ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' הרביעי
מלך הממלכה המאוחדת והנובר
George IV of the United Kingdom.jpg
שם מלא ג'ורג' אוגוסטוס פרדריק הנובר
תקופת שלטון מ-29 בינואר 1820 עד 26 ביוני 1830
הקודם ג'ורג' השלישי
יורש ויליאם הרביעי
בת זוג

קרוליין

צאצאים

שארלוט הנסיכה מווילס

שושלת בית הנובר
אב ג'ורג' השלישי
אם שרלוט
תאריך לידה 12 באוגוסט 1762
ארמון סנט ג'יימס, לונדון, אנגליה
תאריך פטירה 26 ביוני 1830
טירת וינדזור, אנגליה
מקום קבורה כנסיית סנט ג'ורג', וינדזור, אנגליה
דיוקן של הנסיך ג'ורג' בראשית שנות השמונים של המאה ה-18

ג'ורג' הרביעיאנגלית: George IV, ג'ורג' אוגוסטוס פרדריק) (12 באוגוסט 176226 ביוני 1830) היה מלך בריטניה הגדולה, אירלנד ומלך הנובר. הוא עלה לשלטון בעקבות מותו של אביו ג'ורג' השלישי ב-29 בינואר 1820 ומלך עד יום מותו עשר שנים לאחר מכן. החל מ-1811 ועד לעלייתו לכס המלוכה הוא שימש כנסיך עוצר (Prince regent) במהלך מחלתו של אביו.

ג'ורג' הרביעי ניהל סגנון חיים מוחצן ששימש דוגמה לאופנות של "תקופת העוצרות" (Regency era). הוא היה פטרונם של צורות חדשות של פנאי וסגנון. הוא שכר את שירותיו של האדריכל ג'ון נאש כדי שיבנה את הביתן המלכותי בברייטון ושיעצב מחדש את ארמון בקינגהאם ואת שירותיו של האדריכל ג'פרי וייטוויל (Jeffry Wyattville) כדי שיבנה מחדש את טירת וינדזור. הוא תרם להקמתם של הגלריה הלאומית ושל הקולג' המלכותי בלונדון.

יחסיו עם אביו ועם אשתו, קרוליין מברונזוויק היו מעורערים. הוא אף אסר עליה להגיע לטקס הכתרתו. הוא ניסה לשווא להעביר חוק בפרלמנט שיאפשר לו להתגרש ממנה, אך ללא הצלחה.

במשך רוב תקופת עוצרותו ומלכותו של ג'ורג' כיהן רוברט ג'נקינסון, הלורד ליברפול (Robert Jenkinson) כראש ממשלת בריטניה. ממשלותיו של ג'ורג', עם סיוע קל מהמלך, הנהיגו את הממלכה בניצחון במלחמות הנפולאוניות, ניהלו משא ומתן לשלום וניסו להתמודד עם המשברים הכלכליים והחברתיים שבעקבות המלחמות. ג'ורג' נאלץ לקבל את ג'ורג' קנינג כשר חוץ ובהמשך כראש ממשלה והסיר את התנגדותו למתן שוויון זכויות לקתולים.

קסמו הקנה לו את התואר "הג'נטלמן הראשון של אנגליה", אך יחסיו הגרועים עם אביו ועם אשתו ואורח חייו המופקר, גרמו לעם לבוז לו והורידו את המוניטין של המלוכה לשפל המדרגה. משלמי המסים זעמו על הבזבזנות שלו בזמן המלחמה. הוא לא התגלה כמנהיג לאומי בזמני משבר ולא שימש כמופת לעמו. שריו ראו את התנהגותו כאנוכית ואותו כאדם חסר אחריות שלא ניתן לסמוך עליו. בכל הזמנים הוא היה מושפע מתענוגותיו.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' נולד בארמון סנט ג'יימס בשלונדון ב-12 באוגוסט 1762. כבנו הבכור של המונרך הבריטי הוא הפך עם לידתו להיות באופן אוטומטי דוכס קורנוול ודוכס רות'סיי. כמה ימים לאחר מכן הוא נעשה נסיך ויילס ורוזן צ'סטר. הוא הוטבל ב-18 בספטמבר אותה שנה על ידי הארכיבישוף מקנטרברי. סנדקיו היו דודו מצד אמו אדולפוס פרדריק הרביעי, דוכס מקלנבורג-שטרליץ, דודו של אביו, הנסיך ויליאם דוכס קמברלנד, וסבתו מצד אביו, אוגוסטה, הנסיכה-האלמנה מויילס. ג'ורג' הצטיין בלימודיו ורכש עד מהרה את ידיעת הצרפתית, הגרמנית והאיטלקית, בנוסף לאנגלית, שפת אמו.

בגיל 18 הוקם לו משק בית נפרד משלו. בניגוד מוחלט לאביו שהתרחק משערוריות, הוא נכנס בהתלהבות לחיי הוללות מוחצנים שכללו שתייה, הרפתקאות ומספר רב של מאהבות. הוא היה איש שיחה שנון, הן במצב של שיכרות והן במצב של פיכחות והפגין טעם משובח ויקר בעיצוב ארמונו. הייתה זו תקופה בה היו בלונדון חסרי בית רבים כולל ילדים שרעבו ללחם ברחובות וקפאו מקור בחורף. בגיל 21 קיבל ג'ורג' מענק של 60,000 ליש"ט (6 מיליון ליש"ט בערכים של היום) מהפרלמנט והחל לקבל מאביו קצבה שנתית של 50,000 ליש"ט (5 מיליון ליש"ט בערכים של היום). סכומים אלה היו קטנים מדי לצרכיו, עלותן של האורוות לבדן עמדה על 31,000 ליש"ט לשנה. הוא הקים את מעונו בבית קרלטון וחי בו חיי הפקרות. מערכת יחסים של עוינות התפתחה בין הנסיך לבין אביו, שציפה לאורח חיים חסכוני יותר מצדו של יורשו. המלך, שהיה שמרן מבחינה פוליטית, התרחק מבנו לאור דבקותו של זה האחרון בצ'ארלס ג'יימס פוקס ולפוליטיקאים אחרים בעלי נטייה רדיקאלית.

זמן קצר לאחר שמלאו לו 21 החל ג'ורג' להיות במערכת יחסים עם מריה פיצהרברט (Maria Fitzherbert). מריה הייתה פשוטת עם, מבוגרת מג'ורג' בשש שנים, אישה שהתאלמנה פעמיים והגרוע מכל, קתולית. למרות חוסר ההתאמה המוחלטת שלה כבת זוג של יורש העצר, היה הנסיך נחוש בדעתו לשאת אותה לאישה, בניגוד לחוק ההסדר 1701 ששלל מבני או בנות זוג של קתולים את הזכות לרשת את כתר בריטניה ובניגוד לחוק הנישואים המלכותיים 1772 שאסר עליו להינשא ללא הסכמת המלך, הסכמה שבכל מקרה לא היה מקבל.

אף על פי כן הזוג בא בברית הנישואין ב-15 בדצמבר 1785 בביתה של מרי שבמייפייר. מבחינה חוקית הנישואין לא היו תופסים עקב העובדה שהסכמתו של המלך לנישואין לא נתנה (ומעולם גם לא התבקשה). יחד עם זאת מרי האמינה שהיא אשתו החוקית והאמיתית של ג'ורג' מתוך השקפה שחוק הכנסייה גובר על חוק המדינה. מסיבות פוליטיות הנישואים נותרו סודיים ומרי התחייבה לא לחשוף את דבר קיומם.

הנסיך שקע בחובות שנבעו מאורח חייו הבזבזני. אביו סירב לסייע לו וג'ורג' נאלץ לעזוב את בית קרלטון ולעבור להתגורר בביתה של כלתו. ב-1787 הציעו בני בריתו הפוליטיים לג'ורג' לכסות את חובותיו באמצעות מענק מהפרלמנט. מערכת היחסים בין ג'ורג' לבין מרי פיצהרברט החלה לעורר חשד וחשיפתם בפומבי הייתה גורמת לשערורייה ציבורית ולחיסול הסיכויים לאישור ההצעה לסיוע כספי של הפרלמנט. בגיבויו של הנסיך הכריז המנהיג הוויגי צ'ארלס ג'יימס פוקס כי הטענה בדבר קיומם של הנישואים היא לא יותר מדיבה. מרי לא הייתה שבעת רצון כלל מההכחשה הפומבית של הנישואים ושקלה לנתק את קשריה עם ג'ורג'. הוא ניסה לפייס אותה באמצעות בקשה מחבר פרלמנט וויגי אחר ריצ'רד ברינסלי שרידן (Richard Brinsley Sheridan) שינסח מחדש את הצהרתו של פוקס במילים זהירות יותר. בינתיים העניק הפרלמנט לג'ורג' סכום של 161,000 ליש"ט (17.3 מיליון ליש"ט בערכים של היום) כדי לכסות את חובותיו וסכום נוסף של 60,000 ליש"ט (6.5 מיליון ליש"ט בערכים של היום) לשיפוצים בבית קרלטון.

משבר העוצרות של 1788[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של ג'ורג' ב-1809

כיום ידוע שג'ורג' השלישי סבל ממחלה בשם פורפיריה. בקיץ 1788 התדרדר מצב בריאותו הנפשית, אך יחד עם זאת הוא היה מסוגל למלא כמה מחובותיו ולהכריז על פיזור הפרלמנט בין ה-25 בספטמבר ועד ל-20 בנובמבר. במהלך תקופה זו השתבשה דעתו של המלך והוא החל להיות מסוכן לעצמו. כאשר הפרלמנט התכנס מחדש בנובמבר המלך לא היה מסוגל לשאת את הנאום מן הכס במסגרת טקס פתיחת הפרלמנט. הפרלמנט מצא את עצמו במצב בלתי נסבל. על פי חוק עתיק יומין הוא לא יכול היה להמשיך בעבודתו עד אשר המלך לא יישא את נאומו.

אף על פי שמבחינה חוקית היה הפרלמנט מנוע מלעשות כן, החלו ציריו לדרוש את מינויו של עוצר. בדיון בבית הנבחרים הכריז צ'ארלס גיימס פוקס כי על פי דעתו הנסיך הופך באופן אוטומטי לריבון עקב העובדה שנבצר מהמלך למלא את תפקידו. ראש הממשלה ויליאם פיט הבן החזיק בדעה מנוגדת וטען שבהיעדרו של חוק אחר, הזכות למנות עוצר נתונה אך ורק לפרלמנט. הוא אף הכריז שללא הסמכה מהפרלמנט, לנסיך מויילס אין שום סמכות למנות ממשלה יותר מאשר לכל נתין אחר בממלכה. למרות חילוקי הדעות ביניהם על עצם מינויו של עוצר, הסכימו פיט ופוקס כי ג'ורג' יהיה המועמד הנוח ביותר למלא את התפקיד.

הנסיך מויילס, אף על פי שנפגע קשות מעזות המצח של פיט, לא נתן את תמיכתו המלאה לגישתו של פוקס. אחיו של הנסיך, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, הכריז שג'ורג' לא ייקח לעצמו שום סמכות ללא הסכמה מוקדמת של הפרלמנט. עם קבלתן של החלטות ראשוניות בנושא, התווה פיט קווי יסוד למוסד העוצרות, בהציעו שסמכויותיו של הנסיך תהיינה מוגבלות. בין שאר קווי היסוד לתוכנית זו עמדו העקרונות שהנסיך לא יוכל למכור את נכסיו של המלך ולא להעניק תוארי אצולה לאיש מלבד ילדיו של המלך. הנסיך מויילס גינה את הצעותיו של פיט וטען כי התוכנית תגרום לחולשת השלטון ולאי סדר מוחלט בכל זרועות הממשל. לטובת הממלכה הסכימו שני הצדדים להגיע לפשרה.

מכשול טכני משמעותי נבע מכך שהמלך טרם נשא את הנאום מן הכס והדבר מנע מהפרלמנט להמשיך ולנהל דיונים ולקיים הצבעה על כל נושא שהוא. את הנאום היה צריך לשאת המלך, אך את מקומו יכלו למלא נציגים מלכותיים הידועים בתואר "לורדים נציבים" (Lords Commissioners). אך שום מסמך שמסמיך את הנציגים הללו לא היה תקף מבלי שהיה מוטבע עליו החותם הגדול של הממלכה. את החותם לא היה ניתן להטביע ללא הסכמה מוקדמת של המלך. פיט וחבריו השרים התעלמו ממגבלה אחרונה זו והורו ללורד צ'נסלור להטביע את החותם ללא הסכמת המלך כדי שההחלטה תקבל תוקף של חוק. מעשה זה הוגדר על ידי אדמונד ברק כשקר, כזיוף וכהונאה. אחיו של ג'ורג', דוכס יורק, הגדיר את התוכנית כבלתי חוקית לחלוטין. יחד עם זאת, אישים אחרים בפרלמנט חשו שצעד כזה חיוני כדי לשמור על קיומה של ממשלה חזקה. בסופו של דבר, ב-3 בפברואר 1789, יותר מחודשיים לאחר שהפרלמנט התכנס, פתח הפרלמנט באופן רשמי את דיוניו על ידי קבוצה "בלתי חוקית" של לורדים נציבים. חוק העוצרות הוגש לפרלמנט, אך לפני שהתקיימה עליו הצבעה, המלך החלים. ג'ורג' השלישי הכריז באופן רטרואקטיבי שפעולתם של הלורדים הנציבים הייתה תקפה.

נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של קרוליין - 1808
מריה פיצהרברט

חובותיו של ג'ורג' החלו לתפוח ואביו סירב לסייע לו אם לא יסכים להינשא לבת דודתו הנסיכה קרוליין מברונזוויק. ב-1795 הסכים לכך הנסיך וטקס הנישואין התקיים ב-8 באפריל בקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס. בכל מקרה היו הנישואים הללו הרי אסון. בני הזוג לא התאימו זה לזו. השניים נפרדו רשמית לאחר לידתה של ילדתם היחידה הנסיכה שרלוט מוויילס ב-1796 ומכאן והלאה חיו בנפרד. הנסיך מויילס המשיך לקיים מערכת יחסים עם מרי פיצהרברט עד יומו האחרון, למעט כמה תקופות של פירוד ביניהם.

בנוסף היו לג'ורג' כמה פילגשים כמו מרי רובינסון, שחקנית שקיבלה קצבה נדיבה לאחר שהיא איימה למכור לעיתונות את המכתבים שהוא כתב לה, גרייס אליוט שהייתה גרושתו של רופא ופרנסס ויליירס, הרוזנת מג'רזי, שבמשך כמה שנים שלטה בחייו של הנסיך. בשלב מאוחר יותר של חייו היו לג'ורג' מאהבות נוספות מחוגי האצולה שהיו נשים נשואות. במסגרת מערכות היחסים הללו נולדו לו כמה ילדים בלתי חוקיים.

נושא חובותיו של הנסיך, שהצטברו לסכום עצום של 630,000 ליש"ט (55 מיליון ליש"ט בערכים של היום) ב-1795, נפתר, לפחות באופן זמני, על ידי הפרלמנט. בסרבו לכסות את החוב בבת אחת, החליט הפרלמנט להוסיף לו קצבה שנתית נוספת של 65,000 ליש"ט . ב-1803 נוספה קצבה שנתית נוספת של 60,000 ליש"ט והחובות שהצטברו עד 1795 שולמו במלואם ב-1806, אף על פי שהחובות שנצברו מאז 1795 נותרו בעינם.

ב-1804 התגלע סכסוך על עניין האפוטרופסות על הנסיכה שרלוט, שבסופו היא הועברה לחסותו של סבה המלך. הפרשה גם המשיכה בהקמתה של ועדת חקירה פרלמנטרית בנוגע להתנהגותה של הנסיכה קרוליין כאשר היא הואשמה בלידתו של בן בלתי חוקי. החקירה ניקתה את קרוליין מכל חשד אך גינתה את התנהגותה.

עוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1810 סבל שוב המלך ג'ורג' השלישי ממחלה לאחר מותה של בתו הצעירה, הנסיכה אמיליה, בגיל 27. הפרלמנט הסכים לפעול על פי התקדים של 1788. ללא הסכמתו של המלך, הלורד צ'נסלור הטביע את החותם הגדול של הממלכה על מכתבי הרשאה המסמיכים את הלורדים הנציבים ואלה האחרונים חתמו בשמו של המלך על ההסכמה המלכותית על חוק העוצרות של 1811. החוק הגביל כמה מסמכויותיו של הנסיך העוצר. ב-5 בפברואר 1811 מונה ג'ורג' כנסיך עוצר (Prince Regent).

העוצר התיר לשריו לנהל באופן חופשי את ענייני הממשלה והעסיק את עצמו כשליט ברמה פחותה מזה של אביו. העיקרון שהמלך ממנה לתפקיד ראש הממשלה את האדם שזוכה לתמיכת הרוב בבית הנבחרים, בין אם הוא מחבב אותו אישית ובין אם לאו, התמסד באותה תקופה. ממשלותיו של ג'ורג', עם סיוע קל מצדו, משלו בבריטניה בתקופת הניצחונות במלחמות הנפוליאוניות, ניהלו משא ומתן על הסכמי השלום וניסו להתמודד עם המשברים החברתיים והכלכליים שלאחר המלחמות. אחד המשברים הפוליטיים המשמעותיים שהעסיקו את בריטניה באותה תקופה היה נושא מתן שוויון הזכויות לקתולים וביטול המגבלות הפוליטיות שהוטלו עליהם. הטורים, בהנהגתו של ספנסר פרסיבל, התנגדו למהלך, בעוד שהוויגים תמכו בו. בראשית תקופת העוצרות, ציפו מהנסיך מויילס לתמוך במנהיג הוויגים, ויליאם גרנוויל. למרות זאת, הוא לא מינה מידית את גרנוויל לראשות הממשלה. בהשפעת אמו, הוא טען שפיזורה המידי של ממשלה טורית תגבה מחיר גבוה מדי מבריאותו של המלך, שהיה תומך של הטורים.

ב-1812, כשנראה היה שסיכוייו של המלך להחלים קלושים, נכשל ג'ורג' שוב בניסיונו למנות ממשלה וויגית. תחת זאת הוא ביקש מהוויגים להצטרף לממשלה הקיימת של ספנסר פרסיבל. הוויגים בכל מקרה סירבו לשתף פעולה עקב חילוקי הדעות על נושא שוויון הזכויות לקתולים. באי רצון התיר הנסיך לפרסיבל להמשיך לכהן כראש ממשלה.

ב-10 במאי 1812, נרצח פרסיבל ביריות מתנקש. ג'ורג' היה מוכן שהממשלה תמשיך לכהן עם אותם שרים תחת ראש ממשלה חדש. בית הנבחרים הכריז רשמית על רצונו בקיומה של ממשלה חזקה ואפקטיבית. לפיכך, הציע הנסיך את ראשות הממשלה לריצ'רד וולסלי (Richard Wellesley) ולאחר מכן לפרנסיס ראודון-הייסטינגס (Francis Rawdon-Hastings). שני האישים סירבו להצעה ובסופו של דבר מנותה מחדש ממשלתו של פרסיבל כשרוברט ג'נקינסון (Robert Jenkinson) מונה כראש ממשלה.

הטורים, בניגוד לוויגים כמו צ'ארלס גריי, שאפו להמשיך את מסע המלחמה באירופה כנגד נפוליאון. ברית אנטי-צרפתית, שכללה את רוסיה, פרוסיה, אוסטריה, בריטניה ועוד כמה מדינות קטנות, הביסה את נפוליאון ב-1814. בקונגרס וינה הוחלט שנסיכות הנובר, שהייתה באיחוד פרסונלי עם בריטניה מאז 1714, תהפוך להיות ממלכת הנובר. ב-30 בדצמבר 1814 חתם ואשרר הנסיך את הסכם גנט שסיים את מלחמת 1812 עם ארצות הברית. נפוליאון חזר מגלותו ב-1815, אך הוא הובס בקרב ווטרלו על ידי ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, אחיו של ריצ'רד ולסלי.

בתקופה זו, לקח ג'ורג' חלק פעיל ביצירתו של מה שקרוי "סגנון העוצרות" (Regency style). בלונדון הוקם ריג'נטס פארק ונסלל רחוב ריג'נט. בדעתו של הנסיך עלה הרעיון לבנות מרחצאות חמים על שפת הים והוא הקים את הביתן המלכותי בברייטון שנבנה על ידי האדריכל ג'ון נאש בסגנון שהושפע מבניין הטאג' מהאל ופנים הבניין היה מעוצב בסגנונות סינים והודים.

מלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס ההכתרה של ג'ורג' הרביעי - 1821
ג'ורג' הרביעי ב-1822

עם מותו של ג'ורג' השלישי ב-1820, הפך הנסיך העוצר למלך בגיל 57 בשם ג'ורג' הרביעי, מבלי שיחולו שינויים משמעותיים בסמכויותיו. באותו זמן סבל המלך מהשמנת יתר ונראה שהיה מכור לאופיום.

מערכת היחסים של ג'ורג' הרביעי עם אשתו קרוליין כבר הייתה בשפל המדרגה בעת שעלה לכס המלוכה. מאז 1796 הם חיו בנפרד ושניהם ניהלו רומנים. ב-1814 עזבה קרוליין את בריטניה לאירופה, אך היא בחרה לשוב לקראת טקס ההכתרה של בעלה ולדרוש באופן פומבי את זכויותיה כמלכה. למרות זאת סירב ג'ורג' להכיר בה כמלכה והורה לשגרירי בריטניה לדאוג שבחצרות המלוכה באירופה יתייחסו אליה בהתאם. בצו מלכותי נמחק שמה של קרולין מספרי התפילה של הכנסייה האנגליקנית. המלך רצה להתגרש, אך יועציו סברו שכל הליך גירושין יהיה כרוך בחשיפת כל מערכות היחסים הבלתי חוקיות שלו. לפיכך, הוא ביקש שיועבר חוק המקנה לפרלמנט סמכויות של בית משפט. על פי החוק הייתה קרוליין מנושלת מתוארה כמלכה. החוק נתפש כבלתי פופולרי לחלוטין בציבור ולא אושר בפרלמנט. ג'ורג' החליט בכל מקרה לאסור את הגעתה של קרוליין לטקס ההכתרה שלו שהתקיים ב-19 ביולי 1821. קרוליין חלתה באותו יום ומתה ב-7 באוגוסט. בימיה האחרונים היא חזרה כמה פעמים על טענתה שהיא הורעלה.

טקס ההכתרה היה מרהיב ויקר ועלותו עמדה על 243,000 ליש"ט (18,749,000 ליש"ט בערכים של 2014). לשם ההשוואה, עלות טקס ההכתרה של ג'ורג' השלישי עמד על 10,000 ליש"ט בלבד. למרות התקציב העצום, היה זה אירוע פופולרי מאוד. ב-1821 נעשה ג'ורג' למלך הראשון שביקר באירלנד מאז ריצ'רד השני. בשנה שלאחר מכן הוא ביקר באדינבורו, ביקור ראשון של מלך בריטי מכהן בסקוטלנד מאז אמצע המאה ה-17.

ג'ורג' הרביעי בילה את רובן של שנות מלוכתו האחרונות בטירת וינדזור, אך הוא המשיך להיות מעורב בפוליטיקה. בתחילה ציפו שהוא יתמוך בשוויון הזכויות לקתולים בהסתמך על דעותיו בנושא כפי שהביע אותן ב-1797, אך ב-1813 דעותיו האנטי-קתוליות נעשו ברורות. ב-1824 הוא הוקיע בפומבי את המהלך. לאחר שנשבע את שבועת האמונים בטקס ההכתרה שלו, היה ג'ורג' סמוך ובטוח שכעת עליו להיות מגן האמונה הפרוטסטנטית והוא לא יכול להוביל צעד פרו-קתולי כזה. השפעתו של המלך הייתה כה חזקה בנושא וכך גם הייתה דעתם של שרי ממשלתו של הלורד ליברפול מהמפלגה הטורית. במצב זה נראה שהחוק לשוויון הזכויות לקתולים אבוד. יחד עם זאת, ב-1827 פרש הלורד ליברפול והוחלף על ידי ג'ורג' קנינג שהיה תומך נלהב בחוק. כשנכנס קנינג לתפקידו, המלך, שעד כה הסתפק בהנחיית השרים בשאלה הקתולית בשיחות פרטיות, סבר כי כעת עליו לשאת הצהרה פומבית שתחושותיו בנושא זהות לאלה של אביו.

עמדתו של קנינג לא התקבלה בעין יפה על ידי רוב הטורים השמרנים, כולל הדוכס מולינגטון. כתוצאה מכך נאלצה הממשלה לכלול בתוכה שרים וויגים. קנינג מת מאוחר יותר באותה שנה והשאיר את פרדריק ג'ון רובינסון להוביל את הקואליציה הוויגית-טורית החלשה. רובינסון סיים את תפקידו ב-1828 והעבירו לדוכס מולינגטון שבאותו שלב הבין שדחיית צעדים מסוימים שיקלו על הקתולים, תהיה צעד בלתי נבון. בקושי רב השיג ולינגטון את הסכמת המלך להצגתו של חוק להקלה על הקתולים ב-29 בינואר 1829. תחת לחץ מאחיו האנטי קתולי, נסוג ג'ורג' מהסכמתו לחוק וכמחאה התפטרה הממשלה כולה ב-4 במרץ. למחרת, כשהוא תחת לחץ פוליטי עצום, הסכים המלך לחוק והממשלה המשיכה לכהן. ב-13 באפריל ניתנה לבסוף ההסכמה המלכותית לחוק.

הרגלי השתייה ואורח החיים המתירני של ג'ורג' הרביעי גבו מחיר כבד מבריאותו בסוף שנות העשרים של המאה ה-19. אהבתו לסעודות גדולות ולכמויות אדירות של אלכוהול גרמו לו להיות במצב של השמנה חולנית והפכו אותו למטרה לחיצי לעג בכל פעם שנראה בפומבי. ב-1797 משקלו הגיע ל-111 ק"ג וב-1824 הגיע היקף מותניו ל-130 ס"מ. הוא סבל משיגדון, מטרשת העורקים, מבצקת וככל הנראה מפורפיריה. הוא בילה ימים שלמים במיטה וסבל מהתכווצויות של קוצר נשימה שגרמו לו למצבי חנק. קיימים כמה דיווחים שלקראת סוף ימיו הוא לקה בנפשו כמו אביו, אך במידה פחותה יותר. לדוגמה, הוא טען לעתים שהוא נכח בקרב ווטרלו, מה שהעיד על כך שהוא לקה בשיטיון, או שהייתה זו רק בדיחה שנועדה להרגיז את הדוכס מולינגטון. הוא מת לפנות בוקר ב-26 ביוני 1830 בטירת וינדזור בגיל 68. הוא נקבר בקפלת סנט ג'ורג' שבטירה ב-15 ביולי.

בתו החוקית היחידה של ג'ורג', הנסיכה שרלוט מוויילס, מתה ב-1817 מדימום בעת לידה והוולד נולד מת. בנו השני של ג'ורג' השלישי, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, מת ב-1827. את כסאו של ג'ורג' הרביעי ירש אחיו הצעיר יותר, הנסיך ויליאם, דוכס קלרנס, שמלך כויליאם הרביעי.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של ג'ורג' הרביעי בכיכר טרפלגר

שנותיו האחרונות של ג'ורג' הרביעי עמדו בסימן של התדרדרות במצב בריאותו הפיזית והנפשית ובסימן נסיגה מפעילות ציבורית. עוזרו האישי כתב ביומנו: "לא קיים כלב בזוי, פחדן ואנוכי יותר ממנו. לא היו מלכים חכמים וטובים רבים ואני מאמין שהוא היה אחד מהגרועים שבהם".

במותו של ג'ורג' כתב הטיימס: " מעולם לא היה אדם שהתאבלו עליו כה מעט. איזו עין הזילה עליו דמעה? ליבו של מי נשבר בקרבו? אם היה לו אי פעם ידיד, חבר מסור בשלב כלשהו של חייו, אנו מוחים על כך ששמו מעולם לא הגיע לידיעתנו"

בזמן משבר מתן שוויון הזכויות לקתולים, אמר הדוכס מולינגטון שג'ורג' היה "האדם הגרוע ביותר, האנוכי ביותר, הכוזב ביותר, בעל האופי החולני ביותר והאדם ללא כל תכונה חיובית שהוא נתקל בו בימי חיו". לעומת זאת, בנאום ההספד שהוא נשא על המלך בבית הלורדים הוא כינה אותו "האדם המושלם ביותר בדורו" ושיבח את הידע שלו ואת כישרונו. רגשותיו האמיתיים של ולינגטון נמצאים במקום כלשהו באמצע בין שתי אמירות אלה, כפי שמאוחר יותר הוא אמר שג'ורג' היה "פטרון נפלא של אומנויות... שילוב יוצא מן הכלל של כישרון, שנינות, חוש הומור, עקשנות ואופי טוב ובקיצור, תערובת של איכויות מנוגדות".

ג'ורג' הרביעי כונה "הג'נטלמן הראשון של אנגליה" בהקשר לסגנונו ולהליכותיו. היו לו גם תכונות טובות: הוא היה בהיר, פיקח, ובעל ידע. יחד עם זאת, עצלנותו וגרגרנותו גרמו לו לבזבז את רוב תכונותיו הטובות. כפי שעיתון הטיימס כתב פעם שהוא היה מעדיף נערה ובקבוק על פני פוליטיקה והטפות מוסר.

פסלים רבים של ג'ורג' הרביעי הוצבו ברחבי בריטניה, רבים מהם עדיין בחייו. פסל שלו רוכב על סוס ניצב בכיכר טרפלגר ואחר מחוץ לביתן המלכותי בברייטון. הרחוב הראשי באדינבורו קרוי על שמו ותחנת הרכבת קינגס קרוס שבלונדון קרויה על שם פסל שלו שהוקם במקום בראשית שנות השלושים של המאה ה-19.

תאריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 12 באוגוסט 1762 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, דוכס קורנוול
  • 19 באוגוסט 1762 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, נסיך ויילס
  • 5 בפברואר 1811 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, הנסיך העוצר
  • 1 באוקטובר 1814 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, נסיך הכתר של הנובר
  • 29 בינואר 1820 – 26 ביוני 1830: הוד מלכותו, המלך

שלטי האצולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת פרדריק, נסיך ויילס ג'ורג' השני, מלך בריטניה
קרולין, מרקיזת ברנדנבורג-אנסבך
הנסיכה אוגוסטה, נסיכת ויילס יוהאן פרידריך, מרקיז ברנדנבורג-אנסבך
אלאונור, נסיכת סקסה-איזנך
שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ קארל לואיס פרדריק ממקלנבורג-שטרליץ אדולפוס פרדריק השני ממקלנבורג-שטרליץ
כריסטיאן אמילי משוואצבורג זונדרסהאוסן
אליזבט אלברטין מסקסה הילדבורגהאוסן ארנסט פרידריק הראשון דוכס סקסה הילדבורגהאוסן
סופיה אלברטין מארבך ארבך

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]