גריזלי מן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גריזלי מן
Grizzly Man
Grizzly man ver2.jpg
בימוי ורנר הרצוג עריכת הנתון בוויקינתונים
הפקה בילי קמפבל, טום אורטנברג עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט ורנר הרצוג עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה ג'ו ביני עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים טימותי טריידוול
ורנר הרצוג עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה ריצ'רד תומפסון עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום פטר זייטלינגר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 24 בינואר 2005 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 103 דקה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט תיעודי, סרט ביוגרפי עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות באתר מוג'ו grizzlyman
פרסים פרס גילדת הבאים לבמאי הטוב ביותר - סרט תיעודי (ורנר הרצוג)
פרס אגודת המבקרים הלאומית לסרט לא בדיוני (ורנר הרצוג) עריכת הנתון בוויקינתונים
grizzlyman.com
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גריזלי-מן (אנגלית: Grizzly Man) הוא סרט דוקומנטרי של הבמאי הגרמני ורנר הרצוג, שיצא ב-2005. הסרט סוקר את חייו ומותו של טימותי טריידוול, אדם שבחר לחיות עם דובי גריזלי בפארק באלסקה. טריידוול ובת זוגו נהרגו ב-2003 כאשר נטרפו על ידי דוב. הסרט כולל קטעי וידאו שצילם טריידוול בפארק וראיונות עם מקורביו. המוזיקה בסרט נכתבה על ידי המוזיקאי הבריטי ריצ'רד תומפסון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טימותי טריידוול בילה 13 קייצים בפארק הלאומי "קטמאי" שבאלסקה. הוא האמין שעם הזמן הדובים ילמדו לסמוך עליו ולאפשר לו להתקרב אליהם. פקחי הפארק הזהירו את טריידוול והסבירו לו שהשהות שלו במחיצת החיות מסוכנת לו ולהם. דֶבּ ליגט, פקחית בפארק "קטמאי", אמרה בראיון חדשותי שטריידוול מדגים התנהגות מסוכנת, שבמקרה הרע תעודד מבקרים בפארק להתנהגות דומה, ותסכן את הדובים והמבקרים. למרות האזהרות, טריידוול המשיך לחיות בפארק תוך שהוא מייצר תיעוד מצולם ומוסרט, והשתמש בתיעוד זה להגברת מודעות הציבור לבעיות הדובים בצפון אמריקה. הוא מצא את מותו בקיץ ה-13 שבילה בפארק - הוא שהה בפארק עם בת זוגו איימי הוגנרד ושניהם נטרפו על ידי דוב גריזלי.

טריידוול הקים ארגון שנועד לשפר את הטיפול בדובים יחד עם ידידתו (ובת זוגו לשעבר) ג'ול פאלובק. לאחר מותו היא ניהלה את הארגון וקיבלה את 100 שעות הצילום שצילם טריידוול בפארק "קטמאי". פאבלוק הכירה את טריידוול משנת 1985, הרגישה קירבה אליו וחשה רגשות אשם על מותו. היא סיפרה שטריידוול היה אדם דרמטי ובקשתו ממנה הייתה שבמידה והוא ימות, היא תשתמש בצילומים ותיצור סרט. לאחר מותו היא פנתה להרצוג בבקשה לבצע את הסרט.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצוג השתמש בקטעים מתוך 85 שעות של צילומים שצילם טריידוול במהלך חמש שנותיו האחרונות, ושילב ראיונות עם משפחתו, חבריו ואנשי מקצוע שמתמחים בדובי גריזלי. בנוסף מספר הרצוג את הסיפור ומציע את הפרשנויות שלו על האירועים. הוא מתאר את טריידוול כאדם חולה שאולי הייתה לו משאלת מוות לקראת סוף חייו. במהלך הסרט מצולם הרצוג כשהוא מאזין באוזניות לקלטת אודיו מתוך צילומיו של טריידוול, המתעדת את הרגע בו מצא את מותו. הרצוג נראה מזועזע ממשמע אוזניו והוא מפציר בידידתו של טריידוול ג'ול פאלובק לא להאזין לקלטת ואף להרוס אותה מיד.

בהמשך הסרט פאלובק מקבלת את השעון של טריידוול מהמשטרה. הם מצאו אותו על היד של טריידוול, אחד מהשרידים היחידים שנותרו. כשהשעון נמסר לידיה הוא עדיין עבד והיא בחרה לענוד אותו. מוקדם יותר במהלך הסרט מוזכר אותו שעון על ידי ווילי פולטון, הטייס שמצא את גופותיהם של טריידוול והווגנארד; הוא סיפר שהוא לא יכול להוציא מראשו את הזיכרון הנורא של היד הארוכה עם השעון.

ב-DVD שיצא בפברואר 2006, הסירו ריאיון של דייוויד לטרמן עם טריידוול. בריאיון לטרמן מתלוצץ על כך שטריידוול בסופו של דבר יאכל על ידי דוב.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מועמד כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של ה-Gotham Awards
  • זכה כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של ה-Los Angeles Film Critics Association
  • זכה כסרט הלא הבדיוני הטוב ביותר של ה-New York Film Critics Circle Awards
  • ‬זכה כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של ה-San Francisco Film Critics Circle
  • זכה בפרס אלפרד פ. סלואן בפסטיבל סאנדנס, 2005
  • זכה כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של ה-Toronto Film Critics Association

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]