ג'ון לוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
ג'ון לוק
John Locke
ג'ון לוק
ג'ון לוק
לידה 29 באוגוסט 1632
וורינגטון (אנ'), ממלכת אנגליה
פטירה 28 באוקטובר 1704 (בגיל 72)
היי לייבר (אנ'), ממלכת אנגליה
מקום לימודים כרייסט צ'רץ', בית הספר וסטמינסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת אוקספורד, אנתוני אשלי קופר, הרוזן הראשון משאפטברי, קיילב בנקס עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אמפיריציזם, פוריטניות
תחומי עניין מטאפיזיקה
פילוסופיה של המוסר
תורת ההכרה
פילוסופיה פוליטית
חינוך
הושפע מ אפלטון
אריסטו
תומאס אקווינס
רנה דקארט
תומאס הובס
השפיע על דייוויד יום
ז'אן-ז'אק רוסו
עמנואל קאנט
תומאס ג'פרסון
תומאס פיין
דמאריס מאשם
שרל דה מונטסקייה
מדינה ממלכת אנגליהממלכת אנגליה  ממלכת אנגליה
יצירות ידועות מסה על שכל האדם, שתי מסכתות על הממשל המדיני, איגרת על הסובלנות, מחשבות אחדות אודות החינוך, Of the Conduct of the Understanding עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה עמית החברה המלכותית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'ון לוֹקאנגלית: John Locke;‏ 29 באוגוסט 163228 באוקטובר 1704) היה פילוסוף ורופא אנגלי. כפילוסוף של תורת ההכרה הייתה לספרו של לוק, "מסה על שכל האדם", השפעה מכרעת על התפתחות האמפיריציזם. כהוגה פוליטי, לכתביו של לוק, שהמרכזיים ביניהם הם "שתי מסכתות על ממשל מדיני" והאיגרת על הסובלנות, הייתה השפעה רבה על התפתחות המחשבה המדינית באירופה ובארצות הברית. לוק נחשב לאחד מאבות הליברליזם, וכדמות מרכזית בתנועת ההשכלה. תורתו הדגישה את מרכזיות זכויות וחירויות הפרט, את חשיבות ההסכמה כבסיס ללגיטימציה של המדינה, את הבסיס המוסרי להגנה על הפרט וקניינו מפני המדינה, את הבסיס להצדקה של מרד כנגד הריבון, ואת חשיבותה של הסובלנות בענייני דת ומצפון. בנוסף לנושאים אלה, עסק גם בפילוסופיה של החינוך, בנושאים כלכליים, ובעניינים הקשורים לשלטון הקולוניאלי בצפון אמריקה, כולל השתתפות בכתיבת חוקה לפרובינציית קרוליינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוק נולד ב-29 באוגוסט 1632 בעיירה רינגטון (Wrington) שבמחוז סאמרסט באנגליה. הוריו היו נוצרים פוריטניים בעלי אמצעים צנועים. לאביו, ג'ון לוק האב, היו מספר נכסים בפנספורד – הכפר בו לוק גדל – והוא עסק גם בעריכת דין. בהיותו בן עשר, בשנת 1642, פרצה מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה. האקלים הפוליטי באנגליה נותר רווי במתחים בין מוסד המלוכה לבין הפרלמנט לאורך כל חייו של לוק.

אביו של לוק לחם באחד מהצבאות תומכי הפרלמנט בפיקודו של הקולונל אלכסנדר פופהאם. ב-1643 צבאו של פופהאם הובס ופוזר, וב-1645, לאחר התבוסה של צ'ארלס הראשון לאוליבר קרומוול בקרב נייזבי, פופהאם הפך לחבר בבית הנבחרים האנגלי. לקשר בין לוק האב לבין פופהאם הייתה השפעה מכרעת על חייו של לוק, שכן בזכות המלצתו של האחרון לוק התקבל ללימודים בבית הספר וסטמינסטר, שנחשב בזמנו לטוב שבבתי הספר באנגליה. בווסטמינסטר לוק למד יוונית, לטינית, ועברית. ב-1652, שלוש שנים לאחר שצ'ארלס הראשון הוצא להורג ואנגליה הפכה לרפובליקה, לוק נבחר למלגה באוניברסיטת אוקספורד, שם הוא סיים תואר ראשון (.B.A) ב-1655. שנתיים לאחר שסיים תואר שני (.M.A) ב-1658, אנגליה חזרה להיות מונרכיה תחת מלכותו של צ'ארלס השני.

לוק המשיך לגור ולעבוד באוקספורד עד 1667. בין השאר הוא לימד יוונית, רטוריקה, ופילוסופיה של המוסר. עם סיום לימודיו לתואר השני הוא החל לגלות עניין ברפואה. כחלק מתחום לימוד זה, לוק למד פילוסופיה של הטבע, קרא את כתביו המכניסטים של רוברט בויל, וחקר את כתביו של רנה דקארט.

בין השנים 16601662 לוק התנסה לראשונה בכתיבה פוליטית, כאשר כתב את "שני חיבורים על הממשל" (Two Tracts of Government). בחיבורים אלה, שפורסמו יותר מ-300 שנה מאוחר יותר, בשנת 1967, לוק הביע עמדות שונות מאד, ולעיתים אף הפוכות, מאלה שהגה וכתב מאוחר יותר. לאחר מלחמת האזרחים, נראה כי החשש העיקרי של לוק היה מפני האפשרות של אנארכיה המונעת מפנאטיות דתית. בהתאם, לוק טען בזכותו של משטר מלוכני חזק, וקבע כי אין לגלות סובלנות כלפי זרמים דתיים שאינם עומדים בקנה אחד עם הדת השלטת. בעוד שלוק עתיד היה לסתור את העמדות האלה בשתי המסכתות על ממשל מדיני ובאיגרת על הסובלנות, הן הפכו למציאות הקיימת באנגליה עם "חוק האחידות" של 1662, אשר אסר על פולחן דתי שאינו אנגליקני.[1]

בשנים 16631664 לוק כתב את החיבור "מסות על משפט הטבע" (Essays on Law of Nature) שפורסם לראשונה בשנת 1954 ואשר היווה ניסיון ראשון לכתיבה על אפיסטמולוגיה ומוסר. בין השאר, לוק ניסה להראות בחיבור שניתן להסיק ידע לגבי משפט הטבע מניסיון יומיומי, טענה שלוק אימץ ושכלל לאחר מכן ב"מסה על שכל האדם".[2]

בנובמבר 1665 לוק ויתר על משרת ההוראה שלו באוקספורד והיה למזכיר השגרירות לנסיך הבוחר מברנדנבורג בקלווה (Kleve). לוק חזר מהשליחות ב-1666. ייתכן שהחיים בקלווה בחברת אנשים עם אמונות דתיות שונות סייעו לשינוי שחל בעמדתו לגבי סובלנות דתית.[3][4][5]

ב-1667 לוק התמנה כעוזר לאנת'וני אשלי-קופר שבאותו הזמן היה לורד ועתיד היה להפוך לרוזן שאפטסברי הראשון. ב-1668 אשלי-קופר חלה במחלת כבד קשה ולוק, שקיבל רישיון לרפואה ב-1666, המליץ על ניתוח לניקוז המורסות שנוצרו בגופו. לוק פיקח על (אך לא ביצע את) הניתוח, שבמהלכו הוכנס צינור לגופו של החולה על מנת לנקז את המורסות, ולאחר מכן הצינור הושאר בגוף והותקן ברז מנחושת למקרה שיהיה צורך בניקוז נוסף.[6] הניתוח הצליח וכמעט שאין ספק שהוא הציל את חייו של אשלי-קופר. לאחר הניתוח אשלי-קופר ראה את עצמו כמי שחייב את חייו ללוק, עובדה ששינתה את מסלול חייו של לוק.[7] מעט אחרי הניתוח ב-1668 לוק, שעתה שהה עם פטרונו בלונדון, נבחר לחבר בחברה המלכותית. באותה תקופה (ככל הנראה 1667) לוק כתב גם את האיגרת על הסובלנות ואשר מצביע על שינוי דרמטי בעמדותיו של לוק לגבי סובלנות דתית.

אחד מתפקידיו העיקריים של לוק כעוזר של אשלי-קופר היה הפיקוח על ניהול ענייניו של האחרון בקולוניות באמריקה. ב-1668 לוק מונה למזכיר של שמונת הבעלים-הלורדים (Lord Proprietors) של הפרובינציה של קרוליינה, ובמסגרת התפקיד הזה הוא סייע בניסוח החוקה היסודית הראשונה של קרוליינה (Fundamental Constitutions of Carolina).[8] על אף שלוק לא כתב את החוקה כולה, קיימות טיוטות המצביעות על תיקונים ושינויים בכתב ידו. מבין התרומות של לוק לחוקה המעניינות ביותר הן אלה הקשורות לעבדות של אפרו-אמריקאים בקרוליינה. בין השאר, לוק לקח עמדה נגד אלו המתנגדים להטבלה של עבדים לנצרות והכריע לטובת התומכים בה. עם זאת, הוא קבע כי לענייני דת לא צריכה להיות השפעה על עניינים אזרחיים ולכן ההטבלה אינה משנה את מעמדו של העבד.[9] "אף עבד," קובע סעיף 107 לחוקה, "לא יהיה פטור מהשליטה האזרחית שיש לבעליו עליו". כמו כן, סעיף 110 לחוקה קובע כי "לכל אדם חופשי בקרוליינה יהיו כוח וסמכות אבסולוטיים על עבדיו הכושים (Negro), תהיה דעתו או דתו אשר תהיה". בנוסף לחוקה, לוק היה אחראי על נושאים רבים הקשורים בניהול הקולוניות ואין ספק כי הוא היה מודע למצב העבדים שם. לוק השקיע בקולוניות בעצמו, וב-1671 הוא השקיע, יחד עם הלורד אשלי-קופר ב"חברה האפריקנית המלכותית" שעסקה בהובלה וסחר של עבדים בין אפריקה ואמריקה. ב-1672 לוק הפך למזכיר של "המועצה למסחר ולמטעים זרים" (Council of Trade and Foreign Plantations) – גוף מחקר שהמלך צ'ארלס השני הקים ואשר אשלי-קופר (כעת הרוזן שאפטסברי הראשון) היה נשיאו. כמזכיר של המועצה, לוק הפך לאחד מהמומחים בעלי הידע הרב ביותר לגבי הקולוניות באמריקה ולגבי הסחר ותנאי המחיה של העבדים האפריקאים.[10] הפרק בחייו של לוק הנוגע למסחר עבדים ותנאי העבדות בצפון אמריקה מעניין במיוחד לנוכח העמדות הברורות שהוא הביע כנגד עבדות במסה הפוליטית הידועה ביותר שלו, "שתי מסכתות על ממשל מדיני".

בשנת 1671 החל לוק לעבוד על ה"מסה על שכל האדם". אולם לפני שיכול היה להשלימה מספר אירועים פוליטיים השפיעו על מהלך חייו. ב-1673 המיר אחיו של צ'ארלס השני, יורש העצר ג'יימס הדוכס מיורק, את דתו לקתוליות. במקביל, החל הרוזן שאפטסברי להוביל את האופוזיציה לבית המלוכה ולדרוש כינוסים תכופים של הפרלמנט. על רקע המתיחות הזו לוק החליט לעבור להתגורר בצרפת, בהתחלה במונפלייה (עד פברואר 1677), ולאחר מכן בפריז, שם הוא המשיך לעבוד על המסה.

כאשר לוק חזר לאנגליה ב-1679, הייתה הממלכה בפתחו של המשבר שכונה "משבר ההחרגה" או "פולמוס השלילה" (Exclusion crisis), במהלכו ניסו חברי המפלגה הוויגית למנוע מיורש העצר הקתולי להפוך למלך. בין השנים 1678 ל-1681 הופצו שמועות (שקריות) בדבר המזימה האפיפיורית ועשרות קתולים הוצאו להורג. ב-1681 סייע לוק לרוזן שאפטסברי בעת כינוסו של פרלמנט אוקספורד. פרלמנט זה היה האחרון שכינס צ'ארלס השני ולאחריו החלה התנגדות חריפה של המפלגה הטורית ושל המלוכנים. שאפטסברי הואשם בבגידה ושוחרר כעבור מספר חודשים בפקודה של חבר מושבעים גדול שמרבית חבריו היו וויגים. ב-1682, כאשר המלך חלה, החל שאפטסברי לתכנן מרד כנגד יורש העצר. לא ברור האם לוק היה שותף לתכנונים אלה, אולם הם בכל מקרה לא יצאו לפועל. שאפטסברי ברח להולנד באותה שנה, וזאת מתוך חשש שהטורים ישתלטו על חבר המושבעים הגדול בלונדון ויאשימו אותו שוב בבגידה. שאפטסברי מת בהולנד ולוק נכח בהלוויתו בדורסט, אנגליה.

דיוקן של ג'ון לוק מאת גודפרי קנלר.

על אף שהזמן המדויק שבו החל לוק לכתוב את "שתי המסכתות על הממשל המדיני", והסדר בו הוא כתב אותן, אינו מוסכם על החוקרים, סביר כי הן נכתבו על רקע המשבר בין השנים 1679 ל-1683. שתי המסכתות הופיעו בדפוס (בעילום שם) בשנת 1689 ועל כריכת החיבור הופיעה שנת ההוצאה 1690. במשך שנים רבות פרטים אלה הביאו לטענה שלוק כתב את המסכתות ככתב הגנה על המהפכה המהוללת. אכן, החיבור פורסם לאחר המהפכה של 1688, קרוב לוודאי שלוק עצמו ראה את החיבור כמביע תמיכה במהפכה, ואף ערך בו מספר עדכונים על מנת לחדד את תמיכתו.[11] אולם, מרבית החוקרים כיום מסכימים שהחיבור לא נכתב במקור כהצדקה למהפכה, שכן לוק החל לכתוב את שתי המסתכות הרבה לפני המהפכה המהוללת. ב-1960 ההיסטוריון פיטר לאסלט (Peter Laslett) טען כי העדויות ההיסטוריות מורות על כך שלוק החל לכתוב המסכת השנייה בזמן משבר ההחרגה החל מ-1679 והוסיף לה את המסכת הראשונה בתחילת 1680.[12] אחרים חולקים על הטענה שהמסכת הראשונה נכתבה אחרי המסכת השנייה, ומתארכים את זמן כתיבתה של המסכת השנייה בתחילת שנות השמונים.[13]

בשנת 1683 התגלתה מזימת בית ריי (Rye House Plot) שמטרתה הייתה להתנקש בחייו של צ'ארלס השני ושל יורש העצר. מרבית החוקרים מקבלים את הטענה שלוק היה שותף פעיל במזימת ההתנקשות, אולם יש גם חוקרים שחולקים על כך.[14] בכל מקרה, התגלות המזימה הביאה להוצאתם להורג של מספר אנשים, ביניהם חברו של לוק אלגרנון סידני והלורד ויליאם ראסל. לוק שחשש לחייו יצא לגלות בהולנד, ממנה חזר בשנת 1689.

ב-1688 התרחשה המהפכה המהוללת, המלך ג'יימס השני ברח לצרפת, והמלך ויליאם השלישי מאוראנז' ואשתו המלכה מרי השנייה עלו לשלטון באנגליה. בעקבות האירועים לוק חזר לאנגליה בפברואר 1689. עם הגיעו הוצעה לו משרת שגריר לנסיך הבוחר מברנדנבורג והוא סירב. באותה שנה לוק נפגש עם אייזק ניוטון איתו הוא נשאר בקשרי ידידות. עוד באותה שנה לוק פרסם את שלושת החיבורים המרכזיים שלו – מסה על השכל האנושי (הוא ערך שלוש מהדורות מתוקנות, שהאחרונה מביניהן יצאה לאור ב-1700), שתי מסכתות על ממשל מדיני, והאיגרת על הסובלנות. מבין שלושת החיבורים רק המסה על השכל האנושי לא התפרסמה בעילום שם, והיא זו שהקנתה לו עוד בימי חייו מוניטין של פילוסוף דגול. לפי פיטר לאסלט המסה הפכה את לוק "למוסד לאומי ולמשפיע בינלאומי".[15] מנגד, חשיבותן של שתי המסכתות, ובעיקר של המסכת השנייה, עלתה רק לאחר מותו. התגובה הרצינית הראשונה לחיבור זה התפרסמה רק בשנת 1703. האיגרת על הסובלנות עוררה הדים רבים וביקורות. לוק פרסם תגובות לביקורת: מכתב שני אודות סובלנות ב-1690, מכתב שלישי אודות הסובלנות ב-1692, ותחילתו של מכתב רביעי אודות סובלנות ב-1704. בנוסף, לוק פרסם את מחשבות אחדות אודות החינוך בשנת 1693, את "התבוניות של הנצרות" (The Reasonableness of Christianity) בשנת 1695, ואת "הוכחה שנייה אודות התבוניות של הנצרות" בשנת 1697. באותה שנה הוא חיבר גם דין וחשבון אודות הממשל בווירג'יניה ותגובות נוספות בנושא סובלנות. לוק פרסם גם חיבורים שונים אודות כסף ודת.

לוק נפטר ב-28 באוקטובר 1704 מסיבוכי נשימה הקשורים באסתמה. הוא נקבר בכפר היי לייבר באסקס, שם התגורר בשנים האחרונות לחייו.

תורת ההכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכריכה המקורית של המסה על השכל האנושי מ-1690.

חיבורו החשוב של לוק "מסה על שכל האדם" (An Essay Concerning Human Understanding) התפרסם לראשונה בשנת 1689. הוא ערך שלוש מהדורות מתוקנות שהאחרונה מהן התפרסמה ב-1700.[16] לוק טוען בפתח הספר שקהילת הידע בת זמנו לא חסרה "בנאים דגולים" שעתידים להשאיר אחריהם מונומנטים חשובים של ידע, שיזכו להערצת הדורות הבאים. הוא מציין במיוחד את ההישגים של ניוטון, בויל, כריסטיאן הויגנס ותומאס סידנהם. בהמשך לאנלוגיה בין עולם הידע לעולם הבניין, הוא ממשיל את חיבורו לעמל של עובד זוטר שמטרתו אינה להקים עוד מונומנט מפואר, אלא לנקות מעט את הקרקע עליה מושתת עולם הידע:[17]

"It is ambition enough to be employed as an under-labourer in clearing the ground a little, and removing some of the rubbish that lies in the way to knowledge."

על אף שלוק מביע במסה ביטחון ביכולת "לנקות" את יסודות הידע מתפיסות מוטעות והבלים, הוא סבר שהיכולת האנושית למצוא ודאות היא חלקית ומוגבלת; ושבני אדם, מטבע הדברים, לעולם אינם חסינים מטעויות. בהתאם, הבנה של מגבלות הידע האנושי היא מטרה מרכזית בתורת ההכרה שפיתח. בנוסף, הוא שאף למצוא גבולות ברורים בין דעה וידע. במקרים רבים בני אדם צריכים להסתדר ללא ידע ודאי, כלומר לבסס את הבנתם על דעות ואמונות. אולם, גם במקרים אלה יש להבחין בין מידות שונות של הסכמה (Assent) שניתן לייחס לדעה או אמונה כביטוי של אמת. בהתאם, מטרה נוספת של לוק היא למצוא קריטריונים למידת האמת של דעות ואמונות. מטרות אלה מצריכות גם הבנה של מקורות הידע וההבנה האנושיים. לוק, אם כן, מנסח את מטרת המסה על שכל האדם כך: "לשאול לגבי המקור, הודאות, וההקף של הידע האנושי; יחד עם הבסיס והמידות של אמונה, דעה והסכמה".[18]

המסה מחולקת לארבעה חלקים (המכונים "ספרים"). החלק הראשון מוקדש להפרכה של התאוריה לפיה ישנן אידאות הטבועות באדם מלידה ומהוות את הבסיס לידע. החלק השני דן במקורות של האידאות ואפיונן, כולל מיון של האידאות לסוגים שונים ודיון באידאות חשובות מסוימות. החלק השלישי דן בטבע השפה, מקורותיה, השימוש בה ותפקידה בהבנה ובידע. החלק הרביעי דן בידע ומגבלותיו.

אידיאות, איכויות, ומקורות הידע האנושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיעון של לוק לגבי מקור הידע האנושי מתחיל בשלילה של הגישה הרווחת בתקופתו, לפיה ישנם אידאות או עקרונות שהם מולדים ואוניברסליים וטבועים בכל יצור אנושי (רעיון המכונה בפסיכולוגיה נייטיביזם). העמדה שאותה לוק מבקר הייתה משותפת לזרמים שונים בפילוסופיה בת זמנו, כולל הפילוסופיה של דקארט ותלמידיו, פילוסופים בולטים בכנסייה האנגליקנית, והמסורת הפלטוניסטית. לפני לוק תומאס הובס, פייר גסנדי ואחרים כבר ביקרו את אותה התפיסה, אך היא נותרה הגישה הדומיננטית בפילוסופיה.[19] לפי התפיסה הזו, האידאות שטבועות בכל אדם הן ברורות לכל, נטבעו באדם על ידי אלוהים, והן מהוות את הבסיס לידע, לאמת ולכללי מוסר אוניברסליים. לוק טען שאין לתפיסה זו בסיס. ראשית, כיוון שלא קיימים אידאות ועקרונות אוניברסליים ומוסכמים על כל בני האדם. כך למשל, אידאות כגון זהות, אי-אפשרות, ואלוהים, או עקרונות מעשיים כמו עבודת האל – דברים שפילוסופים בני זמנו של לוק חשבו לטבועים בכל בן אנוש – אינם אוניברסליים, כיוון שהם אינם קיימים אצל ילדים ובמקרים רבים אף אינם ברורים למבוגרים. שנית, גם אם אידאות ועקרונות אלה היו אוניברסליים, אין משתמע מכך שהן טבועות בכל אדם מלידה כיוון שייתכנו דרכים אחרות להגיע להסכמה אוניברסלית.

הפרכת התפיסה הנייטיביסטית מובילה את לוק להנחת המוצא לפיה כל הרעיונות מגיעים מהניסיון, דרך חישה, כאשר מדובר בניסיון שמקורו באובייקטים חיצוניים, או רפלקציה, כאשר מדובר בניסיון של פעולות פנימיות לשכל, כגון מחשבה, הטלת ספק, אמונה, רצון וכדומה. ההנחה היא שהשכל האנושי בראשיתו הוא, במילים של לוק, כמו "דף לבן נטול תווים".[20] על אף שלוק לא השתמש בביטוי, מקובל לתאר רעיון זה כרעיון לפיו השכל הוא "טאבולה ראסה" (לוח חלק) לפני הניסיון.[21] כיוון שהידע לפי גישה זו מגיע מהניסיון בלבד, לוק נחשב להוגה חשוב בהתפתחות האמפיריציזם.

על אף שכל מה שאנחנו יודעים, מבינים וחושבים מקורו בניסיון, אין לנו, לפי לוק, את היכולת לחוות אובייקטים באופן ישיר, אלא רק בתיווך האידיאות שהם יוצרים בשכלנו. לפיכך, האידאות מהוות את אבני הבניין של ההכרה והידע שלנו לגבי העולם. רעיון זה לא אמור לסתור את התפיסה האמפיריציסטית כיוון שהאידאות עצמן קיימות אך ורק בעקבות הניסיון.[22] בהתאם, לוק מבחין בין אידאות (Ideas) שבשכלנו ומהוות את "האובייקט המיידי" של השכל, לבין איכויות (Qualities) באובייקטים אשר מכוחן נוצרות האידיאות. אחת הדוגמאות שלוק מספק היא זו של כדור שלג: לכדור השלג יש את הכוח (power) לייצר בנו אידיאות כגון "לבן", "קר" ו"עגול". הכוח בכדור השלג אשר מייצר בנו את האידאות האלה נקרא "איכויות", בעוד ש"לבן", "קר" ו"עגול" כתחושות או תפיסות הנתונות להבנה כאובייקטים של השכל הן אידיאות.[23] ייתכנו גם אידיאות שאין להן אובייקט חיצוני, כפי שקורה כשאנחנו חושבים או מדמיינים משהו שאינו קיים.

תאוריה זו מעלה את השאלה מה ניתן לומר על איכויות באובייקטים עצמם. לעניין זה, לוק מבחין בין איכויות ראשוניות (Primary qualities) לבין איכויות משניות (Secondary qualities). לוק מספק מספר ניסוחים להבחנה הזו והמשמעות המדויקת שלה נתונה לפרשנות. לפי ניסוח אחד ניתן לומר על איכויות ראשוניות שהן נמצאות באובייקטים עצמם, שהן בלתי נפרדות מהאובייקטים, שהן בלתי משתנות ובלתי תלויות בשכל האדם.[24] כדי להסביר את ההגדרה הזו לוק מבקש שנדמיין גרגר חיטה שנחצה שוב ושוב לחלקיקים הולכים וקטנים עד שהחלקיקים אינם ניתנים יותר לחישה. לחלקיק החיטה הקטנטן יהיו אותן איכויות ראשוניות שמצאנו בגרגר הגדול, כגון קשיות, צורה, תנועה או מנוחה, גודל ומספר.[25] מנגד, איכויות משניות אינן שום דבר באובייקטים עצמם מלבד הכוח ליצור תחושות באדם דרך האיכויות הראשוניות. הן תלויות באיכויות הראשוניות המהוות את המקור שלהן ובאדם שחש בהם.[26] הדוגמאות של לוק הן צבע, טעם, חום או קור, קול וכדומה - איכויות שההופעה שלהן תלויה גם באופן שבו השכל או איברי החישה מפרשים אותן. לדוגמה, הוא אומר שייתכן ששני בני אדם ירטיבו את ידיהם באותם המים, אך אחד מהם ירגיש שהמים חמים והשני ירגיש שהמים קרים; האיכויות הראשוניות של המים (תנועה לדוגמה) הן זהות, אך הכוח שלהן ליצור אידיאה של חום או של קור משתנה מאדם לאדם. לוק אומר שאידיאות של איכויות ראשוניות הן דמויות (Resemblances) של האיכויות הראשוניות עצמן והדפוסים שלהן קיימים באמת באובייקטים החיצוניים לנו, בעוד שאידיאות שנוצרות כתוצאה מאיכויות משניות אינן דמויות שלהן. המשמעות של טענה זו ומידת המחויבות של לוק למשתמע ממנה אינה מוסכמת על פרשניו.[27]

בנוסף לאיכויות ראשוניות ומשניות, לוק כותב גם על סוג נוסף של איכויות (המכונות לעיתים בספרות איכויות שלישוניות, אף שלוק לא משתמש בביטוי זה). איכויות השייכות לסוג שלישי הן כוחות של גופים מסוימים המאפשרים להם לשנות את האיכויות של גופים אחרים. כך למשל אש יכולה לשנות את הצבע של חומרים מסוימים.[26]

התאוריה של לוק לגבי הקשר בין איכויות לאידיאות נשענת בחלקה על התאוריה המדעית בת תקופתו, לפיה עולם החומר כולו מורכב מחלקיקים קטנים (Corpuscles). תאוריה זו, המכונה התאוריה הקורפוסקולרית (Corpuscularianism), דומה לגישות אטומיסטיות בפילוסופיה היוונית. בויל, דקארט, גסנדי וניוטון, אישים שהשפיעו על ההגות של לוק, האמינו בגישה זו.[28] לפי התאוריה, אנחנו חשים באובייקט חיצוני כאשר אותם חלקיקים קטנים נעים מהאובייקט אל איברי החישה שלנו ויוצרים תנועה בגופנו שמגיעה בסופו של דבר אל המוח. כשלוק כתב שאיכויות ראשוניות יוצרות אידיאות בשכלנו הוא דמיין תהליך מעין זה שמתואר בתאוריה, ובמספר מקומות הוא מתייחס לתאוריה זו באופן מפורש. עם זאת, התשובה לשאלה האם התאוריה הקורפוסקלרית היא הכרחית ובסיסית עבור תורת ההכרה של לוק אינה מוסכמת על כל פרשניו. ראשית, אימוץ תאוריה פיזיקלית זו כבסיס לתאוריה האפיסטמולוגית חותר תחת המטרה המוצהרת של לוק לספק תאוריה מינימלית יותר של יסודות ההכרה אשר קודמים ואינם תלויים בממצאי המדע. שנית, לוק עצמו מתייחס לתאוריה הקורפוסקלרית כהיפותזה ולא כעובדה מוגמרת. בחלק מהמקומות שבהם הוא מתייחס במפורש לגישה הוא מקדים ואומר שמדובר בסטייה מהנושא המרכזי שלו. הערות אלה מובילות חלק מהפרשנים של לוק להבין את התאוריה הקורפוסקולרית כדוגמה או השערה ולא כבסיס הכרחי לתורת ההכרה של לוק.[29] שלישית, בעוד שאימוץ התאוריה הקורפוסקלרית מרמז על הבנה מכניסטית של העולם, לוק מאמץ מכניזם באופן מוגבל ומפרט לגבי בעיות שונות שהתפיסה המכניסטית אינה יכולה להסביר.[30]

לוק פיתח טקסונומיה של אידיאות המובחנות על ידי פרמטרים שונים.[31] הסיווג המרכזי הוא בין אידיאות פשוטות (Simple ideas) לאידיאות מורכבות (Complex ideas). אידיאות פשוטות נוצרות מהניסיון כאשר אנחנו נפגשים ישירות עם אובייקטים חיצוניים (דרך חישה) או פנימיים (דרך רפלקציה) באופן פסיבי. למשל, מפגש עם קוביית קרח יכול ליצור אצלנו את האידאות "קר" ו"קשה". לא ניתן ליצור, להרוס, להעלים, לשנות, או לפרק אידיאה פשוטה לאידיאות אחרות.[32] אידיאות פשוטות יכולות להיווצר גם כתוצאה מניסיון ברפלקציה. כך למשל, לוק מחשיב את האידאות "תפיסה" ו"רצון" לאידאות פשוטות.[33] הן יכולות להיווצר גם בשילוב של חישה ורפלקציה, כמו במקרה של "כאב" ו"הנאה".[34] לעומת זאת, אידיאות מורכבות נוצרות משילוב, הפשטה או חיבור של אידיאות פשוטות.[35] למשל, האידיאות "אדם", "סוס", "זהב", "מים" וכדומה הן אידיאות מורכבות, גם אם חווינו אותן במציאות, כיוון שהן מכילות בתוכן מספר אידאות אחרות. השכל יכול ליצור אידיאות מורכבות באופן אקטיבי, כמו שקורא למשל כשאנחנו מדמיינים דבר שלא ראינו.

לוק מחלק אידאות מורכבות למספר סוגים: אידאות של עצמים (Substances), כגון אדם; של אופנים (Modes), כגון משולש, רצח, הודיה ויופי; ושל יחסים (Relations) כמו זהה, שונה, דומה, גורם ל-, וגדול מ-.[31] לוק מפתח את הדיון בנוגע לאידאות מורכבות מסוימות שהוא רואה כחשובות לעיסוק בשאלות פילוסופיות שחורגות מאפיסטמולוגיה גרידא. כך למשל, הדיון על האידאה "זהות" משמש את לוק לדיון מורחב על המשמעות של זהות אישית, במהלכו הוא דוחה את הטענות לפיהן זהות אישית היא זהות של האורגניזם או זהות של הנפש לאורך זמן ומקום, וטוען כי משמעותה הנכונה היא זהות של התודעה.[36][37] לטיעון זה הייתה השפעה נרחבת על הפילוסופיה המודרנית של מושג הזהות והפילוסופיה של העצמי (Self).[38]

פרשנים של לוק חלוקים בדעתם לגבי השאלה באיזו מידה ואופן האידאות מייצגות את האובייקטים במציאות. כאמור, הדברים היחידים שזמינים ישירות לתפיסה של האדם הן האידאות. מצב זה מעלה את האפשרות שהאידאות מהוות "מסך" בינינו לבין המציאות,[39] כפי שטען תומאס ריד. אם לוקחים את הטענה הזו לקצה הלוגי שלה, ייתכן שאנחנו לא יכולים להגיד שום דבר אמיתי על העולם החיצוני ואף ייתכן שלא קיים שום דבר מחוץ לשכל. הפילוסוף בן זמנו של לוק, אדוארד סטילינגפליט, טען שאם התאוריה של לוק נכונה הרי שכאשר לוק סוגד לאלוהים הוא למעשה סוגד לאידאות של עצמו.[40] ג'ורג' ברקלי טען שמשמעות התאוריה של לוק היא שאין לנו אפשרות להשוות בין האידאות שבשכלנו לבין האובייקטים במציאות, אלא רק בין אידאות לאידאות אחרות.[41] לוק רצה להימנע מספקנות רדיקלית מעין זו. אולם, השאלות כיצד בדיוק לוק ניסה להתגבר על הבעיות האלה ובאיזו מידה הוא מצליח להתגבר עליהן הן נושא לוויכוח בין הפרשנים של לוק. לגבי אידיאות פשוטות, כיוון שהשכל אינו יכול ליצור אותן, לוק טוען שהן לעולם לא בידיון או דמיון, אלא תוצר טבעי ורגיל של דברים שפועלים עלינו והן מייצגות דברים במציאות. דבר זה נכון גם לגבי אידיאות פשוטות של איכויות משניות. האידיאה "לבן" שנוצרת כשאנחנו חוזים בכדור שלג אינה דמות (Resemblance) של משהו שנמצא בכדור השלג, אבל היא תואמת לתכונות שקיימות באמת בכדור השלג. לפי חלק מהפרשנים של לוק הצהרות אלה מורות על כך שהתאוריה שלו היא גרסה של ריאליזם פילוסופי, אבל גם בין אלה שמקבלים את הטענה הזו יש הבדלים משמעותיים.[42]

פילוסופיה של השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל שיש של ג'ון לוק (1808 בערך), מאת ריצ'רד ווסטמקוט, מוצב ביוניברסיטי קולג' לונדון.

הדיון של לוק על טבעה ושימושיה של השפה בספר השלישי של המסה הוא תוספת מאוחרת לתורת ההכרה של לוק, ובמקור הוא תכנן לעבור ישירות מהדיון על טבען של האידאות לדיון על טבע הידע ומגבלותיו. הוא החל לעבוד על המסה ב-1670 ובכל הטיוטות שנשמרו, כולל זו של 1685, השימוש בשפה אינו מופיע כנושא מרכזי. על פי העדות של לוק עצמו, הוא הבין בסופו של דבר שעל מנת לדבר על הידע ומגבלותיו יש להבין ראשית את הקשר בין האידאות לבין המילים שמשמשות לסימונן.[43]

לפי לוק, הסימון (Signification) המיידי והראשוני של מילים אינו מורה על דבר מלבד האידיאות בשכל של הדובר.[44] בפתח החלק השלישי של המסה לוק קובע שאלוהים יצר את האדם כיצור חברתי ולכן תכנן אותו כך שיוכל להשתמש בשפה למען התקשורת בין בני האדם, על מנת שיוכל לחלוק את המחשבות שבשכלו ולצורך תיעוד המחשבות של עצמו בזיכרון.[45] היכולת להשתמש בקול לצורך שפה התפתחה באופן טבעי. אולם, הקביעה שמילה מסוימת משמשת לסימון אידאה מסוימת ולא אחרת היא רצונית ושרירותית. אין קשר טבעי בין מילים לבין מה שהן אמורות לייצג, שכן אם היה קשר כזה הייתה רק שפה טבעית אחת. השימוש במילים הוא וולונטרי ושרירותי, אך במובלע הוא מבוסס על הסכמה בין המשתמשים בשפה.[44]

שאלת הקשר בין מילים לבין דברים שקיימים במציאות מעוררת שאלות דומות לשאלת הקשר בין אידאות לבין איכויות. ג'ון סטיוארט מיל ביקר את ההגדרה של לוק כיוון שלתפיסתו כאשר אדם אומר "השמש היא הגורם ליום" הוא לא מתכוון לומר "האידאה של השמש בשכלי גורמת לאידאה של היום בשכלי".[46][47] עם זאת, מרבית הפרשנים היום סבורים שעבור לוק, לפחות כאשר מדובר במילים שמסמנות אידיאות פשוטות ואידאות מורכבות של עצמים, קיים למילים שימוש אמצעי (לא מיידי) ומשני והוא הסימון של דברים (רפרנטים) שקיימים באופן עצמאי במציאות או, לכל הפחות, שבני האדם מניחים שיש להם קיום כזה.[48]

לוק הכיר בכך שיש מילים (מיליות) שאינן משמשות לתיאור אידאות, אלא לחיוב ושלילה, קישור בין אידאות, בין הגדים ובין משפטים. מילים אלה מורות על היחס בין האידאות בשכל הדובר.[49]

עבור לוק, יש חשיבות מיוחדת למילים כלליות או מופשטות ולמילים שמסמנות סוגים. ללא מילים כאלה (למשל "כיסא") היה לנו צורך במילה עבור כל פריט יחיד (למשל, עבור כל כיסא). היבט זה של השפה הוא חיוני, לא רק עבור תקשורת, אלא גם עבור ידע. מילים כלליות מסמנות אידאות מורכבות וכלליות שנוצרות כאשר מפשיטים מאידאה את הנסיבות הספציפיות לה כמו זמן ומקום, ולכן לוק טוען שהן אידאות מופשטות של אידאות מורכבות יותר. בתהליך ההתפתחות של שפה אצל ילדים המילים מסמנות בתחילה דבר פרטיקולרי ואחר כך עוברות הפשטה (לדוגמה, עבור הילד, המילה "אמא" מסמנת בתחילה את האמא הספציפית שלו ומתפקדת לכן כשם עצם פרטי. מאוחר יותר המילה מופשטת ומציינת שם כללי). מילים כלליות הן המצאות של האדם והן מייצגות אידיאות בשכל ולא דברים שקיימים במציאות, שכן דברים במציאות הם תמיד פרטיקולריים.[50]

הגדרות, לפי לוק, הן הוראה על המשמעות של מילה אחת באמצעות מילים אחרות שאינן נרדפות. מילים שמסמנות אידאות פשוטות, ורק הן, אינן ניתנות להגדרה. לוק מספק מספר הסברים לכך. ראשית, לא ייתכן שכל המילים ניתנות להגדרה שכן אם זה היה המצב תהליך ההגדרה היה נמשך אד אינפיניטום. שנית, לא ניתן להגדיר משהו שאינו מורכב מדברים אחרים ללא שימוש במילים נרדפות. שלישית, אידיאות פשוטות, בהגדרה, יכולות להיווצר אך ורק על ידי הניסיון דרך הרשמים שאובייקטים יוצרים בשכלנו. אם ניתן היה להגדיר אידאה פשוטה על ידי מילים אחרות שאינן נרדפות משמעות הדבר הייתה שניתן ליצור בשכלנו אידאות פשוטות שלא בדרך הניסיון. לוק אומר שאנחנו יכולים להיווכח באמת של טענה זו אם ננסה להגדיר טעם כלשהו למי שלא חווה אותו, או צבע כלשהו לאדם עיוור מלידה. הטענה משמשת את לוק לביקורת על המחשבה הסכולסטית ועל הוגים מודרניים מסוימים, כגון דקארט, שניסו להגדיר מונחים כמו תנועה ואור. הגדרות כאלה משתמשות בז'רגון חסר משמעות או משתמשות במילים נרדפות, כגון בהגדרה של תנועה כמעבר ממקום למקום, בה המילה "מעבר" היא נרדפת ל"תנועה".[51] טיעונים אלה השפיעו על האופן בו מילונאים כמו סמואל ג'ונסון הבינו את תפקידן של הגדרות.[52]

מילים שמסמנות אידאות מורכבות ניתנות תמיד להגדרה. עם זאת, כדי שההגדרה תהיה מובנת לנמען יש צורך בניסיון שיקנה לו את האידאות הפשוטות המרכיבות את האידאה המורכבת. למשל, "קשת" היא מילה שמסמנת אידאה מורכבת והיא ניתנת להגדרה, אך אדם עיוור מלידה לא יוכל להבין את ההגדרה כיוון שחסרות לו האידאות הפשוטות של הצבעים.[53]

תקשורת באמצעות מילים, בין אם לשימושים בחברה האזרחית או לשימוש בפילוסופיה, לעולם מעוררת ספק ואינה מושלמת. הספק מתעורר כיוון שאנו לא יכולים להיות בטוחים שהמילים בהן אנו משתמשים כדי לסמן אידאות מסוימות בשכלנו מעוררות את אותן האידאות בשכל של האחר.[54] בעיה זו היא אינהרנטית לשפה ולא קשורה בהכרח לשימוש שגוי במילים.[55][56] בני אדם משתמשים במילים כדי לסמן, בין השאר, אידאות מורכבות של עצמים (כמו "זהב") שמניסיונם קיימים במציאות, כלומר הם מצפים שהאידאה שבשכלם תתאים לדפוס או אוסף מסוים של איכויות שמופיעות במשותף במציאות. אבל עצמים במציאות הם מורכבים מאד, מופיעים בדרכים שונות למתבוננים שונים, יכולים להשתנות, וכוללים לעיתים איכויות שאנו לא מכירים בצורה מושלמת.[57] בשימוש במילים שמסמנות אופנים מעורבים (כמו "רצח" או "צדק") הבעיה היא הפוכה: הן כוללות אידאות שאין להן קיום עצמאי מחוץ לשכל (כמו "כוונה" במקרה של רצח) ולכן לא תמיד קיים בסיס חיצוני להתאמה בין המשמעות שלהן אצל אנשים שונים.[58] דבר זה נכון לגבי כל המילים שמסמנות מושגים מתחום המוסר שהם אידאות של אופנים מעורבים. זו בעיה חמורה כיוון שללא מילים שמסמנות אידאות מתחום המוסר לא היו לנו אידאות מוסריות כלל. למילים יש תפקיד מכונן בעיצוב אידאות מורכבות מסוג זה. הן קושרות יחד אוסף של אידאות שלא קיימות בהכרח כאוסף יציב או "טיפוס" (species) במציאות. התוצאה היא שהשימוש במילים, בין אם לסימון עצמים ובין אם לסימון אופנים הוא הכרחי אך אינו חף מספק ואי-בהירות.[59] דפוסים של שימוש חוזר במילים מסייעים להקל על הבעיה, אך לא פותרים אותה.[58]

מעבר לספק האינהרנטי לשימוש בשפה, בני אדם יכולים להשתמש במכוון ושלא במכוון בשפה באופן רשלני ושגוי. הדיון של לוק לגבי הדרכים בהן בני אדם עושים שימוש לרעה בשפה משמש אותו גם כדי לבקר את הסכולסטיקה וזרמים אחרים בפילוסופיה בת זמנו. לוק טוען שתיקון השגיאות שאנשים עושים בשפה הוא הכרחי בחיפוש אחר האמת, אך קשה לביצוע בפועל. ז'רגון והמצאה של מילים חדשות הם הרבה פעמים אמצעים לשימוש לרעה בשפה, והוא מציע להשתמש במילים באופן קרוב ככל האפשר למשמעות הרגילה והיומיומית שלהן. בשיח פילוסופי יש להצהיר על משמעות המילים בהן אנחנו משתמשים. כיוון שהגדרה של מילים המסמנות אידאות פשוטות אינה אפשרית יש להכריז על משמעותן באמצעות מילים נרדפות או דוגמאות. כשמתמשים במילים המסמנות אופנים מעורבים (כמו מילים מתחום המוסר) יש להצהיר את הגדרתן וכשמשתמשים במילים לסימון עצמים יש להגדיר ולהראות.[60]

ידע והסתברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוק מצהיר בפתח החלק הרביעי של המסה על שכל האדם שהידע האנושי נוגע לאידאות בלבד והוא מגדיר ידע כתפיסה של קשר והסכמה, או חוסר ההסכמה וסתירה (Repugnancy) בין אידאות.[61] משתמע מהגדרה זו שידע נתון בצורה של טענות לגבי ההסכמה או הקשר בין אידאות.[62]

דרכים להשגת ידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוק מחלק את עולם הידע על פי שלוש דרכים בהן אנו תופסים את ההסכמה או הקשר בין אידאות: (1) ידע אינטואיטיבי שהוא מיידי; (2) ידע דמונסטרטיבי שנסמך על הוכחות; (3) ידע חושי.[63]

עבור לוק, מידת הוודאות של ידע אינטואיטיבי וידע דמונסטרטיבי היא שווה וגבוהה יותר ממידת הודאות של ידע חושי. ידע אינטואיטיבי הוא ידע שאי אפשר לעמוד בפניו והוא כאילו כופה את עצמו עלינו בוודאות שאינה משאירה מקום לספק. למשל, אנחנו יודעים ששחור שונה מלבן באופן מיידי וללא כל צורך בהוכחה.[64] הודאות של כל הידע שלנו תלויה בידע אינטואיטיבי. למעשה, הקיום של ידע אינטואיטיבי הוא התחליף של לוק לצורך באידאות מולדות.[65]

כאשר אינטואיציה מיידית אינה מספיקה אנחנו זקוקים לידע דמונסטרטיבי הנסמך על הוכחות. הדוגמאות של לוק לקוחות בעיקר מתחום הגאומטריה, כמו ההוכחה שסכום הזוויות במשולש זהה לסכום שתי זוויות ישרות. ידע דמונסטרטיבי תלוי בידע אינטואיטיבי שמתערב בכל שלב של ההוכחה.[66] אם לדוגמה אנחנו לא יודעים מה היחס בין זווית a לזווית b, אבל אנחנו יודעים באופן אינטואיטיבי ששתי הזוויות שוות לזווית c, אנחנו יכולים לדעת ש-a=b על סמך הזהות האינטואיטיבית של c עם עצמה.[67] הוכחות מסובכות יותר יכולות לכלול שרשרת ארוכה של צעדים שמתחילים בידע אינטואיטיבי ומשתמשים בו לכל אורך הדרך. כיוון שידע דמונסטרטיבי נסמך על ידע אינטואיטיבי מידת הודאות שלהם שווה; אולם, ידע דמונסטרטיבי יכול להיות פחות בהיר לשכל ואנחנו יכולים לטעות לגביו, כך שהוא פחות בטוח.

ידע חושי נוגע לדברים ממשיים שקיימים מחוץ לשכלנו. לוק מודה בכך שידע מסוג זה אינו תואם להגדרתו, לפיה ידע הוא הסכמה או אי-הסכמה בין אידאות בלבד. הוא אף מודע לטיעון לפיו אין לנו כלל יכולת לדעת שקיימים דברים מחוץ לשכלנו.[68] עם זאת, הוא מסרב לקבל את הטענה וקובע שגם ידע חושי, על אף שרמת הודאות שלו היא נמוכה יותר, צריך להיחשב לידע. התשובה של לוק לספקנים היא פרגמטית ואירונית: "אני עונה שאנו מוצאים בוודאות שעונג וכאב מופיעים אחרי האפליקציה של אובייקטים מסוימים עלינו – אובייקטים שאת הקיום שלהם אנחנו תופסים, או חולמים שאנחנו תופסים, על ידי חושינו; הודאות הזו היא חזקה באותה מידה כמו מידת האושר או הסבל שלנו, ומעבר לה אין לנו עניין בלדעת או בלהיות".[68]

סוגים של ידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של ג'ון לוק, מאת ג'ון גרינהיל (1644–1676).

לוק מחלק טענות ידע לארבעה סוגים, שבכל אחד מהם למונח "הסכמה" יש משמעות שונה: (א) זהות; (ב) יחס; (ג) קיום משותף או קשר הכרחי; (ד) קיום ממשי.[69] זהות וקיום משותף הם למעשה סוגים של יחס שלוק מקדיש להם דיון נפרד בשל חשיבותם. הקטגוריה השנייה, יחס, היא למעשה שם כולל לכל יחס אחר שאינו זהות או קיום משותף.

טענות הזהות הבסיסיות ביותר, אותן השכל תופס בצורה אינטואיטיבית, הן הזהות של כל אידאה עם עצמה והשונות שלה מכל אידאה אחרת. למשל "לבן הוא לבן" ו"לבן הוא לא אדום". מתוך טענות מעין אלה בני אדם ניסחו חוקים כלליים כמו חוק הזהות שקובע שכל דבר הוא עצמו וחוק אי-הסתירה, אבל לוק סבור שזהו ידע הנתון לבני אדם באופן מיידי וברור, "במבט ראשון", ושהחוקים הכלליים לא הופכים את הידע הזה לברור יותר משהיה.[70]

טענות לגבי קיום משותף או אי-קיום משותף רלוונטיות במיוחד לגבי אידאות מורכבות של עצמים. למשל, לוק אומר, "זהב" היא אידאה מורכבת של עצם שבו מתקיימות במשותף אידאות אחרות כמו יציבות בחשיפה לאש, צבע צהוב מסוים, משקל מסוים, נתיכות, חשילות, מסיסות במי מלך וכו'.[71] אף על פי שידע זה חשוב מאד למדע, הוא מצומצם מוגבל.[72] סיבה אחת היא הקושי למצוא קשרים הכרחיים בין אידאות פשוטות. סיבה שנייה היא חוסר היכולת שלנו לדעת אלו קשרים מתקיימים בין האיכויות שבעצמים, ובמיוחד הבורות "חסרת המרפא" שלנו לגבי הקשר בין איכויות ראשוניות ואיכויות משניות. לוק מביא סיבות נוספות ומסקנתו היא שבתחום זה אנחנו צריכים להסתפק בעיקר בניסויים שיכולים להרחיב את ההבנה שלנו לגבי עצמים אבל לא להביא לידע ודאי.

טענות לגבי יחסים אחרים בין אידאות הן תחום נרחב ולוק מודה שקשה להעריך את היקפו ואת מידת הידע האפשרית בו. עם זאת, הוא מביע ביטחון בכך שניתן להרחיב את הידע האנושי לגבי יחסים בתחומים שאינם כמותיים. תוך שימוש נבון בתבונה, חוקי מוסר מסוימים יכולים להיות מוכחים כידע דמונסטרטיבי וודאיים כמו גאומטריה ואלגברה. לוק מציע שכדי להתגבר על הבעיות שכרוכות בשימוש במילים לצורך מציאת חוקי מוסר ניתן להשתמש בסימנים ובתרשימים.[73]

טענות לגבי קיום ממשי הוא התחום המצומצם ביותר. לבני אנוש יש ידע אינטואיטיבי ודאי של הקיום של עצמם וידע דמונסטרטיבי ודאי לגבי קיום האל.[74] הוכחת קיום האל מתחילה באינטואיציה של כל אדם לגבי הקיום של עצמו, ומכאן למסקנה הכללית יותר שמשהו קיים. לוק אומר שאם משהו קיים אז חייב להיות ישות שקיימת מאז ומעולם. הסיבה היא הידע האינטואיטיבי שלא יכול להיווצר יש מתוך אין: לכל קיום שאינו נצחי יש התחלה מתוך קיום אחר; נובע מכך שיש ישות שהיא נצחית ואין לה התחלה, אחרת או שנוצר יש מתוך אין, שזה לא אפשרי, או ששום דבר לא קיים, שזה גם לא אפשרי. וכל כוח שקיים נוצר מתוך הכוח הראשוני שיש לאותה ישות נצחית ולכן הישות הזו היא בעלת העוצמה הרבה ביותר. ואותו דבר לגבי כל ידע שקיים, מה שמוביל למסקנה שזוהי ישות בעלת הידע הרב ביותר. ולישות הזו שהיא נצחית, בעלת העוצמה הרבה ביותר ובעלת הידע הרב ביותר אנחנו קוראים אלוהים ודרך ההוכחה הזו אנחנו יודעים באופן ודאי על קיומה.[75]

ידע לגבי קיום ממשי של כל שאר הדברים נסמך על החושים והוא כאמור מוגבל. לוק מונה בעיות שונות שקשורות ביכולת להבין את הקיום הממשי של דברים. לדוגמה, מחסור באידאות פשוטות. האדם הוא יצור מוגבל ולוק חושב שסביר שאלוהים לא נתן לו את כל החושים והיכולות השכליות האפשריות. סביר שליצורים אינטליגנטיים אחרים יש אידאות פשוטות שהן הכרחיות עבור ידע ודאי ואינן זמינות עבורנו כפי שלאדם עיוור חסרות האידאות של הצבע. דוגמה נוספת היא חוסר יכולת להכיר עצמים שאינם גשמיים ושלא ניתן לשלול את קיומם, כמו מלאכים וישויות רוחניות אחרות. בעיות אחרות הן פרקטיות יותר, כמו מרחק רב מאובייקטים לא מוכרים ביקום, קושי בהבנה של חלקיקים קטנים מידי לחישה, וחוסר יכולת להבין קשרים בין אידאות וקשרים בין איכויות.[76]

גם בנושא הגוף והנפש והיחסים ביניהם, לוק טוען שהידע שלנו מוגבל בהיקפו. אין לנו אפשרות לדעת האם המחשבה תמיד נפרדת מהחומר או שמא יש חומר המסוגל למחשבה, שכן על אף שחומר ללא מחשבה אינו יכול ליצור מחשבה, אין זה מחוץ לגבולות האפשרי שאלוהים יכול להוסיף (Superadd) את יכולת המחשבה לגופים גשמיים.[77] בהתאם, לוק מסרב להכריע בין גישות דואליסטיות לבין גישות הנוקטות במוניזם מטריאליסטי.[78][79] לפי לוק פילוסופים נדרשים להפגין צניעות בעניינים אלה אשר אין להם תשובה ודאית. במהלך הדיון של לוק על מושג התודעה הוא קובע שהדעה הסבירה יותר היא שהתודעה אינה חומרית, אך הוא לא מפרט מדוע.[80] חלק מפרשניו של לוק רואים בהצהרה זו ביטוי נאמן לעמדה של לוק, אך כיוון שעמדה זו לא מתיישבת היטב עם הגישה של לוק כלפי בעלי חיים — בניגוד לדקארט, לוק חשב שבעלי חיים מסוגלים לחשוב, אך כמו דקארט הוא נטה לחשוב שבעלי חיים עשוים מחומר — פרשנים אחרים, כמו וולטר, סבורים שבניגוד להצהרתו לוק חשב שדואליזם היא הגישה הפחות סבירה.[81]

שיפוט, דעה, אמונה והסתברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהינתן שהידע של האדם הוא מוגבל מטבעו, בני אדם נאלצים לפעול במקרים רבים על פי אמונות או דעות שאינן ודאיות. בנוסף, גם אם ניתן היה לדעת הכל, מסיבות פרקטיות לא ניתן לחיות רק על פי ידע. לוק אומר, למשל, שאם אדם היה אוכל רק כשהוא יודע בוודאות שהאוכל שלפניו יזין אותו, הוא לא היה שורד.[82] אולם, אין משמעותן של קביעות אלה שבהיעדר ידע אנחנו נאלצים לבחור באמונות או דעות באופן שרירותי. בהיעדר ידיעה בני אדם משתמשים בכוח השיפוט (Judgment) שלהם, והם יכולים באמצעות השיפוט גם להבחין בין רמות שונות של ביטחון בדעה או אמונה, או במילים אחרות בהסתברות של אותה אמונה או דעה. המונח הסתברות (Probability), בשימוש של לוק, אינו מתייחס להסתברות סטטיסטית, אלא לסבירות של דעה או אמונה.[83]

כאמור, ידע להגדרתו של לוק הוא תפיסה של הסכמה או חוסר הסכמה בין אידאות. המילה תפיסה (Perception) אצל לוק שמורה למקרים בהם יש ודאות. בניגוד לידע, כשאנחנו משתמשים בשיפוט אנחנו לא תופסים, אלא מניחים, הסכמה או חוסר הסכמה בין אידאות.[84] חלק מהידע שלנו הוא אינטואיטיבי, במובן שאנו תופסים את הודאות שלו באופן מיידי. שיפוט הוא לעולם לא מיידי באופן זה. הוא מתייחס לטענות שקיים לגביהן ספק. אם כן, כמו בידע דמונסטרטיבי, שיפוט מערב הוכחות לגבי ההסכמה או אי ההסכמה בין אידאות. אולם, בניגוד לידע דמונסטרטיבי, ההוכחות שמעורבות בשיפוט הן לא מיידיות (אינטואיטיביות), אלא מבוססות על הנחות שאנו מאמינים שהסתבורתן גבוהה.[85][86]

הבסיס להסתברות יכול להיות משני סוגים: ניסיון אישי מהעבר או עדות של אחרים.[87] דוגמה שלוק נותן להסתברות המבוססת של על ניסיון אישי היא האמונה שלנו לגבי דברים שקיימים מחוץ לטווח החושים שלנו. כשאדם רואה אנשים אחרים הוא יודע שהם קיימים (ידע חושי), אבל ידע זה מוגבל להווה. אם לאחר מכן הוא נכנס לחדר ולא רואה עוד אנשים סביבו, הוא לא יכול לדעת שיש עוד אנשים מלבדו בעולם, אבל יכול לשפוט, מניסיונו האישי, שאכן קיימים אנשים נוספים בעולם וזוהי אמונה בדרגת הסתברות גבוהה.[88] דוגמה שלוק נותן להסתברות המבוססת על עדות היא אדם ששמע ממתמטיקאית בעלת מוניטין שסכום זוויות במשולש שווה לסכום שתי זוויות ישרות, אך לא טרח לתפוס עובדה זו כידע דמונסטרטיבי על ידי הבנת ההוכחה. בעוד שאותו אדם לא יודע בוודאות שטענה זו נכונה, יש לו בסיס להניח שהטענה נכונה בהסתברות גבוהה ולהאמין בה.[85] דרגות של הסתברות משני הסוגים משתנות ממקרה למקרה ולוק קובע קריטריונים רבים לבחינה של דרגת ההסתברות. אין לנו ברירה אלא להסתמך על אמונות ודעות במהלך החיים אך אנחנו יכולים, ומבחינה מוסרית צריכים, לנסות לבחון ככל האפשר את הבסיס להסתברות שאנחנו מקנים לדעות ואמונות.[89]

כמו בידע, רוב בני אדם לא יכולים לזכור בכל רגע נתון את ההוכחות שהיו להם כשגיבשו אמונה או דעה. מסיבה זו לא ניתן לצפות מבני אדם להתכחש לדעה או אמונה ברגע שהם שומעים טיעון שכביכול מפריך אותה.[90] כיוון שכך וכיוון שהאמונות והדעות שלנו מבוססות על ניסיון אישי ועל המוניטין והסמכות שאנחנו מקנים לאנשים אחרים המוכרים לנו, לוק חושב שראוי לכבד את הריבוי של דעות בחברה תוך שמירה על שלום וערך החברות.[90]

מקום הדת בתורת ההכרה של לוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחריט של ג'ון לוק, מאת ג'יימס גודבי (1790–1815)

תורת ההכרה של לוק נחשבת לפרק חשוב בפילוסופיה של הדת באירופה.[91][92] לוק עצמו מתאר בהקדמה למסה על שכל האדם את האירוע שהוביל אותו להתחיל לעבוד על הספר, שיחה בינו לבין אינטלקטואלים אחרים שהגיעה למבוי סתום והובילה את לוק למסקנה שיש לבחון את גבולות הידע האנושי. מהערה של אינטלקטואל אחר שהשתתף בשיחה, הפילוסוף ג'יימס טירל, ידוע שאותה שיחה נסבה נושאים הקשורים במוסר ובאמונה המבוססת על התגלות.[93][94] לוק דן בנושא זה בחלק האחרון של המסה.

לוק, כאמור, דחה את הגישה הנייטיביסטית לפיה אלוהים הטביע באדם ידע המצוי בו מלידה, אבל הוא סבר שאלוהים נתן לאדם את כישורי התבונה הנדרשים על מנת לדעת חלק מהדברים על העולם, להכיר את העולם דרך הניסיון, ולבחון את ידיעתו ואמונותיו. לפי לוק מחשבה עצמאית היא לא רק אפשרית, אלא מהווה גם חובה כלפי האל.[95] אף על פי שלוק עצמו לא הביע תמיכה בדאיזם, ואף פרסם טיעוני ביקורת כלפי אמונה זו, חלק מפרשניו זיהו דמיון בין הגישות. חבריו הדאיסטים מת'יו טינדל ואנת'וני קולינס הושפעו מתורת ההכרה שפיתח. דרכם ודרך קוראיו במאה ה-18 תורת ההכרה של לוק השפיעה על התפתחות הדאיזם במערב אירופה.[96]

יצירת הבחנה ברורה בין אמונה לבין ידע היא מטרה מרכזית בתורת ההכרה של לוק.[97] לוק מבחין בין יסודות שונים לאמונה דתית (Faith). יש דברים הקשורים בדת שאנחנו יכולים לדעת, כמו עצם קיומו של אלוהים, ואנחנו יכולים לתפוס ולהוכיח אותם כידע ודאי או להחזיק בהם כאמונה (אם לא למדנו להוכיח אותם). בנושאים אחרים הקשורים בדת אנחנו יכולים להסתמך רק על אמונה, וזו יכולה להיות מבוססת על שיפוט, על מסורת, או על התגלות.

נושא ההתגלות היה חשוב כיוון שזרמים שונים של הדת הנוצרית בתקופה של לוק טענו שאמונתם היא מחייבת היות שמקורה בהתגלות ישירה. לטענתם, אמיתות האמונה שנמסרה בהתגלות נמצאת מעבר לתחום התבונה. לוק מכנה גישות קנאיות מסוג זה "התלהבות" (Enthusiasm).[98] הוא לא פסל את הייתכנות של התגלות אלוהית, שהיא בוודאי בכוחו של אלוהים, אך הוא יצא נגד המחשבה לפיה טענות המגיעות בדרך זו אינן יכולות וצריכות להיבחן על ידי התבונה. הנחת המוצא של לוק היא שכל מה שאלוהים מגלה הוא אמת, כיוון שאלוהים לעולם לא משקר. אבל, לטענתו, תמיד יכול להיות ספק באשר לטענה שמה שהתגלה אכן נמסר על ידי אלוהים בהתגלות. לכן, גם טענות שמתבססות על התגלות הן בגדר אמונה (Belief) ולא ידע. לפי לוק, בניגוד להתלהבות בת זמנו, אלוהים ליווה התגלויות שמתוארות במסורת בנסים שמספקים קריטריון אפיסטמי להבנה שאכן מדובר בהתגלות. בנוסף, כיוון שההבנה האנושית מוגבלת לאידאות הפשוטות שיש בשכל האדם, אדם שחווה התגלות לא יכול להבין או למסור אידאות פשוטות חדשות שאינן זמינות לאחרים בעקבות הניסיון.[99][100] נובע מכך שתוכן ההתגלות נתון באופן שניתן לבחינה על ידי התבונה. במקרים שבהם התבונה מראה לאדם שטענה המוצגת כהתגלות אינה נכונה, יש סיבה טובה לפקפק באמיתות הטענה שהתוכן אכן נמסר בהתגלות. בהיעדר הוכחה שמדובר בהתגלות, יש סיבה טובה לחשוב שמה שמורה התבונה הוא ידע ודאי.

לא קיים קונצנזוס בין חוקרים לגבי הגישה הדתית בה לוק עצמו החזיק. חלק מפרשניו סבורים שהחל משנות ה-80 של המאה ה-17 או שהוא השתייך לסוציניאניזם, פלג אוניטרי שהדגיש את חשיבות התבונה והסובלנות ודחה את האמונה המקובלת לגבי השילוש הקדוש, או לכל הפחות שאמונתו הדתית הייתה קרובה לאמונה הסוציניאנית. עם זאת, ייתכן שעמדותיו של לוק לגבי חלק מתפיסות הסוציניאניזם התגבשו רק בשנות התשעים, כך שתורת ההכרה שלו לא צריכה להתפרש כביטוי לעמדות סוציניאניות חד משמעיות.[101] בימי חייו של לוק, אדוארד סטיליגפליט וגוטפריד וילהלם לייבניץ ביקרו את המסה על שכל האדם בטענה שהספר תומך באמונה הסוציניאנית.[102] להאשמה בסוציניאניזם, אמונה שנחשבה למינות, היו יכולות להיות השלכות חמורות בתקופתו של לוק. ניתן להבין מכך שהיו ללוק גם סיבות אישיות לטעון בזכותה של הסובלנות הדתית.

הגות מדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבימי חייו לוק נודע בעיקר בשל תורת ההכרה שפיתח, חיבוריו הפוליטיים, ובראשם שתי המסכתות על ממשל מדיני והאיגרות על הסובלנות, הפכו עם השנים לטקסטים קלאסיים בהתפתחות התאוריה הפוליטית המודרנית. הפילוסוף הקנדי ג'יימס טולי (אנ') טען שההגות הפוליטית של לוק עסקה באופן כללי בארבע בעיות שהעסיקו את מיטב הפילוסופיים הפוליטיים במאה השבע עשרה באירופה: הטבע התאורטי של הממשלה ושל העוצמה הפוליטית, היחס בין דת לפוליטיקה, האומנות הפרקטית של הממשל, וסוגי הידע שמעורבים בדת ובתאוריה ופרקטיקה פוליטית.[103] לוק עסק בבעיות כלליות אלה, אך במסגרתן הוא הקדיש גם דיונים נרחבים לבעיות ספציפיות יותר, כגון זכויות הפרט במדינה, מושג הקניין, ענישה, החשיבות הפוליטית של סובלנות, אמון, הסכמה, חובות כלפי המדינה והממשל, ההבחנה בין התחום הפרטי לתחום הציבורי, הפרדת רשויות, והזכות למרד.

הגישה של לוק לגבי חלק מנושאים אלה השתנתה במהלך חייו. כך למשל, "שני חיבורים על הממשל", אשר לוק כתב בתחילת דרכו כהוגה פוליטי, הביעו תמיכה בממשל אבסולוטי, בעוד ש"שתי מסכתות על ממשל מדיני", שנכתבו בשנות השמונים של המאה השבע עשרה, מביעות תמיכה בזכות למרד ובמגבלות משמעותיות על כוחו של הממשל.[104] גם בנושא הסובלנות כערך פוליטי, הכתבים המוקדמים של לוק לא מביעים את העמדה הנחרצת בזכותה של הסובלנות הדתית אשר עולה מהאיגרות על הסובלנות, טקסטים שכתב בעשורים האחרונים לחייו.

כל הכתבים הפוליטיים של לוק שפורסמו בימי חייו נכתבו בעילום שם. עד מותו לוק שמר בקנאות על סודיות זהותו כמחברם, והוא השמיד טיוטות ותכתובות שהעידו עליה. אף על פי כן, קוראים רבים ידעו שלוק הוא המחבר של האיגרות על הסובלנות ושל שתי המסכתות על ממשל מדיני. בשנות ה-90 של המאה ה-17, העובדה שלוק היה מחברם של טקסטים אלה הפכה לסוד גלוי ומדובר. בצוואתו לוק הכריז על עצמו כמחברם.[105]

שני חיבורים על הממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוק התנסה לראשונה בכתיבה בנושאים פוליטיים כשהיה באוקספורד בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-17. קטעים נבחרים מתוכם הודפסו לראשונה במאה ה-19, והם פורסמו במלואם לראשונה ב-1967 בעריכת פיליפ אברמס. אברמס הוא זה שנתן לחיבורים, שלא היה להם כותרת במקור, את הכותרת "שני חיבורים על הממשל" (Two Tracts of Government). הוא בחר במכוון כותרת דומה ל"שתי מסכתות על ממשל מדיני" המאוחר יותר, כדי להדגיש את הדמיון בין החיבורים מבחינת סגנונם ומבחינת העיסוק בנושאים הקשורים בחוק וחובה מוסרית.[106] עם זאת, התוכן של החיבורים והעמדות המובאות בהם שונים מאד מאלה של הכתבים המאוחרים. בחיבורים, לוק מצדיק ממשל אבסולוטי, את סמכות המדינה בענייני דת, ותוקף גישות המקדמות סובלנות דתית. ריצ'רד אשקרפט כתב על החיבורים שהם "פשוטים ואבסולוטיים" וש"אף אחד שהגן על הסמכות הפוליטית במאה ה-17 לא כתב טיעונים אבסולוטיים יותר על זכות השימוש הפוליטי בכוח מאלה שמובעים בכתביו המוקדמים של לוק".[107]

הנושא התאולוגי-פוליטי המרכזי שמעסיק את לוק בשני החיבורים על הממשל הוא "דברים אדישים" (things indifferent) או "אדיאפורה" (adiaphora): פרקטיקות ומנהגים, כגון זמן ומקום התפילה והדברים הנהוגים במהלכה, שאינם מפורטים בכתבי הקודש ועל כן מוחלטים על ידי סמכות ארצית או חילונית. השאלה הפוליטית שנושא זה עורר לאחר מלחמת האזרחים באנגליה היא מידת הסמכות של השלטון המדיני להתערב בעניינים אלה.[108] באנגליה של המאה ה-17 זו הייתה שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה והוויכוח סביבה היה סוער. זמן קצר לפני שלוק כתב את חיבוריו, התאולוג אדוארד בגשאו (Edward Bagshaw) פרסם את "השאלה הגדולה בנוגע לדברים אדישים" (The Great Question Concerning Things Indifferent), חיבור המתנגד לסמכות של השלטון המדיני בנוגע לדברים אדישים בתחום הדת. בגשאו טען שהתחום היחיד בו נוצרים יכולים וצריכים לממש את חירותם הוא בנוגע לדברים אדישים הקשורים לדת. בתחום זה הסמכות היחידה היא המצפון של המאמין. ב"שני חיבורים על הממשל" לוק מגיב לבגשאו ומנסה להפריך את טיעוניו.[109]

לוק דוחה בחיבורים את ההבחנה בין דברים אדישים הנוגעים לדת לבין דברים אדישים הנוגעים לתחום האזרחי.[109] לטענתו, אם קיימת חירות מוחלטת בנוגע לדברים אדישים בתחום הדתי, חייבת להיות גם חירות מוחלטת בדברים אדישים הנוגעים לתחום האזרחי. אולם, מתן חירות כזו יביא לאי-סדר וכאוס מדיני. הטיעון של לוק הוא גם תאולוגי וגם תוצאתני. מבחינה תאולוגית הוא מראה שאין בכתובים איסור על סמכות מדינית בנוגע לדברים אדישים ואף טוען שישו ושליחיו לא היססו להשתמש בסמכות בנוגע לדברים אדישים כשהתעורר צורך בכך. החירות של הנוצרי, לטענת לוק, לא מתבטאת בחופש מעשי או בהיעדר סמכות, אלא בחופש המצפון והאמונה. המאמין נדרש לציית לסמכות גם כאשר הוא לא מאמין בצדקתה וגם בנוגע לדברים אדישים, אך הסמכות המדינית לא יכולה להכריח את הנתין לשנות את אמונתו, כפי שהוא מבין אותה בינו לבין עצמו. הטיעון התוצאתני הוא שלא ניתן למנוע מהשלטון סמכות בנוגע לדברים אדישים, כיוון שאיסור מעין זה יביא לאנרכיה. יוצא מכך שלא קיימת כל מגבלה על השלטון המדיני, שרשאי להפעיל את סמכותו בכל תחום. החירות היחידה שמובטחת במדינה היא חופש המצפון, כל עוד חופש זה אינו מתורגם למעשים או דיבורים.[110]

כפועל יוצא של טיעון זה, לוק דוחה מכל וכל בחיבורים את רעיון הסובלנות הדתית. דווקא כיוון שתחום רחב מאד של הדת נוגע לנושאים אדישים, לנתינים אין כל בסיס מצפוני להתנגד לכפייה של סדר אחיד.[111] באיגרות על הסובלנות, שלוק כתב בהמשך חייו, הוא סתר את הטיעון הזה וטען בזכותה של הסובלנות.

מסות על משפט הטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושא הפוליטי הבא עליו כתב לוק הוא משפט הטבע. ה"מסות על משפט הטבע" (Essays on the Law of Nature) נכתבו בשנים 1963–1964. כמו החיבורים על הממשל, הן חוברו באוקספורד ולא פורסמו באופן רשמי, אבל הן הופצו באופן מוגבל בסביבה האקדמית של לוק.[112] במסות ניתן למצוא חלק מהרעיונות שהנחו את לוק מאוחר יותר בכתיבה של המסה על שכל האדם ובכתביו הפוליטיים המאוחרים יותר.[113]

נקודת המוצא של לוק היא שאלוהים קיים, שכל אדם רציונלי יאמין בקיומו, ושהיסוד לכל כללי המוסר הוא ההכרה בכך שאלוהים הטוב ובעל החוכמה והכוח האינסופיים יצר את העולם. ללא ההכרה באלוהים, אין חשיבה רציונלית, אין חוקי מוסר ואין יסוד לקיום חברה.[114] הגישה של לוק הושפעה מזו של פרנציסקו סוארש (אנ'). אלוהים הוא כל יכול, אך יצירתו אינה שרירותית, אלא עוקבת אחרי חוק מוסרי קבוע ובלתי משתנה, שהוא משפט הטבע.[115]

שאלה מרכזית עבור לוק היא כיצד ניתן לדעת את משפט הטבע. הוא מונה ארבעה דברים שעשויים להוות את הבסיס לידע כזה: 1. ידע פנימי שחקוק בליבנו או מוחנו מלידה (inscription);‏ 2. מסורת - ידע העובר מדור לדור; 3. התגלות על-טבעית או אלוהית; 4. ניסיון חושי. מתוך ארבע האפשרויות האלה לוק מקבל רק את ניסיון החושים כבסיס לידע לגבי משפט הטבע.[116] טיעון זה מראה שהיסודות לאמפיריציזם של לוק הונחו עוד בימיו באוקספורד. הטענה אינה ממעיטה מחשיבותה של התבונה, אלא מדגישה שטיעוני התבונה מתחילים מהאמיתות שנתפסות באמצעות החושים.[117] לא ניתן להסתפק בחשיבה אינטרוספקטיבית בלבד, כפי שמציעה המסורת הפלטוניסטית.[115] התבונה אינה מכוננת את החוק הטבעי, אלא מגלה ומפרשת אותו.[118]

במסות על משפט הטבע לוק דוחה את הגישה הרלטיביסטית לפיה חוקי המוסר מבוססים על מוסכמה חברתית.[119] ההסכמה המשתנה בחברה מסוימת לגבי מה שאסור ומותר לא מלמדת דבר על משפט הטבע האובייקטיבי, שכן משפט הטבע הוא יחיד, נצחי, אוניברסלי, בלתי משתנה וניתן ללמידה באמצעות החושים והתבונה. הרושם הראשון שבני האדם מקבלים באמצעות החושים הוא של הדברים שקיימים בעולם, כולל עצמם. מתוך רושם זה התבונה ממשיכה ומגלה את קיומו של הבורא בעל החוכמה והכוח האינסופיים, שבלעדיו הם והדברים שמסביבם לא היו יכולים להתקיים. התבונה מגלה ש"הבורא לא יצר את העולם לחינם וללא תכלית", ובהתאם שגם לאדם יש תכלית.[120] ההבנה של האופנים בהם עלינו להתנהג על פי תכליתנו - ההבחנה בין מידות טובות (virtue) למידות לרעות (vice) - היא הבנה של משפט הטבע.[121]

לוק מבקר במסות גם את הגישה שמזוהה עם תומאס הובס,[122] ושלוק עצמו, כמו הוגו גרוטיוס, מייחס לקרנאדס,[123][124] לפיה שימור עצמי הוא הבסיס למשפט הטבע, "שכן, אם המקור והבסיס למשפט הטבע הם הדאגה לעצמך והשימור של עצמך, המידה הטובה לא הייתה החובה של אדם אלא נוחותו, ושום דבר לא היה טוב מלבד מה ששימושי; וההקפדה על משפט הטבע לא הייתה החובה שלה אנו כפופים מטבענו, אלא זכות יתר ויתרון שאליו אנו מובלים לתועלתנו".[125] לפי לוק "הדוקטרינה ההרסנית" לפיה אינטרס עצמי מהווה את הבסיס למשפט הטבע נסתרת על ידי גישה רציונלית יותר, שקשובה לתחושת האנושיות המשותפת לכולם ומגלה דאגה לאחווה בין בני אדם.[124] המשמעות של גישה רציונלית זו היא לא שקיימת סתירה מוחלטת בין תועלת אישית לבין חוק הטבע. לדוגמה, חוק הטבע מספק את ההגנה החזקה ביותר לקניין הפרטי, והגנה זו היא האינטרס העצמי של כל אדם.[124] אולם, ככל שתועלת אישית וכיבוד של משפט הטבע הולכים יד ביד, התועלת היא התוצאה של כיבוד משפט הטבע ולא הבסיס לו.[126]

תחת הגישות שמתבססות על אינטרס עצמי או על מוסכמות חברתיות, לוק מבכר את הגישה לפיה מקורו של כל חוק הוא בכפיפות לסמכות שלה יש זכות וכוח על הכפופים. כאשר אנו מתבוננים בסולם ההיררכי של כפיפות לחוק, ברור שהמקור לכל סמכות הוא בסמכות של הבורא וזכותו ביחס לכל בריאתו. הזכות של מחוקקים ארציים יכולה להיות זכות טבעית, כאשר מדובר על זכות לגבי דבר שהם יצרו; זכות מתוקף העברה (right of donation), כאשר אלוהים מעביר סמכות לאדם, כגון אב או מלך, על תחום מסוים; או זכות מתוקף חוזה (right of contract), כאשר אדם מכפיף עצמו באופן וולונטרי לרצון של אדם אחר. בכל אחד מהמקרים האלה המחוקק הארצי כפוף בעצמו למשפט הטבע, וסמכותו שאולה מאלוהים. אנו מחויבים לציית למחוקקים הארציים "כיוון שכך אלוהים רצה וציווה, כך שעל ידי הציות להם אנו מצייתים גם לאלוהים".[127] טיעון זה, לפיו חובת הציות למשפט הטבע ולחוק בכלל נעוצה בזכות וברצון של המחוקק, מראה על הנטייה של לוק לוולונטריזם.[128][129][115] עם זאת, הטענה שאלוהים אינו רק כל יכול, אלא גם טוב ובעל חוכמה אינסופית ולכן ברא בעולם סדר הניתן להבנה באמצעות התבונה, הביאה חלק מפרשניו לטענה שהוא משלב גם בגישתו גם רעיונות אינטלקטואליסטיים.[130][131] גם בנוגע לציות למחוקקים ארציים, בעוד שלפי לוק החובה לציית להם נובעת מהזכות של המחוקק, הוא קובע גם שהחובה פועלת על המצפון ועל השכל עצמו, כך שחוקים טובים לא מניעים את הכפופים על ידי יצירת פחד מענישה, אלא על ידי תפיסה רציונלית.[116][132][122]

לוק לא מספק במסות על משפט הטבע ניסוח ממצה של כל החוקים הכלולים בו, אך הוא מספק דוגמאות ומחלק אותן לסוגים שונים:

  1. איסורים שמחייבים תמיד ובכל זמן, כגון האיסורים על רצח, גניבה והונאה[133]
  2. נטיות לב ורגשות שלהם אנו מחויבים בכל זמן, כגון כבוד לאל ויראת השם, כיבוד אב ואם, ואהבת השכן[133]
  3. מצוות שמחייבות בזמנים מסוימים ובאופן מסוים, אך לא ניתן לצפות מאדם שימלאם בכל עת, כגון פולחן דתי ופולחן הקשור בעבודת אלוהים בציבור, תמיכה בשכן במצוקה ואדם הנמצא בצרה ומתן אוכל לרעבים[134]
  4. פעולות שאין אנו מצווים לעשות, אך בנסיבות מסוימות אנו עושים אותן ואז אנו נדרשים לעשותן באופן מסוים. הדוגמה של לוק היא שאיננו מחויבים להגיד דברים על שכנינו, אך כאשר בנסיבות מסוימות אנו מדברים על אדם אחר, משפט הטבע מחייב שנהייה כנים וידידותיים ושנמנע מלפגוע במוניטין של אדם אחר[134]

חלוקה נוספת שמציע לוק היא לחובות וציוויים של משפט הטבע שמחייבים כל אדם ואלה שמותנות במצבים שונים וביחסים הקיימים בין בני אדם. לדוגמה, האיסורים על גניבה, הוללות, לשון הרע וניאוף מחייבים את כולם באופן שווה; אבל חובת הציות של הנתין אינה קיימת עבור המלך, שאינו מחויב להיות נתין, ולאב יש חובה להאכיל את ילדיו, אך אף אדם לא מחויב להיות אב. לוק מדגיש שמשפט הטבע קבוע וכוחו מחייב תמיד, אבל נסיבות החיים משתנות.[135]

על הסובלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – איגרת על הסובלנות
אנתוני אשלי-קופר, הרוזן הראשון משאפטסברי, היה הפטרון של לוק. ההצטרפות של לוק לבית של אשלי-קופר הייתה אחד המניעים לשינוי בעמדותיו לגבי ערכה של הסובלנות.

השינוי בעמדות הפוליטיות של לוק ניכר לראשונה ב"מסה אודות הסובלנות" (An Essay Concerning Toleration), שנכתבה ב-1667, זמן קצר לאחר שהוא עזב את אוקספורד והצטרף לבית של לורד שאפטסברי. לוק עצמו לא הסביר את הנסיבות שהובילו אותו לגישה ליברלית יותר באשר לתפקיד המדינה ולתמיכה בסובלנות דתית.[136] פרשניו הציעו מספר הסברים, ביניהם השהות של לוק בקלווה הפלורליסטית יחסית וההשפעה של חוג מכרים שעסקו במדע אמפירי.[5] ייתכן שללורד שאפטסברי עצמו הייתה השפעה מכרעת על הגישה של לוק לנושא, שכן הוא תמך בסובלנות דתית וברעיונות רדיקליים לגבי המדינה לפני שלוק הצטרף לביתו, ולוק אימץ את הכיוון הרעיוני הזה בכתב זמן קצר מאד לאחר שעבר לגור בביתו.[137][138][139]

ברקע לכתיבה של לוק על הסובלנות היה דיון סוער בממלכה באשר לגבולות ההתערבות של המדינה בחיים הדתיים של הנתינים. ב-1662 אושר "חוק האחידות" (Act of Uniformity) שקבע אחידות בפולחן על פי ספר התפילות המשותף (Book of Common Prayer (אנ')) של תומאס קרנמר והתנה קבלת משרות ציבוריות, ממשלתיות ומשרות בכנסייה בנשיאת שבועת נאמנות למלך והיצמדות לכללי הפולחן הרשמיים. ב-1664 הפרלמנט העביר חוק נוסף (Conventicle Act), שאסר על התאספויות של יותר מחמישה אנשים שאינם דבקים בדת הרשמית.[140] בניגוד לציפיות של לוק, כפי שהובעו בחיבוריו הקודמים, השימוש בסמכות שלטונית לאכיפת הדת הציבורית לא הביא לחיזוק הסדר במדינה, אלא החריף את המחלוקות.[141] אלפי אנשי דת וממשל סירבו לשאת את השבועה וגורשו מהכנסייה האנגליקנית, והתנועה של פלגים לא קונפורמיסטיים הפכה לבולטת ופוליטית יותר. ייתכן שהמפנה של לוק לתמיכה בסובלנות נבע מההכרה שהטיעון התוצאתני לפיו סמכות שלטונית בענייני דת היא רצויה כיוון שהיא מחזקת את השלום והסדר הציבורי כשל באופן מעשי.[141]

נושא הסובלנות בענייני דת המשיך להעסיק את החברה בבריטניה ואת לוק עצמו, שהמשיך לכתוב על הנושא לאורך כל חייו. ב-1685, בעת שהוא שהה בהולנד, ביטל לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, את האדיקט של נאנט, שהגן על חופש הדת וחופש הפולחן של פרוטסטנטים בצרפת. לוק חיבר באותה שנה את האיגרת הראשונה על הסובלנות, אותה הוא מיען לקורא אנונימי, שהיה למעשה חברו התאולוג ההולנדי פיליפ ואן לימברוך, שגם הכין אותה לפרסום.[142] באיגרת פורסמה בלטינית ובעילום שם, ותורגמה לאנגלית על ידי ויליאם פופל (William Popple). לוק כתב בצוואתו שהתרגום לא נעשה בסמכותו, אבל נראה שהוא היה מרוצה מהתרגום והוא אף ציטט ממנו בכתביו הבאים. האיגרת על הסובלנות הפכה לטקסט פופולרי עוד בימי חייו של לוק וזכתה לתגובות וביקורות רבות. עד סוף המאה ה-18 היא יצאה ב-26 מהדורות ותורגמה למספר שפות.[143]

ב-1688 עבר בפרלמנט הבריטי חוק הסובלנות (Act of Toleration). אחד ממבקריו הראשונים של לוק היה גם מבקר של חוק הסובלנות, התאולוג האנגליקני ג'ונאס פרוסט (Jonas Proast). בתגובה לביקורות של פרוסט, לוק פרסם ב-1690 את האיגרת השנייה על הסובלנות וב-1692 את האיגרת השלישית על הסובלנות.[144][145] ב-1704 הוא התחיל לכתוב איגרת רביעית, בתגובה לביקורות, אותה הוא לא הספיק השלים.

הסובלנות כערך בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוק פותח את האיגרת על הסובלנות בטענה שהסובלנות היא ערך מרכזי של הכנסייה הנוצרית האמיתית.[146] הוא מצטט מהבשורה על-פי לוקאס: "מַלְכֵי הַגּוֹיִם רֹדִים בָּהֶם... וְאַתֶּם לֹא־כֵן" (לוקאס כב: 25-26).[147] לפי לוק, הנצרות מצווה לקרב לדת על ידי חיזוק האמונה, צדקה ואהבה ולא באמצעות הכוח. הוא טוען שהעינויים שמופנים כלפי מאמינים לא קונפורמיסטיים לא יכולים להתפרש כביטוי של אהבה וטוען שעינויים אלה חוטאים לנצרות יותר מאשר התנגדות מצפונית כלשהי להחלטות הכנסייה.[148]

הטיעון לפיו חובת הצדקה היא מרכזית לנצרות ושממנה נובעת גם חובה לסובלנות חוזר גם באיגרות השנייה והשלישית ובכתבים אחרים של לוק.[149] עם זאת, כשלוק כתב (בעילום שם) את האיגרות השנייה והשלישית ככתב הגנה על האיגרת הראשונה, הוא בחר לא להציג את עצמו כאותו המחבר של האיגרת הראשונה, אלא כקורא אנונימי, חבר בכנסייה האנגלית. כתוצאה מכך, האיגרות המאוחרות יותר לא עשו שימוש בטיעונים תאולוגיים שנחשבו לרדיקליים ביחס לדת הממוסדת.[150]

לוק לא סבר שכל אמונה טובה כרעותה, וחשב שחשוב לקרב אנשים טועים ולהמיר את דתם של בני דתות אחרות לנצרות. אולם, הוא סבר שהנצרות עצמה מלמדת שאין לעשות זאת בכוח, אלא בסובלנות. השימוש בכוח הוא חסר תועלת כיוון שהכנסייה האמיתית לא מעודדת קונפורמיזם חיצוני למנהגי הדת, אלא אמונה אמיתית וכנה. כוח חיצוני הוא יכול לכפות מנהגים, אך הוא לא יכול לכפות אמונה. פרוסט ענה ללוק שהשימוש בכוח יכול להיות מוצדק, כיוון שגם אם לא ניתן לכפות דבר על השכל, השימוש בכוח יכול להסיר מחסומים ודעות קדומות שעומדים בפני המאמינים ומונעים מהם מלהאמין בנצרות האמיתית. באיגרות השנייה והשלישית לוק עונה לטענה של פרוסט. הטיעון של לוק עורר דיונים בקרב פרשניו באשר למידה בה התאוריה של לוק על נחיצות הסובלנות תלויה בתפיסה של האמונה כרצונית ואוטונומית.[151] אחד הטיעונים של לוק הוא שבאופן אמפירי אנו רואים שהדת הרשמית משתנה ממדינה למדינה, כך שבמדינה אחת נרדפים פרוטסטנטים מזרם מסוים ובמדינה אחרת נרדפים פרוטסטנטים מזרם אחר. מכאן שהדפוס של אי-הסובלנות מורה על יחסי הכוח ולא על חוזקה של הדת האמת הדתית. הרדיפה הדתית היא חסרת תועלת אם משטרים שונים יכולים לקדם באמצעותה אמיתות דתיות שונות בהתאם לכוחם ולא בהתאם לנכונות אמונתם.[152]

תפקיד השלטון המדיני וההפרדה בין דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוק קובע ב"מסה אודות הסובלנות" ובאיגרות על הסובלנות שהמדינה (commonwealth) היא חברה של בני אדם שכוננה אך ורק על מנת להשיג, לשמר ולקדם אינטרסים אזרחיים, שהם חיים, חירות, בריאות, חופש מכאב ושמירה על רכוש. השלטון המדיני מחויב לשמור על דברים אלה באמצעות החוק והאכיפה של החוק, שיכולה לכלול ענישה. מנגד, דאגה לגאולה של הנפש אינה חלק מתפקידי הממשל. לוק מונה שלושה נימוקים לכך:[153][154] ראשית, אדם לא יכול להתנכר לריבונות של עצמו לגבי האמונות שבהן הוא מחזיק באשר למה שמוביל לגאולה. אדם רציונלי לא יכול להבטיח להאמין לכל תורה שהשליט יגדיר כתורה רשמית, כיוון שאמונה נובעת משכנוע ולא ניתן להתחייב מראש שהשכל ישתכנע מכל תורה זו;[155] שנית, כוח חיצוני לא יכול להביא בני אדם להחזיק באמונה הנחוצה לשם הגאולה. רק שכנוע פנימי יכול להוביל לכך; הטיעון השלישי הוא שגם אם כוח חיצוני היה יכול להוביל אדם לאמונה כלשהי, אין ודאות שהדת של מדינה מסוימת היא הדת הנוצרית האמיתית. אדם רציונלי לא יתחייב להאמין בכל מה שהשליט שלו מאמין, כיוון שהוא מודע לכך שהשליט יכול לטעות, והמחיר שהוא ישלם על החזקה באמונה שגויה - חיי נצח - הוא גבוה יותר מכל מחיר שהשליט יכול לגבות.[156]

באיגרת על הסובלנות לוק מגדיר את הכנסייה כ"חברה חופשית של בני אדם המתקבצים מרצונם שלהם, לשם עבודת אלוהים בציבור באופן שהם סבורים כי הוא מקובל על האלוהות ומועיל לגאולת נפשותיהם".[157] חשוב מכך, התכלית של הכנסייה שונה מתכלית המדינה, והיא אך ורק "עבודת האל בפומבי לשם השגת חיי נצח".[158][159] הדרך של המאמינים לגאולה כוללת פולחן פומבי וציבורי של האל, ולכן הכנסייה זקוקה לחוקים וכללים שתפקידם להסדיר את אופן הפולחן. הזכות להתקין את החוקים והכללים האלה נתונה אך ורק לחברה עצמה, והחוקים עצמם יכולים להתייחס אך ורק לפולחן ולא לדברים הנוגעים לעולם הזה, כגון רכוש. הכנסייה לא יכולה להשתמש בכוח, כיוון שכוח לא יכול להבטיח אמונה או גאולה וכיוון שהוא שייך אך ורק לשלטון המדיני.[160] העונש היחיד שבו הכנסייה יכולה להשתמש הוא אקסקומוניקציה.[150]

נובע מהטיעון הזה שהכנסייה והמדינה שונות ומופרדות הן בתכלית שלהן - האחת עוסקת בעולם הבא והשנייה עוסקת בעולם הזה - והן באמצעים שעומדים לרשותן על מנת להשיג את התכלית - האחת יכולה להשתמש בכוח והשנייה בשכנוע בלבד.[161] לפי לוק, אין דבר כזה "מדינה נוצרית", טיעון שהיה רדיקלי בזמנו. השליטים יכולים להיות נוצרים, ואף ראוי שיהיו נוצרים, אך אמונתם נוגעת לגאולה הפרטית שלהם ולא לגאולה של נתיניהם.[162]

באיגרות השנייה והשלישית לוק מביע מספר טיעונים שמרחיבים את סמכות השליט ומספקים לגיטימציה ללשימוש בכוח לצורך אכיפה של חיים מוסריים ומפוכחים. כך למשל, הוא כותב שהשלטון יכול לחוקק ולהעניש כדי למנוע שכרות, תאוותנות וכדומה. הטענה של לוק באיגרות אלה היא שלשלטון מותר לרדוף אי-מוסריות, וזאת כדי לקדם את האמת, אך אסור לו לרדוף את מי שלא מאמין בדת הרשמית.[163] חלק מהפרשנים של לוק ביקרו אותו על כך שעמדה זו לא עקבית עם ההבחנה שלו בין תפקיד המדינה לתפקיד הכנסייה ועם הטיעונים שלו באיגרת הראשונה.[164] אחרים טענו שעמדות אלה הן המשך של טיעניו מהאיגרת הראשונה, תוך הרחבה של התחום שנכלל תחת ההגדרה של אינטרס או טוב ציבורי.[165]

ההבחנה בין הציבורי לפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבחנה בין הציבורי והפרטי היא מרכזית עבור הטיעון של לוק בעד סובלנות החל מהמסה אודות הסובלנות. לפי דייוויד ווטון הבחנה זו "נהייתה אופיינית לליברליזם, מה שהופך את המסה אודות הסובלנות לטקסט מכונן במסורת הליברלית".[166] אף שפולחן נעשה פעמים רבות בפומבי, הוא במהותו עניין פרטי של המאמין, כיוון שהוא נוגע לגאולה האישית שלו וליחסים בינו לבין האל. סובלנות דורשת מהמדינה להבחין בין דברים שמהווים טוב פרטי לבין דברים שמהווים טוב ציבורי, ולהתמקד אך ורק בדברים שקשורים בטוב הציבורי.[167]

ההבחנה של לוק בין פרטי לציבורי חופפת במידה רבה להבחנה בין דברים שהם בין אדם לעצמו, לבין דברים שנוגעים לאחרים, בדומה להבחנה של ג'ון סטיוארט מיל בעל החירות.[168] למשל, השליט יכול להתערב בביטוי פומבי של דיבה או של דעות שהן נגד השלום והסדר הציבורי, אך הוא לא יכול להתערב כאשר מדובר בדעות, מוצדקות או מוטעות, שנוגעות לאדם עצמו או ליחסיו עם אלוהים, ואין לגיטימציה לשימוש של השליט בכוח לשם תיקון מידות רעות של נתינים.[169]

במאה ה-20 ההבחנה של לוק בין הפרטי לציבורי הפכה לנושא מרכזי בביקורת הפמיניסטית על הפוליטיקה הליברלית.[170][171]

מקרים בהם מותרת אי-סובלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי לוק עקרון הסובלנות תקף גם כלפי אנשים שאינם נוצרים, כגון יהודים, מוסלמים, ופגאנים.[172] החריגים, שכלפיהם אין צורך לנקוט בסובלנות הם אתאיסטים. חלק מהקוראים של לוק פירשו את כתביו גם כרשות לנהוג בחוסר סובלנות כלפי רומים-קתולים. כמו כן, במספר מקומות לוק כותב שלמי שאינו סובלני אין זכות לדרוש סובלנות כלפיו.

אתאיזם

המקרה שבו לוק נחרץ ביותר לגבי נחיצותה של אי-סובלנות הוא זה של אתאיסטים. לפי ג'ון דאן (אנ') "עבור לוק... אתאיסטים הם איום פרקטי כל כך חמור, שהם מאיימים על עצם קיומה של החברה; ובגלל מידת האיום שהם מציבים - הם שקולים לגרסה רוחנית של מחלת האיידס, באופן שהיא מובנת לאנשים ההיסטריים ביותר בני זמננו - הם למעשה, בעיניו של לוק, מאבדים את הרוב הגדול של זכויות האדם".[173]

הנימוק המרכזי של לוק ללגיטמציה של רדיפת אתאיסטים היא שאין דבר שיכול להבטיח שהם יקיימו הבטחות, אמנות ושבועות, שהן לדבריו הקשרים שמאגדים את החברה:[174]

אין להתייחס בסובלנות כלשהי לאלה המכחישים את קיומה של האלוהות. שהרי על מי שמכחיש את קיום האל אינן מקובלות לא ההבטחות, לא האמנות ולא הבריתות שהן הקשרים היוצרים את החברה האנושית, ואין כל קדושה נודעת להן בעיניו; הרי הרחקת האל מכל הקשרים הללו, ואפילו זו הרחקה הנעשית במחשבה בלבד, מבטלת אותם כליל

המקור באנגלית
Those are not at all to be tolerated who deny the Being of a God. Promises, Covenants, and Oaths, which are the Bonds of Humane Society, can have no hold upon an Atheist. The taking away of God, though but even in thought, dissolves all.

התאוריה של לוק לגבי החברה והמדינה נשענת על ההנחה שהקשרים הפוליטיים מבוססים על הבטחות ואמנות. לפי לוק, ללא הפחד מאלוהים לא ניתן לסמוך על אנשים שהם אכן יקיימו הבטחות ולכן אתאיסטים מהווים סיכון ליסודות של החברה.[175] לפי ג'רמי וולדרון (אנ'), נימוק נוסף הוא שלאתאיסטים חסר היסוד שבאמצעותו בני אדם מכירים בשוויון בין כל בני האדם.[176]

פרשנים של לוק ניסו להסביר בדרכים שונות את הסיבות שלוק בחר לתת לגיטימציה לאי-סובלנות כלפי אתאיסטים. ישנם פרשנים, בעיקר מהמסורת הפרשנית של לאו שטראוס, שנמצאים בדעת מיעוט לפיה לוק בעצמו היה אתאיסט.[177] לפי ויליאם בלום, ניל וויטפילד וסטיוארט טגר, לוק מציע "טיעון סודי" לקוראיו לפיו הקיום של אלוהים לא יכול להיות מוכח, אך היציבות של החברה הליברלית, לפי הפסיכולוגיה של לוק, מחייבת קבלה של הרעיון של אלוהים נקמן שמעניש את מי שנוהג בניגוד לחוק הטבע.[178] פרשנות זו לא מקובלת על רוב החוקרים של כתבי לוק. פרשנות אחרת היא שהסיבה העיקרית לעמדה הנחרצת נגד אתאיזם היא שלוק רצה להימנע מהאשמות (שאכן הופנו נגדו) שגישתו מובילה לאתאיזם. לפי עמדה אחרת, לוק רצה להרחיק את עצמו מהגישה שהוא זיהה עם הובס ועם פייר בל, לפיה ניתן להסיק זכויות מאינטרסים ולא חשב שהיא מספקת הגנה מספקת מפני רדיפה של השלטון. לוק ראה גישה זו כאתאיסטית וביקש להתרחק ממנה על ידי גינוי של אתאיזם. גישה מקובלת היא שלוק אכן האמין שלא ניתן לסמוך על אתאיסטים שיקיימו הבטחות.[179]

קתולים

לוק לא מציין באופן חד משמעי את הקתולים כחריג שכנגדו מותר לנהוג בחוסר-סובלנות, אך חלק מפרשניו טוענים שאי-סובלנות כלפי קתולים משתמעת מכתביו. פרשנות זו מתבססת על שני טיעונים של לוק לגבי דתות שלפי לוק אין להן זכות לדרוש סובלנות מהשלטון. ראשית, הוא כותב שהשלטון המדיני לא צריך להיות סובלני כלפי כנסיות שבהן המאמינים מכירים בסמכות מדינית של שליט חיצוני, כיוון שכנסיות אלה מעודדות, הלכה למעשה, התערבות של שלטון חיצוני בעניינים ציבוריים. בכלל זה, השלטון לא צריך להיות סובלני כלפי דתות שטוענות שהמשמעות של אקסקומונוקציה של שליט מכנסייתם היא עילה לאובדן שלטונו, או שהזכות לשלטון מבוססת על חסד אלוהי (אנ'). חלק מבני תקופתו של לוק זיהו טענות אלה עם הקתוליות.[174] ניתן לפרש את הטיעון הזה כהתרת אי-סובלנות כלפי קתולים שמאמינים בסמכותו של האפיפיור. אולם, הדוגמה שלוק עצמו מספק היא זו של מאמין מוסלמי שרואה עצמו כפוף לסמכותו של המופתי של קונסטנטינופול. לפי ריצ'רד אשקרפט, הדוגמה של המאמין המוסלמי היא מטאפורית בלבד, בעוד שהמטרה האמיתית של לוק הוא יורש העצר הקתולי ג'יימס השני.[180][181]

הטיעון השני שניתן לפרשו כקריאה לאי-סובלנות כלפי קתולים הוא שלדתות שלפיהן החובה לשמור אמונים עם כופרים, כיוון שמשמעות הטענה היא שמחויבותם לקיים הבטחות תקפה רק בינם לבין בני דתם.[174] גם טענה זו זוהתה בתקופתו של לוק עם הקתוליות.[182]

בעוד שטענות אלה פורשו כהתרת אי-סובלנות כלפי קתולים, במקומות אחרים הוא כולל במפורש את האמונה הקתולית במסגרת הסובלנות הנדרשת מהשלטון. לדוגמה, הוא מציג את האמונה הקתולית שלחם הקודש הוא גופו של ישו כמגוחכת, אך מציין שאין בה פגיעה בזולת,[183] ושסגידה לאלוהים לפי הפולחן הרומי-קתולי צריכה להיות מותרת כפי שמותר הפולחן בנוסח ז'נבה.[184] קביעות אלה ואחרות הובילו חלק מפרשניו של לוק למסקנה שהוא לא פסל את האמונה הקתולית כשלעצמה, אלא אנטינומיזם ודוקטרינות פוליטיות מסוימות שזוהו בתקופתו עם הקתוליות.[182][185] פרשנים אחרים טוענים שאי-סובלנות כלפי קתולים הייתה אחד הרעיונות בהם לוק תמך כל חייו.[186]

שתי מסכתות על ממשל מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שתי מסכתות על ממשל מדיני
הכריכה המקורית של שתי מסכתות על ממשל מדיני, 1690.

על רקע המשבר הפוליטי באנגליה פנה לוק לכתיבת שתי מסכתות על ממשל מדיני, טקסט פוליטי ששוטח את ביקורתו על משטר מלוכני אבסולוטי ואת תפיסתו לגבי טבעו וגבולותיו של ממשל מדיני לגיטימי.

במסכת הראשונה מבקש לוק להפריך את הטיעונים שהציג רוברט פילמר בספרו "פטריארכה". פילמר כתב את ספרו ב-1631, אך ב-1680, יותר מ-20 שנה לאחר מותו, הספר הודפס מחדש ושימש את המצדדים במלוכה של צ'ארלס השני ובזכותו של ג'יימס, יורש העצר הקתולי, לכתר. פילמר טען שהזכות לשלטון מדיני ניתנה לאדם הראשון על ידי אלוהים ועוברת מדור לדור כירושה. הוא יצר בספרו הקבלה בין שלטון האב במשפחה לבין השלטון המדיני. הפרשנות של פילמר לכתבי הקודש נועדה להצדיק מלוכה אבסולוטית העוברת בירושה. כנגד טיעון זה הציג לוק פרשנות משלו לכתבי הקודש, אשר סותרת את הפרשנות של פילמר.

נקודת המוצא של לוק במסכת הראשונה, היא שהעולם ניתן לבני האדם כקניינם המשותף. בניגוד לטענה של פילמר לגבי זכותו של אדם הראשון, טען לוק שאלוהים נתן לאדם את הזכות לרדות בבעלי החיים ביבשה, בים ובשמיים, אך לא את הזכות לשלוט בבני אדם אחרים. יתרה מכך, לוק טוען שהזכויות שקיבל אדם ניתנו לו במשותף עם חוה. בנוסף, גם אם ניתן היה לפרש את כתבי הקודש כאילו נתן אלוהים לאדם את הזכות לשלוט, אין בתנ"ך מידע מספיק על האופן בו עברה זכות זו בירושה, וממילא לא ניתן להוכיח כי המלכים הנוכחיים הם יורשים חוקיים של אותה זכות. לפיכך טוען לוק שפילמר מצדיק למעשה כל שלטון קיים, בין אם נתפס בכוח או עבר בירושה. לוק תוקף גם את ההקבלה שיוצר פילמר בין אבהות לשלטון אבסולוטי. לפי לוק, חובתם של ילדים לציית להוריהם פוקעת כאשר הם בוגרים מספיק כדי לשלוט בעצמם, ואילו חובת כיבוד אב ואם, שתקפה לגבי ילדים גם בבגרותם, לא מקימה חובת ציות. יוצא מכך שאין הקבלה בין אבהות לשלטון, וגם אם הייתה הקבלה כזו לא היה עולה ממנה ששלטון מדיני הוא אבסולוטי. לוק טוען שהגישה של פילמר מובילה הלכה למעשה להצדקה של עבדות, דבר שהופך את טיעונו לאבסורד.

משהופרכה גישתו של פילמר פונה לוק במסכת השנייה לטיעון בדבר המקור האמיתי של הממשל הלגיטימי, תכליתו, וגבולות סמכויותיו. לוק פותח את המסכת בתאור מצב הטבע, שהוא המצב הקדם מדיני, ושל חוק הטבע, שהוא החוק היחיד לו כפופים בני אדם במצב הטבע (פרק ב'). מצב הטבע מאופיין בשוויון, במובן שאף אדם לא כפוף לכוחו של אחר, ובחירות מושלמת של כל הפרטים. אולם, חירות אינה הפקרות: בני אדם כפופים גם במצב זה לחוק הטבע, שמחייב אותם לדאוג לשימור עצמם, וכאשר שימור עצמם אינו בסכנה, לדאוג גם לשימור שאר המין האנושי. מהחובות במצב הטבע עולות גם הזכויות הטבעיות של הפרטים: זכותם לקניין במובנו הרחב - חיים, חירות ורכוש - וזכותם לשפוט ולהעניש את מי שפעל בניגוד לחוק הטבע. חוק הטבע מבטא את רצון האל וניתן להבינו באמצעות התבונה.

מצב הטבע על פי לוק הוא אופטימי יחסית להוגים אחרים, כגון תומס הובס, ואין הכרח שהיעדר השלטון יוביל למלחמה. אולם קיימים בו "אי-נוחויות" שעשויות להוביל למצב המלחמה (פרק ג'). כבכל מצב ייתכנו מקרים בהם אנשים לא יקשיבו לתבונתם ויפעלו בניגוד לחוק הטבע. בהיעדר שופט מוסכם, ובהינתן שלבני אדם קשה לשפוט בעניינים הקשורים לעצמם ולהסכים על המידתיות של עונשים, הזכות לשפוט ולהעניש עשויה להוביל למעגל של נקמה ולמלחמה.

פרק ה' במסכת השנייה דן במקורו של הקניין הפרטי ובזכות לקניין פרטי. נקודת המוצא של לוק היא שהעולם ניתן לכל בני האדם במשותף, וזאת כדי שישתמשו בו לנוחיותם ולצורך שימור עצמם בעזרת תבונתם. לוק מבקש למצוא הצדקה לניכוס של קניין פרטי בהיעדר חוק מדיני. לטענתו הזכות להפקיע דבר מה מחזקת כולם מתחייבת כיוון שבני אדם לא היו יכולים לשרוד אלמלא הייתה להם אפשרות להפוך דברים שניתנו לכולם במשותף לרכושם הפרטי. השאלה היא, אם כן, כיצד יכול אדם להפקיע דבר מה מחזקת הכל באופן לגיטימי ומהם הגבולות לזכות זו.

לוק מניח שלבני אדם יש קניין ביחס לגופם ולעבודה שהם עושים באמצעות גופם. כאשר אדם משקיע את עבודת גופו ועמל כפיו בדבר מה שנמצא במצבו הטבעי הוא מערב בו משהו מקניינו ובכך הופך אותו לשלו. לוק קובע תנאי ראשון, לפיו הזכות לנכס דבר מה עומדת "על כל פנים כאשר כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה במשותף בשביל אחרים". תנאי שני הוא שהזכות לקניין פרטי היא ל"כל כמות שיכול היחיד להשתמש בה לתועלת חייו בטרם יתקלקל הדבר". עם זאת, המצאת המטבע כאמצעי לסחר חליפין מאפשרת לבני האדם לאגור רכוש רב מבלי לעבור התנאי השני וקיימות פרשנויות שונות ליחס של לוק לתנאים אלה.

מקור הממשל המדיני הלגיטימי, לפי לוק, הוא בהסכמה ראשונית בין בני אדם שהיו נתונים במצב הטבע וביקשו לפתור את אי-הנוחות הקיימת במצב זה (פרק ו'). הטענה שהסכמה כזו היא הבסיס לכינון המדינה היא זו שהופכת את התאוריה של לוק לחלק ממסורת האמנה החברתית. תהליך ההסכמה כולל שני שלבים. בשלב הראשון הפרטים מסכימים לכונן עדה. הם מוותרים על זכותם להעניש זה את זה ומוסרים אותה לעדה. בשלב השני בני העדה מסכימים בהחלטת רוב על המסגרת החוקתית ורשויות הממשל הדרושות לצורך חקיקה, אכיפה וביצוע של החוקים, וקידום טובת הכלל. הממשל פועל מכוח האמון שנתנה בו העדה. הסכמה הראשונית היא תמיד מפורשת, אך לוק מכיר בכך שקיים קושי מעשי בדרישה שכל נתין, בכל דור, יביע הסכמה מפורשת. תשובתו לבעיה היא שכל אדם שיש ברשותו חלק מנחלת הממשל נותן את הסכמתו שבשתיקה. מי שהסכמתו לא ניתנה באופן מפורש יכול למשוך את הסכמתו ולהקים חברה פוליטית חדשה, אך לצורך כך הוא חייב לוותר על כל ההטבות שהממשל הקיים מעניק לו.

לוק קובע במסכת השנייה (פרקים י"א-י"ב) שבממשל לגיטימי קיימות שלוש רשויות הנפרדות זו מזו בתכליתן: הרשות המחוקקת, שתפקידה לחוקק חוקים כלליים, קבועים ולא שרירותיים; הרשות המבצעת, שתפקידה להוציא את החוק לפועל ולאכוף אותו, לכנס את הרשות המחוקקת על פי הזמנים הקבועים החוק, ובמידת הצורך להשתמש בסמכות המיוחדת (פררוגטיבה) שניתנה לה כדי לטפל במקרים לא צפויים, כגון מצבי חירום; ורשות פדרטיבית, שעוסקת בענייני חוץ, כולל הזכות לעשות שלום ומלחמה, לכונן בריתות עם כוחות זרים, ולשלוט בסחר החוץ. חלוקה זו נחשבת לאחד המקורות לרעיון המודרני של הפרדת הרשויות במדינה, שפותח מאוחר יותר על ידי מונטסקייה, עמנואל קאנט, ובחוקת ארצות הברית.

בפרקים האחרונים של המסכת השנייה דן לוק בהגדרה של משטר רודני ובזכות למרוד כנגדו.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחשבות אחדות אודות החינוך

שני הטקסטים המרכזיים של לוק בנושא חינוך הם "מחשבות אחדות אודות החינוך",[187] שעוסק בחינוך של ילדים, ו-"Of the Conduct of Understanding",‏[188] שהוא מעין מדריך לאוטודידקטים בוגרים.

מחשבות אחדות אודות החינוך נכתב במקור כסדרה של מכתבים לאדוארד קלארק, מכר של לוק שפנה אליו בשאלה לגבי חינוך של ילדים. הוא הופיע לראשונה כספר ב-1693 ולוק ערך מספר תיקונים במספר מהדורות עד מותו. לוק כותב במפורש שעצותיו אינן אוניברסליות, אלא נוגעות לחינוך בניהם של ג'נטלמנים. הנחת המוצא של הספר היא שרק מעטים מאד מהילדים יכולים להדריך את עצמם באמצעות טבעם ושכלם, ואילו "תשעה מתוך כל עשרה בני אדם שאנו פוגשים הם מי שהם, טובים או רעים, שימושיים או לא, על פיחינוכם. החינוך הוא שיוצר את ההבדלים הניכרים ביותר במין האנושי". כמו במסה על השכל האנושי, לוק מניח שבני אדם לא נולדים עם רעיונות שטבועים בשכלם, אלא כטאבולה ראסה; כפי שהוא מתאר זאת בפסקה האחרונה של החיבור, "נייר לבן או שעווה, הניתנים לעיצוב כפי שמתבקש". עם זאת, הוא סבר שלכל ילד יש טבע, מצבי רוח ונטיות משלו.[189]


מספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mark Goldie, “Introduction”, in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. xx-xxi
  2. ^ J.B. Schneewind, “Locke’s Moral Philosophy”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 213ff
  3. ^ J.R. Milton, “Locke’s Life and Times”, ”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 8
  4. ^ Richard Ashcraft, Locke's Two Treatises of Government, Routledge (2010), pp., 17
  5. ^ 1 2 Luisa Simonutti, 2006, "Political Society and Religious Liberty. Locke at Cleves and in Holland", British Journal for the History of Philosophy 14(3): pp. 415-418
  6. ^ K.H.D. Haley, The First Earl of Shaftesbury, Oxford: Clarendon (1968), pp. 203-205
  7. ^ Peter Laslett, “Introduction", in John Locke: Two Treatises of Government, edited by Peter Laslett, Cambridge: Cambridge University Press (1987), pp. 26
  8. ^ Fundamental Constitutions of Carolina
  9. ^ , “’So Vile an Estate’: The Problem of Slavery in Locke’s Political Thought”, Political Theory 14.2 (1986): 263-289
  10. ^ James Farr, “’So Vile an Estate’: The Problem of Slavery in Locke’s Political Thought”, Political Theory 14.2 (1986): pp. 266-267
  11. ^ Peter Laslett, “Two Treatises of Government and the Revolution of 1688”, in John Locke: Two Treatises of Government, edited by Peter Laslett, Cambridge: Cambridge University Press (1987), pp. 41ff
  12. ^ Peter Laslett, “Addendum to Introduction: The Dating of the Composition of Two Treatises of Government and the Question of whether the Second was Composed before the First”, in John Locke: Two Treatises of Government, edited by Peter Laslett, Cambridge: Cambridge University Press (1987), 123-126
  13. ^ David Armitage, “John Locke, Carolina, and the Two Treatises of Government”, Political Theory 32.5 (2004), pp. 602-627
  14. ^ Philip Milton, “John Locke and the Rye House Plot”, The Historical Journal 43.3 (2000), 647-668
  15. ^ Peter Laslett, “Introduction", in John Locke: Two Treatises of Government, edited by Peter Laslett, Cambridge: Cambridge University Press (1987), pp. 37
  16. ^ E.J. Lowe, Locke, Routledge (2005), pp. 8
  17. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), pp. 9-10
  18. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §I.i.2 pp. 43
  19. ^ G.A.J Rogers, "The Intellectual Setting and Aims of the Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), 11-12
  20. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.i.2 pp. 104
  21. ^ Uzgalis, William, "John Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (2019), section 2.2
  22. ^ Michael Ayers, Locke: Epistemology and Ontology, Routledge (1991), Vol. 1, pp. 14-15
  23. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.8 pp. 134.
  24. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.9 pp. 134
  25. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.9 pp. 135
  26. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.10 pp. 135
  27. ^ "There has been considerable scholarly debate concerning the details of Locke’s account of the distinction". Uzgalis, William, "John Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (2019), section 2.2
  28. ^ Edwin McCann, "Locke's Philosophy of Body", in The Cambridge Companion to Locke, Cambridge University Press (1994), pp. 56-57
  29. ^ Lisa Downing, "Locke's Ontology", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), 353
  30. ^ Margaret D. Wilson, "Superadded Properties: The Limits of Mechanism in Locke", American Philosophical Quarterly, Vol. 16, No. 2 (Apr., 1979), pp. 143-150
  31. ^ 1 2 Martha Brandt Bolton, "The Taxonomy of Ideas in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 67-100
  32. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.ii.1-2 pp. 119
  33. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.vi.1-2 pp. 127.
  34. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.vii.1 pp. 128
  35. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.xii.1-2 pp. 163-164
  36. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.xxvii pp. 328-348
  37. ^ Gideon Yaffe, "Locke on Ideas of Identity and Diversity", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 214
  38. ^ לדוגמה: Charles Taylor, Sources of the Self: The Making of the Modern Identity, Harvard University Press, pp. 172
  39. ^ Jonathan Bennett, Locke' Berkeley, Hume: Central Themes, Oxford University Press (1971), pp. 69
  40. ^ Thomas M. Lennon, "Locke on Ideas and Representation", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 234
  41. ^ Edwin McCann, "Locke's Philosophy of Body", in The Cambridge Companion to Locke, Cambridge University Press (1994), pp. 63
  42. ^ E.J. Lowe, Locke, Routledge (2005), pp. 36
  43. ^ Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 287
  44. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ii.1 pp. 402
  45. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ii.2 pp. 405
  46. ^ Uzgalis, William, "John Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (2019), section 2.3
  47. ^ John Stuart Mill, A System of Logic, Ratiocinative and Inductive, People's Edition, Longmans, Green, and Co. (1884), pp. 15
  48. ^ Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 289ff
  49. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.vii.1 pp. 471
  50. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.iii pp. 409ff
  51. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.vi.4-9 pp. 421-423
  52. ^ James McLaverty, "From Definition to Explanation: Locke's Influence on Johnson's Dictionary", Journal of the History of Ideas 47(3): 377-394
  53. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.vi.12-13 pp. 425-426
  54. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ix.4 pp. 476-477
  55. ^ Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 295-296
  56. ^ Hannah Dawson, Locke, Language and Early-Modern Philosophy, Cambridge University Press (2007), pp. 210
  57. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ix.11 pp. 481
  58. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ix.7-8 pp. 479
  59. ^ Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 300
  60. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.x pp. 490-509
  61. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.2 pp. 525
  62. ^ Lex Newman, "Locke on Knowledge", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 314
  63. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.14 pp. 538
  64. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.1 pp. 530-531
  65. ^ Roger Woolhouse, “Locke’s Theory of Knowledge”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 153
  66. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.2-7 pp. 531-534.
  67. ^ Lex Newman, "Locke on Knowledge", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 322
  68. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.14 pp. 536-537
  69. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.3 pp. 525
  70. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.4 pp. 526
  71. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.6 pp. 527
  72. ^ Lex Newman, "Locke on Knowledge", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 329-331
  73. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.iii.18 pp. 548-550
  74. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.iii.21 pp. 552-553
  75. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.x pp. 619-630
  76. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.x pp. 630-639
  77. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.iii.6 pp. 540-541
  78. ^ M. R. Ayers, "Mechanism, Superaddition, and the Proof of God's Existence in Lock", The Philosophical Review 90(2) (1981), 210-251
  79. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 349
  80. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.xxvii.25 pp. 345
  81. ^ Lisa Downing, "Locke and Descartes", in A companion to Locke, Wiley-Blackwell (2016), pp. 116-118
  82. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xiv pp. 652
  83. ^ Lorraine Daston, Classical Probability in the Enlightenment, Princeton University Press (1995), pp. 45
  84. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xiv.4 pp. 653
  85. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xv.1 pp. 654
  86. ^ David Owen, "Locke on Judgment", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 419-422
  87. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xi.9 pp. 635-636
  88. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xv.1 pp. 654
  89. ^ Antonia Lolordo, "Locke on Knowledge and Belief", in A companion to Locke, Wiley-Blackwell (2016), pp. 308
  90. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xvi.4 pp. 659-660
  91. ^ Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 437
  92. ^ Nicholas Walterstroff, “Locke’s Philosophy of Religion”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 172
  93. ^ Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 436
  94. ^ Nicholas Walterstroff, “Locke’s Philosophy of Religion”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 174
  95. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 355
  96. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 454
  97. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 353.
  98. ^ Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 447
  99. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 352
  100. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 444.
  101. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 140-141, 345, 348.
  102. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 348
  103. ^ James Tully, An Approach to Political Philosophy: Locke in Context, Cambridge University Press (1993), pp. 9
  104. ^ Philip Abrams, "Introduction", in John Locke: Two Tracts of Government, edited by Philip Abrams, Cambridge: Cambridge University Press (1967), pp. 6
  105. ^ Peter Laslett, “Introduction", in John Locke: Two Treatises of Government, edited by Peter Laslett, Cambridge: Cambridge University Press (1987), pp. 4-6
  106. ^ Philip Abrams, "Forward", in Two Tracts of Government, Cambridge University Press (1967), pp. ix
  107. ^ Richard Ashcraft, Locke's Two Treatises of Government, Routledge (2010), pp., 15
  108. ^ Jacqueline Rose, "'Matters Indifferent', and the Restoration of the Church of England", The Historical Journal 48(3): pp. 603
  109. ^ 1 2 David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 32-34
  110. ^ Philip Abrams, "Introduction", in Two Tracts of Government, Cambridge University Press (1967), pp. 19-21
  111. ^ Mark Goldie, "Introduction", in A Letter Concerning Toleration and Other Writings, edited by Mark Goldie, Liberty Fund (2010), pp. xx
  112. ^ המהדורה המלאה הראשונה של המסות פורסמה ב-1954 בלטינית עם תרגום לאנגלית, בעריכה של וולפגנג פון ליידן. John Locke, Essays on the Law of Nature, edited and translated by Wolfgang von Leyden, Oxford University Press (1954). לוק עצמו לא נתן למסות כותרת ובמהדורה אחרת הן פורסמו כ"שאלות אודות משפט הטבע". John Locke, Questions Concerning the Law of Nature, edited and translated by Robert Horwitz, Jenny Strauss Clay, and Diskin Clay, Cornell University Press (2008).
  113. ^ David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 30-31
  114. ^ Richard Ashcraft, Locke's Two Treatises of Government, Routledge (2010), pp. 37
  115. ^ 1 2 3 Mark Goldie, "Introduction", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. xx-xxi
  116. ^ 1 2 Internet Encyclopedia of Philosophy, John Locke: Political Philosophy
  117. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 89-94, 101
  118. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 82
  119. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 106-116
  120. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 105
  121. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 110
  122. ^ 1 2 J.B. Schneewind, “Locke’s Moral Philosophy”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 214
  123. ^ David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 29
  124. ^ 1 2 3 John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 127-128
  125. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 116
  126. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 133
  127. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 119
  128. ^ Richard Ashcraft, Locke's Two Treatises of Government, Routledge (2010), pp. 40
  129. ^ W. Randall Ward, 1995, "Divine will, natural law and the voluntarism/intellectualism debate in Locke", History of Political Thought 16(2): 208-218
  130. ^ David E. Soles, 1987, "Intellectualism and Natural Law in Locke's Second Treatise", History of Political Thought 8(1): pp. 65-70
  131. ^ Wolfgang von Leyden, "Introduction", in John Locke, Essays on the Law of Nature, edited and translated by Wolfgang von Leyden, Oxford University Press (1954), pp. 51
  132. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 118
  133. ^ 1 2 John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 122
  134. ^ 1 2 John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 123
  135. ^ John Locke, "Essays on the Law of Nature", in Locke: Political Writings, edited by Mark Goldie, Cambridge University Press (1997), pp. 123-124
  136. ^ דייוויד ווטון הוא בין הפרשנים המעטים שטוענים שלמרות הגישה הסמכותנית של לוק בחיבוריו מהשנים באוקספורד, הוא ראה את ערך הסובלנות בעין יפה כבר ב-1659. לפי ווטון, לוק תמך בסמכות של השלטון המדיני בענייני דת בשנים אלה מסיבות פרקטיות יותר מאשר אידאולוגיות. הראיות לגישה זו נמצאות בכתבים שלוק כתב למכרים כגון הנרי סטאב ורוברט בויל בשנים 1659–1665. ראו David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 35.
  137. ^ Richard Ashcraft, Locke's Two Treatises of Government, Routledge (2010), pp. 18-23
  138. ^ Nicholas Jolley, Toleration and Understanding in Locke, Oxford University Press (2016), pp. 19
  139. ^ J.R. Milton and Philip Milton, "General Introduction", in John Locke: An Essay concerning Toleration And Other Writings on Law and Politics, 1667-1683, Oxford University Press (2007), pp. 35
  140. ^ חוק זה עבר כדי להתמודד עם פלגים פרוטסטנטים שאינם קונפורמיסטיים, אך הוא הביא גם לאיומים כלפי הקהילה היהודית בבריטניה. משלחת של יהודים, שכללה את הרב יעקב ששפורטש, ביקשה מהמלך הבהרות וקיבלה ממנו הבטחה כתובה להגנה. ראו Jenny Uglow, A Gambling Man: Charles II's Restoration Game, Farrar, Straus and Giroux (2010), pp. 291.
  141. ^ 1 2 David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 37
  142. ^ Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 26
  143. ^ Mark Goldie, “Introduction”, in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. xxii
  144. ^ J.R. Milton, “Locke’s Life and Times”, ”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 18
  145. ^ John Marshall, John Locke, Toleration and Early Enlightenment Culture, Cambridge University Press (2006), pp. 370ff
  146. ^ John Marshall, John Locke, Toleration and Early Enlightenment Culture, Cambridge University Press (2006), pp. 367-368
  147. ^ John Locke, "A Letter Concerning Toleration", in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. 8
  148. ^ John Locke, "A Letter Concerning Toleration", in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. 9
  149. ^ John Marshall, John Locke, Toleration and Early Enlightenment Culture, Cambridge University Press (2006), pp. 656-657
  150. ^ 1 2 David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 98
  151. ^ מעבר לביקורת של פרוסט, הביקורת הידועה ביותר היא זו של ג'רמי וולדרון, לפיה לוק לא הכיר בכך שלחץ מדיני וחברתי יכול להשפיע על האמונות של בני אדם. ראו Jeremy Waldron, "Locke: Toleration and the Rationality of Persecution", in Justifying Toleration: Conceptual and Historical Perspectives, Cambridge University Press (1988), pp. 66, 83-84. תשובות לטיעון של וולדרון ניתן למצוא אצל דייוויד ווטון ואצל ניקולס ג'ולי. ראו David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 98ff; Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 83ff.
  152. ^ Mark Goldie, “Introduction”, in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. xv-xvi
  153. ^ James Tully, An Approach to Political Philosophy: Locke in Context, Cambridge University Press (1993), pp. 57
  154. ^ John Locke, "A Letter Concerning Toleration", in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. 13-15
  155. ^ David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 99
  156. ^ David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 100-101
  157. ^ ג'ון לוק, איגרות על הסובלנות, בתרגום יורם ברונובסקי, מאגנס (תשס"א), עמ' 44
  158. ^ ג'ון לוק, איגרות על הסובלנות, בתרגום יורם ברונובסקי, מאגנס (תשס"א), עמ' 47
  159. ^ John Perry, 2005, "Locke's Accidental Church: The Letter Concerning Toleration and the Church's Witness to the State", Journal of Church and State 47(2): pp. 274-275
  160. ^ John Locke, "A Letter Concerning Toleration", in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. 15-18
  161. ^ John Perry, 2005, "Locke's Accidental Church: The Letter Concerning Toleration and the Church's Witness to the State", Journal of Church and State 47(2): pp. 275
  162. ^ Mark Goldie, “Introduction”, in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. xii-xiv
  163. ^ John Locke, "A Third Letter for Toleration", in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. 96-97
  164. ^ David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 106
  165. ^ John Marshall, John Locke, Toleration and Early Enlightenment Culture, Cambridge University Press (2006), pp. 377-383
  166. ^ David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 38
  167. ^ Andrew Schaap, Political Reconciliation, Routledge (2005), pp. 5
  168. ^ David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 105
  169. ^ John Marshall, John Locke, Toleration and Early Enlightenment Culture, Cambridge University Press (2006), pp. 365-366
  170. ^ Wendy Brown, Regulating Aversion: Tolerance in the Age of Identity and Empire, Princeton University Press (2006), pp. 31-32
  171. ^ Mary B. Walsh, 1995, "Locke and Feminism on Private and Public Realms of Activity", The Review of Politics 57(2)
  172. ^ John Locke, "A Letter Concerning Toleration", in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. xiii, 58-59
  173. ^ John Dunn, "What is Living and What is Dead in John Locke", in Interpreting Political Responsibility: Essays, 1981-1989, Princeton University Press (1990), pp. 19
  174. ^ 1 2 3 John Locke, "A Letter Concerning Toleration", in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. 50-53
  175. ^ Jeremy Waldron, God, Locke, and Equality: Christian Foundations in Locke's Political Thought, Cambridge University Press (2002), pp. 223-224
  176. ^ Jeremy Waldron, God, Locke, and Equality: Christian Foundations in Locke's Political Thought, Cambridge University Press (2002), pp. 226-228
  177. ^ David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 68-69
  178. ^ William T. Bluhm, Neil Wintfeld and Stuart H. Teger, 1980, "Locke's Idea of God: Rational Truth or Political Myth?", The Journal of Politics 42(2): pp. 437
  179. ^ David Wootton, "Introduction", in Political Writings of John Locke, Mentor (1993), pp. 108-110
  180. ^ Richard Ashcraft, Revolutionary Politics and Locke's Two Treatises of Government, Princeton University Press (1986), pp. 504
  181. ^ Jeremy Waldron, God, Locke, and Equality: Christian Foundations in Locke's Political Thought, Cambridge University Press (2002), pp. 221
  182. ^ 1 2 Mark Goldie, “Introduction”, in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. xix
  183. ^ John Locke, "A Letter Concerning Toleration", in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. 44
  184. ^ John Locke, "A Letter Concerning Toleration", in John Locke: A Letter Concerning Toleration and Other Writings, Indianapolis: Liberty Fund (2010), pp. 57
  185. ^ Jeremy Waldron, God, Locke, and Equality: Christian Foundations in Locke's Political Thought, Cambridge University Press (2002), pp. 218-223
  186. ^ John Marshall, John Locke, Toleration and Early Enlightenment Culture, Cambridge University Press (2006), pp. 7, 53, 68
  187. ^ מחשבות אחדות אודות החינוך, הטקסט המלא, באתר Online Library of Liberty (באנגלית)
  188. ^ John Locke, Of the Conduct of the Understanding, edited with General Introduction, Historical and Philosophical Notes and Critical Apparatus by Paul Schuurman
  189. ^ Alex Tuckness, 2010, "Locke on education and the rights of parents", Oxford Review of Education, 36(5): pp. 628-629


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן הברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה