ג'ובאני ריקורדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ובאני ריקורדי, מייסד בית ההוצאה קאזה ריקורדי

ג'ובאני ריקורדיאיטלקית: Giovanni Ricordi1785 במילאנו - 15 במרץ 1853 במילאנו) היה כנר איטלקי ומייסד בית ההוצאה לאור למוזיקה קלאסית, קאזה ריקורדי. המוזיקולוג פיליפ גוסט מתאר אותו כ"גאון וכוח מניע חיובי בתולדות האופרה האיטלקית.

ג'ובאני ריקורדי, בנם של ג'אנבאטיסטה ריקורדי, נופח זכוכית ואנג'ולה דה מדיצ'י, החל ללמוד נגינה בכינור בגיל צעיר ולמשך זמן קצר כיהן כקונצרטמייסטר ומנצח של תיאטרון בובות קטן בשם "פיאנדו". בשנת 1803 יצר "קופיסטריה" במילאנו, שם עבד כמעתיק מוזיקה וכסוחר בתווי מוזיקה ובכלי נגינה עם תאטרו קארקאנו, שנפתח באותה שנה, ועם תאטרו לנטאסיו. ב-1807 למד בלייפציג בהוצאת ברייטקופף והרטל והשתלם בטכניקות חריתה והדפסה. עם שובו למילאנו, ייסד בתחילת שנת 1808 בית הוצאה משלו, תחילה עם שותף, שנשר מן העסק כבר באמצע אותה שנה.

קריירת הוצאה לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור הראשון לקיומו, החל בית ההוצאה את דרכו בהפקת כ-30 פרסומים מדי שנה, אבל בעשור השני שלו גדל המספר ל-300 לאחר 1814, כשג'ובאני הבטיח המשכיות לחוזים, בהם חוזה מאותה שנה, שהתיר לו להוציא לאור כל מוזיקה שתבוצע בבית האופרה לה סקאלה, חוזה שבו זכה הודות לעבודתו כלחשן וכמעתיק בלעדי. כאשר החל לצבור מלאי של כתבי יד מתיאטראות קיימים וממעתיקים, הוסיף בחוזים שלו סעיף, שהתיר לבית ההוצאה, עם סיום פרק הופעות של אופרה, לרכוש את הזכויות להצגות נוספות של האופרה במקומות אחרים. כתוצאה מכך, הרכיב קטלוג נכבד של מוזיקה, שהיה לבסיס לחברת ריקורדי.

באמצעות הרכישה ההדרגתית של הזכויות לשליטה בארכיוני לה סקאלה, כולל אופרות שיופקו בהמשך, הצליח ריקורדי לעקוף את ההגבלות על פרסום פרטיטורות מלאות ולהיות - כדברי גוסט - "לא עובד שכיר אלא יזם פרטי, שתיאטראות שוכרים ממנו חומרים". בניגוד לכך, רבים ממתחריו של ריקורדי הפיקו "כתבי-יד מפוברקים, טלאי על טלאי", שלא התבססו בשום צורה על חתימת ידם של המלחינים.

במהלך שנות ה-40' של המאה ה-19 גדל קאזה ריקורדי לבית הוצאת המוזיקה הגדול ביותר בדרום אירופה וב-1842 יצרה החברה כתב עת מוזיקלי בשם "גאזטה מוזיקאלה די מילאנו". ב-1847 אסר ורדי בחוזה, שחתם עם ריקורדי, המו"ל הקבוע שלו, על כל שינוי לאופרות שלו בביצוען על הבמה, כולל קיצורים או שינויים בגובה הצליל, וכן כל שינוי בתזמור, שעליו הודיע כי יגבה קנס של 1,000 פרנק מכל בית אופרה שהוא.[1]

נוהלי העבודה שאימץ לו ריקורדי שינו מן הקצה אל הקצה את שוק הוצאת המוזיקה, בהבטיחם למלחינים תמלוגים לא רק במועד אספקת היצירה, אלא גם על הפקות נוספות שיעלו לביצוע בכל מקום ובכל זמן בעתיד. בשנת 1852 רכש את כל כתבי היד שהיו שייכים לתאטרו אלה סקאלה, והחל להפיץ עותקים בכתב יד להשכרה, שיצרו, לצד מכירת הרדוקציות לסולנים ופסנתר, עוד רמת דרישה.

נוסף לכך, הודות לשימוש שעשה ריקורדי בטכניקות חדשות כגון ליתוגרפיה והדפסת אינטאליו, יכול היה להפחית עלויות ולהגדיל את תפוקת הדפוס. עם הזמן, הוציאה החברה פרטיטורות ווקאליות ובהמשך פרטיטורות מלאות.

ג'ובאני ריקורדי היה אביו של טיטו ריקורדי, שהמשיך את דרכו בניהול בית ההוצאה, וסבו של ג'וליו ריקורדי, שהרחיב את קשריו עם ג'וזפה ורדי ועמד בקשר הדוק עם מלחינים איטלקים צעירים בני זמנו.

ריקורדי התיידד עם רבים ממלחיני האופרה האיטלקים החשובים בתקופתו, בהם רוסיני, בליני, דוניצטי וורדי, שאת יצירותיו הוציא לאור. ורדי הרבה להתייעץ עם ריקורדי בנושאים הקשורים לאופרות שלו. ריקורדי הוא שיעץ לו וללבריתן טמיסטוקלה סולרה להתרחק ככל האפשר מן המקור של שילר ל"ג'ובאנה ד'ארקו", כדי להימנע מתביעה משפטית על פגיעה בזכויות יוצרים, ואכן הלברית של סולרה עושה שימוש רק בפרט אחד ויחיד מן המקור של שילר.[2] ג'ובאני ריקורדי ניסה לשכנע את ורדי להכניס שינויים ב"סימון בוקאנגרה" שלו, כדי להקל על הקהל לקבלה, אך נסיבות חייו של ורדי בשנים ההן גרמו לכך, שהשינויים נדחו עד 1880, אז הודיע לנכדו וממשיך דרכו של ג'ובאני, ג'וליו ריקורדי, על החלטתו לעבד חלקים מן האופרה.[3] חקר התכתובת בין ריקורדי לוורדי תורם להבנת פעילותו של ורדי במלואה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ובאני ריקורדי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", עמ' 22-23
  2. ^ הירשברג, עמ' 95
  3. ^ הירשברג, עמ' 291