ערך מומלץ

גשם בשדה קרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גֶּשֶׁם בִּשְׂדֵה קְרָב
מאת יהודה עמיחי
לזכר דיקי

גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי;
עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים, אֲשֶׁר
מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בַּשְּׂמִיכָה –
וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר
אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

"עכשיו ובימים האחרים" (תשט"ו 1955)

גשם בשדה קרב הוא שיר עברי קצרצר מאת המשורר הישראלי יהודה עמיחי, שהתפרסם בקובץ שיריו הראשון, "עכשיו ובימים האחרים" (תל אביב: לקראת, תשט"ו 1955).[1] השיר, שנכתב בסמוך למלחמת העצמאות,[2] עוסק במות חברים לקרב והצער הכרוך בכך. זהו שיר קינה מכתמי אינטימי, המבטא את השכול הפרטי של הדובר באופן לקוני (אנ') ומאופק ולכן נוקב. השיר זכה להערכה מצד מבקרי ספרות ומשוררים והוא מהידועים שבשירי עמיחי.[3]

נושא ואפיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר זה של עמיחי הוא שיר מודרני מובהק. בשיר, המוקדש לחבר שנפל, יש מאופי המכתם (אפיגרמה). המכתם הוא אחת מצורות הליריקה ההגותית הקדומה שהתפתחה מתוך האלגיה היוונית (המאה ה-7 לפנה"ס), שהיא מעיקרה שיר קינה, דרך כתובות קצרות על מצבות לזכר נופלים (מן המאות ה-6 וה-5 לפנה"ס) אל שיר קצר ושנון שנושאיו מתרחבים ואופיו סאטירי (המאה הראשונה לפני הספירה בשירה הרומית). צורה שירית זו התקיימה בכל הדורות ועד ימינו.[4] עניינו של המכתם הוא חוכמת חיים, רפלקסיביות (אנ') והגות הבאות לידי ביטוי בצמצום מרבי (2–6 שורות), בשנינות ובחריפות, בפרט בסיומו.[5] לפי דב לנדאו, "פירוש המִלה אפיגרמה היא כתובת או הקדשה... היום האפיגרמה היא שיר קצר, מבריק, בעל אופי אישי, המסתיים ברעיון חריף, בעל תוכן שיכול להיות סאטירי או הגותי".[6] שירו של עמיחי הוא שיר הקדשה. זהו שיר לירי הגותי מובנה מאוד, קצר (בן חמישה טורים), תמציתי ומרוכז – המוליך אל חוד. ראשיתו של השיר באמירה מוכללת או אולי במחשבה המעלה תמונה פלסטית (אנ'): "גשם יורד על פני רעי" (טור 1). זהו גרעין הסיטואציה לפירוט השאלה מיהם הרֵעים הללו שעליהם הגשם יורד. מכאן שהכללה ופירוט הם תשתית המבנה הלוגי התמציתי של השיר, שהוא מבנה רטורי במהותו.

נושא השיר רווח בשירת עמיחי, שאיבד חברים בקרב: אובדן חיי אדם במלחמה והצער הכרוך בו. מוטיב המוות טמון בשיר מלכתחילה, גם אם באופן סמוי: מילות הכותרת "שדה קרב" והתואר "החיים" (טור 2) מובילים בהכרח אל אסוציאציה של מתים, אף כי מילה זו אינה נזכרת עדיין בטורים אלה; שהרי אם יש רעים חיים, משמע – יש גם רעים שאינם חיים. אסוציאציה זו של מתים עומדת ביחס ישר אל הכותרת וביחס ניגודי אל התואר "החיים". התמונה הפלסטית "אשר מכסים ראשיהם בשמיכה" (טורים 2–3) מעלה אסוציאציה של כיסוי המת, וזאת על אף היותה מיוחסת עדיין לרעים החיים. ברובד הגלוי והישיר היא אף מכוונת לתאר התגוננות מפני הגשם. הרעים המתים "אשר אינם מכסים עוד" (טורים 4–5) הם הפואנטה החריפה שאליה מוביל השיר כולו. פואנטה שנונה זו, המבנה הרטורי התמציתי מאוד של השיר, היותו שיר לירי של הקדשה, וההגות על החיים והמתים – כל אלה בשילובם יחדיו תורמים לאופיו המכתמי של השיר.

קינה לזכר דיקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

'גשם בשדה קרב' הוא שיר קינה. דבריו של הלל ברזל על סוגה זו הולמים יפה את השיר:

הקינה היא מקום המפגש הבלתי-נמנע, גם של השיר, הרוצה לסגת מן ההיסטורי אל הפרטי, עם אירועי הזמן. מדובר בזכרון האישי, שאינו יכול להימלט מן הזכרון הלאומי, כאשר המוות שבו מדובר מתקשר לאירועים לאומיים; מוסיף לקינה המתקשרת לרקע הלאומי את קינת היחיד, הנקשרת באסון הפרט. הקינה כז'אנר בעל שורשים היסטוריים ניצבה תמיד על שני יסודות שונים ומנוגדים זה לזה מזווית-הראייה של מוחש ומופשט: הפנייה לאישי, לאינטימי ביותר, כינוי המתים בשמם, וביחס המיוחד של משמיע הקינה אליהם. צד זה שבקינה משמיע לה מוחשיות, ממשות, שייכות לאירוע מוגדר בזמן ובמקום. מצד שני, הזדקקות לכוללות, לאמו, לניסוח חוק בשאלת החיים והמוות, חוק שהכל כפופים לו [...] הכוללות מושכת את השיר אל המופשט.[7]

דיקי, שהשיר מוקדש לזכרו, הוא סגן חיים "דיקי" לַקסברגר (1920–1948), חבר קיבוץ גבעת ברנר, חברו ומפקדו של עמיחי, ששירת כמפקד פלוגה בפלמ"ח ונפל בקרב על משלטי חוליקאת, שבו לחם לצד עמיחי. עמיחי כתב לזכרו שני שירים נוספים: 'קינות על המתים במלחמה' (בספרו "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול", תשל"ד): "דִּיקִי נִפְגַע / כְּמִגְדַּל הַמַּיִם בְּיַד מָרְדְכַי. / נִפְגַע. חוֹר בַּבָּטָן. הַכֹּל זָרַם מִתּוֹכוֹ. // אֲבָל הוּא נִשְׁאַר כָּךְ עוֹמֵד / בּנוֹף זִכְרוֹנִי"; ו'חוליקת – השיר השלישי על דיקי' (בספרו "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", 1989): "כָּאן נָפַל דִּיקִי / שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּאַרְבַּע שָׁנִים וְהָיָה לִי כְּאָב / בְּעֵת צָרָה וּמְצוּקָה. עַכְשָׁו אֲנִי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ / בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ / כְּמוֹ בֵּן צָעִיר וַאֲנִי אָב זָקֵן וְאָבֵל."; וכן קובץ הסיפורים "ברוח הנוראה הזאת" (1961). עמיחי מעולם לא שכח איך נשא את גופת חברו המת על גבו בשדה הקרב, כפי שכתב בשיר 'מאז':[8] "נָשָׂאתִי אֶת חֲבֵרִי עַל גַּבִּי. / וּמֵאָז אֲנִי חָשׁ אֶת גּוּפוֹ הַמֵּת תָּמִיד, / כְּמוֹ רָקִיעַ כָּבֵד עָלַי, [...] כִּי נָפַלְתִּי בַּחוֹלוֹת הַנּוֹרָאִים שֶׁל אֶשְׁדֹּד, וְלֹא רַק הוּא."
בשיר עצמו אין פרטים מזהים כלשהם באשר לדמותו של דיקי או באשר לקרב שבו נפל.

דרכי עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדובר והסיטואציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר מתרכז בסיטואציה – תופעה אופיינית בשירה המודרנית הצעירה. אין בו תהליך של התחלה, אמצע וסוף, אלא הוא נמצא בהווה בלתי מוגדר. איננו יודעים דבר על אופי הקרב ועל מהלכו.[9] תוצאת הקרב אף אינה נמדדת במושגים של כישלון הקרב או של ניצחון בו. הדגש הוא על עצם הסיטואציה, הבנויה על ניגודים – החיים מול המתים ו'האני השירי' העומד מול שני הקטבים של הקיום האנושי מזה ומזה. מקום הימצאו של הדובר השירי בסיטואציה המתוארת גם הוא בר משמעות. קרוב לוודאי שהדובר עצמו שרוי בשדה הקרב, וגשם יורד על פניו כמו על פני רעיו. מיקום זה של הדובר בשיר מאפשר קרבה מיוחדת בינו לבין קו הגבול התוחם בין החיים למוות. עדיין הוא שייך לעולם החיים, אך ברוחו הוא יכול להבין עד כמה קל הוא המעבר מן העולם הזה אל העולם האחר. יש בכך כדי להמחיש את האכזריות ואת האבסורדיות שבמלחמה ("שדה קרב"), שמעצם טבעה גוררת בעקבותיה מעברים שכאלה. בנוסף, יש בין הדובר לסיטואציה חיץ של ניכור, כאילו היא אינה נוגעת לו והוא מתאר אותה כצופה אובייקטיבי העומד מן הצד, לכאורה ללא רגש לגבי הסיטואציה ולגבי רגשותיו. לדברי חיים אהל, "ריכוז השיר מסביב לסיטואציה עצמה בלבד יוצר ארכיטקטוניקה קמצנית, האומרת ריכוז וצמצום ההבעה עד למקסימום".[10]

עיצוב האיפוק הרגשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולט ביותר בשיר איפוק הרגש, שאף הוא תופעה אופיינית בשירה מודרנית. בשיר עצמו אין כלל מילים המבטאות רגש באופן ישיר, ובכל זאת השיר רווי כאב. עמיחי נזהר שלא ללבות את הרגש, ומתוך כך הוא נוקט תחבולות פואטיות המיועדות לרסן את הסנטימנט בשיר זה, שחומריו התמטיים גדושי רגש מעצם טבעם. לדברי יאיר מזור,

מידות הצמצום והריכוז העושות בשיר עולות בקנה אחד עם חסכנותו הסגנונית: לשונו צנומה ומתאפקת, כמעט סגופה, לשון שאינה יודעת דימוי אף לא מטפורה, לשון עובדתית, מנופה מאוד. עוניה המוצהר של הלשון אינו לשווא: הוא מעמיד פיצוי מאזן לרגש המעובה הגודש את תוכנו של השיר ובזה ממלטו מעונשה של רגשנות. [...] התאפקותה של הלשון בשיר, והיבושת העובדתית שבה, נחוצים [...] כדי לאזן את משקלו הסגולי הריגושי הגבוה של תוכן השיר ובזה לחלצו ממהמורות הרגש העודף.[3]

המשורר נוקט שלוש דרכים לתת ביטוי לרגשות הדובר ובכך לשתף בהם את הקוראים:

א. היסט והכללה – בראש השיר ישנה הקדשה: "לזכר דיקי". באמצעותה אנו למדים שהדובר בשיר איבד חבר יקר לו, אשר לזכרו כתוב השיר. הקוראים מבינים שהתמונה "אלה אשר אינם מכסים עוד" מתייחסת גם אל דיקי. כאשר עמיחי מזכיר את שמו של חברו בהקדשה בלבד ולא בגוף השיר, וכאשר הוא מבליע את גורלו בגורל כלל המתים, נוצר איפוק הרגש באמצעות ההיסט וההכללה.

ב. מטאפורה סמויה[11] – התיאור הפלסטי "גשם יורד על פני רעי" בסמיכות לכותרת "גשם בשדה קרב" יוצר בתחילה רושם של עיצוב תמונת נוף חורפי בשדה קרב. ואף כי המילה "רעי" מחדירה אל תוך הנוף את הגורם האנושי, ואף כי יש במילה זו נגיעה אישית של הדובר, עדיין הגשם נתפס כפשוטו. אולם רוב תיאורי הנוף בשירה המודרנית אינם תיאורי נוף סתמיים (ובהקשר הישראלי, כבר קבע אברהם שלונסקי קו פואטי ביצירתו, שבשיריו אין נוף, אלא אם כן הוא בא לומר דבר מה על האדם;[12] קביעה זו תופסת גם לגבי משוררים שבאו אחריו). טיבו של הגשם מתבהר לנו עם קריאת שני הטורים האחרונים: "ועל פני רעי המתים, אשר / אינם מכסים עוד". מילים אלו מחדירות לשיר את נושא המוות במפורש. עתה, בקריאה חוזרת של השיר, מקבל הגשם משמעות חדשה: הוא הופך למטאפורה סמויה לדמעות שרצה הדובר השירי להוריד על מות חברו דיקי ועל מותם של רעיו שאינם בין החיים עוד. ובדומה לשימוש שנעשה באמצעי של ההיסט וההכללה בהקדשה לשיר (שנדון לעיל), גם כאן הביטוי לכאב ולבכי אינו ישיר. הגשם משמש אמצעי הסחה לבכי.

מידת האיפוק בשירו של עמיחי גבוהה, ורמת ההפשטה של הציור הלשוני תואמת אותו: אין בו דימוי מפורש של גשם לבכי, ואף לא מטאפורה – כי אם מטאפורה סמויה (שדרגת ההפשטה האופיינית לה גבוהה הן מזו של הדימוי והן מזו של המטאפורה המקובלת, הבנויה מצירוף של מילה בעלת משמעות מילולית ושל מילה בעלת משמעות מושאלת). הדמעות או הבכי אינם מוזכרים בשיר זה מפורשות, ועל הקוראים להבין את הגשם כהשאלה לבכי מתוך הסיטואציה המתוארת בשיר; תיאור הגשם כיורד על הפנים מעלה בעקיפין אסוציאציה של דמעות ובכי.

ג. אמצעי דרמטי – גורם שלישי התורם לעיצוב מאופק של רגש בשיר הוא אמצעי דרמטי של הנגדה. יש בשיר אנלוגיה ניגודית בעלת עוצמה בין הרעים החיים לבין אלה המתים. אנלוגיה ניגודית זו מחריפה במיוחד באמצעות המתח שיוצר עמיחי בין תוכן לצורה:

בתוכן – הצבת "החיים" מול "המתים", "אשר מכסים ראשיהם בשמיכה" מול "אשר אינם מכסים";
בצורה – ישנו מבנה מקביל: (א) לכל קבוצת רעים מוקדשים שני טורים; (ב) המבנה התחבירי זהה: "על פני... אשר"; "ועל פני... אשר".

במבנה זה יוצרת ו' החיבור המשכיות, ולפיכך – שוויון. אולם שוויון זה, המתערער מלכתחילה בשל הקו המפריד שבסוף טור 3, מתנפץ פעמיים במישור התוכני: פעם אחת על ידי המילה "המתים" (טור 4), הבאה בהנגדה למילה "החיים" (טור 2) ובכך מנפצת את השוויון התחבירי של "על פני" (טורים 2, 4); ופעם אחרת על ידי המילים "אינם מכסים עוד" (טור 5), המנפצות את השוויון התחבירי של "אשר" (טורים 2, 4). ההשהיה שאחרי המילה "אשר" (טור 4), הנוצרת מתוקף הפסיחה, יוצקת למרווח החטוף שנוצר את תחושת הצער התהומי של הדובר בשיר, צער שאין לו ביטוי מילולי. כלומר: המבנה התחבירי הזהה מהווה תשתית לוגית שעליה מתנפץ ביתר עוז הניגוד שבין החיים למתים, המכסים ושאינם מכסים עוד. ההנגדה המועצמת וההשהיה שבסופה חוזרים ומשמשים גם הם דרך עקיפה לביטוי רגש בשיר. בין באמצעות ההיסט וההכללה, בין באמצעות המטאפורה הסמויה ובין באמצעות היסוד הדרמטי – הרגש אינו מובע באופן מילולי ישיר, וכתוצאה מכך חל איפוק הרגש בשיר.

עמדות פילוסופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיר זה, שהוא מודרני כל כך בכל פן שבו, לא נפקד גם מקומה של ההומוצנטריות. אין ספק שהאדם הוא העומד במרכז עניינו של השיר, ובשתי דרכים:

  • השיר מביע את צערו של הדובר על מותם של רעו ושל רעיו, צער המתבטא בדרכים שנזכרו לעיל. על ידי כך הופך הדובר לנקודת המוצא להתבוננות במתואר בשיר, כלומר – לנקודת התצפית בשיר; אך אין זו נקודת תצפית מופשטת, באשר יש לדובר, ככל הנראה, נוכחות של ממש בסיטואציה וזיקה אישית אל הדמויות שבה, מה שמעניק לשיר אופי אישי מיוחד.[6]
  • השיר מעלה את מושא צערו של הדובר – הרע דיקי וחברים אחרים שנפלו במלחמה.

ומנקודת מבט פילוסופית: לדברי אורציון ברתנא, "נראה כי עמיחי עומד בראשית שירתו בעמדה הטיפוסית להוגה הקיומי: הוא מאוכזב ממשמעות ערכית בעולם, ובעקבות אכזבה זאת הוא גוזר את הערך הקיומי".[13] הגשם, המשווה בסופו של דבר בין החיים למתים ביורדו על פניהם שווה בשווה, מציין את חלוף האדם מול התמד פעולת הטבע.[14] לפיכך, 'משחקי המלחמה' של בני האדם נמצאים תפלים ואבסורדיים, שהרי חייהם, שסופם עפר, הם בלאו הכי כהרף עין מול הנצח או מול הטבע המתנהג לפי חוקיו. יש כאן יותר הבעת צער מאשר מחאה. צערו של האני השירי, הן על מות רעו ורעיו והן על תִּפְלותם של בני האדם בהילחמם, נשאר תלוי בחלל לאחר הנקודה המסיימת את השיר. נקודת מבט זו מעמידה את השיר כשיר הגות, ויחד עם הפן האישי משלימה את אופיו המכתמי. השקפת עולם שלמה נדחסת בתוך חמש שורות שיר קצרות וטעונות של הקדשה שלה אופי אישי, ליריקה הגותית מרוכזת ותמציתית וסיום חריף – כדרכו של המכתם בימינו.

מוות במלחמה והיחס בין החיים למתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוות ההרסני העולה מן המלחמות, מעשה ידי אדם, הוא נושא חוזר בשירת עמיחי, ציר מרכזי שעליו סובבת שירתו; די להתבונן בשירים הידועים "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ו"אל מלא רחמים" (או בשיר הידוע פחות "חלל בשדה") כדי להיווכח בכך. בשיר מאופק וספקני זה, עמיחי, בשפה שהגדיר שמעון זנדבנק (1963) כ"אנטי-רהיטות", מתרחק לא רק מן המקושט אלא גם מן ההרואי, הקאנוני והממוסד;[15][16] בניגוד לסמליות ההרואית של מוטיב המת-החי, המיוסר והנשגב, שרוַוח בשירת דור תש"ח,[17] הוא מתאר את המוות בשדה הקרב כסופי וסתמי.[18] רבים מהשירים שנכתבו בעקבות מלחמת העצמאות, כגון 'מגש הכסף' לנתן אלתרמן ו'הנה מוטלות גופותינו' לחיים גורי, עשו שימוש במוטיב המת-החי – המתים המוסיפים 'לחיות' לאחר מותם, ללכת או לשוחח מקברם – שלדברי חנן חבר, "משמש כרציונל העיקרי לתרבות שמתעמתת עם המוות".[19] דן מירון קובע כי

ההבדל המכריע בין עמיחי לבין משוררים אלה [...] נעוץ לא בעמדה של אירוניה לעומת עמדה של פאתוס, לא בנטייה להיתול בניגוד לנטייה לשגב, לא בפרוזאיות מכוונת לעומת סגנון פיוטי אקסטאטי, ובוודאי שלא בדלות פיגוראטיווית לעומת מיטאפוריות גדושה (עמיחי מיטאפורי יותר מקודמיו בשירה, אם כי בכיוון שונה). הוא נעוץ בעמידתו הבסיסית לנוכח החור הנבעה במיכל או בקופסה לעומת עמידתם הם. התמודדותם של משוררי תש"ח עם החור שבמיכל נעשית כמעט תמיד באחת משתי דרכים: כיסויו והסתרתו [...] או יצירת משקל שכנגד לו.[21]

הסתרת 'החור' יכולה להיעשות בעזרת מיסטיפיקציה של המוות, הפיכה מטאפורית של ההרוג לפרח, הפיכתו למת-חי, פיצולו לחלק שנהרג ולחלק הממשיך להתקיים. יצירת משקל-נגד לחור מוליכה לפאתוס של הפיצוי: תהילה, הנצחת המתים בזיכרון הקולקטיבי או תביעה בשם המתים מן החברה שתהיה ראויה לקורבנם. עמיחי

מתמודד עם החור באמצעות נסיונות מיטאפוריים לסתום אותו. הוא אינו מוכן להתעלם ממנו, להמשיג ולהפשיט אותו, להתפלסף סביבו, להופכו לפרח או לאות-מצח של המת החי, ההולך בשדות ומגיע לכאן למרות שבלבו תקוע כדור העופרת. לגביו, החור הוא חור, וההתייחסות הרלוואנטית היחידה שניתן להתייחס אליו היא התייחסות 'פראקטית' [...] מכאן פסילת הפאתוס והשימוש במיטאפורה לשם הכיסוי על החור בפרחים. מכאן ההבדל המכריע בין חמישה הטורים הלאקוניים, העובדתיים של 'גשם בשדה הקרב', שבהם מסמן המשורר ביובשנות את ההבדל בין המתים לחיים בשדה [...] לבין שלושים הטורים המתלהמים של 'הנה מוטלות גופותינו', שבהם ממית המשורר את הנערים ומחייה אותם מחדש פעם אחר פעם.[21]

על פי חנן חבר, 'גשם בשדה קרב' הוא שיר אנטי-מיתי, המערער מבפנים את המטאפורה הבסיסית של המת-החי שבשירי המלחמה המיתיים הישראליים. הזיכרון בשיר מיוצג על ידי הבחנה בין הרעים החיים, המכסים את ראשיהם בשמיכה, לבין המתים, שאינם מכסים עוד; המשורר מפריד אפוא בין שני צירי זמן: "זמן החיים", שבו החיים נמשכים, ו"זמן המתים", שבו החיים חדלו, ובכך מראֶה שמטאפורת המת-החי "איבדה את מעמדה כייצוג טרנסצנדנטי המתקיים מעל לצירי הזמן הנפרדים ומגשר ביניהם כדי לאפשר את קיומם הבו-זמני של המת ושל החי".[2] וכך, שרגא אבנרי מאפיין את המוות המוצג בשיר כ"אין-אונות [...] בבחינת דוממות מוחלטת".[22] עצבו של עמיחי מופיע בשיר בשני פנים, לדבריו: "כמוטיב האיוּן-שבמוות מצד אחד, וכסבל החיים מצד שני [החיים הסובלים, המזדקקים עדיין למחסה], שהוא פרט משקף בלבד לתחום ייחודו".[22]

לעומת השירים ההרואיים, המיליטריסטיים והציבוריים שנכתבו במלחמת העצמאות ובעקבותיה, שירו של עמיחי הוא אישי ומבטא את השכול הפרטי. לדברי צבי לוז, "בעולמו של עמיחי אין כל מקום לפאר את הלוחמים ואת הגבורה, אלא לערטל את מושג המלחמה מכל הילה ולהעמידו כבלתי אנושי בהחלט".[23] נורית בוכוויץ עמדה על כך שהשיר מבכה את אובדן החיים, מבטא את כאבם של הנותרים בחיים לנוכח מות חבריהם, אך אין בו מחאה כנגד נסיבות מותם. בשיר משתקף אפוא מבחינה היסטורית מעתק של השקפת עולם: "נטל האחריות החברתית לא נזנח אך אופן קיומו השתנה: עתה הוא ממוקם ביחיד. הזיקה האישית עדיין מתקיימת על פי הזיקה החברתית גם בלא שיצהירו על הזדהות עם הכלל".[24] בד בבד, מופגנת בו דחיית הלאום הקולקטיבי – בהימנעות מקידוש מותם של אנשים צעירים וכן בהתייחסות אל הנופלים לא מנקודת מבט לאומית, כאל חיילים, אלא מנקודת מבט פרטית, כאל "רֵעים". המבקר אברהם בלאט גורס כי עמיחי בשירו "איננו מורד במלחמה. הוא נכנע לה. הוא רק מתאר את זוועותיה כדי לקומם נגדה".[25] ליאון יודקין מעיר כי מחאתו הנחרצת של עמיחי בשיר היא כנגד "האי-צדק הדומם של העולם",[26] "זעם שקט כלפי הטבע האדיש, הנוהג כדרכו, ללא שים לב לסערות האנושיות ולסבל שבעולם".[27] לדעת המשורר רוני סומק, לעומת הטון המג'ורי שבשירו של גורי 'הנה מוטלות גופותינו', בשירו של עמיחי "הייתה הצעה של טון אחר לגמרי, הצעה של דלות החומר. הוא אמר, אני מציע לבוא אל שדה המוקשים הזה שנקרא מלחמה ולצאת ממנו עם איזושהי נגיעה יומיומית, פשוטה שדרכה תבינו את כל מה שאני רוצה להגיד".[28] עמיחי עצמו, בראיון ליעקב בסר, טען כי בעוד שני השירים הוכתבו על ידי חוויות דומות, הם אמנם נבדלים זה מזה, בעיקר בתפיסת המוות המובעת בהם. לדעתו, ראיית הדברים אצלו מפוכחת יותר, ולא זו בלבד אלא שיש בשירו מעין תחושת הומור.[29]

עמיחי מבחין בשירו בין החיים לבין המתים בקרב באמצעות המטונימיה הקונקרטית של השמיכה, המכסה רק את ראשיהם של החיים.[30] על פי דן מירון, מותם של הנופלים בקרב מתגלה בשיר לא על פי זרימת נוזל מתוכם (דם), אלא "דווקא על פי זרימת הנוזל לתוכם וחשיפותם חסרת-המגן בפניו";[31] "החלפת נוזל הדם (הניגר מבפנים) בנוזל הניגר מבחוץ (הגשם) מאפשרת את קביעתו של ההבדל האלמנטארי והחד בין מעוטפים לשאינם מעוטפים. היפוך התבנית רק מחזק אותה".[32] לדבריו, שירתו של עמיחי מגלמת תבנית נפשית קבועה, הצומחת על הקרקע של חוויית המלחמה. ה'אני' השירי תופס את עצמו ואת זולתו כמכל שהעולם החיצוני מאיים על שלמותו ומנסה לפרוץ לתוכו. המוות מתבטא איפה בפריצתו של ה"מכל" האנושי; ההבדל שבין החיים והמתים מתמצה ביכולתם של החיים לכסות את עצמם בשמיכה – "לסגור את המכל" – ולהתגונן מפני הנוזל החיצוני המאיים לפרוץ לתוך המכל ולהימהל בנוזל החיים היקר שלהם.[33]

לדעת יאיר מזור, עיקר כוחו של השיר נוצר על ידי המשוואה המוצעת בין המתים לחיים: "העובדה שדווקא החיילים החיים מכסים ראשיהם בשמיכה – כשגור לגבי חיילים שנפלו בשדה הקרב – מסמיכה אותם בחזותם לחזותם של המתים ובזה מוחה את ההפרש שביניהם".[3] הקרבה שבין החי לבין המת מאוששת גם על ידי הדמיון התחבירי הנמתח בין החיילים החיים למתים ("על פני רעי החיים, אשר" /"ועל פני רעי המתים, אשר") בזאת, לדבריו, השיר "מטעים את מוראות המלחמה[,] המכתיבה שוויון נורא בין החיים לבין המתים. דיוקן הכל נמחה ונמחק, החי הופך למת, ובלא שיור".[3]

הסופר דרור גרין, הלום קרב בעצמו, קובע כי "השיר הזה אינו שיר על המלחמה, ועל דור לוחמי תש"ח, אלא שיר על הכאב הפרטי של הלום-הקרב שרגע לפני-כן איבד את חברו. הרגע הזה, שבו ראית את חברך מת לידך במלחמה, הוא טראומה שאין לה מרפא, והיא מלווה אותך כל ימיך חייך, ומנפצת כאחת את כל מה שהיה בעבר מקום בטוח".[8] גרין מציע שהיעדר היידוע בכותרת השיר ('גשם בשדה קרב' ולא 'גשם בשדה הקרב') שימש את המשורר להרחיק את הקוראים מן האירוע הפרטי שהוא חווה אל מבט כללי ומרוחק על המלחמה ומוראותיה.[8] לדבריו, המשורר "מנסה, באמצעות מלים פרומות, לברוא בכל רגע מחדש את העולם שנחרב, ולהחזיר לעצמו את תחושת המקום הבטוח".[8] לדעתו, עמיחי מנסה להרחיק גם מעצמו את זיכרון הטראומה בכותבו את המילים "גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי", וממשיך ודוחה את הרגע הבלתי נסבל כשהוא מתבונן תחילה בגשם היורד "עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים". בגשם רואה גרין אביזר לריכוך המציאות הקשה, ובשמיכה – אביזר המרחיק אותו מן המראה הנורא. רק אחרי ההתבוננות ברעיו החיים מגיע עמיחי לנורא מכול, לגשם היורד "עַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים" – ואת כאבו ניתן להרגיש באמצעות ההיעדר, שאותו ממחיש המשורר בתיאור המתים "אֲשֶׁר אֵינָם מְכַסִּים עוֹד". ועדיין, גם בסיום השיר, הוא מתחמק מלגעת בכאב הנורא על מות חברו דיקי, ומסתתר מאחורי הכללה.[8]

העיתונאי אורי משגב, ואחריו דרור גרין, הצביעו על דמיון בין שירו של המשורר, יליד גרמניה, לבין משפט מספרו האנטי-מלחמתי המפורסם של הסופר הגרמני אריך מריה רמרק "במערב אין כל חדש" (1929).[34] רמרק, כמו עמיחי, השתתף במלחמה הגדולה של דורו (מלחמת העולם הראשונה) וכתב על המלחמה מתוך חוויותיו. בתחילת הספר מתאר רמרק את הגיבור, שלאחר כמה ימי לחימה רצופים בחפירות נוסע עם רעיו במשאית מהחזית. החיילים מגוננים על ראשיהם מגשם ההולך וגובר, שעליו נכתב: "הגשם יורד חדגוני. הוא יורד על ראשינו, על ראשי המתים, על ראשו של הטירון הקטן בעל הפצע הגדול מדי למותנו, יורד על קברו של קמריך, יורד על לבנו".[35]

מעמד השיר והערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר נתן זך, בביקורת שפרסם עם הופעת ספר שיריו של עמיחי "עכשיו ובימים האחרים" ב-1955, קבע כי בשיר "מגיעה הלאקוניות שלו לידי הישג נדיר בשירת המלחמה שלנו".[36] המשורר, העיתונאי והעורך משה דור הגדיר את השיר ""שיר קטן-בכמותו וגדול-באיכותו",[37] "אחד השיאים האמנותיים שהציב משורר מעולה זה ומעיד עד מה היטיב לקלוע אל המטרה";[38] לדעתו, "מי שחיבר את השורות הספורות והנפלאות האלו – חסדה של שירה משוך אליו".[37] גם לדעת המשורר והעורך יעקב בסר, "השיר 'גשם בשדה קרב' הוא אחד השירים המיוחדים, המדויקים ביותר, המבטאים את חוויית החייל שבשדה הקרב, שאני מכיר".[16] מבקר הספרות ב"י מיכלי גרס כי

רבים שירי המלחמה בספרותנו, אך מה מעטים כמוהו למיצוי, להבעת-יגון עצורה, נזירית. בחמישה חרוזים בלבד נתקפלה הריעוּת האישית, אשר בעודה בעלומיה נחצתה לכאן ולכאן, לארץ החיים ולארץ המתים. יתרה מזו, באספקלריה הזעירה, שבעדה נשקף היחיד הכואב, נתפס גם חזיון-המלחמה בכללותו, על מאורעותיו ותוצאותיו. ומה שטעון הדגשה חוזרת: פשטותו הנעלה של השיר, שהתפרק מעדייו והתגלגל בשיח מרעיד-לב, כדבר איש אל רעהו, אל נפשו. נכחו מסתתמת טענת-הערפל המכלילה והיתה כלא היתה.[39]

לדברי זאב ענר, מדובר ב"שיר שהפך סמל לפשטות ולאיפוק".[15] המשורר אריה סיון הגדיר את שירו של עמיחי "תמצית כל הפואטיקה שלנו. [...] שורות שאין בהן אף מלה מיותרת, מלים פשוטות, רזות כל-כך, והרזון הזה פוגע, מנחית מהלומה ישר לתוך הלב".[40] לדבריו, השיר הוא "דוגמה לתמצית המהפיכה שאירעה בשירה העברית בראשית שנות החמישים, החיסכון הזה במלים, הריכוז הזה, המלים שהן יומיומיות ובכל זאת – איזו עוצמה יש להן".[41] חוקר הספרות דן מירון הגדירו "שיר המלחמה התמציתי והנוקב ביותר של עמיחי".[31] לפי המשורר והעורך צבי עצמון, "הקינה הגבישית, בת חמש השורות, המוקדשת לדיקי, היא אחד מיסודות השירה העברית והתודעה הישראלית זה עשרות שנים".[42] גם בעיני הסופר והעורך דרור גרין, השיר הוא "תמצית שירתו של עמיחי".[8] המשורר והעורך עמיחי חסון רואה בשיר "עולם שלם בחמש שורות מדויקות, כואבות".[43] המשורר וחוקר הספרות אורציון ברתנא קבע:

אין כמעט דבר שנאמר בשיר קצר ופשוט זה, ואינו מובן בקריאה ראשונה לקורא, בלשונו ובמבנהו. המוות נוכח. קיומו חד-משמעי. אל נוכח המוות, השאלה מה אפשרי ומה בלתי אפשרי בחיים, מקבלת משמעות חדשה. המוות לא מפוענח, אבל מעצם נוכחותו יש להסתכל, מכאן ואילך, על החיים הסתכלות חדשה. השיר סמלי, אבל [...] הסמל אינו פוגע בקונקרטיות של התמונה כפי שהיא.[13]

ובסיכום, חוקר הספרות יאיר מזור סבור כי

מתחוור לקורא/ת כי השיר אשר נראה במפגש ראשון כפשוט עד כדי אלמנטרי, מפגין לאמתו של דבר תחכום פואטי משוכלל ומרשים בשנינותו. שכן, השיר מעצב ומציב במרכזו צומת מורכב, ובו מצטלבות ואליו מתנקזות תחבולות אסתטיות בתחום הרטוריקה, הטון, נקודת התצפית, התחביר ומפלס השפה, וכולן נרתמות ומתועלות באורח סימולטני לאותה משימה אסתטית: הפגת הרושם של הרגש העודף, הורדת הרף של התגובה האמוציונאלית עד לגובה הרצוי, שהוא נמוך, נמוך ומרוכך מאוד, ובכוונה תחילה. [...]
אותו שיר פעוט, ארבע וחצי שורות קצרות בסך-הכול, הוא בבחינת קנקן אשר דיוקנו החיצון, הצנוע, הצנום, הכה-פשוט ופשטני למראה, הוא בבחינת מעטה עליון מטעה, משלה ומוליך שולל: כי הוא רחוק מלהעיד על המורכבות העשירה, הרב-רבדית והרבגונית והמאתגרת אשר מעוגנת וגלומה בין שורותיו.[44]

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר תורגם פעמים מספר לאנגלית,[45] כמה פעמים לצרפתית, וכן לשפות נוספות.[46]

לחנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 הולחן השיר על ידי שלמה גרוניך והושר בפיו בתוכנית "כל שיר", ששודרה באמצע אותו עשור בטלוויזיה החינוכית.[47]

מאוחר יותר, כנראה בתחילת שנות ה-80, הלחין את השיר שאול גולדווסר מקיבוץ המעפיל, לחן לקול וגיטרה (שכנראה לא בוצע).[48]

ב-1998 הוציא המוזיקאי אשר ביטנסקי (תחת הפסבדונים 'אבא') אלבום אוסף ובו ביצועו לשיר, שהולחן.[49]

אזכורים בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1991 התפרסם שיר המחאה של רמי דיצני 'שתן בשדה רקב', שהוא פראפראזה אירונית על שירו של עמיחי – ביקורת על הישראליות גסת הרוח, על המלחמה המשחיתה ועל ההשחתה המוסרית שמייצר הכיבוש,[50] תוך התמקדות באקט של השתנה כהשפלה: "שתן זולג על פני בני-דודי / קורסים מסריחים מכוסי עיניים / זרועותיהם כפותות לאחור – / ועל אצבעות אחי / המנערים רוכסים מגחכים / מכסים על ערוה.".[51]

באותה שנה (1991), בעת מלחמת המפרץ, חיבר צבי עצמון את שירו 'שמיכת שיר, מצבה / מחוקה', שהתפרסם ב-1992 בכתב העת הספרותי "אפס שתיים" ובמוסף הספרות של העיתון "על המשמר".[52] השיר נכתב בעקבות מותו של נהג טנק במהלך אימון טנקים, ביום שבו טפטף גשם במדבר; הוא חובר כבר באותו היום בשדה הטנקים.[42] השיר מוגדר בתת-כותרת: "(מעין ווריאציה על עמיחי לזכר דיקי)", ותחתיה הקדיש המשורר את השיר "לזכרו של דומינסקי [נהג הטנק, רם דומינסקי] ובעיקר לעצמי".

שיר ללא שם מאת טניה הדר הפותח במילים: "גשם דקיק, זהֹב יורד על לבי, על שפתי / על עיני / החרבות", שהתפרסם ב-20022003 בכתב העת לשירה "משיב הרוח", מתכתב עם שירו של עמיחי ומצטט את השורה הראשונה שלו כהקדמה לשיר.[53] גם אריה סיון חיבר שיר קצר ללא שם (2004) הבנוי בין ניגוד בין החיים למתים ורומז לשירו של עמיחי: "יָמִים חַמִּים. יָמִים חַמִּים / זֵעָה נִגֶּרֶת לְאָרְכָּם / של חַמּוּקֵי גּוּפִים חַיִּים / וְהַמֵּתִים לֹא מַזִּיעִים / גַּם לֹא זֵעָה קָרָה.".[54] אצל סיון הגשם מוחלף בזעה בקיץ, הניגרת מן החיים אך לא מן המתים.[55]

שירים נוספים המתכתבים עם 'גשם בשדה קרב': שיר מאת שור ענתבי (2004);[56] מחזור השירים של יצחק לאור 'גשם על פני אירופה' (2007), הכולל רמיזות חוזרות לשירו של עמיחי;[57] ו'פוגה גרמנית' מאת נתן וסרמן (2011).[58]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "גשם בשדה קרב", בתוך: רבקה מעוז (בחרה, הקדימה הקדמה והציעה עיונים לשישה שירים), גשר למשתלמים, יט: לקט משירי יהודה עמיחי, ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ד 1983, עמ' 95–99.
  • יאיר מזור, "על הקנקן, על מה שבתוך הקנקן, ועל מה שביניהם: פשטות כמורכבות ומורכבות כפשטות בשירת זך ועמיחי", אפריון 56 (1999), 47–48 (נדפס שוב בספרו אהבה במושב האחורי: השירה העברית בשנות הששים, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2005).
  • רבקה גמינדר-הלפרין, "'גשם בשדה הקרב' ו'כתב סתיו' – השוואה", Hebrew Higher Education‏ (Madison, WI)‏ 10 (2002), 37–41.
  • בלהה רובינשטיין, "יהודה עמיחי – שירים על עצמו ועל עצם הדבר", בספרה: שירים ומה שביניהם: על משוררים ושירים בתכנית הלימודים החדשה לבית הספר העל-יסודי, תל אביב: עם עובד, תשס"ג 2003, חלק ב, עמ' 157–177. (שירים על אדם במלחמה)
  • מנחם פרי, "נוכח המתים: הפואטיקה החדשה של יהודה עמיחי הצעיר", בתוך: זיוה שמיר ומנחם פרי (עורכים), הנאמן: מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט, הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 193–231.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהמשך נכלל השיר בקובץ שיריו שירים 1948–1962, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשכ"ג, ולבסוף כונס במהדורת כל שיריו: שירי יהודה עמיחי, ירושלים: שוקן, תשס"ב 2002–תשס"ד 2004.
  2. ^ 2.0 2.1 חנן חבר, שירת הגוף הלאומי: נשים משוררות במלחמת השחרור, תיאוריה וביקורת 7 (1995), 110.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 יאיר מזור, שירתם הצעירה – תבונת המבנה: מחקרים בשירה ובסיפורת עברית חדשה ובספרות המקרא, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1987, עמ' 31.
  4. ^ לרבות בספרות העברית בימי הביניים ובתקופת ההשכלה, וכן בספרות מערב אירופה (בעיקר באיטליה, בצרפת, באנגליה ובגרמניה) במאה ה-15 ועד ימינו (אברהם שאנן, מילון הספרות החדשה העברית והכללית, תל אביב: יבנה, 1959, עמ' 982–983; עזריאל אוכמני, תכנים וצורות, תל אביב: ספריית פועלים, 1978, כרך ב', עמ' 54).
  5. ^ אוכמני, תכנים וצורות (1978), שם; אשר א' ריבלין, מונחון לספרות, תל אביב: ספריית פועלים, תשל"ח 1978, עמ' 34.
  6. ^ 6.0 6.1 דב לנדאו, היסודות הריתמיים של השירה, ירושלים – תל אביב: שוקן, תש"ל, עמ' 195.
  7. ^ הלל ברזל, שירה ופואטיקה: מביאליק ועד שירת ההווה: מסות מחקר, תל אביב: יחדיו, תש"ן 1990, עמ' 357–358. לדעת ברזל, "ניתן לומר כי מרבית השירים, שכתב עמיחי בשנים 1944–1962, למרות השימוש העקיב בטראנספוזיציה, צלילם הוא אלגי, מינורי. אם חוזרים כיום לקריאת השירים האלה, לאחר שהוקהה עוקצה של ההפתעה שהיתה נחלת הקורא בשעתה, חשים ביתר שאת את איכותם המקוננת" (הלל ברזל, משוררים בגדולתם: מסות מחקר על משוררים עבריים, כרך א, תל אביב: יחדיו – אגודת הסופרים העברים בישראל (ספרית מקור), תשל"ט 1979, עמ' 356).
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 "גשם בשדה קרב", בתוך: דרור גרין (עורך), פיוט: דפשיר שבועי, 405 (מרץ 2015).
  9. ^ לשם השוואה ניגודית ראו למשל הבלדה "על הרי גלבוע" לשאול טשרניחובסקי (עַל הָרֵי גִּלְבֹּעַ, בפרויקט בן-יהודה).
  10. ^ חיים אהל, שער לשירה הצעירה: סגולות השירה הצעירה, תל אביב: ב. צ'ריקובר, תשל"ג, עמ' 21.
  11. ^ מטאפורה סמויה מורכבת "ממילה או מקבוצת מילים, שמשמעותן כבר איננה מילולית [כלומר, מילונית] בלא שמצוי לידן בן זוגן המילולי המעמיד אותן במקומן המיוחד" (יוסף אבן, מילון מונחי הסיפורת, ירושלים: אקדמון, תש"ם, עמ' 130–131).
  12. ^ "יש משוררי נוף מובהקים [...] שהנוף הוא חלק מהותי מאופיים הפייטני [...] נדמה לי, שאיני שייך לאלה, הרואים כך את הנוף. אולי זה מום אצלי? ייתכן, אך איני יכול להתאהב בנוף שאין בו בני-אדם, נוף בלי אסוציאציה על בן-אדם" (הלל ברזל, זיסי סתוי ובן עמי פיינגולד, "עם אברהם שלונסקי – בן השבעים", ידיעות אחרונות, 13 במרץ 1970; צוטט אצל יעקב בהט, "לסוגיית ה-ars poetica במשנתו של אברהם שלונסקי", מאזנים, לח, 5–6 (ניסן–אייר תשל"ד, אפריל–מאי 1974), עמ' 314, ב-JSTOR).
  13. ^ 13.0 13.1 אורציון ברתנא, ספרות ופילוסופיה – נקודות מפגש, ירושלים: כרמל, תשס"ח 2008, עמ' 258.
  14. ^ נעמי שני, עיון בשיר 'גשם בשדה קרב' מאת יהודה עמיחי, עלון למורה לספרות 16 (תשנ"ו), 94–98. הגשם משמש אפוא בשיר זה בשני רבדים. הרב-רבדיות של השפה השירית היא אחת הסגולות המאפיינות את לשון השירה בכללה.
  15. ^ 15.0 15.1 זאב ענר (עורך), המאה ועשרים במאה העשרים: מאה ועשרים אישים יהודים שהטביעו את חותמם בארץ ישראל במאה העשרים, אור יהודה: הד ארצי, תש"ס 1999.
  16. ^ 16.0 16.1 יעקב בסר, "לפי שעה", עתון 77: לספרות ולתרבות, 283 (2003), 2.
  17. ^ לסקירה ראו לדוגמה יוחאי אופנהיימר, "גלגוליו של דגם המת החי בשירת מלחמת העצמאות", סדן: מחקרים בספרות עברית, ה (תשס"ב), 416–442 (נדפס שוב כפרק ה' בספרו הזכות הגדולה לומר לא: שירה פוליטית בישראל, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ד 2003, עמ' 81–102); חנן חבר, "חי החי ומת המת", סימן קריאה 19 (מרץ 1986), 188–192 (וספרו פתאום מראה המלחמה: לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות הארבעים, בני ברק : הקיבוץ המאוחד, 2001). ראו גם מרים נייגר, 'ולא אמרתי חזון אחרית ימים' – על אסכטולוגיה בשירת יהודה עמיחי, מחקרי ירושלים בספרות עברית (תשע"ג 2013), 320 ואילך, והביבליוגרפיה המובאת שם.
  18. ^ חגי רוגני, מול הכפר שחרב: השירה העברית והסכסוך היהודי-ערבי 1929–1967, חיפה: פרדס, תשס"ו 2006 (באתר "טקסט").
  19. ^ חנן חבר, פתאום מראה המלחמה: לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות הארבעים, בני ברק : הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 37.
  20. ^ מרים נייגר, 'ולא אמרתי חזון אחרית ימים' – על אסכטולוגיה בשירת יהודה עמיחי, מחקרי ירושלים בספרות עברית (תשע"ג 2013), 321 ואילך.
  21. ^ 21.0 21.1 דן מירון, שמירת הכלים ותיקונם: חלקו השני של המאמר על "עכשיו ובימים אחרים" ליהודה עמיחי", מאזנים סב, ד (אב תשמ"ח, יולי 1988), עמ' 18 (נדפס שוב בספרו מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות, תל אביב וירושלים: כתר; האוניברסיטה הפתוחה, 1992). לעומת מירון, מרים נייגר סבורה כי עמיחי היה שותף בתחילת דרכו למגמה של התייחסות אל המתים כאל 'מתים-חיים', ולדעתה הוא לא נטש אותה אלא המשיך ממנה והלאה, בפתחו את התמה בדרכו.[20]
  22. ^ 22.0 22.1 שרגא אבנרי, שירתנו הצעירה במבחן הנושא, מאזנים לא, ה–ו (קפא–קפב) (ניסן–אייר תשי"ט / אפריל–מאי 1959), 422.
  23. ^ "וזה", לדבריו, "מה שמצויר באורח לאקוני – ולכן נוקב יותר – בשיר" (צבי לוז, היסוד הפילוסופי בשירה העברית; ערכה והביאה לדפוס: לאה שניר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד (ספריית הילל בן חיים), 2001, עמ' 169).
  24. ^ נורית בוכוויץ, רשות מעבר: חילופי נורמות, מאיר ויזלטיר ושירת שנות השישים; הביאה לדפוס: לאה שניר, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשס"ח 2008, עמ' 59.
  25. ^ אברהם בלאט, בנתיב סופרים, תל אביב: המנורה, תשכ"ז, עמ' 142.
  26. ^ Leon I. Yudkin, Escape Into Siege A Survey Of Israeli Literature Today, London; Boston: Routledge & Kegan Paul, 1974, p. 144.
  27. ^ Leon I. Yudkin, “Fate and Faith in Amihai's Poetry,” Jewish Affairs 31 (1976), 43.
  28. ^ כתבי ynet, בדרך העפר, בשירה של צווארון כחול, באתר ynet, 22 בספטמבר 2000.
  29. ^ לשאלתו של בסר: "שירך 'גשם בשדה הקרב' ושירו של חיים גורי 'הנה מוטלות גופותינו' מתיַחסים לתקופת מלחמת השחרור. שני השירים דנים בסיטואציה זהה. יחד עם זאת הם שונים; אבל הניגוד הבולט ביותר הוא בתפיסת המוות – האם מוכן אתה לפתח יותר את ההבחנה הזאת, והאם אתה שותף לה בכלל?" השיב עמיחי:
    גורי ואני היינו אפילו בגדוד אחד. יוצא, איפוא, מכך, שאותן החוויות, שהכתיבו את השיר הזה, נוגעות לשנינו גם יחד. אבל נדמה לי, שראיית הדברים אצלי היא מפוכחת יותר. בשיר שלי יש מעין תחושת ההומור, אם אתה רוצה. הגדרת נכון את העיקר החוצה בין שני השירים והוא – תפיסת המוות. אני בהחלט חושב, שיש להסתפק בעובדה, ששני אנשים מגיבים על תופעה אחת בדרכים שונות, כמו שני גברים האוהבים אשה אחת – אוהבים אותה מסיבות שונות, רואים בה מקורות יופי שונים. גורי ואני גזורים אחרת, אנחנו שונים מאוד. לכן אין כאן שום דבר יוצא דופן, ולמען האמת אין לי מה להוסיף זולת העובדה, ששיר זה נכתב כמעט בתקופה אחת עם שירו של גורי. ובכל זאת הוא כפי שהוא.
    ("יהודה עמיחי", בתוך: יעקב בסר (ערך את הראיונות), שיח משוררים: על עצמם ועל כתיבתם, תל אביב: עקד, תשל"א 1971, עמ' 51).
  30. ^ ובמילותיה של המחנכת נילי לוי: עמיחי מבטא בשירו במילים פשוטות "את העובדה המצמררת שבשדה הקרב ההבדל בין 'רעי החיים' ובין המתים הוא דק כשמיכה" (נילי לוי, מילות פרידה, מפמ"ר ספרות, משרד החינוך והתרבות, באתר סנונית). לדברי דן מירון, "בלאקוניות המתכחשת, לכאורה, לכל פאתוס, מסומן כאן ההבדל בין החיים למתים כהבדל שבין מי שמגונן על עצמו בעטיפה למי שכבר אינו מודע לצורך בהגנה כזאת" (דן מירון, שמירת הכלים ותיקונם: חלקו השני של המאמר על "עכשיו ובימים אחרים" ליהודה עמיחי", מאזנים סב, ד (אב תשמ"ח, יולי 1988), עמ' 14).
  31. ^ 31.0 31.1 דן מירון, שמירת הכלים ותיקונם: חלקו השני של המאמר על "עכשיו ובימים אחרים" ליהודה עמיחי", מאזנים סב, ד (אב תשמ"ח, יולי 1988), עמ' 13.
  32. ^ דן מירון, שמירת הכלים ותיקונם: חלקו השני של המאמר על "עכשיו ובימים אחרים" ליהודה עמיחי", מאזנים סב, ד (אב תשמ"ח, יולי 1988), עמ' 14 (וראו גם עמ' 16).
  33. ^ רחל ויסברוד, בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש"ח לתש"ך, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ב 2002, עמ' 340, בגוגל ספרים.
  34. ^ אורי משגבהגשם ממשיך לרדת: על הדמיון המפתיע בין משפט מתוך "במערב אין כל חדש" לשיר אחד של עמיחי, באתר הארץ, 30 בינואר 2007; "אריך מריה רמרק: הגשם יורד", בתוך: דרור גרין (עורך), פיוט: דפשיר שבועי, 433 (ספטמבר 2015).
  35. ^ אריך מריה רמרק, במערב אין כל חדש; מגרמנית: צבי ארד, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ב 1982, עמ' 52.
  36. ^ נתן זך, שירי יהודה עמיחי, על המשמר, טור 4, 29 ביולי 1955 נדפס שוב בתוך: יהודית צוויק (עורכת), יהודה עמיחי: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 68.
  37. ^ 37.0 37.1 משה דור, חסד של שירה, מעריב, טור 3, 31 במאי 1963.
  38. ^ משה דור, קובץ חדש לשירי מלחמה ושלום, מעריב, טור 3, 29 בדצמבר 1967.
  39. ^ ב"י מיכלי, פרי הארץ: הוויות ויוצרים בספרותנו הצעירה, תל אביב: אגודת הסופרים ליד הוצאת מסדה ('ספרית מקור'), 1966, עמ' 121.
  40. ^ "ארץ אבותי נואשת-מים": סבינה מסג משוחחת עם המשורר אריה סיון, מאזנים עו, 2/‏6 (טבת תשס"ג, דצמבר 2002), 56.
  41. ^ אריה סיוןאפילו כשמעירים מן השינה, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2001.
  42. ^ 42.0 42.1 צבי עצמון, "קוראים אחריו", עתון 77 248 (2000), 22.
  43. ^ ומוסיף: "אקטואליות לצערנו גם היום" (עמיחי חסון, הנה מוטלות גופותינו: על שירה בזמן לחימה, בית אבי חי, 28 ביולי 2014; המאמר התפרסם גם בעיתון "הארץ").
  44. ^ יאיר מזור, "על הקנקן, על מה שבתוך הקנקן, ועל מה שביניהם: פשטות כמורכבות ומורכבות כפשטות בשירת זך ועמיחי", אפריון 56 (1999), 47–48.
  45. ^ Arieh Sachs, “Rain Falls on the Faces of My Friends,” Judaism (New York) 14,4 (Fall 1965), p. 408; Yehuda Amichai, “Rain on a Battlefield,” in: Yehuda Amichai, Selected Poems; translated by Assia Gutmann, London: Cape Goliard, 1968 (reprinted in: The Early Books of Yehuda Amichai, Riverdale-on-Hudson: Sheep Meadow Press, 1988, p. 132); “Rain on the Battlefield”; tr. Arthur C. Jacobs, in: Jacob Sonntag (ed.), New Writing from Israel 1976: Stories, Poems, Essays, London: Corgi, 1976, p. 157 (reprinted in: A.C. Jacobs, Collected Poems and Selected Translations; edited by John Rety and Anthony Rudolf, London: Menard Press, 1996, p. 162); Yehuda Amichai, “Rain on the Battlefield”; tr. Alan Sillitoe, in: Moshe Dor and Natan Zach, The Burning Bush: Poems from Modern Israel, London: W.H. Allen, 1977. p. 55; Yehudah Amichai, “Rain on the Battlefield,” in: No Rattling of Sabers: An Anthology of Israeli War Poetry; translation and introduction by Esther Raizen, Austin: Center for Middle Eastern Studies, University of Texas at Austin (Modern Middle East Literatures in Translation Serie), 1995, p. 38 (on Google Books); Yehuda Amichai, “Rain on the battlefield”; tr. Yair Mazor, in: Yair Mazor, Pain, Pining & Pine Trees: Contemporary Hebrew Poetry, Tel Aviv: Papyrus Pub. House; Milwaukee: Center for the Jewish studies, the University of Wisconsin-Milwaukee, 2000, p. 239; “Rain Falls on the Faces of My Friends”; tr. Robert Alter, in: The Poetry of Yehuda Amichai; ed. Robert Alter, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2015 (on Google Books).
  46. ^ ראו: Essi Lapon-Kandelshein (bibliographer), Nava Duchovni (project editor), To Commemorate the 70th Birthday of Yehuda Amichai: A Bibliography of His Work in Translation, Ramat Gan: Institute for the Translation of Hebrew Literature, 1994.
  47. ^ שלמה גרוניך וקצת אחרת, גשם בשדה קרב, כל שיר (נתן יונתן מארח את יהודה עמיחי), הטלוויזיה החינוכית הישראלית, שנות ה-70.
  48. ^ 'גשם בשדה קרב'; המילים: יהודה עמיחי, המוסיקה: שאול גולדווסר, בתוך: ארכיון יהודה עמיחי, האוסף הכללי, ספריית ביינקי לספרים נדירים וכתבי יד, אוניברסיטת ייל.
  49. ^ אשר ביטנסקי – אבא: האוסף (NMC,‏ 1998), באתר סטריאו ומונו.
  50. ^ מזל קאופמן, ‏קסדת החייל כחולצת נסוס, מאזנים, עז, ג (טבת תשס"ד, דצמבר 2003), עמ' 11, באתר JSTOR (גרסת html באתר מפמ"ר ספרות, משרד החינוך). ראו גם ליאור שטרנברג, "על בְּנֵי עמי אני בוכה אשר אין בהם לב לבכות", מקום לשירה.
  51. ^ רמי דיצני, "שתן בשדה רקב", על המשמר, כ"ז באלול תשנ"א, 6 בספטמבר 1991, עמ' 21; נדפס שוב בתוך: רמי דיצני, ארץ זבה: שירים 1982–2000, תל אביב: משכל ('שירה בפרוזה'), 2003, עמ' 21.
  52. ^ צבי עצמון, "שמיכת שיר, מצבה מחוקה", אפס שתיים: כתב-עת לספרות, 1 (1992), עמ' 156; צבי עצמון, "שמיכת שיר, מצבה מחוקה", על המשמר, 6 במאי 1992, עמ' 22.
  53. ^ רבקה טניה הדר, "[גשם דקיק]", משיב הרוח 12 (חורף תשס"ג 2002–2003), 123–124.
  54. ^ אריה סיון, "[ימים חמים]", חוזר חלילה, תל אביב: קשב לשירה, תשס"ד 2004, עמ' 12.
  55. ^ רפי וייכרט, "שלמותם של קיטועים", בתוך: אריה סיון, קיטועים, תל אביב: קשב לשירה, תשס"ז 2007, עמ' 49.
  56. ^ שור ענתבי, לילאדם: מחברת שירים: י"ד שירים פ"נ, ירושלים: צור אות, תשס"ד 2004, עמ' 6 (דינה קטן בן-ציון, ‏לא ינום ולא יישן מול חברון, מאזנים, עט, 4/5 (תשרי–חשוון תשס"ו, אוקטובר–נובמבר 2005), 36, באתר JSTOR).
  57. ^ סיגל נאור פרלמן, קול השירה היוצאת נגד הרוע, באתר הארץ, 3 במאי 2007. השיר התפרסם בספר שיריו של לאור יעמֹד בני: שירים 2005–2007, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007.
  58. ^ מעין הראל, העולם נוטה על צדו, מחשב להישבר, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2011. השיר התפרסם בספר שיריו של וסרמן ואין העולם מקומו, תל אביב: עם עובד ('שירה'), תשע"א 2011.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg