ביארא, בערבית, גן עצי פרי מסוג אחד עם באר\מקור מים).

גן הוא לרב שטח פתוח תחום, הקרוב לשטחים בנויים, או צמוד אליהם, ואשר הקמתו או הגדרתו ותיחומו הם מעשי ידי אדם. הגן נוצר על ידי תיחומו וגידורו של חלקת אדמה, כדי לאפשר בתוכו גידול צמחייה, שתהיה מוגנת מפני בעלי חיים ומפני נזק או גניבה בידי האדם. סוגי הגן העתיקים ביותר הם גני ירקות וגני עצי פרי, שלאחר מכן התפתחו גם לגני נוי. מודל הגן הראשון הוא גן העדן, גן עצי פרי בו נהר אחד התפצל לארבעה נהרות: הפישון, הגיחון, החידקל והפרת. גן העדן המקראי הוא גן סגור, כך שלאחר גירוש אדם וחווה, נמנעה מהם ומכל אדם החזרה אליו. הכמיהה לשחזר את גן העדן המיתולוגי מבטאת שאיפת האדם לחזור למצב ראשוני אידאלי. על כן, בכל תרבות המערב ובעולם המוסלמי, הקמת גן יש בה החזרת מרכיב מהמצב האידאלי הראשוני. המיתוס משמש מסגרת כללית להקמת גנים במשך תקופות רבות. סגנון עיצוב הגן הושפע בכל תקופה מתפיסות לגבי היחס בין אמנות לטבע, ובתוקפה המודרנית, על ידי תפיסות חברתיות, כאשר החל ממחצית המאה ה-19, עם התפתחות התודעה הסוציאלית, הגן והפארק הציבורי נעשים בהדרגה חשובים יותר מהגן הפרטי. בעיקר במאה ה-20, מתפתחת תודעה של תכנון נוף למתחמים ציבוריים, כגון קמפוסים, בתי ספר, בתי חולים, בתי קברות, בתי מלון, טיילות, בנוסף לפארקים ציבוריים.

המילה "גן", היא חלק משמות של סוגי שימושים בגנים כגון גן שעשועים, גן חיות, גן בוטני, גן פסלים, גן אירועים וגן ילדים.

הטיפול בגנים נקרא גינון (או גננות) והוא מקצוע בו עוסקים גננים וכמו כן הוא גם תחביב ופעילות פנאי של אנשים רבים. מקצוע עיצוב ותכנון השטחים הפתוחים נקרא אדריכלות נוף, והוא תחום התמחות בפני עצמו, הכולל גם תכנון גנים.

גן נוי פרטי בזמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן נוי פרטי מהווה חלק מהווילה, כלומר מחווה חקלאית, בה היה גם מבנה ראשי בעל חשיבות ייצוגית. הגן הפרטי בבית המודרני, הוא גלגול של גן הנוי הממוקם בתוך מערכת חקלאית, כאשר מערכת זו הלכה והצטמצמה במשך הזמן, ונעלמה כליל במתחם האורבני המורדני. בדרך כלל, יהיה נוח להקימו כאשר הבית צמוד לקרקע. אפשר עם זאת להקים אותו גם בקומותיו ומרפסותיו של הבניין. קיימת עדיפות לבניית גינה בקומת הגג. השטח הדרוש לגינה אינו חייב להיות גדול, אך חשוב שיהיה די מרחק בין שטח הגן לבין בית המגורים על מנת שלא יגיעו לבית מזיקים העשויים לגדול בגינה.

בגינה הפרטית מצוי מגוון רב של צמחים. הגיוון הוא חלק מהיופי שלה. לרוב היא תכלול פרטים מסוגי הצמחים הבאים: שיחים, בני שיח, מטפסים, צמחים ריחניים, צמחי צל, ורדים, קקטוסים ומעט עצים - תלוי בשטח המוקצב לגינה.

הטיפול השוטף בגינה כולל: תכנון הגינה - כולל החלק המוקצב לצמחים ואופן הצבתם בשטח, הכנת השטח לנטיעת השתילים, השקיה - בדרך כלל עם מיכשור אוטומטי, זיבול, גיזום ואיסוף פסולת - כולל זו הנזרקת על ידי העוברים ושבים.

הקשר של הגנן עם משתלה הוא קשר בסיסי. ממנה הוא רוכש שתילים, מתעדכן בשתילים חדשים, קונה את צורכי הגן ונענה בשאלות השוטפות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור ציורי מאוחר של הגנים התלויים בבבל

גני נוי קיימים מקדמת דנא. הגנים הראשונים שהוקמו וטופלו לצורכי פנאי ונוי, בניגוד לגנים שהצמיחו תוצר חקלאי (גם אם לצרכים ביתיים), התפתחו כבר בערים הראשונות של מסופוטמיה העתיקה. ידועים במיוחד הגנים התלויים בבבל שאף חשבו כי שולבו בארמונו של נבוכדנצר השני. מחקרים ארכאולוגיים עדכניים הראו כי הגנים התלוים של בבל, כנראה הוקמו בעיר נינווה (בבל העתיקה), עם מערכות השקיה בתעלות, כאשר שתילת העצים נעשתה מעל מבני ארקדות. מיתוס הגנים התלויים בבל שימש במשך דורות עילה לבניית גנים על טראסות או על מרפסות מבנים. גם באימפריה הפרסית שולבו בגנים גם גופי מים שמטרתם הייתה מתן תחושה של "גן עדן עלי אדמות".

במשך כל העת העתיקה היו גני נוי נחלתם של מלכים, שליטים ואצילים. התפתחה מורשת טיפול וטיפוח גנים גם בקרב מנזרים נוצריים במערב, כאשר גנים אלה היו בעיקר גני ירק או מסלולים דתיים בעלי אופי נופי, וכן גנים בחצר המרכזית של המנזר - הקלויסטר- או ובבתי הקברות. ביפן התפתחה בתוך המקדשים מסורת גן הזן ותרבות גן שלמה ייחודית ליפן. בתקופה הערבית, בימי הביניים וכן במאות ה-17 וה-18, התפתחה תרבות הגן בארצות מוסלמיות או מושפעות מהאסלאם, פיארו גם ארמונות ומבני ציבור בארצות האסלאם כדוגמת הגנים בארמון טופקאפי באינסטבול, בהודו המוגולית, בספרד, בפרס, בצפון אפריקה.

במסורת המערבית, נהוג להבחין בין גן פורמלי לגן בסגנון חופשי. הגן הפורמלי הוא גן גאומטרי וסימטרי המתפתח על מדרון, לפי ציר לינארי בעל התחלה וסוף: לא משייכים את גן הרנסאנס האיטלקי (לדוגמה: וילה לנטה בבניאיה, גני בובולי בפירנצה) וגן הבארוק הצרפתי (לדוגמה: גני וו-לה-ויקומטה וגני וורסיי בצרפת, וגני מלכים ברחבי אירופה (קזרטה באיטליה, ארנחואז בספרד, פטרהוף שליד סן פטרסבורג ועוד).

לקראת מחצית המאה ה-18 החלו להופיע פארקים בסגנון חופשי יותר, המשתרעים על פני שטחים גדולים, המבוססים על טיול מעגלי מסביב לאמת מים או אגם מלאכותי, על ידי הצבת סדרת סצנות משתנות לאורך המסלול, כאשר בכל מקום בגן אפשר להנות ממבט על סצנה שונה. התפתחות זו קוראת באנגליה, והיא ידועה בשם "תנועת גני הנוף" באנגליה (Landscape Garden movement), אם כי מדובר לרוב בפארקים גדולים. המעבר מהגן הפורמלי לגן האנגלי כרוך במהפכה עיצובית, מחשבתית ותפיסתית, כאשר יש רצון מודע להתנער מהתכנון הגאומטרי הנוקשה ושאינו מאפשר שינויים בגן. יש דמיון תפיסתי בין הגן האנגלי במאה ה-18 לבין הגן הסיני, ויש הטוענים כי התפתחות הגן האנגלי התאפשרה בעקבות הידע שהגיע לאירופה על גנים סיניים, אם כי יש גם חוקרים רבים שאינם מקבלים טענה זו. הפארק האנגלי במאה ה-18 בעל מספר סגנונות: הסגנון האוגוסטי, לפיו משוחזרים בגן מבני בתי מקדש יוונים ורומיים, הסגנון הציורי (picturesque), לפיו נוצרות בפארק סדרת תמונות המושפעות מהציור (בעיקר של קלוד לורין, פוסין, טורנר), ומתפתח טעם המשווה ערך אסתטי ל"ציורי המחוספס", כלומר לשימוש רב של סלעים בלתי מסותתים בגדלים שונים. ועוד, נמצאים בפארקים אנגליים אלה גם מרכיבים בהשפעת האדריכל הרנסאנסי אנדריאה פלדיו (בעיקר גשרים ומודלים של וילות), וכן מבני גן בסגנון ניאוגותי, או חורבות של מבנים עתיקים (חורבות אמיתיות וגם מבנים המדגמנים חורבות). הפארק האנגלי מדגיש את התחושות והרגשות הנוצרות במשך הטיול בו, בניגוד לגנים הפורמליים, שהם גנים רציונליים במהותם. הפארק האנגלי במאה ה-18 הוא פארק המתפתח גם באזור חקלאי, מוקף שדות, וכן פארק איילים, הממוקמים מעבר לתעלת הפרדה, הנקראת הא-הא. תעלה זו מפרידה בין גני הנוי (pleasure grounds) לבין הפארק, ובעיקר בין האזור בו יש בעלי חיים גדולים לבין האזור המיועד לבני אדם. הפארק האנגלי הוא ביסודו קשור למבנה של בני אצולה או בורגנות גבוהה ועשירה. ממנו יתפתחו במחצית המאה ה-19 הפארקים הציבוריים הראשוניים, כמו בוט שומון (Buttes Chaumont, 1867) ובכל רחבי אירופה, כאשר במרכזם אגם מלאכותי וטיול מסביבו. הפארק האנגלי השפיע רבות על עיצוב הגן בכלל, אך מתחילת המאה ה-19 וכן עד תחילת המאה ה-20, יש חזרה מסוימת לעיצוב הפורמלי, המתאים יותר בסמוך למבנה, והמתאפשר גם על שטחים קטנים. במחצית השנייה של המאה ה-19, יש פארקים וגנים אקלקטיים, המשלבים את שני הסגנונות יחדיו. בגינה המודרנית, של שנות ה-20 והשלושים למאה הקודמת, צופים אני בחזרה לתכנון הגאומטרי, עם ניסיון מסוים להתנער מהסימטריה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עמוס רון, הגן כסמל. פורסם במקור ב"גן ונוף", מס' 12, עמ' 29-31