גרהארט ריגנר
 | |
| לידה |
12 בספטמבר 1911 ברלין, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
3 בדצמבר 2001 (בגיל 90) ז'נבה, שווייץ |
| מדינה |
גרמניה |
| מקום קבורה |
Jewish cemetery of Veyrier |
| השכלה |
|
| השקפה דתית |
יהדות |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
גרהארט מוריץ ריגְנר (בגרמנית: Gerhart Moritz Riegner; 12 בספטמבר 1911, ברלין – 3 בדצמבר 2001, ז'נבה) היה נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ בעת מלחמת העולם השנייה. הביא לידיעת העולם, באמצעות מברק ריגנר, את הידיעה שמסר לו התעשיין הגרמני אדוארד שולטה, בדבר הפעלת הפתרון הסופי - תוכנית ההשמדה הטוטאלית של היהודים באירופה על ידי גרמניה הנאצית. כיהן כמזכיר כללי של הקונגרס היהודי העולמי בין השנים 1965 ל-1983.
ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרהארט ריגנר נולד בשנת 1911 למשפחת משפטנים יהודים בברלין בירת הקיסרות הגרמנית, ובה גדל והתחנך. למד משפטים בברלין, בפרייבורג ובהיידלברג. בשנת 1933, לאחר שקלגסים נאצים צרו על בית המשפחה בברלין בקריאות "יהודים החוצה", אחזה חרדה את בני המשפחה והם עזבו את גרמניה לצרפת, שם המשיך בלימודי המשפטים באוניברסיטת סורבון וקיבל תואר במשפטים בשנת 1935. מצרפת עבר גרהארט ריגנר לשווייץ, שם עבד כעורך דין במשפט בינלאומי. כעורך דין מנוסה נתקבל לעבודה כיועץ משפטי בנציגותו בשווייץ של הקונגרס היהודי העולמי שנוסד בז'נבה בשנת 1936. בשנת 1939 נתמנה לעמוד בראש נציגות הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ.
"מברק ריגנר"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי מלחמת העולם השנייה פעל בפולין תעשיין גרמני אנטי-נאצי בשם אדוארד שולטה כמנהל חברת מכרות גרמנית. אזור פעולתו היה בשלזיה, בקרבת מחנה ההשמדה אושוויץ. במסגרת תפקידו נסע לעיתים קרובות לשווייץ, ובהיותו שם מסר מידע לשירותי המודיעין של בעלות הברית. ב-29 ביולי 1942 עלה שולטה על רכבת מפולין לשווייץ, בנסיעה שמטרתה הייתה לחשוף בפני הארגונים היהודיים בשווייץ, ודרכם בפני בעלות הברית, את דבר ביצועו של "הפתרון הסופי" להשמדתם של כל יהודי אירופה באמצעות הגז ציקלון בה. בהגיעו לשווייץ נפגש שולטה בציריך עם איש עסקים יהודי בשם איזידור קופלמן, עמו היו לו קשרי עסקים, וגילה לו את הסוד הנורא. קופלמן העביר את המידע ליהודי בשם בנימין סגלוביץ', שניהל את לשכת המידע של הקהילות היהודיות בשווייץ. סגלוביץ' העביר את המידע לגרהארט ריגנר כנציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ.
ריגנר עמד על חשיבות הידיעה ועל חומרתה, וראה לנכון להעבירה לידי ממשלות בעלות הברית ומנהיגי יהדות העולם. ריגנר התקשר להווארד אלטיג, סגן הקונסול האמריקאי בז'נבה, מסר לו את המידע וביקש שיעבירו למשרד החוץ האמריקאי, ולידיעת הרב סטיבן וייז, ממנהיגי יהדות ארצות הברית. אלטינג העביר את המידע במברק למשרד החוץ, וציין כי ריגנר הוא מקור מהימן. משרד החוץ העביר את תוכן המברק לרב וייז. ריגנר העביר מברק זהה, באמצעות הקונסוליה הבריטית, גם לחבר הפרלמנט הבריטי היהודי סידני סילברמן. המברק קיבל בספרי ההיסטוריה את הכינוי "מברק ריגנר", והוא נחשב לידיעה שאישרה בעיני בעלות הברית ויהדות העולם את דבר ההשמדה הטוטאלית של יהודי אירופה בידי הנאצים.
אף על פי שמברק ריגנר היה הידיעה המוסמכת הראשונה על דבר השמדת היהודים, תגובת בעלות הברית הייתה רפה ומאכזבת, והצהרתית בלבד. ב-17 בדצמבר 1942 פרסמו 11 ממשלות של בעלות הברית וכן ממשלת צרפת החופשית הצהרה משותפת כי "השלטונות הגרמנים מגשימים עכשיו את כוונתו של היטלר, שעליה הכריז חזור והכרז, להשמיד את העם היהודי באירופה". בו בעת שירת בעמדת מפתח עוזר שר החוץ האמריקאי לבעיות המלחמה המיוחדות, ברקינרידג' לונג, שעשה כמיטב יכולתו לסכל הצלת יהודים. רק כשנה וחצי לאחר שיגור המברק, בינואר 1944, הקים הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את הוועדה למען פליטי המלחמה שנועדה לפעול להצלת יהודים – אך פעולתה הייתה דלה. על הקמת הוועדה כתב ריגנר בספר זיכרונותיו: "מאז מברקי הראשון חלפו 18 חודשים, שבמהלכם נמשך הטבח ללא פשרות ומיליוני יהודים הוקרבו".
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1956, כאשר קיבלה מרוקו את עצמאותה, היה ריגנר אחד משני נציגי הקונגרס היהודי העולמי שניהלו משא ומתן עם שלטונות הממלכה לעליית יהודי מרוקו. המשא ומתן התנהל בפריז במשך שבוע ימים בסוף חודש יוני 1956. מצד שלטונות מרוקו נטלו בו חלק שר הפנים וראש שירותי הביטחון של מרוקו. המשא ומתן הסתיים ב-27 ביוני 1956 ברבאט בירת מרוקו, בהסכמה על מתן רשות ליציאתם של חלק מיהודי מרוקו מן הממלכה, אך לא באופן רשמי למדינת ישראל. היה זה אחד הצעדים הראשונים שהובילו אל הגל הגדול של העלייה ממרוקו. בהמשך, בשנים 1961–1964, עלו לישראל רבבות מיהודי מרוקו, תוך העלמת עין מצד המלך חסן השני וממשלתו.
בשנת 1965 נתמנה ריגנר למזכיר הכללי של הקונגרס היהודי העולמי, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1983.
לאחר מבצע סיני גברו הרדיפות נגד היהודים במצרים. הקונגרס היהודי העולמי נחלץ לעזרת יהודי מצרים, ופנה לשם כך בבקשת עזרה מארגון הצלב האדום הבינלאומי. ב-28 בנובמבר 1956 התקיימו בז'נבה דיונים בין נציגי הקונגרס לנציגי הצלב האדום. ריגנר הצביע בפני נציגי הצלב האדום על סעיף 4 לאמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949 להגנת אוכלוסייה אזרחית במלחמה, ודרש את הגנתם על יהודי מצרים מפני גירוש או מאסר. כתוצאה מדיונים אלה יצאו שני נציגים של הצלב האדום למצרים כדי לסייע לאוכלוסייה היהודית.
ב-10 בנובמבר 1975 נתקבלה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, שהשוותה את הציונות לגזענות. מדינת ישראל ונציגיה באו"ם ובבירות העולם פעלו כדי לבטל את ההחלטה. במקביל פעל גם ריגנר לביטול ההחלטה. הפעולה נשאה פרי, וב-16 בדצמבר 1991 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 4686, שבה הודיעה כי היא חוזרת בה מן ההשוואה.
בשנת 1983 פרש ריגנר מכהונתו כנשיא הקונגרס היהודי העולמי. בשנת 1987 העניק לו נשיא צרפת פרנסואה מיטראן את אות לגיון הכבוד, העיטור הגבוה ביותר של צרפת. האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה העניק לו עיטור כבוד על מאמציו לשיפור יחסי הכנסייה הקתולית עם העם היהודי.
ריגנר היה מעורב בתהליך המסובך של שיפור יחסי ישראל-הוותיקן, והיה נוכח בעת שנחתם ב-30 בדצמבר 1993 הסכם היסוד בין הכס הקדוש ומדינת ישראל, שבעקבותיו החליפו ביניהן שגרירים במאי 1994. באותה עת הוענק לו גם עיטור ארבע החירויות (Four Freedoms Award) על שם ארבע החירויות שעליהן דיבר הנשיא פרנקלין רוזוולט בנאום ארבע החירויות מ-1941.
גרהארט ריגנר מעולם לא נישא, ולא היו לו ילדים. הוא נפטר בציריך בשנת 2001, בן 90 שנה היה במותו. נקבר בבית העלמין היהודי בז'נווה (צר'). ספר זיכרונותיו: "לעולם אל תתיאש – שישים שנה בשירות העם היהודי וזכויות האזרח" ראה אור רק לאחר מותו, לראשונה בגרמנית ולאחר מכן בתרגום לאנגלית.
ספר זיכרונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Never Despair: Sixty Years in the Service of the Jewish People and of Human Rights, Publisher: Ivan R. Dee, 2006. (באנגלית)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זאב לקויר, הסוד הנורא, הוצאת שוקן, 1981.
- זאב לקויר וריצ´רד ברייטמן, הפרת השתיקה, הוצאת שוקן, 1988.
- מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית, הוצאת עם עובד, 1981, עמ' 54–55.
- האנציקלופדיה של השואה, הוצאת ספרית פועלים, 1990, כרך ה', עמ' 1159–1160.
- טוביה פרילינג חץ בערפל: דוד בן-גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה, הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, 1998, עמ' 84.
- תום שגב המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1992, עמ' 410.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרהארט ריגנר, ברשת החברתית Goodreads- תמונתו משנת 1932(הקישור אינו פעיל)
- תמונתו באחרית ימיו
- הספד בעיתון הבריטי אינדפנדנט
גרהרט ריגנר (1911-2001), דף שער בספרייה הלאומית
