גראנה

גְרָאנָה (נקראו גם: גורנים, פורטוגזים,^[1] פראנקוס, ליבורנזים)^[2] הוא כינוי ליהודי ליבורנו שהיגרו לתוניס, אלג'יר וטריפולי החל מתחילת המאה ה-17.

היסטוריה

הפראנקוס במערב אירופה

ערך מורחב – פראנקוס

החל מהמאה ה-16 התגבשו קבוצות של צאצאי אנוסים מחצי האי האיברי ויהודים איטלקים בקהילות ברחבי מערב אירופה. קבוצות סוחרים עשירים אלו החלו בפעילות כלכלית ותרבותית ענפה ומרושתת היטב ברחבי אירופה ובאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1593 הכריז פרדיננדו דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה על ה"ליוורנינה" במסגרת המוטו פרופריו (אנ') ובה קריאה ליהודים להתיישב בליוורנו ובפיזה. הכרזה זו העניקה ליהודים פורטוגזים ואיטלקים זכויות מרחיקות לכת בתחום המסחר, הבנקאות ופולחן דתי והביאה להגירה של סוחרים עשירים יוצאי חצי האי האיברי אל העיר והקמתה של אחת הקהילות היהודיות העשירות באירופה.

מיוצאי חצי האי האיברי ויהודים איטלקים נוצרה קבוצה אתנית-מעמדית של סוחרים עשירים בעלי זהות יהודית איטלו-איברית. הפראנקוס ייסדו קהילות בערי נמל שונות באגן הים התיכון ביניהן תוניס. בני הפראנקוס שהתיישבו בתוניס נקראו ברבות הימים בשם "גראנה".

ההגירה לתוניס

תוניס הייתה עיר הנמל הראשונה בצפון אפריקה שבו התיישבו יהודים מליבורנו.^[3]

בשנת 1626 התיישבו לראשונה יהודים ליבורנזים בתוניס; בני משפחת לומברוזו מהם התמנה ברבות הימים הרב הראשי ליהודי תוניס, יצחק לומברוזו.^[4]

בשנת 1686 נמנו בעיר 49 ראשי משפחות שמוצאן מליבורנו, קהילה שמנתה כ־300 נפש.^[3]

כבר בשליש הראשון של המאה ה־17 החלו היהודים הליבורנזים להתבלט במסחר של תוניס, ובמהלך המאה ה־17 הפכו לגורם המרכזי במסחר עם איטליה ומדינות נוספות, הליבורנזים שמרו על מעמדם הכלכלי עד לסוף המאה ה־18.

בשנת 1710 התארגנה קהילת הגראנה כקהילה עצמאית בעלת מוסדות נפרדים: רבנות, בית דין, שחיטה ובית קברות משלה. הפיצול מהקהילה היהודית המקומית נבע מהבדלי מוצא, מעמד חברתי, קשרים עם אירופה ומחסות קונסולרית של מדינות זרות, במיוחד איטליה.^[5]

בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת 1824 אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד (פרנס) נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה.

על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין (ישראל יוסף בנימין, "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים: ר' דוד קטורזא, ר' יוסף לומברוזו, ור' דוד בונאן.

תחת חסות צרפתית

ב-1881 הפכה תוניסיה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1899 הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הניסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח - כל ישראל חברים בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכנסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה. הקהילות אוחדו באופן סופי על ידי הרב דוד בן-בארון רב הקהילה הגורנית שנבחר למשרת כרב הראשי לתוניסיה.

הרב יעקב אלחאייק תרם איסוף מידע שאיפשרה פרסום "פינקס הקהילה" שכלל בין היתר רשימת רבני הקהילה מ-1710 ועד ל-1944.

אטימולוגיה

הכינוי נגזר משמה של העיר ליבורנו שנקראת גם לגהורן (leghorn).^[6]

שפה ותרבות

יהודי ליבורנו שהתיישבו בתוניס, שמרו במשך דורות על תרבות לשונית נפרדת מזו של היהודים המקומיים, התואנסה.

לדברי ההיסטוריון אברהם (רוֹבֶּר) הטל^[7], בני הקהילה דיברו ניב משולב יהודי-איטלקי-ספרדי, ששיקף את מוצאם הליבורנזי וכלל יסודות מהפורטוגזית, הספרדית והאיטלקית, ולעיתים גם ביטויים עבריים. הניב היה סמן זהות חברתי ותרבותי, והיווה גורם חשוב בהבחנה בין הגורנים לבין שאר יהודי תוניס.^[8]

ההיסטוריון ירון צור מאוניברסיטת תל אביב מציין כי גם במאה ה־19 שמרו הגורנים על "הדיאלקט הליבורנזי" וכי השפה הייתה חלק ממערכת תרבותית שלמה שנועדה לבדל את הקהילה מיתר היהודים בתוניס.^[9]

פעילות כלכלית

הליבורנזים השתלבו במהרה במסחר בתוניס, ובמהלך המאה ה-17 שלטו על רוב המסחר שבין תוניס לאיטליה, תוך שהם שומרים על עליונותם הכלכלית עד סוף ה-18. תחומי עיסוקם היו מגוונים, אך בעיקר בלטה פעילותם לפדיון שבויים.

אחת הצורות הנפוצות של פעילותם הפיננסית הייתה ניהול עסקאות חליפין (cambio) והעברת שטרי חליפין (lettere di cambio) בין תוניס לליבורנו. בדרך זו נמנע הצורך בהעברת כסף בפועל, שנחשבה לפעולה מסוכנת באותה תקופה. שיטה זו, שמקורה בוונציה של ימי הביניים, שוכללה ופותחה על ידי הסוחרים הליבורנזים שפעלו בין איטליה לאימפריה העות'מאנית.

בנוסף לעסקאות הפיננסיות, נטלו הליבורנזים חלק גם במסחר בחומרי גלם ובמוצרים חקלאיים. ליבורנו לא שימשה נמל ליבוא תבואה לאירופה, אך תוניס סיפקה בעת הצורך כמויות ניכרות של דגנים לצריכה באיטליה ובצרפת. היצוא מתוניס כלל דגנים, עורות, אלמוגים וצמר. במקביל, ייבאו הליבורנזים לתוניס מוצרי טקסטיל, תבלינים, נייר, כסף וזהב.^[10]

קשריהם עם יהודי המקום

במאות ה-17 וה-18 נרקמו קשרים הדוקים בין יהודי ליבורנו לבין קהילות היהודים בצפון אפריקה: באלג׳יר, בתוניס ובטריפולי. ליבורנו, שהייתה נמל חופשי ותוסס, שימשה מרכז מסחר בינלאומי בין אירופה והמגרב, והייתה תחנת ביניים לסוחרים, שליחים ויהודים שיצאו לצורכי קהילה ולפדיון שבויים. בין ליבורנו לאלג'יר ולתוניס התקיימו קשרי מסחר, תרבות ורוח, שניכרו גם בהדפסת ספרים של חכמי צפון אפריקה בבתי הדפוס של ליבורנו.^[11]

קהילת ליבורנו סייעה באופן פעיל ליהודי צפון אפריקה במבצעי פדיון שבויים. כך, למשל, בשנת 1742 נשלח ר׳ יצחק בן ששון, מצאצאי הרשב״ץ, בשליחות מקהילת אלג'יר לליבורנו כדי לגייס כספים לשחרור שבויים, ובשליחותו בא לידי ביטוי גם הקשר התרבותי והכלכלי שבין שתי הקהילות. גם חכמי אלג'יר הדפיסו בליבורנו את ספריהם, כגון ספרי בני משפחת הרשב״ץ ותלמידיו, וההדפסה בליבורנו אפשרה מהדורות מתוקנות ותפוצה רחבה.^[12]

יהודי טריפולי קיימו קשרים מתמשכים עם ליבורנו, ויצרו מסגרות כלכליות וקהילתיות משמעותיות. במאה ה-18 פעל בעיר ר׳ משה טייאר, שליח הקהילה, אשר גייס כספים בליבורנו לטובת אחיו השבויים. דמות בולטת נוספת הייתה אברהם חלף, יליד טריפולי, שסייע לשחרור שבויים ואף הוזמן לליבורנו על ידי שליט טריפולי אחמד פאשה לשם גיוס תרומות לפדיון שבויים יהודים.^[13]

במכתבים ובאגרות מאותה תקופה ניכרת תודעה של אחריות הדדית בין קהילות ליבורנו והקהילות היהודיות במגרב. חכמי אלג'יר ותוניס פנו לרבני ליבורנו בבקשות עזרה, ואלה הקימו חברה קבועה לפדיון שבויים, שנוסדה כבר בראשית המאה ה-17 ונקראה "חברת פדיון שבויי ליבורנו".^[14] החברה גייסה כספים בקהילות אירופה לשחרור שבויים יהודים שנפלו בידי שודדי הים בים התיכון, ובכללם שבויים מאלג'יר, תוניס וטריפולי.^[15]

במאה ה-19 המשיכה ליבורנו למלא תפקיד חשוב כמרכז רוחני וכלכלי ליהודי צפון אפריקה. בתי הדפוס שבה שימשו מוקד להדפסת ספרי תורה, תפילה ופסיקה לחכמי אלג'יר, תוניס וטריפולי, ואנשי המגרב המשיכו לראות בה חלק מן עולמם התרבותי והרוחני המשותף.^[16]

הגירת הליבורנזים לתוניס הביאה ברבות הימים ליצירתן של שתי קהילות נפרדות:

המקומיים, אשר כונו "תוּנְסים" בניב הערבית יהודית.
המהגרים, "הגורנים" שמוצאם מהעיר ליבורנו מאיטליה.

התוניסאים כינו את הגורנים בשם גראנה (Grana). הקהילות גרו באזור אחד, חרת אל יהוד (Harat-al-Yahud) ולגורנים היה שוק משלהם בשם סוק אל גרנה (Suq-al-Grana).

קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, הייתה בדרך כלל עשירה יותר והיא כללה סוחרים אמידים שהמשיכו את קשרי המסחר שלהם עם איטליה ועם ליבורנו.

עד המאה ה-18 שתי הקהילות, הגורנים והמקומיים, השתלבו זו עם זו. המקומיים עזרו בקליטתם של הגורנים, שיתפו אותם במוסדות הקהילה, והוסכם שראש הקהילה (קאיד) ימשיך לבוא מקרב בני היהודים המקומיים. אולם במאה ה-18 חלה התדרדרות ביחסיהם. הגורנים בנו לעצמם בית כנסת, בית קברות ובית דין מחוץ לתחום האזור היהודי, חרת אל יהוד.^[17]

הפעולה שגרמה לערעור היחסים בין הקהילות הייתה החלטת הגורנים להקים בית מטבחיים משלהם. בשיטה הקיימת ברבות מתפוצות ישראל, על מכירת הבשר היה מוטל מס למימון הוצאות הקהילה ומתן סיוע למעוטי היכולת. הקמת שחיטה נפרדת פגעה קשות בהכנסות הקהילה של יהודי המקום. מה עוד, שגם יהודי המקום העדיפו לקנות את הבשר מהגורנים ובכך העלו את חמת ראשי הקהילה המקומית אשר ראו בכך אי אמון כלפיהם בנוסף להפסד ההכנסה למימון פעולות הקהילה.

בשנת 1741 החליטו התונסים להכריז חרם על חבריהם שקונים בשר באופן קבוע מהגורנים. החרם לא בוצע והרבנים של שתי הקהילות החליטו על חידוש שיתוף הפעולה ביניהם. הסכם בעניין זה נחתם ביום שבעה באב, שנת התק"א (יולי 1741) על ידי הרבנים של שתי הקהילות, ובראשם ר' אברהם טייב, הוא "באבא סידי". לאחר מותו של הרב טייב, נתמנה לראשות הקהילה הרב יצחק לומברוזו שהמשיך את מדיניותו של קודמו.

נוהגי הגורנים

הקשרים הכלכליים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו בתוניסיה לא הסתכמו בקשרים מסחריים בלבד אלא כללו סולידריות קהילתית, נשיאת נטל משותף בחובות, ושידוכים.

כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד לימודים גבוהים במוסדות האקדמיים והתורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים בעיר ולימודי רפואה והנדסה באוניברסיטת פיזה הסמוכה לליבורנו.

פורים שני

פורים שני היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו בתוניסיה לזכר ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות". לזכר המאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת ליבורנו את יום כ"ב בשבט ליום צום ותענית. הדיין מלאכי בר יעקב הכהן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות. היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792) - בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו "), במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה..." (חלק ב' סימן י"א עפ) וכן בספרו של רפאל מלדולה "שֶבֶר בַּמְצָרִים" (שב"ר מרמז לגימטריה של שנת תק"ב).^[18]

תרומת הגורנים

תרומתם של הגורנים ליהדות תוניסיה ולארצות המגרב בכלל, הייתה רבה. קהילת הגורנים הייתה מעורבת מאוד בתחום המסחר והכלכלה, וגם בתחום הרוחני והדתי היא הביאה לתוניסיה את המנהג הספרדי.

תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה, היא אמנות הפיוט הספרדית. אמנות זו טופחה ואומצה בחום על ידי יהדות זו, עד שיצרה לה סימנים משל עצמה, אולם תרומת הפיוט הספרדי לא נמחתה ממנה עד היום הזה.

ברם, תרומתם של היהודים הליוורנזים לא נבלמה במנהגי המסורת בלבד - מתוכם יצאו אנשי רוח משכילים רבים, בהם עיתונאים, רופאים ופעילים פוליטיים. בתחילתה של המאה העשרים המשיכו היהודים הליוורנזים לשמור באדיקות על זיקתם לאיטליה. הם השתקעו בערי החוף של תוניסיה בעיקר, רבים בעיר הבירה תוניס, ויתרתם בערי החוף - ביזרטה, סוסה וספאקס. הם למדו בבתי ספר איטלקיים ובסיום לימודיהם יצאו ללימודים באוניברסיטאות באיטליה ולמעשה היו הראשונים ב"התמערבות" הקהילות היהודיות בתוניסיה.

הקשרים עם איטליה

הקשרים של הקהילה האיטלקית בתוניסיה עם איטליה ארץ מוצאם, היו טובים. היהודים האיטלקים בתוניסיה הגנו עוד בסוף המאה ה-19 על האינטרסים האיטלקיים בתוניסיה. הם נהנו מהזכות שניתנה לנתינים האיטלקיים להעביר את אזרחותם האיטלקית מאב לבן ולעסוק בתוניסיה בכל המקצועות החופשיים ולהקים בתי ספר ומוסדות עזרה. לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הניחו כמו שאר יהדות איטליה, ששלטונו החדש של הדוצ'ה ישרת את האינטרסים האיטלקיים. הם גם לא יכלו לעמוד בלחץ האדיר של הקונסוליה האיטלקית להציג אהדה כלפי המשטר החדש והם אף חששו כי הסתייגות ממנו תביא לנידויים ולחרם מצד האומה האיטלקית. לפיכך נפוצה בין יהודי הגורני התופעה של תרומה למען הצבא האיטלקי שיצא לכבוש את אתיופיה ואף נטילת חלק בלגיון הזרים שהיה מורכב ברובו מאיטלקים תושבי ארצות חוץ.

בזכות נאמנותם זו של הגורנים הם זכו לתפקידים ברשויות האיטלקיות ובקונסוליות. בשנות השלושים של המאה העשרים היו לליוורנזים נציגים בתוניסיה: במועצה המינהלית של הבנק האיטלקי - בנקה איטליאנה די קרידיטו (Banca Italiana di Credito), במועצת המנהלים המקומית של העיתון ליוניונה (L'Unione) ובהנהלת מוסדות צדקה ובאגודות תרבותיות.

לקראת סוף שנות ה-30 של המאה ה-20 החלה להתגלות ההתנגדות למשטר הפשיסטי. בקהילת הגורנים היו גרעינים קטנים אך בעלי השפעה של הבונים החופשיים, הסוציאליסטים והאנרכיסטים. כתגובה חלה ההתעוררות האנטי פאשיסטית לאחר שצעירים יהודים הגיעו אל הקומוניזם, וניסו להגשים בפועל את האידאולוגיה שלהם באמצעות התנגדות של ממש למשטר הפאשיסטי כפי שקבע אותה האינטרנציונל הקומוניסטי השלישי. הם נתנו את תמיכתם לליגה האיטלקית לזכויות האדם והיו היזמים העיקריים של הביטאון לאיטליאנו די תוניסי (l'Italiano di Tunisi) שהחל להופיע באוקטובר 1936. הקונסוליות האיטלקיות גינו את התנועה וכינוה "תנועה של בוגדים". הפשיסטים אף החלו במאבק אלים בפעילים בתנועה שבמסגרתו נרצח הפעיל מיצ'לי, אולם הביטאון האנטי פאשיסטי המשיך להופיע.

קהילת הגראנה הוכתה בתדהמה של ממש כשהחיל הדוצ'ה מוסוליני את חוקי הגזע שאסרו עליהם ללמוד במוסדות חינוך ציבורי, יסודי, תיכוני וגבוה. הם לא יכלו עוד להחזיק משרה ממשלתית וזכויותיהם ברכוש תעשייתי וחקלאי הופקעו. גם הנישואין המעורבים נאסרו עליהם ואף על פי שהיהודים ממוצא תוניסאי היו רחוקים מארץ המוצא של הגזרות, הם נפגעו קשות מפרסום החוקים שלמעשה נידו אותם מכל קשר לארץ מוצאם.

לאחר חוקי הגזע פחת באופן משמעותי מספר היהודים שביקשו להתאזרח כאיטלקים. הקשר לאיטלקיות כמעט ונעלם, מאידך, הפעילות האנטי פשיסטית בתוניסיה של קהילת הליוורנאים גברה. הם הקימו עיתון יומי בשם איל ג'יורנלה (Il Giornale) אשר בו בלטו כותבים והוגים יהודים אינטלקטואלים שלחמו בלהט כנגד השלטון הפשיסטי.

לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה ופחתה ההתבדלות הליוורנזית, בני הקהילה חברו לארגונים הציוניים ולתנועות הנוער ככל צעירי הקהילה היהודית, הנישואים המעורבים הלכו ונתרבו ולמרות הבדלי המעמדות הניכרים בזכות היבלטותה של הקהילה הליוורנזית בחיי המסחר ובמקצועות החופשיים בתוניסיה, הרי שהציונות והאידאולוגיה הציונית הביאו להיטמעות ממשית של קהילה זו ביתר בני הקהילה היהודיים, כשבראשי התנועות הציוניות עומדים בני הגורני בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית המקומית.

ראו גם

לקריאה נוספת

יצחק אברהמי, פנקס הקהילה היהודית הפורטוגיזית בתוניס, 1997

קישורים חיצוניים

הקהילה היהודית הפורטוגזית –גראנה בתוניס, באתר תוניסיה מורשת

Federico Creste Sulla Sponda del Magreb: Gli Ebrei nella Storia dell'occudende Islamico (באיטלקית)

הגראנה והשפעתה על התמורות הפוליטיות באיטליה, 1830-1939 (באנגלית)

הערות שוליים

^ יוסף טובי, יעקב ברנאי ושלום בר-אשר, יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם, תולדות היהודים בארצות האיסלאם : העת החדשה עד אמצע המאה ה-י"ט (חלק ראשון), ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשמ"א - 1981
^ Istoria degli stati di Algeri, Tunisi, Tripoli e Marocco, trasportata fedelmente dalla lingua inglese nell'italiana, Verlag nicht ermittelbar, 1754, עמ' 73. (באיטלקית)
^ ¹ ² מינה רוזן, הסוחרים היהודים אנשי ליבורנו בתוניס וסחרם עם מארסי בסוף המאה השבע-עשרה, מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ט, 1985, עמ' 90-89 (בצרפתית)
^ חנה אברהמי, יצחק אברהמי, המנהיגות הרוחנית של 'ק"ק פורטוגיזיס' בתוניס במאות הי"ח והי"ט, מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ט, 1985, עמ' יא
^ Robert Attal, "Autour de la dissension entre Touansa et Grana à Tunis", Revue des études juives, Vol. 141, No. 1-2 (1982), pp. 223–235, אתר persee.fr
^ Laura Bonifacio Roumani, Judeo-Italian (Tunisian), Encyclopedia of Jews in the Islamic World Online
^ Attal Robert Archives. | item NNL_ARCHIVE_AL990029225940205171 | The National Library of Israel, www.nli.org.il (באנגלית)
^ Robert Attal, “Les Juifs de Livourne et leurs descendants en Tunisie”, Revue des Études Juives, vol. 149 (1990), pp. 347–348. קישור למאמר ב־JSTOR
^ ירון צור, "יהודי ליבורנו ותרומתם לעיצוב יהדות תוניס בעת החדשה", פעמים: מחקרים בתולדות יהודי המזרח, מס' 59, מכון בן־צבי, ירושלים 1994, עמ' 61 - 77.
^ מינה רוזן, "Les marchands juifs livournais à Tunis et le commerce avec Marseille à la fin du XVIIe siècle", בתוך: Revue des Études Juives, כרך 141, 1982, עמ' 90-92.
^ אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳ 3.
^ אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳ 4-3.
^ אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳ 8-6.
^ אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳ 9.
^ אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, 11-10.
^ אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳13-10.
^ אליעזר בשן, תעודות על קשרים בין ליוורנו ליהודי אלג'יר, בון, תוניס וטריפולי במאה הי"ח, מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ה, 1978, עמ' קלז
^ רפאל מלדולה, שבר במצרים, באתר היברובוקס

[1] יוסף טובי, יעקב ברנאי ושלום בר-אשר, יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם, תולדות היהודים בארצות האיסלאם : העת החדשה עד אמצע המאה ה-י"ט (חלק ראשון), ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשמ"א - 1981

[2] Istoria degli stati di Algeri, Tunisi, Tripoli e Marocco, trasportata fedelmente dalla lingua inglese nell'italiana, Verlag nicht ermittelbar, 1754, עמ' 73. (באיטלקית)

[:0-3] ¹ ² מינה רוזן, הסוחרים היהודים אנשי ליבורנו בתוניס וסחרם עם מארסי בסוף המאה השבע-עשרה, מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ט, 1985, עמ' 90-89 (בצרפתית)

[4] חנה אברהמי, יצחק אברהמי, המנהיגות הרוחנית של 'ק"ק פורטוגיזיס' בתוניס במאות הי"ח והי"ט, מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ט, 1985, עמ' יא

[5] Robert Attal, "Autour de la dissension entre Touansa et Grana à Tunis", Revue des études juives, Vol. 141, No. 1-2 (1982), pp. 223–235, אתר persee.fr

[6] Laura Bonifacio Roumani, Judeo-Italian (Tunisian), Encyclopedia of Jews in the Islamic World Online

[7] Attal Robert Archives. | item NNL_ARCHIVE_AL990029225940205171 | The National Library of Israel, www.nli.org.il (באנגלית)

[8] Robert Attal, “Les Juifs de Livourne et leurs descendants en Tunisie”, Revue des Études Juives, vol. 149 (1990), pp. 347–348. קישור למאמר ב־JSTOR

[9] ירון צור, "יהודי ליבורנו ותרומתם לעיצוב יהדות תוניס בעת החדשה", פעמים: מחקרים בתולדות יהודי המזרח, מס' 59, מכון בן־צבי, ירושלים 1994, עמ' 61 - 77.

[10] מינה רוזן, "Les marchands juifs livournais à Tunis et le commerce avec Marseille à la fin du XVIIe siècle", בתוך: Revue des Études Juives, כרך 141, 1982, עמ' 90-92.

[11] אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳ 3.

[12] אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳ 4-3.

[13] אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳ 8-6.

[14] אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳ 9.

[15] אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, 11-10.

[16] אליעזר בשן, "קשרים בין ליבורנו ליהודי צפון אפריקה", בתוך: *מחקרים בתולדות היהודים בארצות האסלאם*, ירושלים: המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ״ג, עמ׳13-10.

[17] אליעזר בשן, תעודות על קשרים בין ליוורנו ליהודי אלג'יר, בון, תוניס וטריפולי במאה הי"ח, מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ה, 1978, עמ' קלז

[18] רפאל מלדולה, שבר במצרים, באתר היברובוקס

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]