גשר ריו-ניטרוי
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
girder bridge, גשר, גשר אגרה  |
| שימוש | מכוניות |
| מיקום | בין ריו דה ז'ניירו וניטרוי |
| מדינה |
 ברזיל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1969 |
| תאריך פתיחה רשמי |
4 במרץ 1974 |
| חומרי בנייה | בטון מזוין |
| עלות | 298 מיליון דולר[1] |
| אדריכל | A.A. Noronha |
| מידות | |
| אורך | 13,290 מטר |
| גובה | 72 מטר |
| מידע טכני | |
| מִפְתָּח מרבי |
300 מ' |
| קואורדינטות | 22°52′16.37″S 43°9′12.26″W / 22.8712139°S 43.1534056°W |
 תוואי הגשר | |
  | |
גשר ריו-ניטרוי (בפורטוגזית Ponte Rio-Niterói) הוא גשר הנמצא במפרץ גואנברה ומחבר בין הערים ריו דה ז'ניירו וניטרוי שבברזיל. באופן רשמי הוא נקרא גשר הנשיא קוסטה אה סילבה (Ponte Presidente Costa e Silva), על שמו של הנשיא ארטור דה קוסטה אה סילבה שאישר את בנייתו.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-23 באוגוסט 1968 החל פרויקט הבנייה את דרכו במעמד אליזבת השנייה מלכת הממלכה המאוחדת והנסיך פיליפ דוכס אדינבורו לצד מריו אנדראזה, שר התחבורה של ברזיל. בניית הגשר מומנה בעזרת הלוואת מבנקים אנגליים וממשלת ברזיל. העבודות הבנייה החלו ב-1969 ונמשכו עד 1974. אורכו 13.29 קילומטר, מתוכם 8.836 קילומטר על פני המים. רוחבו של הגשר 26.60 מטר. הגובה המרבי של המקטע המרכזי הוא 72 מטר מעל פני הים. שני נתיבי נסיעה של 12.20 מטר כל אחד, ובכל אחד מהם שלושה מסלולים.
עם חנוכתו היה הגשר השני באורכו בעולם והארוך ביותר ללא שימוש במגדלים. תכנון באמצעות מגדלים לא התאפשר מאחר שהוא ממוקם בנתיב הטיסה של נמל תעופה סנטוש דומונט, ומגדלים על פני הגשר היו חוסמים את נתיבי הגישה אל שדה התעופה.
עם סיום העבודות עמד צפי מעבר כלי הרכב היומי על 9,202 מכוניות, 4,868 משאיות, 1,795 אוטובוסים ובסך הכול 15,865 כלי רכב. כיום עוברים בממוצע יותר מ-230,000 כלי רכב על הגשר. מאז שנת 1995 נוהל הגשר בידי חברה פרטית. הגשר הוא חלק מהכביש הארצי BR-101.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר המציג צילום תנועת מכוניות על הגשר
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
