גסטון אלכסנדר אוגוסט, מרקיז דה גאליפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גסטון אלכסנדר אוגוסט, מרקיז דה גאליפה
Gaston Alexandre Auguste, Marquis de Galliffet
גסטון אלכסנדר אוגוסט, מרקיז דה גאליפה
גסטון אלכסנדר אוגוסט, מרקיז דה גאליפה
לידה 23 בינואר 1831
פריז, ממלכת הצרפתים צרפתצרפת
פטירה 9 ביולי 1909 (בגיל 78)
פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית צרפתצרפת
מקום קבורה בית הקברות מונפרנאס עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות Armoiries république française.svg צבא צרפת
שנות הפעילות 18481899 (כ־51 שנים)
דרגה Army-FRA-OF-07.svg ז'נרל דה דיוויזיה
תפקידים בשירות
מפקד רגימנט השאסורים האפריקאים ה-3
מפקד בריגדת השאסורים
מפקד הבריגדה ה-31
מפקד הדיוויזיה ה-15
מפקד הקורפוס ה-9
המושל הצבאי של פריז
מפקד הקורפוס ה-12
מפקד חיל הפרשים
פעולות ומבצעים
מלחמת קרים
מלחמת אוסטריה-סרדיניה
הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה
המשלחת הצרפתית למקסיקו
מלחמת צרפת-פרוסיה
מלחמת האזרחים של 1871
עיטורים
לגיון הכבוד (צלב גדול) הצלב הגדול של לגיון הכבוד
תפקידים אזרחיים
שר המלחמה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גסטון אלכסנדר אוגוסט, מרקיז דה גאליפהצרפתית: Gaston Alexandre Auguste, Marquis de Galliffet;‏ 23 בינואר 18319 ביולי 1909) היה ז'נרל דה דיוויזיה בצבא צרפת, אשר התפרסם כמי שדיכא את הקומונה הפריזאית. בהמשך כיהן כשר המלחמה של צרפת וסייע בסיומה של פרשת דרייפוס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאליפה נולד בפריז ב-23 בינואר 1831. בשנת 1848 הוא התגייס לצבא צרפת וב-1853 הוצב כלוטננט משנה בחיל הפרשים. ב-1855 הוא לחם במלחמת קרים כחלק מהמשמר הקיסרי, והתבלט במהלך המצור על סבסטופול. ב-1857 הוא הועלה לדרגת לוטננט ונשלח לאלג'יריה. ב-1860 הוא קודם לדרגת קפטן וצורף למטה האישי של הקיסר נפוליאון השלישי. ב-24 ביולי 1863 הוא מונה לפקד אסקדרון ברגימנט ההוסרים ה-1. הוא חזר עמו לאלג'יריה, ועל שירותו שם זכה באות קצין לגיון הכבוד. ב-1863 הוא נשלח למקסיקו כחלק מהמשלחת הצרפתית למקסיקו. ב-19 באפריל של אותה שנה הוא נפצע קשה במהלך המצור על פואבלה. לימים הוא סיפר שנאלץ להחזיק את מעיו בכובעו כדי שלא יפלו. הקיסרית אז'ני שחיבבה אותו מאוד, סרבה לאכול עד שהוא נרפא. מאז הוא נשא לוחית כסף על בטנו.

בעקבות פציעתו הוא חזר לצרפת, והביא עמו את הדגלים המקסיקניים שנתפסו. לאחר שהחלים הוא חזר למקסיקו ופיקד על כוחות הגרילה הפרו-צרפתיים שלחמו במקסיקנים. ב-17 ביוני 1865 הוא הועלה לדרגת לוטננט קולונל. ב-14 באוגוסט 1867 הוא הועלה לדרגת קולונל ומונה למפקד רגימנט השאסורים האפריקאים ה-3. ב-30 באוגוסט 1870 הוא הועלה לדרגת ז'נרל דה בריגדה ומונה למפקד בריגדת השאסורים. הוא פיקד על הבריגדה במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה. במהלך קרב סדאן, הסתערו אנשיו בגבורה על הכוחות הפרוסיים. וילהלם הראשון, מלך פרוסיה אשר נכח במקום, הצהיר בהערצה: "אה, האמיצים!". עם זאת, כאשר מפקדו הורה לו לתקוף פעם נוספת, הצהיר גאליפה: "כל מה שתרצה, המפקד, כל עוד אחד מאתנו נשאר בחיים".[1] לאחר סיום הקרב הוא נפל בשבי.

דיכוי הקומונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המלחמה שוחרר גאליפה וחזר לצרפת. חרף היותו בן אצולה ומקורב לקיסר, הלהט הפטריוטי של לאון גמבטה הרשים אותו מאוד והוא הפך לנאמן בכל ליבו לרפובליקה הצרפתית השלישית.[1] הוא קיבל פיקוד על הכוחות שנקראו "צבא ורסאי" ודיכאו באכזריות את מרד הקומונה הפריזאית במהלך שמונה ימי לחימה שנודעו בכינוי "שבוע הדמים" (La Semaine Sanglante). גם לאחר דיכוי המרד, אנשיו לכדו אלפי אזרחים לא חמושים והוציאו רבים מהם להורג. לטענת חלק מההיסטוריונים, גאליפה ביצע את ההוצאות להורג באופן שרירותי לחלוטין על פי גחמות לבו. באחת הפעמים הוא הורה לאסוף את כל השבויים בעלי השער האפור. הוא צעק עליהם: "אתם ראיתם את יוני 1848 אתם אשמים יותר מהאחרים!" והורה להרוג אותם. מספר קרבנותיו מוערך ב-3,000 איש. התנהגותו זיכתה אותו בכינוי: "פוסילר דה לה קומונה" ("התליין של הקומונה").

חרף המוניטין שלו כרוצח, הוא נמנה עם החברה הגבוהה של פריז והיה דמות אקסצנטרית וידועה. פרשיות האהבים הרבות שלו היו לשם דבר.[1] הוא אף היה מיודד מאוד עם אדוארד השביעי והנרי קמפבל-באנרמן.[2] מרסל פרוסט ביסס את דמותו של הגנרל פרוברוויל בספרו "בעקבות הזמן האבוד" על דמותו של גאליפה. כמו כן הוא התנגד לניסיון ההפיכה של הגנרל ז'ורז' בולנז'ה.[1] במקביל, הוא המשיך לטפח את הקרייר הצבאית שלו. ב-1873 הוא הועלה לדרגת מפקד בלגיון הכבוד, וב-1874 קיבל את הפיקוד על הבריגדה ה-31. ב-1875 הוא הועלה לדרגת ז'נרל דה דיוויזיה והועבר לפקד על הדיוויזיה ה-15 עד 1878 עת הועבר לפקד על הקורפוס ה-9.

פרשת דרייפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1879 הוא העמיד את עצמו בבחירות לנשיאות צרפת וזכה בקול אחד (מתוך 669). ב-1880 הוא הועלה לדרגת קצין גבוה בלגיון הכבוד ומונה למושל הצבאי של פריז. ב-1882 הוא מונה למפקד הקורפוס ה-12 ובמקביל שימש כמפקד חיל הפרשים עד 1885. ב-1887 הוענק לו הצלב הגדול של לגיון הכבוד והוא הפך לחבר במועצת המלחמה העליונה ובהמשך למפקד בית הספר לפרשים. במהלך פרשת דרייפוס, הוא נמנה בין הקצינים המעטים שהאמינו בחפותו של הקצין היהודי אלפרד דרייפוס שנאשם בריגול על לא עוול בכפו. בשלב מסוים הוא אף הודיע שלא יצא מביתו עד שהפרשה תסתיים.[3] הוא אף סולק בשל כך מחלק מהמועדונים בהם היה חבר.[1] ב-22 ביוני 1899 הוא נקרא בידי ראש ממשלת צרפת החדש פייר ולדק-רוסו לשמש כשר המלחמה בממשלתו. ולדק-רוסו היה נחוש להעניק לדרייפוס משפט חוזר, והיה זקוק לשר מלחמה שיתמוך בעמדתו. המינוי גרר זעם רב הן בקרב סיעות הימין שהיו ברובן אנטי-דרייפוסריות, והן בקרב סיעות השמאל שלא שכחו לגאליפה את טבח הקומונה. כדי למתן את תגובת השמאל, בחר ולדק-רוסו בסוציאליסט הנודע אלכסנדר מילרן להיות שר המסחר שלו. בפועל, דווקא העובדה שהן הימין והן השמאל זעמו על הממשלה החדשה, גרמה לכך שהיא עמדה יציבה כיוון ששני הצדדים לא יכלו לשתף פעולה.[4] במהלך ישיבת הממשלה הראשונה, קידמו סיעות השמאל את גאליפה בקריאות: "תחי הקומונה! הלאה היורים! הלאה הרוצח!". גאליפה עצמו לא התרגש והשיב בקריאה: "הרוצח נוכח!".[5]

בזכות פעילותם של ולדק-רוסו וגאליפה, הוחזר דרייפוס מאי השדים והועמד למשפט חוזר בעיר רן. גם במשפט זה יצא דרייפוס חייב, אולם ביוזמתם של ולדק-רוסו וגאליפה, הוא קיבל חנינה מיוחדת מהנשיא אמיל לובה. ב-1900 הוא פרש מתפקידו וחי את שארית חייו בפריז עד מותו ב-9 ביולי 1909 בגיל 78.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1859 הוא נישא לפירנצה ג'ורג'ינה לאפיט, בתו של הרוזן שארל לאפיט ואחייניתו של הבנקאי ז'אק לאפיט. נולדו להם שלושה ילדים: שארל (1860-1905), ז'קלין (1903-1942) ומרגריט (1863-1898).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 טוכמן, עמ' 255.
  2. ^ טוכמן, עמ' 317.
  3. ^ טוכמן, עמ' 237.
  4. ^ טוכמן, עמ' 254.
  5. ^ טוכמן, עמ' 254.