גרטרוד בודנוויזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גרטרוד בודנוויזר
Franz Löwy - Gertrud Bodenwieser, 1921.jpg
לידה 3 בפברואר 1890
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בנובמבר 1959 (בגיל 69)
סידני, אוסטרליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע כוריאוגרפית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Friedrich Rosenthal עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
גרטרוד בודנוויזר, בצילום מאת אנטון יוזף טרצ'קה משנת 1926

גרטרוּד בוֹדנוויזר או גרטרוּדֶה בֹודנוויזר בשמה האמיתי גרטרוד בונדיגרמנית: Gertrud Bodenwieser,‏ 3 בפברואר 1890 וינה -10 בנובמבר 1959 פוטס פוינט, סידני, אוסטרליה) הייתה רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול יהודיה-אוסטרית, חלוצת המחול האקספרסיוניסטי, מייסדת האסכולה הווינאית למחול אקספרסיבי (Ausdruckstanz).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מופע עם הוואלס "דנובה הכחולה" של תלמידותיה של גרטרוד בודנוויזר בלהקתה באוסטרליה בשנת 1953

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרטרוד בודנוויזר נולדה בשנת 1890 בווינה כבת הקטנה מבין 4 ילדים (3 בנות ובן - ששניים מהם נפטרו בינקותם) של זוג יהודי מבוסס: יוהאן תאודור בונדי, ברוקר של מכירות פומביות, ומריה בונדי לבית טאנדלר.[1] התחנכה אצל מטפלות פרטיות גרמניות וצרפתיות[2] וגילתה מילדותה משיכה למחול. היא בחרה בקריירה של רקדנית וקיבלה בשנים 1905–1910 שיעורי בלט קלאסי אצל קרל גודלבסקי. הצטיינה בסגנון חדשני של ריקוד, מושפע על ידי הבלט הקלאסי וגם על ידי חלוצי "הריקוד החדש" כמו פרנסואה דלסארט, רודולף פון לאבאן, בס מנסנדיק ואמיל ז'אק-דאלקרוז וכן על ידי יצירותיהן של איזדורה דאנקן ורות סנט דניס שהופיעו באותה תקופה בווינה. הושפעה מאוד גם על ידי אמנות הפיסול (כמו של רודן, למשל), הציור האקספרסיוניסטי ואמנות הזצסיון הווינאית.[3] להבדיל מגישתם של מרי ויגמן ופון לאבאן, הלכה בודנוויזר יותר בכיוון של אסכולת דאלקרוז, שבו הושם דגש על קשר הריקוד למוזיקה.[3]

הקריירה האמנותית והפדגוגית באוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא שאפה להגיע לסגנון ייחודי שלה, שנועד לגעת ב"כוחות הראשוניים של הרגישויות האנושיות". מופעיה, כמו "Dämon Maschine" שבו הרקדנים על הבמה נראו הופכים ל"מכונות" הלהיבו את הקהל הווינאי. בשנת 1917 היא אימצה את השם האמנותי "בודנוויזר". רסיטל הבכורה שלה, "Dances-Grotesque", התקיים ב-5 במאי 1919 במסגרת תערוכה של "האיגוד החדש לציור, גרפיקה ואמנות פלסטית" ב"חדר הצרפתי" של הקונצרטהאוס של וינה[2] בחסותם של האמנים פרנץ פון ביירוס ופליקס אלברכט. הוא כלל 6 קטעי ריקוד - "Silhouette",‏ "Hysterie",‏ "Spanischer Tanz",‏ "Cakewalk",‏ "Burletta" ו-"Groteske"[3] - וזכה להדים חיוביים בקרב המבקרים המקצועיים. כמו רבות מיצירותיה, הרסיטל קיבל השראה מהאמנות העכשווית, מריקודים בני התקופה, מנושאים פרוידיאניים, או היו בהם נימה בורלסקית או פרודית. המבקר אלפונס טורוק (Torok) כתב על כך:

כל מה שהאמנית הגישה לנו היה חדש, חדש ללא כל ספק. ראינו כאן לראשונה מה הריקוד יכול להוסיף לצביון הציור, השירה והמוזיקה המאפיינת בזמן מסוים את הצעירים: דחייה בלתי מתפשרת של כל דבר מקובל וחיפוש כן אחרי ערכים המבטאים משהו חדש, אישי

[3] בהפקתה הראשונה נעזרה בקטעי מוזיקה מאת רחמנינוב, דביסי, מקס רגר ואנטון רובינשטיין[2]. סגנון הריקוד של בודנוויזר התאפיין בזרימה, צורות פיסוליות, תמונות tableaux vivants ותוכן חזותי. מרכיבי סגנונה תוארו כ-Spannung (מתח) ו-Entspannung (הרפיה). הוא נועד לעורר מגוון רחב של רגשות וריגושים וגם מחשבה.[3] יחד עם תלמידיה היא ערכה סיורי הופעות ברחבי אירופה, בצפון אמריקה וביפן תחת השם "קבוצת הריקוד בודנוויזר" (Tanzgruppe Bodenwieser), אותה הקימה בשנת 1923 וניהלה עד שנת 1938. ב-1934 הייתה הלהקה שלה הקבוצה האירופית הראשונה לריקוד מודרני שהוזמנה להופיע ביפן.[2] בשנים 1919–1920 לימדה בסטודיו פרטי שלה ואחר כך לימדה ריקוד בבית ספר גבוה פרטי הקרוי "הקונסרבטוריון החדש של וינה". בשנים 1920–1938 הייתה על בסיס חוזה מורה לריקוד מודרני - החל משנת 1928 בתפקיד פרופסור - באקדמיה למוזיקה ולאמנויות הבמה בווינה. בתוקף תפקיד זה לימדה גם יסודות של התעמלות, אלתור, תולדות האמנות, תולדות הריקוד ועיצוב.[3] בריקודה "מסכותיו של לוציפר" (1930) לוציפר גילם את המזימות, האימה והשנאה הנובעים מהטוטליטריזם הפוליטי. החל משנת 1924 הייתה בודנוויזר פעילה גם על במות התיאטראות. בשנת 1924 היא הופיעה ב"פרנציסקה" מאת פרנק ודקינד (1918-1864) בבימויו של קרלהיינץ מרטין.[2] היא שיתפה פעולה עם בעלה, הבמאי פרידריך ז'אק רוזנטל, ולהקתה הופיעה על במת הפולקסתיאטר של וינה ביצירתו של פרדניננד ריימונד Der Verschwender (הבזבזן). במחזה "Der Kreidekreis" ("מעגל הגיר") של אלפרד הנשקה ("קלבונד") להקתה של בודנוויזר הופיעה גם כחיקוי של מקהלה וכן כפועלי במה. בשנת 1927 היא שיתפה פעולה גם עם מקס ריינהרדט בהפקת המחזה "Das Mirakel" (הנס) מאת קרל פולמלר ובשנים 1932–1934 לימדה התעמלות וריקוד בסמינר של ריינהרדט.

בגלות קולומביה ואוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בינואר 1938 התקיימה ההופעה האחרונה שלה באוסטריה. בעקבות האנשלוס - סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, במאי 1938 נמלטו האמנית ובעלה לצרפת. שם היא הצטרפה לפסנתרן שלה, מרצל לורבר, ול-15 מרקדניה ונסעה לבוגוטה שבקולומביה, בעוד בעלה נשאר בצרפת. הוא נעצר שם על ידי הגסטפו וגורש לאושוויץ, שם נפטר אחרי 31 באוגוסט 1942. האמנית התכתבה רבות עם הצלב האדום כדי לדעת מה עלה בגורלו של בעלה. ב-1938 הופיעו היא ורקדני להקתה לשעבר לפי הזמנת ראש העיר בוגוטה באמצע זירת מלחמת שוורים[3] בחגיגות מלאת 400 שנה לעיר. הם זכו בקולומביה בהצלחה גדולה. מקולומביה הגיעה בסופו של דבר לאוסטרליה, גם שם בעקבות רקדניה. גם בסידני הפכה לחלוצה של הריקוד המודרני באוסטרליה. היא הקימה ב-1939 להקה משלה, "Bodenwieser Viennese Ballet" (הבלט הווינאי בודנוויזר), ועסקה גם בהוראה בסטודיו שפתחה ברחוב פיט בסידני.[3] האנסמבל שלה סייר בין השנים 1940–1954 בעריה של אוסטרליה וכן בניו זילנד, בדרום אפריקה, ברודזיה ובהודו.[2] היא נודעה שם כ"מאדאם בודנוויזר" או "גרטי" ונהגה להתלבש בשחורים, עם מונוקל והשיער אסוף ב"קוקו", כשבתיק היד שלה החזיקה בגד ריקוד שחור, חולצה לבנה, מכנסיים שחורים ונעלי מחול שחורות.[3] בימי מלחמת העולם השנייה הקדישה חלק מהופעותיה למטרות צדקה ומאמץ המלחמתי נגד הנאצים וקטפה תגובות נלהבות מהקהל והמבקרים. קיבלה רשמית אישור מבית משפט על מות בעלה רק בשנת 1950. בעקבות זאת יכלה גם להתאזרח באוסטרליה. בודנוויזר לימדה תנועות ריקוד יצירתיות לילדים, תנועה ופנטומימה לשחקנים מקצועיים (ביניהם פיטר פינץ' ולאונרד טיל), כמו כן העבירה שיעורים בבתי ספר ידועים כמו Hopewood House ו-Abbotsleigh, ובמסגרת איגוד הצעירות הנוצריות YWCA, איגוד בעובדים בחינוך, המועצה הלאומית לכושר גופני והמכללה האוסטרלית לחינוך גופני. בודנוויזר הופיעה ככל הנראה לאחרונה על הבמה בשנת 1950 במחזה של מולייר, "החולה המדומה".[2]

מורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בודנוויזר נחשבת לאחת ממייסדי הריקוד המודרני באוסטריה בפרט ובמרכז אירופה בכלל. גם באוסטרליה היא ביצעה מהפכה בתחום.[2] בקריירה שלה כתבה האמנית כוריאוגרפיה לבערך 300 יצירות ריקוד, לרבות דרמות וקומדיות ריקוד, ריקודים קבוצתיים וריקודי סולו, וכן ריקודים במחזות ואופרטות.[2]

עם תלמידיה נמנו: וילמה דכישר, טרודל דובסקי, גיזה גרט, גרטה גרוס, אריקה הנקה, אוולין איפן, סוזי ג'ינס, אילין קרמר, גרטרוד קראוס, אנה נואל, מריה פלמר, ליזל רינלדני, אמי טאוזי, בטינה ורנון וצילי ואנג. באוסטרליה היו תלמידיה אניטה ארדל, קיית' ביין, שונה דאנלופ מקטוויש ומרגרט צ'פל.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1931 - ה"גראן פרי" של ה-Riunone Internazionale della Danza (הכינוס הבינלאומי לריקוד) בפירנצה
  • 1932 - מדליית הארד בתחרות הבינלאומית לריקוד בפריז[2]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות מחול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dämon Maschine ‏(1923, מכונת דמון) החל השני של דרמת-ריקוד שבה הרקדנים נראים הופכים למכונות. עד שפרשה מהבמה ב-1934 הופיעה בתפקיד הדמון. יצירה זו זכתה בפרס ראשון בפירנצה.
  • ואלס וינאי (Wiener Walzer) הועלה, בין השאר, בסיור להקתה ביפן. הקטע בוצע בסיומה של כל הופעה.
  • 1928 - Dekadenz (דקדנטיות)
  • 1930 - ? Wer will Frau Wahrheit Herbergen (מי יארח את גברת אמת?)
  • 1935 - Tanz der Hexe (ריקוד המכשפה)
  • 1936 - דרמת הריקוד Die Masken Luzifers (מסכותיו של לוציפר)
  • 1939 - Slavonic Dance
  • 1940 - Cain and Abel
  • 1946 - Joan of Arc
  • 1950 - Grecian Suite
  • Waltzing Matilda -1954
  • Trilogy of Central Australian Suite -1956

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The New Dance. With introduction by Marie Cuckson. Vaucluse, Sydney: 1960. (המחול החדש)

חייה הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-27 ביוני 1920 בודנוויזר הייתה נשואה לבמאי והמחזאי היהודי הווינאי פרידריך ז'אק רוזנטל, לימים מנהל הבורגתיאטר בווינה, שב-1938 נמלט לצרפת מפני הנאצים אך נעצר שם ונספה במחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942. לזוג לא נולדו ילדים. בזמן הפנוי אהבה לשחק ברידג'.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • B.Vernon-Warren. and C.Warren (Eds) Gertrud Bodenwieser and Vienna’s Contribution to Ausdruckstanz. Routledge, 1999, ISBN 90-5755-035-0
  • Agnes Bleier Brody - “Gertrud Bodenwieser und der neue Tanz.” In Tanz—20 Jahrhundert in WienAAgnes (exhibition catalog). Vienna: 1979, 53–58.
  • Shona Dunlop-MacTavish- 'An Ecstasy of Purpose: The Life and Art of Gertrud Bodenwieser. Dunedin, New Zealand: 1987.
  • Alfons Torok. “Dance Evenings.” Der Merker (June 11, 1919), Vienna

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גרטרוד בודנוויזר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]