גרד בוצריוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גרד בוצריוס - 1985
בול דואר שהוציאה ממשלת גרמניה לציון מאה שנה להולדתו של גרד בוצריוס

גרד בוצריוסגרמנית: Karl Anton Martin Gerhard (Gerd) Bucerius,‏ 19 במאי 1906 - 29 בספטמבר 1995), היה המייסד העיקרי והמוציא לאור הראשון של השבועון הנקרא ביותר בגרמניה "די צייט", חבר הבונדסטג הגרמני (1949 - 1962) מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית "האיחוד הנוצרי דמוקרטי" - CDU, מפלגת ימין - מרכז, שהייתה מפלגת השלטון בגרמניה מתום מלחמת העולם השנייה ועד 1969, עיתונאי, עורך עיתונות, שופט, עורך דין שהגן על יהודים גם תחת השלטון הנאצי, פילנטרופ ומהאינטלקטואלים המשפיעים ביותר בגרמניה שלאחר המלחמה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוצריוס נולד ב-1906 בעיר האם שבוסטפאליה, כיום באחת ממדינות הפדרציה הגרמנית - נורדריין-וסטפאליה (חבל הרוהר), למשפחה נוצרית פרוטסטנטית. אביו, וולטר בוצריוס (1876 - 1945) היה עורך דין וכיהן כראש עיריית הנובר שבוסטפאליה, בשנים 1920 - 1922. בוצריוס הבן סיים את לימודיו בבית ספר תיכון ב-1924, והחל ללמוד משפטים, כמו אביו. הוא עבר בלימודיו בין מספר אוניברסיטאות בגרמניה, האחרונה בהמבורג, צפון גרמניה, שם הוא סיים את לימודיו ולאחר תקופת עבודה קצרה כעורך דין במשרדו של אביו, הוא מונה לשופט בעיר קיל, אף היא בצפון גרמניה.

ב-1932 נישא בוצריוס ליהודיה, דיטה (גרטל) לבית גולדשמידט. הנאצים עלו לשלטון בגרמניה כעבור כשנה, אולם תקופה מסוימת וכל עוד ניתן היה, הוא הגן על יהודים, כעורך דין, אפילו תחת השלטון הנאצי. אשתו ברחה לבריטניה ב-1938 ואילו הוא נשאר בגרמניה. לקראת סוף המלחמה הוא הסתיר בביתו והציל בכך ממוות את חברו החצי יהודי - אריק בלומנפלד. בדצמבר 1945, סמוך לאחר תום המלחמה הוא התגרש מאשתו הראשונה וב- 1947, כשנה וחצי לאחר מכן נישא בשנית, לגרטרוד אבל (אבלין), לבית מולר (1911 - 1997).

עיתונאי ומוציא לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בפברואר 1946 היה בוצריוס למייסד העיקרי של השבועון "די צייט". יחד עמו היו עוד מספר מייסדים שותפים, גרמנים תושבי המבורג, אנשי ימין - מרכז כמוהו. השבועון החל את דרכו ב-25,000 עותקים והפך כיום לשבועון הנמכר והנקרא ביותר בגרמניה. בוצריוס היה זה שקיבל בפועל את רישיון ההוצאה לאור משלטונות הכיבוש הבריטים של המבורג שלאחר המלחמה. הוא היה בכך למוציא לאור הראשון של "די צייט". הבריטים נתנו לו את הרישיון הזה להוצאה לאור, כמעין פיצוי - הוא הגיש להם בקשה להוציא לאור יומון - "די ולט". הם קפצו על הרעיון כמוצאי שלל רב. עם זאת, הרעיון שגרמני יוציא לאור יומון, בגרמניה, זמן כה קצר אחרי תום המלחמה, היה קשה מדי עבורם לעיכול. הם החליטו להוציא את היומון החדש בעצמם. להוגה התוכנית הם נתנו, כמעין פיצוי כאמור, רישיון חילופי, להוציא לאור שבועון. בסופו של דבר הפך השבועון ליוקרתי הרבה יותר מהיומון.

במהלך השנים שלאחר מכן (1949 - 1951) קנה בוצריוס בהדרגה את חלקם של שותפיו המייסדים האחרים והפך לבעלים היחידי של ה"די צייט". בשנות החמישים הוא הוסיף וקנה, עם שותפים, גם את השטרן (שבועון), שנוסד ב-1948. במשך מספר שנים, משהחל ה"די צייט" הרציני יותר, להפסיד כספים, היה זה ה"שטרן", הסנסציוני יותר, שמימן מרווחיו את ה"די צייט", אולם בהמשך חזר גם ה"די צייט" להרוויח.

בראשית שנות השבעים מכר בוצריוס לשותפיו את חלקו ב"שטרן". בניגוד ל"שטרן", ב"די צייט" הוא ראה את אהבת חייו וממנו הוא סירב להיפרד. הוא כיהן כמוציא לאור של ה"די צייט" עד מותו ב-1995, מרבית התקופה ביחד עם שותפים מהשמאל דווקא, מריון דנהוף "הרוזנת האדומה" והלמוט שמידט, קנצלר גרמניה לשעבר מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

פוליטיקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1945, כמעט מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה בוצריוס בין מייסדי "האיחוד הנוצרי דמוקרטי" - CDU, מפלגת ימין - מרכז. הוא נבחר לכהן מטעמה כשר בממשלת העיר - מדינה המבורג וכחבר הפרלמנט המקומי. ב-1949, הוא נבחר בבחירות הדמוקרטיות הראשונות לבונדסטג - הפרלמנט הפדרלי הגרמני, כציר מטעם מפלגה זו, שהייתה למפלגת השלטון. במסגרת פעילותו הפוליטית הוא השתייך לאגף הפרוטסטנטי של המפלגה, שהתנגד לכוחה והשפעתה עליה, של הכנסייה הקתולית. במאמריו הכלכליים הרבים, בעיקר ב"די צייט", אך גם על במות אחרות, הוא הטיף לכלכלה חופשית, כלכלת שוק קפיטליסטית.

בוצריוס היה מתומכיו המרכזיים של הקנצלר הגרמני הראשון קונרד אדנאואר, אולם נקלע ב-1962 למריבה עם מנהיגו זה, משום שאדנאואר ייחס לו מאמרי ביקורת על מדיניותו, שהחלו להופיע ב"די צייט". כל הסבריו של בוצריוס, כי הוא המוציא לאור של העיתון, אך איננו עורכו הראשי ואיננו מתערב בכתיבתם של עמיתיו, לא הועילו, ובמרץ 1962 הוא נאלץ להתפטר מהבונדסטג ומהמפלגה. הוא עוד הספיק לתמוך ביורשו של אדנאואר, לודוויג ארהרד, שהיה בעד נאט"ו וכנגד האגף הגוליסטי של המפלגה, שביקש לחקות את מדיניות החוץ העצמאית יותר של צרפת תחת דה גול באותה תקופה, אך בסופו של דבר עזב את הפוליטיקה והתמקד בעיתונות ובפילנטרופיזם.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1971 הקימו גרד בוצריוס ואשתו השנייה אבל (אבלין), בהמבורג, קרן פילנטרופית מיוחדת לקידום החינוך, התרבות, המחקר, המדע והאמנות הקרויה "צייט - קרן אבלין וגרד בוצריוס" - Zeit-Stiftung Ebelin und Gerd Bucerius‏[1]. בתחילת דרכה נתנה הקרן מלגות לעיתונאים צעירים לצורך לימודים ומחקר באוניברסיטת הרווארד, קיימברידג', מסצ'וסטס, ארצות הברית. בהמשך, היא הרחיבה את תחומי תרומותיה. ב-1995, עם פטירתו של בוצריוס, הוא הוריש לקרן את כל רכושו ובכך העצים אותה מאוד. בין שאר מפעליה שלאחר מכן, היא גם הקימה ב-2002 את גלריית האמנות או מוזיאון "בוצריוס - קונסט פורום", בהמבורג. ב-2001 היא הקימה את מכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת זמננו באוניברסיטת חיפה[2]. ב-2000 הקימה הקרן בית ספר חדש למשפטים, בהמבורג, על שמו של בוצריוס. בית הספר הזה נחשב כיום לאחד מבתי הספר הטובים ביותר למשפטים בגרמניה‏[3].

הקרן גם הקימה ומחלקת מידי שנה יחד עם "קרן חופש הביטוי" הנורבגית את "פרס גרד בוצריוס" לעיתון או עיתונאי שתרם לחופש העיתונות וחופש הדיבור במזרח אירופה, בלארוס, אוקראינה, גאורגיה ואזור דרום הקווקז, כנגד איומים וצנזורה[4].

מעבר לכל אלה, הקרן תרמה ותורמת למוסדות רבים נוספים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]