גרירה (בלשנות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גרירה או גררה היא תופעה פונולוגית הקיימת בניבים עבריים, שבה מילה אחת בניב משפיעה על המילה האחרת וגוררת אותה להגייה שונה התואמת את צורת הגייתה של חברתה. זהו למעשה סוג של הידמות במצב של חציצה.

סיבת התופעה: הקושי הפונטי להגות שתי צורות שונות של שני מרכיבים צמודים של ניב.

גרירה אחורנית (רגרסיבית): למרות שהמילה הראשונה אמורה להיות הדומיננטית ולהשפיע על צורת הגייתה של חברתה הבאה בעקבותיה, ברבים ממקרי הגרירה הלשונית משפיעה המילה השנייה למפרע על השינוי הצורני של הראשונה.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בלשון המקרא ניתן למצוא דוגמאות לגרירה, הן בתנועות והן בעיצורים. בפרשת הבריאה נוצרים השמש והירח: "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א, טז). הַקָּטֹן במקום: הַקָּטָן, וזאת בהשפעת הַגָּדֹל. כן אנחנו מוצאים "אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ" (שמואל ב ג, כה), במקום: מְבוֹאֶךָ. ואכן, הכתיב הוא מְבוֹאֶךָ[1]. דוגמה לגרירה עיצורית: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף - במקום בְּשֶׁטֶף קֶצֶף (ישעיהו נד, ח).

גם בלשון חכמים קיימות דוגמאות לגרירה, כולל גרירה במין הדקדוקי: חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ - במקום חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּהּ (משנה מסכת סוכה, פרק א משנה א), אילנות טובות - במקום אילנות טובים (תוספתא סוכה ב, ה. וכך הוא נוסח ברכת האילנות לפי הספרדים והתימנים).

בעברית החדשה ניתן למצוא גרירה בניבים וביטויים:

  • כַּבְּדֵהוּ וְחַשְׁדֵהוּ - במקום: כַּבְּדֵהוּ וְחָשְׁדֵהוּ (קרי: וְחוֹשְׁדֵהוּ)[2]
  • לֹא יְאֻמַּן כִּי יְסֻפַּר - במקום: לֹא יֵאָמֵן כִּי יְסֻפַּר
  • לֹא מִדֻּבְשְׁךָ וְלֹא מֵעֻקְצְךָ - במקום: לֹא מִדִּבְשְׁךָ וְלֹא מֵעֻקְצְךָ
  • סַלְתָּהּ וְשַׁמְנָהּ - במקום: סָלְתָה (קרי: סוֹלְתָהּ) וְשַׁמְנָהּ, שלא ככתיב התקני המופיע בויקרא ב, ב: מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמעון שרביט, "כוחה של גרירה בעברית לתקופותיה", בתוך: מחקרים בלשון העברית העתיקה והחדשה, בר-אילן תשנ"ט

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרד"ק עמד על התופעה וכתב: "מבואך - כן כתיב, וקרי מובאך. הכתיב כמשפטו, כדרך נחי העי"ן, והקרי הוא לזווג המילות, והוא מנהג הלשון במקומות הרבה לשנות התנועות מפני הזיווג. ובמובאך הקרי נהפך עי"ן הפועל לפ"א הפועל".
  2. ^ בן-ציון פישלרכבדהו וחשדהו: על אימרת חז"ל שאינה כלל של חז"ל, באתר הארץ, 5 ביוני 2008