גרטה ויזנטל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרטה ויזנטל
GreteWiesenthalErstenTanzabende.jpg
לידה 9 בדצמבר 1885
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 ביוני 1970 (בגיל 84)
וינה, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 22 ביוני 1970 עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק האוניברסיטה למוזיקה ואמנויות הבמה של וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ארווין לאנג עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גְרֵטֵה וִיזֶנְטַל (9 בדצמבר 188522 ביוני 1970) הייתה רקדנית, שחקנית, כוריאוגרפית ומורה לריקוד אוסטרית. היא הפכה את הוואלס הווינאי מריקוד נפוץ באולמות נשפים לריקוד אקסטטי פרוע. הכשרתה הייתה באופרת החצר של וינה, אך לימים עזבה את האופרה כדי לפתח גישה יותר אקספרסיבית משלה, ויצרה יצירות בלט למוזיקה מאת פרנץ שרקר, קלמנס פון פרנקנשטיין ופרנץ סלמהופר, וכן רקדה בסגנון משלה לצלילי הוואלסים של יוהאן שטראוס הבן. היא נחשבת לדמות מובילה במחול המודרני באוסטריה.

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרטה ויזנטל נולדה בווינה ב-9 בדצמבר 1885, בת לצייר פרַנְץ ויזנטל ולאשתו רוזה (לבית רַטקוֹבְֿסקי). היו לה חמש אחיות ואח.[1] בגיל עשר החלה לבקר בבית הספר לבלט של אופרת החצר של וינה, לצד אחותה אלזָה, ובשנים 1901 עד 1907 עבדה באופרה כרקדנית. ב־1907 העניק לה המנצח והמלחין גוסטב מאהלר את התפקיד הראשי של פֶֿנֶלָּה באופרה הצרפתית La Muette de Portici, בניגוד לרצונו של מנהל הבלט באופרה, יוזף הַסרַייטֶר; השערורייה שקמה לנוכח המינוי הובילה את מאהלר להתפטר מתפקידו.[1][2]

דרך עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויזנטל חשה שאין אמנות באופרת החצר, ופיתחה גישה משלה לוואלסים הווינאיים של שטראוס ולוואלסים של שופן,[3][4][5] הקשורה לקבוצת האמנים והחדשנים של הזצסיון הווינאי.[1]

הכוריאוגרפיה הדרמטית והאקסטטית[6] שלה הפכה אותה לדמות מובילה במחול האוסטרי.[1][3][7] מֶריל קֵייטס מהניו יורק טיימס אפיינה את גישתה של ויזנטל כ"תנועה מתפתלת, אופורית, וקשתות תלויות של הגוף".[3] בקרן מאהלר תיארו את רושם הכוריאוגרפיה שלה כ"שיער משוחרר ושמלות מתנפנפות".[1]

היא עצמה כינתה את גישתה "מחול כדורי", שכלל סיבוב והארכה של פלג הגוף העליון, של הידיים, ושל הרגליים על הציר האופקי, בניגוד לסיבובים האנכיים יותר של בנות דורה איזדורה דאנקן ורות סנט דניס, שזכו להערצה באותה תקופה בווינה. סיבוב על ציר היה מרכיב מרכזי בריקוד שלה.[3] חוקרת התרבות אליס קס. ג'ורג' כתבה שהשינוי הזה של ויזנטל את הוואלס הווינאי מעניין שבשגרה של אולמות ריקודים סלוניים לכדי צורת אמנות אוונגרדית מחוץ לאולמות "חישמל את העיר" [וינה].[3]

ב־1908 הובילה ויזנטל את אחיותיה ברטה ואלזה בהופעות באולם ה"קברט פלדרמאוס" של וינה, שגולת הכותרת שלהן הייתה "ואלס הדנובה" שלה (Donauwalzer), שהיו יצירות מחול שביצעה לבדה, למוזיקת "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס הבן.[3] האחיות עברו לברלין, ועבדו עד 1910 בדויטשס תיאטר ("התיאטרון הגרמני").[1][4] הן ערכו מסעות הופעות בגרמניה ובעולם: במינכן (תיאטרון האמן, 1909)[1] לונדון (ההיפודרום 1909),[3] פריז (תיאטרון הוודוויל),[1] וניו יורק (1912, תיאטרון החורף), והתקבלו בערים אלו בחום.[3]

בשנת 1910 יצרה ויזנטל כוריאוגרפיה והופיעה בתפקיד הראשי במחזה הפנטומימה "סומורון" בתיאטרון "קמרשפיל" בברלין, בבימוי מקס ריינהרדט של תסריט מאת פרידריך פרקסה; בשנת 1911 נסעה עם הפקה משוכללת יותר של אותו מחזה ללונדון, ושנה אחר כך לניו יורק.[8]

מבקרים העירו שוב ושוב על עדינות התנועה, על הקסם, ועל הנשיות של ויזנטל. בניגוד להם בשעתם, העירה הפרימה בלרינה ג'ולנתה סייפריד, שרקדה ביצירותיה של ויזנטל בשלהי המאה ה־20, שהתנועות הזעירות שיצרה ויזנטל פחות מתאימות לבמה הגדולה של של האופרה הממלכתית של וינה.[3]

בשנים 1912–1914, הייתה ויזנטל הרקדנית המובילה בשלושת סרטי "סדרת גרטה ויזנטל" – Kadra Sâfa, Erlkönigs Tochter, ו־Die goldne Fliege.[1]

בשנת 1919, לאחר הפסקה בקריירה במהלך מלחמת העולם הראשונה, פתחה ויזנטל בית ספר למחול.[1]

בשנת 1927, הופיעה בתפקיד הראשי בבלט שיצרה בשם Der Taugenichts in Wien באופרה הממלכתית של וינה. היא המשיכה להופיע במחול בווינה ובמסעות הופעות מחוץ לה. עם שובה לניו יורק ב־1933, כבר נראו מופעיה מיושנים למבקרים.[1] ב־1934 מונתה למשרת פרופסור באקדמיה למוזיקה ולאמנויות הבמה בווינה, וב־1945 הפכה למנהלת תחום המחול האמנותי בה.[1]

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויזנטל נישאה לארווין לאנג ביוני 1910, והתגרשה ממנו ב־1923. היא נישאה לרופא שוודי בשם נילס סילברשלד באותה שנה, והתגרשה ממנו ב־1927. היה לה בן אחד, ושמו מרטין.[1]

קברה של ויזנטל נמצא בבית העלמין המרכזי בווינה. באוסטריה היא ידועה כחלוצה של המחול המודרני, והכוריאוגרפיה שלה זכתה לגל העלאות מחודשות בסוף המאה ה־20.[3] בשנת 1981 נקרא רחוב ברובע Favoriten של וינה על שמה של ויזנטל ("ויזנטלגאסה").[9] בשנת 2020, תיארה חוקרת התיאטרון והמחול גונהילד אוברצאוכר־שילר את המחול של ויזנטל כ"נוכח בכל דור".[10]

יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדבורה, 1917 מאת קלמנס פון פרנקנשטיין, מוזיקה ל'פנטומימה' עם כוריאוגרפיה מאת ויזנטל

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1919 - Der Aufstieg ("הטיפוס", אוטוביוגרפיה)[14]
  • 1951 - Iffi: Roman einer Tänzerin ("איפי: רומן של רקדנית")[1]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1913 - Das fremde Mädchen ("הנערה הזרה")[15]
  • 1914 - Die goldene Fliege ("זבוב הזהב")[1]
  • 1914 - Erlkönigs Tochter ("בתו של מלך היער")[1]
  • 1914 - Kadra Sâfa ("השייח' כדרה סאפה")[1]
  • 1919 - Der Traum des Künstlers ("חלום האמן")[15]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Amort, Andrea: "Free Dance in Interwar Vienna" In: Interwar Vienna. Culture between Tradition and Modernity. Eds. Deborah Holmes and Lisa Silverman. New York, Camden House, 2009, pp. 117–142.
  • Gabriele Brandstetter and Gunhild Oberzaucher-Schüller: Mundart der Wiener Moderne. Der Tanz der Grete Wiesenthal. Kieser, Munich, 2009.
  • Fiedler, Leonhard M.; Lang, Martin. Grete Wiesenthal: die Schönheit der Sprache des Körpers im Tanz. Residenz Verlag, Salzburg and Vienna, 1985.
  • Huber-Wiesenthal, Rudolf: Die Schwestern Wiesenthal. 1934.
  • Kolb, Alexandra: Performing Femininity. Dance and Literature in German Modernism. Oxford: Peter Lang 2009.
  • Prenner, Ingeborg: Grete Wiesenthal. Die Begründerin eines neuen Tanzstils. PhD thesis, Vienna, 1950.
  • Witzmann, R. (ed.) Die neue Körpersprache, G. Wiesenthal und ihr Tanz, 18 May 1985–23 February 1986, Exhibition Catalogue, Historical Museum, Vienna, 1985.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גרטה ויזנטל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 "Grete Wiesenthal (1885–1970)". Mahler Foundation. נבדק ב-28 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ de La Grange, Henry-Louis (2007). Gustav Mahler. 3. Vienna: Triumph and Disillusion (1904–1907). Oxford University Press. pp. 620–625. ISBN 978-0193151604. OCLC 916615081.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Cates, Meryl (24 בדצמבר 2020). "Dancing by Herself: When the Waltz Went Solo". הניו יורק טיימס. נבדק ב-28 בדצמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 "Grete Wiesenthal". Oxford Reference. 2020. נבדק ב-28 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Franke, Verena (4 באפריל 2019). "Frauen in Bewegung: "Alles tanzt" im Theatermuseum arbeitet die Wiener Tanzmoderne auf" [Women on the move: 'Everything dance' in the theater museum revisits Viennese dance modernity]. Wiener Zeitung (בגרמנית). נבדק ב-29 בדצמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Amort, Andrea (21 ביוני 2020). "'Die Schäbigen sind unerschüttert': Briefwechsel von Grete Wiesenthal mit Lily Calderon-Spitz" ['The shabby are unshaken': Correspondence between Grete Wiesenthal and Lily Calderon-Spitz] (בגרמנית). Vienna Museum Magazine. נבדק ב-28 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Oberzaucher-Schüller, Gunhild (6 ביוני 2001). "Wiesenthal, Schwestern" [Wiesenthal Sisters] (בגרמנית). Oesterreichisches Musiklexikon online. נבדק ב-28 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Toepfer, Karl (30 ביוני 2019). "German Pantomime: Max Reinhardt: Pantomimic Grandeur". Karl Toepfer. נבדק ב-6 בינואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Kurz notiert" [In brief]. Wiener Zeitung (בגרמנית). 18 במאי 2006. נבדק ב-6 בינואר 2022. Eine Wiesenthalgasse hat Wien übrigens schon jetzt, und zwar in Favoriten. Sie ist seit 1981 nach der Tänzerin Grete Wiesenthal (1885-1970) benannt. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Oberzaucher-Schüller, Gunhild (24 ביוני 2020). "'Frei und ungebunden in leidenschaftlichen Rhythmen'" ['Free and unbound in passionate rhythms'] (בגרמנית). tanz.at. נבדק ב-29 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Hailey, Christopher (1993). Franz Schreker: A cultural biography. Cambridge University Press. ISBN 978-0521392556.
  12. ^ Wiesenthal, Grete; Franckenstein, Clemens von (1919). Die Biene. Eine Pantomime in zehn Bildern von Grete Wiesenthal. Musik von Clemens von Franckenstein. Op. 37 [The Bee. A pantomime in ten senes by Grete Wiesenthal. Music by Clemens von Franckenstein. Op. 37.] (בגרמנית). Berlin: Drei Masken Verlag.
  13. ^ "Der Taugenichts in Wien" [The Good-for-Nothing in Vienna] (בגרמנית). Operntheater. 7 ביוני 1930. נבדק ב-6 בינואר 2022. Ein Wiener Ballett in sechse Biltern von Grete Wiesenthal. Musik von Franz Salmhofer. Inszenierung und Choreographie von Grete Wiesenthal. Der Taugenichts: Fr. Wiesenthal {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Wiesenthal, Grete (1919). Der Aufstieg: aus dem Leben einer Tanzerin [The Climb: from the life of a dancer] (בגרמנית). Berlin: Ernst Rowohlt Verlag. OCLC 2846278.
  15. ^ 1 2 "Wiesenthal, Grete". Fachinformationsdienst für Darstellende Kunst. נבדק ב-6 בינואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)