ביזת יצירות אמנות בידי הנאצים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיילים נאצים מדיוויזיית הרמן גרינג ניצבים בפתח ארמון ונציה ב-1944, יחד עם תמונה שנלקחה מהספרייה של המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי, טרם הגעת כוחות הברית לעיר.

בתקופת הרייך השלישי ערכו סוכני המפלגה הנאצית ביזה של יצירות אמנות מבעליהן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזף גבלס בתערוכה "אמנות מנוונת", ברלין 1938. משמאל: שני ציורים של אמיל נולדה: "ישו והחוטא" ו"הבתולות החכמות והטפשיות"

ביזת יצירות אמנות בגרמניה הנאצית התרחשה החל מעליית הנאצים לשלטון בינואר שנת 1933 ועד לסוף מלחמת העולם השנייה. בוזזים רבים היו אנשי יחידת קונסטשוץ (גרמנית: Kunstschutz, יחידות הגנת האמנות). רוב הביזה התרחשה בתקופת המלחמה עצמה. פריטים תרבותיים רבי-ערך ומשמעות נגנבו: ציורים, קרמיקה, ספרים ותשמישי קדושה יהודיים. למרות שרוב הפריטים הללו התגלו על ידי בעלות הברית מיד לאחר המלחמה, רבים עדיין חסרים, וקיים מאמץ בינלאומי לאתר אותם, במטרה להחזירם לבעליהם החוקיים. מרתפים ומחסנים ובהם מאות יצירות אמנות מתגלים גם 67 שנה לאחר הסתרתם[1].

גניבת יצירות אמנות כחלק מנישול היהודם מרכושם נתכנתה בתקופת גרמניה הנאצית בשם: "אריזציה". הנאצים התמקדו בעיקר בשני סוגים של אמנות אסורה בגרמניה הנאצית: "אמנות מנוונת" כלומר יצירות אמנות מודרנית או שנוצרה על ידי יהודים כגון הגדת וולף,[2] ויצירות אמנות שהיו אהובות ומוערכות על ידי אדולף היטלר, שהיה צייר חובב ובעל יומרות אמנותיות, ונדחה בצעירותו על ידי האקדמיה לאמנות בווינה.

לקראת סוף המלחמה הוקמה על ידי המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF) יחידת "אנשי המונומנטים" שתפקידה היה לאתר יצירות גנובות ולשמר ככל האפשר מבנים ארכיטקטוניים במהלך הקרבות[3].

אזכורים בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערוץ הולמארק הפיק ב-2003 את הסרט Brush with Fate, בו מתוארים גלגוליו של ציור דמיוני מאת הצייר ההולנדי יאן ורמיר. הסרט מהלך סביב סוד אפל של הדמות האחרונה המחזיקה אותו בידיה והקונפליקטים עמם היא מתמודדת.
  • סרט הקולנוע ציידי האוצרות (אנ') מ-2014 בבימויו של ג'ורג' קלוני מגולל את קורותיה של יחידה אמריקאית שחייליה כונו "אנשי המונומנטים" ומשימתם הייתה למנוע פגיעה באתרים חשובים ולאתר כחמישה מיליון יצירות אמנות ותרבות שגנבו הנאצים. הסרט נעשה על פי ספרם של רוברט מ’ אדסל וברט ויטר (להלן).
  • בשנת 2015 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי סיימון קרטיס "האשה בזהב" (Woman In Gold), המבוסס על ספרה של אן-מארי אוקונור (להלן).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קלי ג'ונס, האישה ששמעה צבעים. פן הוצאה לאור, 2012
  • אן-מארי אוקונור, האשה בזהב: הסיפור המופלא של יצירת המופת של גוסטב קלימט "דיוקנה של אדלה בלוך-באואר". הוצאת פן/ידיעות ספרים 2013, חלקו הגדול של הספר מתאר את גניבות יצירותיו של גוסטב קלימט והמאבק המשפטי להחזרתן ליורשים החוקיים.
  • רוברט מ’ אדסל וברט ויטר, אנשי המונומנטים : גיבורי בעלות הברית, גנבים נאצים והחיפוש אחר המטמון הגדול ביותר בהיסטוריה. מאנגלית: סמדר אביב. כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוכנויות הידיעות, קרוב ל-1,500 יצירות אמנות שנגנבו על ידי הנאצים נמצאו במינכן, באתר nana10‏, 3 בנובמבר 2013
  2. ^ שמואל צוקר, "הגדת וולף - דרך ארוכה: ההגדה מהמאה ה-14 נגזלה על ידי הנאצים, נגנבה בוורשה והוחזרה לבית הספרים הלאומי", עת-מול - עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל - דו- ירחון: כרך כב גיליון 4 (132) מאי 1997, עמ' 12-13.
  3. ^ רוברט מ’ אדסל וברט ויטר, אנשי המונומנטים : גיבורי בעלות הברית, גנבים נאצים והחיפוש אחר המטמון הגדול ביותר בהיסטוריה. מאנגלית: סמדר אביב. כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011.