ג'ורג' מקגוורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' מקגוורן
George McGovern
GeorgeStanleyMcGovern.jpg
מקגוורן, 30 ביוני 1972
לידה 19 ביולי 1922
דקוטה הדרומיתדקוטה הדרומית אוון, דקוטה הדרומית
פטירה 21 באוקטובר 2012 (בגיל 90)
דקוטה הדרומיתדקוטה הדרומית סו פולס, דקוטה הדרומית
שם מלא ג'ורג' סטנלי מקגוורן
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת נורת'ווסטרן
עיסוק דיפלומט, היסטוריון, פוליטיקאי
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
דת מתודיזם
בת-זוג אלינור סטנברג
סנאטור מדקוטה הדרומית
תקופת כהונה 3 בינואר 19633 בינואר 1981 (18 שנים)
הקודם ג'וזף בוטום
הבא ג'יימס אבנור
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מהמחוז הראשון של דקוטה הדרומית
תקופת כהונה 3 בינואר 19573 בינואר 1961 (4 שנים)
הקודם הרולד לובר
הבא בן רייפל

ג'ורג' סטנלי מקגוורןאנגלית: George McGovern; ‏19 ביולי 1922 - 21 באוקטובר 2012) היה היסטוריון, סופר ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית וסנאטור מטעם מדינת דקוטה הדרומית, והיה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית בבחירות בשנת 1972, אז הובס על ידי הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון.

מקגוורן גדל במיטשל, דקוטה הדרומית, והצטיין בתורת הנאום. הוא התנדב לחיל האוויר של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה וטס שלושים וחמש פעמים מעל אירופה הכבושה. הוא זכה במדליות רבות על שירותו, כולל בצלב התעופה המצוינת על נחיתת אונס שהצילה את צוותו. לאחר המלחמה סיים את לימודיו באוניברסיטת נורת'ווסטרן, היה לדוקטור והרצה בנושאי היסטוריה. הוא נבחר לבית הנבחרים ב-1956 ונבחר שוב ב-1958. לאחר ניסיון כושל להיבחר לסנאט ב-1960, הצליח להיבחר ב-1962.

כסנאטור, נחשב מקגוורן לליברל מובהק ול"סמן שמאלי" במפלגתו, ונודע כאחד המתנגדים הבולטים למעורבות האמריקאית בווייטנאם. הוא ניסה להיות מועמד מטעם מפלגתו לנשיאות בבחירות בשנת 1968, כמחליף לרוברט קנדי שנרצח. ועדה שעמד בראשה לאחר הבחירות שינתה מן היסוד את תהליך הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית, העלתה את מספר אספות הבחירה וההתמודדויות המקדימות והקטינה את השפעת מנהיגי המפלגה. ב-1970 וב-1971 ניסה להעביר חוק שיחייב את ארצות הברית לסגת מווייטנאם, ללא הצלחה. ב-1972 נבחר כמועמד מפלגתו לנשיאות, אולם הותיר את המפלגה מפולגת מבחינה אידאולוגית. סגנו המיועד היה תומאס איגלטון, אולם פיטוריו של זה בידי מקגוורן פגעו בו. בבחירות הפסיד לריצ'רד ניקסון, שזכה בניצחון סוחף. מקגוורן נבחר לסנאט גם ב-1968 וב-1974, וב-1980 הפסיד בניסיון להיבחר מחדש.

מקגוורן עסק במהלך הקריירה שלו בנושאי הקשורים לחקלאות, מזון, תזונה ורעב. ב-1961 מינה אותו הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי כממונה על התוכנית מזון לשלום, במסגרתה הועברו עודפי מזון מארצות הברית למדינות עולם שלישי, בין היתר כדי למנוע השפעה סובייטית עליהן. תוכנית זו שימשה בסיס לתוכנית המזון העולמית של האו"ם. בין 1968 ו-1977, כיהן כיושב ראש ועדת הסנאט לתזונה, ופרסם דו"ח שקבע הנחיות תזונה. לאחר מכן כיהן כשגריר ארצות הברית בסוכנויות האו"ם למזון ולחקלאות בין 1998 ו-2001. ב-2001 מונה לשגריר עולמי לנושאי רעב. במסגרת תפקידו שב לפעול לצמצום הרעב בעולם, תוך שיתוף פעולה עם עמיתו לסנאט לשעבר, בוב דול, כשהם מספקים ארוחות למיליוני ילדים בעשרות מדינות. על פעילותם זו זכו השניים בפרס המזון העולמי ב-2008.

ילדותו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקגוורן נולד בחווה קטנה בדקוטה הדרומית.[1][2] אביו ג'וזף (יליד 1868) היה כומר מתודיסטי.[2][3] ג'וזף היה בנו של אלכוהוליסט שהיגר מאירלנד,[4] וגדל בכמה מדינות, כשהוא עובד במכרות פרחם מגיל תשע. אביו התייתם מהוריו בגיל שלוש עשרה.[5] ג'וזף היה שחקן בייסבול בליגות הנמוכות,[5][6] אולם סירב להמשיך להתאמן בשל הרגלי השתייה, ההימורים והמין של חבריו לקבוצה.[4] במקום זאת פנה למנזר.[4] אמו של מקגוורן הייתה פרנסיס מקליין (ילידת 1890), שגדלה באונטריו. משפחתה עברה לקלגרי לאחר מכן, והיא עברה לדקוטה הדרומית בניסיון למצוא עבודה כמזכירה.[4][7][8] ג'ורג' היה בנם השני של הזוג, והיו לו עוד שני אחים קטנים.[4] משפחתו של מקגוורן התקיימה בצמצום, המשכורת של אביו הייתה נמוכה והוא בדרך כלל קיבל תשלום בפריטי מזון.[2][9] שני הוריו היו חברים במפלגה הרפובליקנית, אולם לא היו פעילים במיוחד.[10][11]

ארמון התירס, הנוף הנשקף מביתו של מקגוורן
ההשפעות של סופות האבק ב-1936 במחוז סמוך

בגיל שלוש, עברה משפחתו של מקגוורן לקלגרי, כדי לתמוך בסבתו החולה.[7][12] בגיל שש חזרה המשפחה לארצות הברית ועברה אל מיטשל, עיירה בת 12,000 תושבים.[2] מקגוורן למד בבתי הספר הציבוריים[1] והיה תלמיד ממוצע.[9] הוא היה ילד ביישן וסירב לדבר בכיתה א'.[13] מקגוורן נהג לראות סרטים, דבר שהיה אסור למתודיסטים.[9] במהלך השפל הגדול, חוו אזורי המישורים הגדולים סופות אבק עזות ומכות ארבה.[14] משפחתו הידרדרה לעוני במהלך שנות השלושים.[15] חוויותיו מתקופה זו הובילו את מקגוורן לגלות אהדה כלפי פועלים עניים וחקלאים.[2] הוא הושפע מהגל הפופוליסטי שהיה אז בקרב המדינות החקלאיות.[16]

מקגוורן למד בבית הספר התיכון של מיטשל,[1] ולא התבלט בו[17] עד שהמורה שלו הציע לו להירשם לקבוצת הדיבייט.[13] מקגוורן הצטיין בתחום.[11][18] הוא והנבחרת זכו בכמה פרסים מקומיים.[11][19] ב-1940 סיים את לימודיו בעשירון העליון של כיתתו.[1][20]

לאחר התיכון החל ללמוד במכללה מתודיסטית,[1] והצטיין בה.[21] הוא מימן את לימודיו באמצעות עבודה.[20] כשמלחמת העולם השנייה פרצה, למד לטוס.[17] בתחילת שנות הארבעים היה לו רומן עם מתמחה שהוביל ללידת ילדה, דבר שלא נחשף במהלך חייו. האישה עברה לאינדיאנה ושמרה על הילדה בסוד.[22] מקגוורן סיפר את הסיפור לכותב האוטוביוגרפיה שלו והתחרט על מעשיו.[22] רק ב-2015 נחשף הסיפור לאחר שחרור תיקי ה-FBI של מקגוורן לציבור, זאת למרות שריצ'רד ניקסון ידע זאת והחליט לא לחשוף זאת במהלך ההתמודדות ביניהם ב-1972.[23] באפריל 1941, החל לצאת עם אלינור סטגברג.[24][25] המפגש הראשון ביניהם היה בדיבייט בו אלינור ואחותה התאומה אילה ניצחו את מקגוורן ושותפו.[8]

מקגוורן הקשיב לשידורי הרדיו במהלך שיעור מוזיקה כששמע על ההתקפה היפנית על פרל הארבור .[26] בינואר 1942, נסע עם תשעה תלמידים אחרים להתנדב ל]]חיל האוויר האמריקאי]].[27] הוא התקבל, אולם לצבא עדיין לא היו מספיק מדריכים כדי לאמן את כל המתנדבים.[24] הוא התארס לאלינור, וסירב להינשא לה עד לגמר המלחמה.[24] בשנת לימודיו האחרונה ניצח בתחרות כתיבת נאומים.[3][28] מקגוורן נבחר לתלמיד האהוד ביותר בכיתתו.[29] בפברואר 1943, ניצח יחד עם שותף בטורניר דיבייט ארצי. לאחר חזרתו הביתה, גילה שהצבא החליט לגייס אותו.[21][29]

שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לאחר מכן, התנדב מקגוורן לצבא בתור טוראי.[30] הוא התאמן במשך חצי שנה, וטען שהיה מדובר בתקופה הקשה בחייו.[31] לאחר מכן התאמן חודשיים על טיסה.[31] ב-31 באוקטובר 1943, החליט להתחתן עם אלינור. אביו היה הכומר בחתונה.[32][33] כעבור שלושה חודשים, עבר מקגוורן לאימונים בקנזס על מטוס.[34] באפריל 1944, מקגוורן התקדם לשיעורי טיסה בטקסס.[34] הוא הראה כישרון בטיסה.[31] אלינור מקגוורן סייעה לו באימונים והייתה שם כשקיבל את כנפי הטיסה ודרגת לוטננט שני.[34]

שדה התעופה בקנזס בו למד מקגוורן לטוס

מקגוורן למד טיסה כטייס מפציץ B-24 בקנזס.[34] הוא טען שהיה מדובר באימון הקשה ביותר, שהיה מדובר במטוס שהיה קשה להטיס. היה מדובר במפציץ הגדול ביותר באותה התקופה.[13] אלינור חששה לחייו של בעלה בשל המאמץ הכרוך בהטסת המפציץ.[35] אובדן הטייסים הרב במהלך המלחמה הוביל להאצת אימוניו של מקגוורן.[36] הוא החליט להוליד ילד, ואלינור נכנסה להיריון.[37] ביוני 1944 עבר את אימוניו האחרונים.[38]

בספטמבר 1944, הצטרף לגדוד ה-741 של חיל האוויר, שהוצב באזור פוליה באיטליה.[39] האוכלוסייה המקומית הייתה מוכת רעב ומחלות.[39][40] המראות הקשים גרמו לו להחליט להילחם ברעב בשארית חייו.[41] ב-11 בנובמבר, החל לטוס וערך שלושים וחמש גיחות מעל שמי אירופה. מטוסו כונה "מלכת דקוטה", על שם אשתו.[42] מטרותיו היו אוסטריה, צ'כוסלובקיה, גרמניה הנאצית, הונגריה, פולין וצפון איטליה, שהייתה תחת כיבוש גרמני. במשימות שלו תקף בדרך כלל בתי זיקוק כחלק מההפצצות האסטרטגיות. המשימות ארכו שעות רבות ובאותו הזמן חיל האוויר הגרמני כבר לא היווה איום. המטוסים חוו הפצצות ארטילריות רבות מהקרקע.[43]

ב-15 בדצמבר, במשימה מעל לינץ, משימתו השנייה כטייס, רסיסים מהשמשה כמעט הרגו אותו.[44] למחרת היום הומלץ להעניק לו מדליה לאחר ששרד פיצוץ גלגל במטוסו במהלך הטיסה, השלים את הטיסה מעל גרמניה ונחת ללא נזק.[45] ב-20 בדצמבר, במשימה מעל פלזן, צ'כוסלובקיה, החל המנוע של מטוסו לבעור. ללא יכולת לחזור לאיטליה, טס מקגוורן לשדה תעופה בריטי באזור הים האדריאטי ליד החוף היוגוסלבי שנשלט בידי כוחות הפרטיזנים של יוסיף ברוז טיטו. השדה יועד לנחיתת מטוסים קטנים, ובדרך כלל מפציצים התרסקו עליו. מקגוורן הצליח להנחית את מטוסו בנחיתת חירום מוצלחת והציל את הצוות שלו, וכך זכה במדליית צלב התעופה המצוינת.[46][47]

מפציץ B-24 במשימה במרץ 1945 מעל גרמניה

בינואר 1945, יצא מקגוורן לחופשה ברומא ונכח במיסה של האפיפיור.[48] מזג האוויר הפסיק את המשימות בחורף, ומקגוורן החליט בזמנו הפנוי להפוך לפרופסור בהיסטוריה.[49] בפברואר קודם לדרגת לוטננט ראשון.[50] ב-14 במרץ, הפציץ בטעות חווה של משפחה באוסטריה.[51] כעבור ארבעים שנה, בביקור באוסטריה, פגש את הבעלים של החווה, שהסביר שאף אדם לא נפגע בהפצצה, ושהיה ראוי לוותר על החווה בתמורה לניצחון על גרמניה הנאצית.[52][53]) לאחר מכן גילה שנולדה בתו הראשונה, אן.[51] ב-25 באפריל, יצא למשימה ה-35 שלו מעל לינץ. השמיים היו שחורים ומטוסו נפגע כמה פעמים, כך שהוא ספג 110 חורים בכנפיו. מהנדס המטוס אף חווה הלם קרב. מקגוורן הצליח להחזיר את המטוס בבטחה אל הבסיס.[47][54]

במאי וביוני 1945, לאחר סיום המלחמה באירופה, הטיס מקגוורן מזון לצפון איטליה, וחזר לארצות הברית.[55] ביולי שוחרר מחיל האוויר בדרגת לוטננט ראשון.[1] בנוסף הוענקה לו מדליית האוויר על שירותו.[56]

לימודים גבוהים וראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו הביתה, חזר מקגוורן לאוניברסיטה, זאת בזכות חוק שאפשר לחיילים ללמוד לימודים גבוהים. ביוני 1946 סיים עם תואר ראשון בכבוד רב.[1][57] במשך זמן קצר סבל מסיוטים לאחר המלחמה.[58] הוא המשיך בדיבייט, ושוב זכה בתחרות נאומים, הפעם עם נאום שהושפע מוודרו וילסון וממדיניות החוץ שלו.[57] בתו השנייה, סוזן, נולדה במרץ 1946.[57]

מקגוורן שינה את דתו למתודיזם מתון יותר.[57] הוא הושפע מתנועות חברתיות,[8] והחל בלימודי תאולוגיה בשיקגו.[59] הוא החל לעבוד כמטיף מתודיסטי בין 1946 ל-1947, אולם רצה לעסוק בנושאים חשובים יותר.[8][59] בסוף 1947 עזב את לימודי הדת והחל ללמוד באוניברסיטת נורת'ווסטרן, בה גם עבד כעוזר הוראה.[60] כיתת ההיסטוריה שם הייתה מהטובות במדינה[61] והוא למד אצל מורים נחשבים.[62] את התואר השני בהיסטוריה קיבל ב-1949.[1][2]

מקגוורן חזר לאוניברסיטה בדקוטה ולימד בה היסטוריה ומדעי המדינה.[1] בין 1949 ו-1950 המשיך ללמוד בקיצים ובזמנו הפנוי.[1] בתו השלישית, תרזה, נולדה ביוני 1949.[63] אלינור מקגוורן החלה לסבול מדיכאון, אולם המשיכה לטפל במשק הבית ובילדים.[64] מקגוורן השיג דוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן ב-1953.[1] הוא אחד משני מועמדים נשיאותיים שהשיגו דוקטורט. הראשון היה וודרו וילסון.[65] עבודת הדוקטורט שלו הייתה על שביתת כורי הפחם בקולורדו בין 1913 ו-1914, והוא תמך בכורים במאבקם מול משפחת רוקפלר.[8][64] המנחה שלו טען שהיה התלמיד הטוב ביותר שלימד.[66] מקגוורן הושפע בידי ההיסטוריונים הפורגרסיביים.[61] רוב ניתוחיו כפוליטיקאי היו קשורים להיסטוריה.[67] הוא היה מורה אהוד במיוחד.[68]

בילדותו היה רפובליקני, אולם במהלך מלחמת העולם השנייה החל להעריץ את פרנקלין דלאנו רוזוולט, למרות שתמך בתומאס דיואי בבחירות של 1944.[69][70] עם מותו של רוזוולט, בזמן שהיה באיטליה, הביע תדהמה. הוא טען שרוזוולט נחשב לנשיא נצחי והיה המנהיג שעורר השראה בלוחמים.[71] הוא למד על התרבות האסייתית וטען שמדיניות ארצות הברית בדרום מזרח אסיה לא עוזרת למדינה.[16] עם פרוץ המלחמה הקרה, בגלל התנגדותו לנשיא הארי טרומן, החליט לתמוך בבחירות של 1948 במזכיר החקלאות וסגן הנשיא לשעבר, הנרי וולאס.[72][73] הוא כתב טורים לטובת וולאס ונכח בוועידה הלאומית של המפלגה הפרוגרסיבית כציר.[74] לאחר מכן טען שכמה מהאסטרטגים של המפלגה היו קיצוניים.[75] עם זאת הוא המשיך לתמוך בוולאס, אולם לא יכול היה להצביע עבורו: מקגוורן התגורר באילינוי, ואילו וולאס לא הצליח להירשם להתמודדות שם.[76]

ב-1952, החל להתקרב אל המפלגה הדמוקרטית.[77] מקגוורן נכנס לחיים הפוליטיים בעקבות נאום של המועמד לנשיאות עדלי סטיבנסון בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1952, והפך לפעיל במסע הבחירות הכושל של סטיבנסון.[78] הוא פרסם שבע כתבות שהיללו את הדמוקרטים.[78] לבנו היחיד, שנולד לאחר הוועידה, קרא סטיבן.[64][79] במהלך מסע הבחירות, פגש לראשונה את ריצ'רד ניקסון, אויבו לעתיד. הוא טען שתיעב את ניקסון מהשנייה הראשונה בה החל ניקסון לעלוב בגיבורו הפוליטי.[80] סטיבנסון הפסיד, אולם מקגוורן נשאר פעיל בפוליטיקה.[69] In early 1953,[79] מקגוורן עזב את האוניברסיטה[68] והפך למזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית בדקוטה הדרומית,[81] תפקיד שנמסר לו לאחר שקראו את כתבותיו.[78] הדמוקרטים היו חלשים במדינה, והחזיקו בשני מושבים בלבד במועצה המחוקקת.[81] לקחת את התפקיד היה התאבדות פוליטית, אולם מקגוורן חפץ בהתחלת קריירה פוליטית.[82] מבחינתו, כניסה לפוליטיקה הייתה מסלול טבעי לאחר ההשתתפות במלחמה.[83]

את השנים לאחר מכן השקיע בחיזוק המפלגה במדינתו, ויצר רשת מצביעים גדולה.[8] בבחירות של 1954 השיגו הדמוקרטים עשרים וחמישה מושבים.[84] בין 1954 ל-1956, ייעץ למועצה הדמוקרטית הלאומית.[81] בתו החמישית, מרי, נולדה ב-1955.[85]

בית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' מקגוורן

ב-1956 התמודד מקגוורן על מושב בבית הנבחרים מטעם המחוז הראשון של דקוטה הדרומית.[81] הוא התמודד מול הרולד לובר, שכיהן בבית הנבחרים כבר ארבע כהונות. בעזרת רשימת המצביעים שאסף,[84] ניהל מסע בחירות בתקציב נמוך, והשקיע 12,000 דולר כשלווה 5,000 אחרים.[8][86] אישיותו השקטה משכה את הבוחרים, ואילו לובר סבל מכעס בגלל מדיניות ממשלו של דווייט אייזנהאואר כלפי החקלאות.[8][81] כשמעמדו של מקגוורן השתפר בסקרים, טען לובר שתמיכתו של מקגוורן בכניסת הרפובליקה העממית של סין לאומות המאוחדות ותמיכתו בהנרי וולאס היו כיוון שהיה קומוניסט.[87] בנאומו מסוף מסע הבחירות, טען מקגוורן שתמיד תיעב את הקומוניזם ואת כל צורות העריצות.[87] הוא זכה לניצחון מפתיע, כשהוא משיג 116,516 קולות לעומת 105,835 ליריבו. הוא היה הדמוקרט הראשון שנבחר לקונגרס מטעם דקוטה הדרומית מזה עשרים ושתיים שנים.[81] המשפחה הקימה בית במרילנד.[40]

בקונגרס ה-85, הפך מקגוורן לחבר בוועדת החינוך והעבודה של הקונגרס.[81] הוא השקיע מאמץ מיוחד בנוגע לנושאי מחוזו.[8] הוא היה תומך במחירים גבוהים לסחורות,[88] תמיכה במחירי התוצרת החקלאית, תוכניות לאחסון חיטה, ובקרה על ייבוא הבשר,[8] באמונה שהתוכניות יסייעו במקרי חירום ובמקרי רעב.[3] הוא תמך בפיתוח כפרי, בסיוע ממשלתי לעסקים קטנים ולחינוך, ובכיסוי רפואי לקשישים תחת הביטוח הלאומי.[81][88] ב-1957 נסע למזרח התיכון וחקר אותה מטעם הוועדה הנוצרית-אמריקנית לפלשתינה, שתמכה בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה ליהודים.[81] לאחר מכן שיתף פעולה עם משפחת קנדי ותמך בחוק שהסנאטור ג'ון קנדי קידם בנוגע לרפורמה בחוקי העבודה.[81]

ב-1958, התמודד על כהונה נוספת, והפעם מול המושל הרפובליקני ג'ו פוס, מעוטר מדליית הכבוד במלחמת העולם השנייה,[8] שנחשב למועמד המוביל.[89] מקגוורן ניהל מסע בחירות מוצלח ונאם נאומים רבים.[89][90] הוא נבחר ברוב קטן.[81][89]

בקונגרס ה-86, התמנה מקגוורן לוועדת בית הנבחרים לנושאי חקלאות.[81] הוא נחשב ללוחם הנחוש ביותר על זכויות החקלאים.[3] הוא העביר חוק תלושי מזון חדש.[88] הוא היה אחד מתשעה חברי קונגרס שנשלחו לוועדה הפרלמנטרית של נאט"ו ב-1958 וב-1959.[81] יחד עם הסנאטור יוברט האמפרי, תמך מקגוורן בשינוי חוקי החקלאות מתקופת אייזנהאואר ומתן דגש לשימוש בעודפי התוצרת לסיוע למדינות העולם השלישי, זאת כדי לקדם את השלום והיציבות העולמיים.[91][92] במהלך כהונתו, נחשב לליברל,[81][93] ותמך בהצעות האמריקנים לפעולה דמוקרטית. הוא התמקד בשני תחומים מרכזיים: שיפור רמת החיים לחקלאים ומלחמה ברעב, תחומים להם הקדיש את חייו.[88]

ב-1960, ניסה מקגוורן להתמודד לסנאט מול הסנאטור הרפובליקני קארל מונדט,[93] שהיה דמות פוליטית מוכרת, שמקגוורן התנגד אליו בשל המקארתיזם שלו.[40][94] המירוץ סבב סביב נושאים כפריים, אולם הקתוליות של ג'ון קנדי, שהתמודד על הנשיאות, פגעה בדמוקרטים במדינה הפרוטסטנטית.[93] מקגוורן פלט כמה פליטות פה במהלך מסע הבחירות והעיתונות תקפה אותו. הוא טען שהיה מדובר במסע הבחירות הגרוע ביותר שלו, ושיצא מאיזון בשל שנאתו למונדט.[94] מקגוורן השיג 145,217 קולות בלבד לעומת 160,579 למונדט, אולם היה זה שליש מההפרש שבו הפסיד קנדי לסגן הנשיא ריצ'רד ניקסון במדינה.[81][95]

הממונה על תוכנית מזון לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקגוורן כממונה על התוכנית מזון לשלום ב-1961, עם הנשיא ג'ון קנדי

כיוון שהתפטר מבית הנבחרים במהלך ריצתו לסנאט, יכול היה מקגוורן לקבל תפקיד בממשלו של הנשיא החדש ג'ון פיצג'רלד קנדי. מקגוורן רצה להיות מזכיר החקלאות, ואף זכה לתמיכת החקלאים ורוברט קנדי. הנשיא רצה למנות אותו, אולם אחרים חשו שבגיל שלושים ושמונה, עדיין לא היה מנוסה מספיק. לאחר מכן הבין מקגוורן שתפקיד מזכיר החקלאות בדרך כלל סימן את סוף הקריירה הפוליטית, והסכים להתפשר.[96][97] הוא נבחר להיות עוזר מיוחד לנשיא, והממונה על התוכנית מזון לשלום, במסגרתה הועברו עודפי מזון מארצות הברית למדינות עולם שלישי, בין היתר כדי למנוע השפעה סובייטית עליהן. התוכנית הגשימה את הנושאים שמקגוורן הטיף לגביהם בבית הנבחרים.[81] הוא נכנס לתפקידו ב-21 בינואר 1961.[98]

כאחראי, דחף מקגוורן לשימוש רב יותר בעודפי מזון, בטענה שעל ארצות הברית לחלוק במזון שלה.[3] הוא היה עצמאי יחסית ולא נתון למרות מחלקות המדינה או החקלאות.[99] הוא עבד עם יועצי קנדי וביקר בדרום אמריקה כדי לדון בנושא העברת עודפי חיטה, ואף נכח בפגישות של ארגון המזון והחקלאות.[81] ביוני 1961, חלה בדלקת כבד בגלל חיסון מזוהם שקיבל לקראת הנסיעה לדרום אמריקה. הוא נעדר מעבודתו במשך חודשיים.[100]

מקגוורן בדרום הודו בפברואר 1962, ליד תמונה של הנשיא קנדי מתחת לזאת של מהטמה גאנדי

בסוף 1961, פעלה תוכנית מזון לשלום בעשרות מדינות,[81] ועוד עשרה מיליון אנשים זכו לעודפי המזון יחסית לשנה הקודמת.[100] בפברואר 1962, ביקר מקגוורן בהודו ופיקח על הרחבת תוכנית המזון לתלמידים. התוכנית כיסתה חמישית מהתלמידים ההודים,[100] ובאמצע 1962 כ-35 מיליון ילדים ברחבי העולם.[101] בביקור ברומא, שיבח אותו האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה על פועלו,[100][102] וגם חקלאי דקוטה הדרומית תמכו בו על כך שמצא שווקים לעודפי המזון.[8] תוכנית זו שימשה בסיס לתוכנית המזון העולמית של האו"ם, שמקגוורן סייע בהקמתה בדצמבר 1961. היא החלה בחלוקת אוכל לאזורים שונים ברחבי העולם והפכה לסוכנות ההומניטרית הגדולה ביותר שנלחמת ברעב.[103][104]

מקגוורן לא אהב את העבודה הממסדית ורצה לנסות שוב להיבחר לסנאט.[105] בתמיכת הנשיא קנדי, התפטר מתפקידו ב-18 ביולי 1962.[81][98] קנדי טען שמקגוורן הפך את התוכנית לכוח משמעותי ברחבי העולם, ושיפר את רמות החיים של בעלות הברית האמריקניות, מה שסייע לחסימת הקומוניזם.[98] היה זה אחד מההישגים הבולטים של ממשל קנדי,[101] והנשק החזק ביותר שלו בעולם השלישי.[100]

סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות ב-1962 ותחילת כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1962 הכריז שיתמודד שנית לסנאט, הפעם מטעם המושב השני. הוא התכוון להתמודד מול פרנסיס קייס, הסנאטור הרפובליקני.[81] מותו של קייס ביוני הוביל לכך שהתמודד מול סנאטור ממונה, ג'וזף בוטום, שהיה סגן המושל לשעבר.[81] רוב מסע הבחירות עסק בממשל קנדי.[106] בוטום טען שמשפחת קנדי מנסה לקנות את המושב בסנאט.[95] מקגוורן הדגיש את בריחת הצעירים מהמדינה, וזכה לתמיכה חזקה מצד איגוד החקלאים.[95] הסקרים הראו הובלה קטנה של בוטום ומקגוורן חלה שוב בדלקת הכבד לקראת סוף מסע הבחירות.[95] במהלך האשפוז, החל לשקול ברצינות ריצה לנשיאות.[69] אשתו אלינור ניהלה את מסע הבחירות של בעלה.[107] הבחירות היו צמודות ודרשו ספירה מחדש, אולם הוא הצליח להיבחר בהפרש של 597 קולות, כך שהיה הסנאטור הדמוקרטי הראשון מהמדינה מזה עשרים ושש שנים,[106] והסנאטור הדמוקרטי השלישי מאז צירופה לארצות הברית.[95]

מקגוורן נכנס לסנאט בינואר 1963, ומונה לוועדת הסנאט לחקלאות וליערנות, ולוועדה לנושאי פנים.[106] בוועדת החקלאות, תמך במחירי תוצרת גבוהים ובשליטה על ייבוא.[108] מערכת היחסים שלו עם אורוויל פרימן, מזכיר החקלאות, הייתה מתוחה. פרימן היה פחות אהוד בקרב החקלאים, והעימות איתו הפך את מקגוורן לאהוד במדינתו.[108] הסנאטור טד קנדי השתמש בניסיונו של מקגוורן בנושאי חקלאות.[109] מקגוורן לא היה פעיל במיוחד בוועדה לנושאי פנים עד ל-1967, כשמונה למזכיר ועדת המשנה לענייני אינדיאנים.[110] מזכיר הפנים הנרי ג'קסון התעמת איתו רבות בתקופה ההיא.[110] על פעילותו למענם העניקו לו אנשי שבט הסו את הכינוי "נשר לבן גדול".[110]

בנאומו הראשון במרץ 1963, שיבח את תוכנית ברית הקדמה של קנדי, אולם התנגד למדיניות האמריקנית כלפי קובה.[106] באוגוסט 1963 תבע לקצץ חמישה מיליארד דולרים מתקציב הביטחון. הוא התנגד להרתעה גרעינית.[111] בשנות השישים ניסה בכל שנה להקטין את תקציב הביטחון.[112] בנוסף התנגד לתוכניות ביטחוניות רבות, בעיקר בנושאי טילים, והתנגד למתן סיוע צבאי לארצות זרות.[112] ב-1964 פרסם ספר בנושא המאבק ברעב.[106] הוא דרש את הרחבת התוכנית האמריקנית נגד הרעב, וחוק בסנאט הוסיף עוד 700 מיליון דולר לתוכנית.[113]

מקגוורן העדיף להתמקד בנאומים ולא הצטיין בחקיקה.[8][114] הוא לא הצליח להתקבל לוועדת החקיקה של הסנאט.[8][114] חוקים מעטים בלבד נשאו את שמו, והוא נחשב למחוקק לא פורה במיוחד, אם כי ניסה לשנות חוקים של אחרים.[88][114] מקגוורן היה ליברל מובהק, והצביע בהתאם לעמדות של ארגונים ליברלים.[40][88][115]

ההתנגדות למלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקגוורן היה לסנאטור הראשון שביקר את מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם,[116][117] כאשר כינה אותה בנאומו בספטמבר 1963 "כישלון מוסרי ותבוסה פוליטית", על רקע רדיפת הבודהיסטים על ידי ממשלת דרום וייטנאם.[88][116]

הנאום לא זכה לתהודה רבה, ומקגוורן לא אמר דברים משמעותיים נגד המלחמה לאחר רצח קנדי.[118] הוא פקפק בה יותר משאר הסנאטורים,[119] אולם למרות זאת, הוא המשיך להעניק גיבוי לנשיא לינדון ג'ונסון כאשר זה העמיק את המעורבות האמריקאית במדינה לאחר החלטת מפרץ טונקין.[88] מקגוורן האמין שיש לתת למפקד הכוחות סמכות מוגבלת להגיב להתקפות.[117] הוא תמך בחוק כדי להביע תמיכה בג'ונסון.[118][119] למחרת היום הביע את החשש שלו שבכך תתערב ארצות הברית יותר בווייטנאם.[88] מקגוורן הותקף בידי מתנגדי המלחמה על הצבעתו,[118] והוא טען שהתחרט על תמיכתו בהחלטה.[117][119]

בהמשך, ובמיוחד לאחר ביקור שערך בנובמבר 1965 במדינה, החריף את התבטאויותיו נגד המלחמה. הוא טען שהמדינה לא מצליחה לנצח בדרום וייטנאם ולכן לא יכולה להרחיב את מאמציה צפונה.[106][120] הוא הציע תוכנית בת חמש נקודות להסדר שיכלול את איחוד וייטנאם ואוטונומיה מקומית, כולל נוכחות כוחות או"ם.[120] הנאום הבליט אותו כאחד מה"יונים" בוויכוח בנושא המלחמה.[120][121] לעתים היה ניצי יותר, והתנגד לנסיגה מידית מווייטנאם ללא תנאים וביקר את שרפת צווי הגיוס.[122] הוא הדף ביקורות כלפי הנשיא ג'ונסון.[121] בנובמבר 1965 נסע לדרום וייטנאם למשך שלושה שבועות.[123] ההרס שראה שם הוביל אותו להחריף את התנגדותו למלחמה, ולטעון שווייטנאם היא בעיה פוליטית ולא צבאית.[88][106][122] עכשיו, טען, היה מוכן להילחם נגד המלחמה.[123]

מקגוורן תמך בהגדלת ההקצבות לדרום וייטנאם בין 1966 ל-1968, כשהוא לא רוצה לפגוע בצבא.[122] עם זאת, ב-1967 הגביר את נאומיו נגד המלחמה.[124] ג'ונסון הזמין את היונים לבית הלבן כדי לנסות להסביר להם את עמדתו. לאחר ביקור באוגוסט 1967, טען מקגוורן שג'ונסון עצמו הרגיש רע בגלל המצב בווייטנאם.[124]

הבחירות לנשיאות ולסנאט ב-1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1967, ביקשה תנועת המתנגדים לנשיא ג'ונסון אדם שיאתגר את הנשיא בבחירות של 1968.[125] האדם הראשון שבחרה בו התנועה היה הסנאטור רוברט קנדי, שסירב, ובספטמבר 1967 פנתה התנועה למקגוורן.[40][125] מקגוורן, לאחר לבטים רבים, סירב להתמודד, מחשש שיסכן את סיכוייו להיבחר שוב לסנאט.[8][126] התנועה הצליחה לשכנע את הסנאטור יוג'ין מקארתי להתמודד.[125] הוא היה אחד מהסנאטורים ה"יוניים" היחידים שלא ניסו שוב להתמודד לסנאט.[126]

בבחירות המקדימות, הצליח מקארתי בהתחלה. רוברט קנדי נכנס למירוץ, הנשיא ג'ונסון פרש ואת מקומו תפס סגן הנשיא יוברט האמפרי. מקגוורן תמך בקנדי, אולם מקארתי והאמפרי היו ממדינת מינסוטה השכנה ולכן הוא העדיף להישאר נייטרלי במירוץ.[127] מקגוורן אירח את שלושתם במהלך מסע הבחירות המקדימות בדקוטה הדרומית, בו ניצח קנדי לצד ניצחונו בקליפורניה באותו הלילה.[127] מקגוורן דיבר עם קנדי בטלפון דקות ספורות לפני ההתנקשות בו.[127]

לאחר כמה ימים, הפצירו עוזריו של קנדי במקגוורן לתפוס את מקומו ולהתחרות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הם כעסו על מקארתי בשל התחרות מולו והתנגדו להאמפרי אידאולוגית, ולא רצו לתמוך באחד מהם.[128] מקגוורן שקל את הבקשה, ונאלץ לוודא כי אחיו של רוברט, טד קנדי, אינו מעוניין להתמודד על התפקיד, ובנוסף דאג לגבי סיכוייו להיבחר מחדש לסנאט.[128] באותה השנה החל לנקוט בעמדה מרכזית יותר מבחינת הצבעותיו בסנאט.[88] בסוף יולי, נעצרה בתו תרזה על אחזקת מריחואנה.[129] לבתו של מקגוורן היו חיים קשים, והיא סבלה מדיכאון ומאלכוהוליזם.[130] תחת החוק החדש בדינה, יכלה תרזה להיכנס לכלא לחמש שנים לפחות.[131] מקגוורן ידע שהבוחרים השמרנים במדינה ידחו אותו בגלל מעצר בתו.[131] העובדה שצו החיפוש על תרזה לא היה תקף הובילה לזיכויה.[132] מקגוורן הסכים להתמודד והכריז על כך ב-10 באוגוסט 1968, בוושינגטון, שבועיים לפני הוועידה הדמוקרטית הלאומית תוך כדי שהוא מציג את עצמו כיורשו של קנדי.[133] הוא טען שיוג'ין מקארתי לא רוצה להיות נשיא באמת.[134] האמפרי הוביל מיד עם פתיחת הוועידה, אולם מקגוורן הצליח למשוך בערך שלוש מאות צירים שתמכו בקנדי.[134] במהלך הוועידה גינה את פעולות משטרת שיקגו כנגד המוחים מחוץ לאולם הוועידה.[135] מקגוורן לא הצליח להשיג עוד צירים בתוך המפלגה ומועמדים משניים לקחו ממנו קולות.[135] הוא סיים במקום השלישי עם 146.5 צירים, הרבה מאחורי מקארתי, שהשיג 601, והאמפרי שהשיג 1760.25 צירים.[136]

מקגוורן תמך בהאמפרי, לכעסם של מתנגדי המלחמה שקראו לו בוגד.[135] האמפרי הפסיד מאוחר יותר בבחירות הכלליות לריצ'רד ניקסון הרפובליקני. מקגוורן חזר להתעסק בהתמודדותו לסנאט, וניצח את המושל הרפובליקני לשעבר ארצ'י גובורד. הבוחרים תמכו במקגוורן לאחר מעצר בתו,[137] אולם התנגדו ליחסו למשטרת שיקגו.[138] אולם מקגוורן ניהל מסע בחירות נמרץ והתמקד בכהונתו המוצלחת.[138] הוא זכה ב-57% מהקולות, הניצחון הקל ביותר שהשיג בקריירה שלו.[137]

אמצע כהונתו בסנאט וההתנגדות למלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידה הלאומית של 1968, העביר מקגוורן הצעה להקמת ועדה שתבצע רפורמה בהליך המועמדות.[139] ב-1969, נבחר לנהל את הוועדה לנושאי מבנה המפלגה ובחירת הצירים. תומכי קנדי ומקארתי השפיעו עליה והיא הקטינה את מעמדם של המנהיגים המפלגתיים בהליך המועמדות, העלתה את תפקיד האספות המפלגתיות ומערכות הבחירות המקדימות, וקבעה מכסות לייצוג שחורים, נשים וצעירים.[140][141] הוועדה גם הובילה לעלייה במספר מערכות הבחירות המקדימות, גם בקרב המפלגה הרפובליקנית.[142] הליך המועמדות לנשיאות השתנה לנצח, ורבים דנו בשאלה האם מקגוורן שינה את המצב לטובה.[141][142]

הדיווחים על רעב ותת תזונה במדינה הובילה להקמת וועדת ההזנה של הסנאט ביולי 1968, אותה ניהל מקגוורן.[143] במרץ 1969 ערך עם הוועדה סיור בעיירה של מהגרי עבודה.[144] הרעב הקשה הוביל לזעזוע עמוק בקרב חברי הוועדה.[144][145] בשנה הזאת נאבק מקגוורן בדרומיים בקונגרס ובממשל ניקסון בנושא הרחבת תוכנית תלושי המזון. הוא נאלץ להתפשר בכמה נושאים, אולם חוק מ-1970 הצליח לבסס תוכנית תלושי מזון לאומית בחינם.[146]

מקגוורן היה נטול ידע ועניין בכלכלה, אולם התנגד לחלוטין להקפאת השכר והמחירים שעליה הכריז הנשיא ניקסון ב-1971.[147] הוא טען שהממשל, במקום להאט את האינפלציה ולהקטין את האבטלה, הוביל לרמת האבטלה והאינפלציה הגבוהה ביותר מאז 1961.[148] התוכנית 60 דקות סיקרה אותו בדו"ח מ-1971 על פוליטיקאים ליברלים שתמכו בשילוב גזעי בבתי ספר אולם לא ביצעו את אותו הדבר לגבי ילדיהם. לטענתו של מקגוורן, היה זה עניין פרטי שלו.[149]

יותר מכל, נודע מקגוורן על התנגדותו המתמשכת ועל ניסיונו להביא לסיומה את המלחמה בווייטנאם, שנוהלה כעת על ידי ניקסון. במרץ 1969, היה לסנאטור הראשון שביקר את מדיניותו של ניקסון בווייטנאם, מה שנחשב להפרת אמות המידה המקובלות של הסנאט.[150] מקגוורן כעס במיוחד מכיוון שתוכנית מזון לשלום השקיעה משאבים רבים בדרום וייטנאם על חשבון מדינות מוכות רעב אחרות.[151] עד סוף השנה, דרש מקגוורן הפסקת אש מידית והסגה של כל הכוחות האמריקניים מהאזור תוך שנה.[150] באוקטובר 1969, נאם בפני מאה אלף מפגינים בבוסטון שקראו לסיום המלחמה, ובנובמבר נאם בפני 350,000 שמחו מול אנדרטת וושינגטון.[152] לאחר מכן החליט שההפגנות רק פגעו בניסיון לסיים את המלחמה וביקר את מנהיגי התנועה להתנגדות למלחמה, יואי פ. ניוטון, אבי הופמן וג'רי רובין, בטענה שהם פזיזים.[152]

מקגוורן התמקד בהליכים חקיקתיים כדי לסיים את המלחמה,[153] ואף הגיש תיקון ברוח זו, שדרש נסיגת כוחות אמריקניים מווייטנאם עד לסוף 1970.[154] הסנאטורים דנו בנושא החוק כדי לנסות ולמתן אותו, וניסו למשוך את הנסיגה עד לסוף 1971.[155] במאי 1970, לקח מקגוורן משכנתה שנייה על ביתו בוושינגטון כדי לממן שיחה בת חצי שעה על התיקון ב-NBC.[155] השידור הוביל לתרומות של עוד 500,000 דולרים לנושא,[153] ורוב הציבור החל לתמוך בו.[155] הניסיון נבלם בידי ארגון קבוצות התנגדות בידי אנשי ניקסון, שטענו שמקגוורן הוא אמן הכניעה, ודרשו חופש פעולה לנשיא במדיניות חוץ.[155] בספטמבר 1970, נדחה התיקון בסנאט ברוב של חמישים וחמישה לעומת שלושים ותשעה.[153] במהלך הדיון על החוק, נשא מקגוורן נאום חריף במיוחד, בו הטיח בעמיתיו כי "כל סנאטור בחדר הזה אחראי לשליחתם של 50 אלף אמריקאים צעירים אל מותם המוקדם".[153][155]

הסנאט זעם על ההצהרה הזאת.[117] מקגוורן טען שהתכוון לפגוע בסנאטורים המתנגדים לתיקון באופן אישי.[155] מקגוורן האמין שהמלחמה לא הייתה מוסרית והשמידה את הטוהר המוסרי של אמריקה.[117]

לאחר דחיית התיקון, הקצין מקגוורן.[156] הוא טען שסגן נשיא דרום וייטנאם מנהל רשת שמוכרת הרואין לחיילים אמריקנים.[156] בעקבות הצעת ועדת הביטחון של הסנאט שיש להחזיר את החיילים לקמבודיה, הכריז מקגוורן שנמאס לו מקשישים שחולמים על מלחמות בהן נאלצים הצעירים להילחם, והציע לסנאטורים להילחם בעצמם.[157] הוא טען שמדיניות ניקסון שסיפקה נשק לדרום וייטנאם הובילה לסבסוד הריגת אזרחי וייטנאם.[158] בריאיון לפלייבוי טען שהו צ'י מין הוא ג'ורג' וושינגטון של צפון וייטנאם.[156]

התיקון שוב עלה להצבעה ב-1971, והפעם נעשה ניסיון להשיג יותר תמיכה בו.[159] רוב גדול מהציבור תמך בתיקון, ומקגוורן החליט להוריד את שמו מהתיקון כדי לאפשר לסנאטורים שהתנגדו לו אישית לתמוך בחוק.[160] ביוני 1971, שוב נדחה החוק.[160] מקגוורן היה בטוח שהדרך היחידה לסיים את המלחמה הייתה להחליף את הנשיא.[159]

הבחירות לנשיאות ב-1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972

ב-18 בינואר 1971, בנאום ששודר בטלוויזיה של דקוטה הדרומית, הכריז מקגוורן כי יתמודד שוב על מועמדות המפלגה לנשיאות.[161] עם פתיחת המירוץ נחשב מקגוורן לבעל סיכויים נמוכים לזכות והגיע למקום החמישי בסקרים אחר המועמדים המובילים, אד מאסקי והאמפרי.[162] הכרזת מקגוורן, יותר משנה וחצי לפני הבחירות, על כניסתו, הייתה הכניסה המוקדמת ביותר למירוץ מאז אנדרו ג'קסון,[163] והדבר נועד לסייע לו להתגבר על יריביו.[164] עד לינואר 1972, רק שלושה אחוזים מהדמוקרטים תמכו בו.[165] מנהל מסע הבחירות שלו, גארי הארט, הסנאטור לעתיד ומתמודד בבחירות של 1984, החליט על אסטרטגיה בה יתמודד מקגוורן מול מאסקי באזורים ספציפיים כדי שיצליח לארגן טוב יותר את המשאבים שלו.[166]

בנאום כניסתו, הכריז מקגוורן שיסיג כל חייל מווייטנאם,[167] ושישפר את המצב הכלכלי לאחר הקטנת תקציב הביטחון.[167] הנשיא לעתיד ביל קלינטון, והילרי רודהאם ניהלו את מסע הבחירות של מקגוורן בטקסס.

המערכת החדשה הובילה לכך שמקגוורן התמקד בעשרים ושמונה המדינות שערכו אספות בחירה, בהן יהיה לו קל וזול יותר לנצח.[168] מקגוורן הגביר את הרטוריקה הפופוליסטית שלו, ושיטותיו הנחו לאחר מכן את ג'ימי קרטר ואת דונלד טראמפ.[169]

מקגוורן על כרזת בחירות ב-1972

הנשיא ניקסון, שהניח כי מקגוורן הוא המועמד הדמוקרטי אותו יהיה לו הכי קל לנצח, נקט בתכסיסים שונים כדי להבטיח את ניצחונו בבחירות המקדימות. בתקופה זו התחוללה פרשת ווטרגייט, אולם חלקו של ניקסון בפרשה נודע רק לאחר הבחירות. מאסקי נכשל בגלל ארגון רע והיטפלות מצד אנשי ניקסון.[170][171][172] מקגוורן הגיע למקום השלישי באספת הבחירה באיווה.[168][173]

מעט לפני הבחירות בניו המפשייר, חוסלו סיכוייו של מאסקי לאחר שנחשף מכתב בעיתון מקומי. המכתב, שזויף בידי אנשי ניקסון, טען שמאסקי קילל צרפתים-קנדים, מה שפגע בו בקרב האוכלוסייה הצרפתית בניו אינגלנד. לאחר מכן נטען שאשתו ג'יין שתתה לשוכרה במהלך מסע הבחירות וסיפרה בדיחות גסות. מאסקי הגן על אשתו בנאום מחוץ למשרדי העיתון במהלך סופת שלגים. על אף שטען שנמסו על פניו פתיתי שלג, טענה העיתונות שהוא בכה, מה שפגע במוניטין שלו.[174] בפריימריז בניו המפשייר מקגוורן הגיע למקום השני, צמוד למאסקי.[175] התמיכה והמשאבים במאסקי הידלדלו, והאמפרי, שחזר לסנאט, ניסה להתמודד מול מקגוורן,[176] כשגם מושל אלבמה ג'ורג' וולאס מנסה להתמודד לאחר שניצח בבחירות המקדימות בפלורידה ב-14 במרץ.[170] מקגוורן ניצח את האמפרי ואת וולאס ב-4 באפריל בוויסקונסין,[170] ומשך את הפועלים.[177] לאחר מכן ניצח בבחירות במסצ'וסטס ב-25 באפריל.[178] מקגוורן החל להפוך למועמד המוביל.[178] הוא נכנס מאוחר לבחירות באוהיו ב-2 במאי, בחירות שנחשבו להימור בטוח עבור האמפרי, אולם בהן הצליח מקגוורן להגיע למקום שני צמוד להאמפרי.[8][179] וולאס והאמפרי עדיין ניצחו במערכות בחירות, אולם ניסיון התנקשות בוולאס במאי הוביל ליציאתו מהמירוץ,[180] ומקגוורן הצליח לשלוט במדינות בעלות אספות הבחירה.[181] הקרב האחרון התרחש בקליפורניה, בה השקיע האמפרי ושידר כמה תשדירים שתקפו את מקגוורן. ב-6 ביוני, ניצח מקגוורן בבחירות בהפרש של חמישה אחוזים וזכה בכל הצירים.[182] ב-20 ביוני ניצח בניו יורק והבטיח את מועמדותו.[180] אולם ההתקפות של האמפרי כנגדו ותיוגו כקיצוני הובילו להידרדרות בסקרים מול ניקסון.[183]

מקגוורן זכה לתמיכת כמה ידוענים, ביניהם קרול קינג, לורן באקול, ג'יימס טיילור, פול ניומן, גולדי הון, לינדה רונסטאדט, ברט לנקסטר, ג'ק ניקולסון, פיטר, פול ומרי, וורן בייטי ושירלי מקליין.[184] ברברה סטרייסנד ארגנה מופע לגיוס כספים עבור מקגוורן, שמשך שמונה עשר אלף אנשים, אולם ההוצאות הובילו לרווח של 18,000 דולרים בלבד.[185] יומיים לאחר הבחירות במסצ'וסטס, פרסם העיתונאי רוברט נובאק ציטוט סנאטור דמוקרטי בעילום שם (מאוחר יותר התברר שהיה זה תומאס איגלטון, כמה חודשים לפני שנבחר להיות סגנו של מקגוורן): "העם לא יודע שמקגוורן מייצג חנינות, הפלות ולגיליזציה של סמים. כשאמריקה המרכזית (middle America) - אמריקה המרכזית והקתולית במיוחד - יגלו על כך, הוא מת". בהמשך המירוץ לנשיאות נאלץ מקגוורן להתמודד עם השמצות מצד אנשי ניקסון, שתייגו אותו כתומך ב"חנינות, הפלות ולגליזציה של סמים".[186][187]

מקרה חריג התרחש במהלך הבחירות בנברסקה. מושל המדינה פרנק מוריסון ניסה לטעון שמקגוורן לא תומך בלגליזציה של סמים, או של הפלות, דבר שהוביל לאכזבה בקרב הצעירים.[188]

במהלך הבחירות המקדימות, התמקד מקגוורן בתנועות שורשיות ועקף את מרכזי המפלגה המסורתיים.[8][176] הוא ניצל את התמיכה שזכה לה מצד מתנגדי המלחמה ותומכי הרפורמות.[170] אלפי סטודנטים היו מעורבים במסע הבחירות שלו.[189] בנוסף הרוויח מניצחונו בשמונה מערכות הבחירות המקדימות החשובות יותר. הוא היה חלש יחסית בדרום ובמערב התיכון התעשייתי, ואף קיבל פחות קולות מהאמפרי ומעט יותר מוולאס.[190]

מקגוורן קידם מצע שתמך בנסיגה מווייטנאם בתמורה לשחרור שבויים אמריקניים[191] ומתן חנינה לסרבנים שעזבו את המדינה.[192] בנוסף, תמך בהקטנה של שלושים ושבעה אחוזים בתקציב הביטחון במשך שלוש שנים.[193] הוא הציע להעניק אלף דולר לכל אזרח אמריקני.[194] הוא תמך ברפורמה במערכת הרווחה, במס הכנסה שלילי ובפישוט הביורוקרטיה. עם זאת, עדיין נחשב לליברל מדי והצעותיו בתחומי פנים הורדו מהמצע באוגוסט.[170][194][195] זאת למרות העובדה שהצעות כמס הכנסה שלילי, שנתמכו בידי מילטון פרידמן ואף בידי ממשל ניקסון, היו שמרניות בעיקרן. החוקים שמקגוורן הציע היו אוניברסליים ולא כוונו אך ורק לעניים.[194] מקגוורן גם תמך בתיקון לחוקה שיבטיח שוויון זכויות.

החוקים החדשים לבחירות המקדימות ולבחירת הצירים הובילו לאתגרים שונים. דמוקרטים מסורתיים כאיגודי העובדים והמנהיגים העירוניים סבלו מתת ייצוג. תומכי מקגוורן הצליחו להשיג את רוב המושבים, אולם רבים הרגישו שלא מדובר בייצוג של הבוחרים של המפלגה. מושל ג'ורג'יה ג'ימי קרטר הוביל תנועה נגד מקגוורן. לאחר מכן קמה התארגנות של דמוקרטים ממדינות הדרום ושל פועלים מאוגדים שהתנגדו למקגוורן בשבועות האחרונים לפני הוועידה.[196] רק בלילה הראשון של הוועידה הדמוקרטית הלאומית במיאמי ביץ' הצליח מקגוורן לאשרר את ניצחונו בקליפורניה והבטיח לעצמו מספיק צירים כדי להיבחר.[197][198] לאחר מכן התרחשו עימותים בנוגע למצע, והמצע שאושר היה הליברלי ביותר שהיה עד אז.[199] ב-12 ביולי, נבחר מקגוורן באופן רשמי למועמדות. הוא השתלט על מוסדות המפלגה והצליח להעביר הצעות ליברליות.[176] לאחר מכן פנתה הוועידה לבחירה בסגנו.[200] לאחר שזכה במועמדות, הציע מקגוורן לטד קנדי (שסקרים חשפו שישפר את מעמדו של מקגוורן) לרוץ עמו כמועמד לסגנות הנשיאות, אך זה סירב. מקגוורן רצה להשיג סגן קתולי שהיה קשור לעבודה המאוגדת, ולתפקיד נבחר הסנאטור תומאס איגלטון ממיזורי.[201] בלילה האחרון של הוועידה, עימותים בין הצירים על זהותו של הסגן (גם ארצ'י בנקר זכה לתמיכה בקרב הצירים המיואשים) הובילו לדחיית נאומו של מקגוורן.[202] מקגוורן נאם את נאומו רק בשלוש לפנות בוקר, ובמקום לנאום מול שבעים מיליון צופים נאם מול חמישה עשר מיליון בלבד.[203]

שבועיים לאחר נעילת הוועידה, נודע כי איגלטון עבר טיפולים בנזעי חשמל נגד דיכאון ממנו סבל בתחילת שנות השישים.[204] כעבור כמה שנים התברר שאיגלטון סבל מהפרעה דו קוטבית.[205] מקגוורן, שלא ידע זאת קודם לכן, גיבה תחילה את איגלטון, בעיקר בשל ההזדהות איתו עקב מאבקה של בתו בדיכאון,[206][207] והצהיר כי הוא תומך בו "באלף אחוזים".[208] אנשים רבים עוד תמכו באיגלטון, אולם מספר רב של עיתונאים ופוליטיקאים פקפקו ביכולתו לכהן כסגן נשיא, ואף כנשיא[209] ותהו האם מקגוורן יוכל להתמודד עם הנטל.[210] בעקבות ביקורת ציבורית בנושא, נוסף להתייעצות של מקגוורן עם רופאים בולטים ורופאים שטיפלו באיגלטון, קיבל מקגוורן את התפטרותו של איגלטון.[210][211] הייתה זאת הפעם היחידה בה מועמד לתפקיד סגן הנשיא מטעם מפלגה גדולה נאלץ לפרוש.[212] לאחר שחמישה מועמדים סירבו למלא את מקומו של איגלטון, ביניהם גם טד קנדי, אדמונד מאסקי, יוברט האמפרי ואברהם ריביקוף,[213] בחר מקגוורן בסרג'נט שרייבר, שגריר ארצות הברית בצרפת וגיסם של האחים קנדי.[213] הצהרותיו הסותרות של מקגוורן עוררו רושם לא עקבי, גרמו נזק לתדמיתו ולדבריו השפיעו בצורה "קטסטרופלית" על המירוץ לנשיאות.[209][207]

מקגוורן נואם בעצרת ביוסטון באוקטובר 1972

מסע הבחירות לא היה טוב למקגוורן. ניקסון לא ערך מסע בחירות,[214] והוא בעיקר נסמך על ההילה שלו לאחר ביקורו בסין באותה השנה והוועדה לבקרה על נשק שהתרחשה במוסקבה. בנוסף, הצהיר הנרי קיסינג'ר שהשלום בווייטנאם עומד להגיע.[215] הרפובליקנים תקפו את מקגוורן וטענו שהיה חלש בנושאי ביטחון ועודד את האויב.[216] ניקסון טען שמקגוורן רוצה "שלום בכל מחיר" בווייטנאם, ולא "שלום עם כבוד" כפי שהוא הציע.[217] מדיניותו של ניקסון שכללה את העברת נטל הלחימה לכוחות וייטאמיים מקומיים זכתה לתמיכה רבה.[218] מקגוורן לא הדגיש את ניסיונו הצבאי במסע הבחירות. הוא טען שהיה מדובר בטעות פוליטית, אולם שלא רצה לפאר את עצמו.[219][199] העובדה שהיה מזוהה עם שינוי חוקי הבחירות המקדימות והוביל להקטנת השפעתם של מנהיגי המפלגה, הובילה לכך שהתקשה להשיג את תמיכת הנשיא ג'ונסון.[220] איגודי הפועלים נותרו נייטרליים ולא תמכו במקגוורן.[221] הדמוקרטים מהדרום, בהנהגת ג'ון קונלי, מושל טקסס, תמכו בניקסון.[222] ניקסון השתמש בתקציב גדול פי שניים ממקגוורן.[223]

ניקסון ביקש מעוזריו להשתמש במסמכים ממשלתיים כדי לנסות למצוא חומר על מקגוורן ועל התורמים שלו.[224] תומכי ניקסון תקפו את מקגוורן באופן ציבורי[225] וניקסון הפיץ עליו כותרות שליליות.[226] ביוני 1972, פרצו אנשים למטה הוועדה הדמוקרטית הלאומית במתחם ווטרגייט.[226] הפרשה לא נחשפה במהלך הבחירות,[226] ורוב התקשורת התמקדה בקושי של מקגוורן ולכן הנושא לא זכה לחשיפה.[227] פעולות ניקסון לא השפיעו על תוצאות הבחירות לכאן או לכאן.[226][228]

ניקסון הצליח להשיג תמיכה מהדרום באמצעות הקטנת תמיכתו בזכויות האזרח. מקגוורן השווה בין ניקסון להיטלר בנושא הפריצה לווטרגייט.[229]

לאחר הצהרתו של קיסינג'ר שוועידת השלום בפריז עומדת להשיג הסכם לסיום המלחמה, טען מקגוורן שלניקסון אין תוכנית לסיום המלחמה.[230]

Colored map
תוצאות הבחירות לפי מחוזות. ניקסון זכה באזורים האדומים, ומקגוורן באזורים הכחולים

בשבוע האחרון של מסע הבחירות, כבר הבין מקגוורן שיפסיד.[231] תקרית נוספת התרחשה במישיגן ב-2 בנובמבר, כאשר אחד מתומכי ניקסון קרא קריאות ביניים במהלך נאום שנשא מקגוורן, וזה בתגובה קרא לו כדי "לספר לו סוד", ולחש באוזנו: "שק לי בתחת".[232] העיתונות דיווחה על הנושא.[233] היו שטענו שדווקא תגובה זאת הפגינה עוצמה שמקגוורן לקה בה בחסר.[217] היו שאמרו שהיה מדובר ב"שורה הטובה ביותר במערכת הבחירות".[234]

בבחירות הכלליות ב-7 בנובמבר, הובס מקגוורן על ידי ניקסון. הנשיא המכהן זכה ברוב של 60.7 אחוזים מקולות המצביעים וב-520 אלקטורים, לעומת 37.5 אחוזים ו-17 אלקטורים בלבד ליריבו - היה זה ההפרש השני בגודלו בתולדות הבחירות. מקגוורן ניצח רק במסצ'וסטס ובוושינגטון הבירה, ואף לא ניצח בדקוטה הדרומית (אם כי היה מדובר במדינה רפובליקנית מסורתית).[235] הוא ניצח רק ב-134 מחוזות. מדובר בתוצאה הגרועה ביותר מבחינת מחוזות עבור מועמד של מפלגה מרכזית.[236]

שנותיו האחרונות בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקגוורן מבקר בתערוכה אמריקנית בטביליסי ב-1977

לאחר הפסדו בבחירות, אף שהמשיך בפעילותו הפוליטית, במשך שנים התקשה מקגוורן להתאושש מהתבוסה המוחצת.,[237] אשתו אלינור לקחה זאת קשה אף יותר, ולאחר הבחירות אף שקלה להעביר את המשפחה לאנגליה.[238] המפלגה הדמוקרטית הורידה את בעלי בריתו מעמדות השפעה בתוך המפלגה, והוא לא זכה למעמד חזק בתוך המפלגה.[207] ב-20 בינואר,1973, מעט זמן לאחר השבעתו השנייה של ניקסון, נאם מקגוורן וביקר את ניקסון, מה שהוביל לביקורת קשה כלפיו.[207] מקגוורן הקפיד להתבדח בנושא ההפסד שלו, ואף טען שתמיד רצה להפסיד בבחירות.[207][238][239] עם זאת, הוא המשיך לכעוס על ההפסד שלו.[207] ניקסון התפטר באוגוסט 1974 בגלל פרשת ווטרגייט. מקגוורן טען שהחנינה אותה העניק הנשיא החדש ג'רלד פורד לניקסון בספטמבר 1974 הייתה לא ראויה, בהתחשב שעוזריו של ניקסון הלכו לכלא.[240]

מקגוורן המשיך לנסות לשרוד מבחינה פוליטית.[237] בבחירות לסנאט ב-1974, נראה היה שיפסיד בגלל התמודדותו הכושלת. במאי 1973, הוא כבר החל את מסע הבחירות שלו לסנאט.[238] ליאו תורנס, אסיר ששוחרר מצפון וייטנאם לאחר שש שנים, טען שמקגוורן סייע לאויב בהצהרותיו.[238] מקגוורן טען שללא מלחמה לא היו שבויים, ושתמיד רצה לסיים את המלחמה.[238] תורנס הפך למועמד מטעם הרפובליקנים, אולם המלחמה לא הפכה לנושא במהלך מערכת הבחירות.[241] מסע הבחירות התמקד בעיקר בנושאי חקלאות וכלכלה בשל המיתון של אותן שנים.[241][242] תורנס טען שמקגוורן התמקד בעיקר בניסיונו להיבחר לנשיאות ובהוצאות גבוהות בניסיונו להיבחר שוב לסנאט. מקגוורן טען שתורנס הוא טרמפיסט שהגיע ממינסוטה כדי להשיג משרה פוליטית.[241] בשנה של פרשת ווטרגייט, בה זכו הדמוקרטים לניצחונות רבים,[241] הצליח מקגוורן להיבחר שוב בנובמבר 1974 עם 54% מהקולות.[243]

לאחר ניצחונו, שקל מקגוורן להתמודד שוב לנשיאות בבחירות של 1976, אולם המפלגה הדמוקרטית לא רצתה שיתמודד שוב.[207][244] מקגוורן לא חיבב את ג'ימי קרטר והצביע לפורד. רק ב-2007, לאחר מותו של פורד, חשף מקגוורן שתמך בו.[245] מקגוורן שינה את עמדתו בנושאי דרום מזרח אסיה ב-1978 בגלל רצח העם בקמבודיה. הוא טען שרצח העם גרם לשואה להיראות זניחה, ותמך במעורבות צבאית בינלאומית בקמבודיה כדי להדיח את שלטון הקמר רוז'.[246]

מקגוורן, בוב דול וסנאטורים אחרים

ועדת הסנאט לנושאי תזונה הרחיבה את פעילותה וניסתה להביא למדיניות הזנה לאומית. ב-1977, פרסמה כללי תזונה שנועדו להילחם בבעיות בריאותיות.[247][248][249] הדו"ח, שנקרא "דו"ח מקגוורן",[247] דרש מהאמריקנים לאכול פחות שומן, כולסטרול וסוכר מעובד, ויותר סיבים ופחמימות מורכבות.[249] ההמלצות כבר היו ידועות בקרב הקהילה הרפואית, אולם הוועדה פרסמה את הכללים בציבור.[249] תעשיות הבקר, החלב, הביצים והסוכר התנגדו להמלצות, גם כאלו מדקוטה הדרומית.[248] הוועדה הובילה לארגון מחדש של מחלקות ממשלתיות[249] ובעתיד הפכה למרכז למדיניות תזונתית.[247]

בבחירות לסנאט ב-1980, היה מקגוורן אחד מהסנאטורים הליברלים שהמועצה לפוליטיקה שמרנית ניסתה להדיח.[250] המועצה ועוד קבוצות מתנגדות להפלות התמקדו בתמיכתו של מקגוורן בחוקים למען הפלות.[251] לראשונה נאלץ מקגוורן להתמודד בתוך מפלגתו.[252] יריבו הרפובליקני היה ג'יימס אבנור, שסיים את כהונתו הרביעית כחבר קונגרס, היה אהוד בקרב החקלאים אולם היה שמרן.[251][253] אבנור הדגיש את הליברליות של מקגוורן ואת ניתוקו, לכאורה, מדקוטה הדרומית.[251] מקגוורן הדגיש את מעורבות המועצה לפוליטיקה שמרנית, ואבנור נאלץ לגנות אותה.[251] מקגוורן השקיע תקציב גדול פי שניים מאבנור וביקר את סירובו של אבנור להתעמת מולו.[251][254] הוא הצליח לצמצם את הפער,[255] אולם בבחירות של 1980 הובס לחלוטין, והשיג רק 39% מהקולות.[254] מקגוורן היה אחד מהדמוקרטים הרבים שאיבדו את תפקידיהם בשורת הניצחונות הרפובליקניים,[255] שכונתה "מהפכת רייגן".

לאחר הסנאט והבחירות של 1984[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקגוורן לא התחרט על ההפסד שלו.[256] למרות שההפסד כאב לו, הוא הבין שתושבי דקוטה הדרומית רצו מועמד שמרן יותר.[257] עם זאת, הוא סירב להאמין שהליברליזם סיים את תפקידו.[256] הוא נותר פעיל בפוליטיקה, ובינואר 1981 הקים את הארגון הפוליטי "אמריקנים למען היגיון".[258] הארגון תמך בליברלים והתנגד לימין הנוצרי.[259] ב-1982, שינה את שם הקבוצה לוועדה לפעולה פוליטית, שגייסה 1.2 מיליון דולר למען מועמדים ליברלים בבחירות לקונגרס ב-1982.[260] הוא פירק את הוועדה כשהחליט להתמודד שוב על הנשיאות.[260]

מקגוורן החל ללמד ולהרצות באוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה.[237][260][261] בין 1981 ו-1982, לימד היסטוריה באוניברסיטת ניו אורלינס. הוא החל לנאום בתשלום.[261]

ב-1984 ניסה מקגוורן שוב להתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות.[262] רבים חששו שיובך בניסיון ההתמודדות, ומקגוורן עצמו ידע שלא יוכל לנצח, אולם הרגיש מחויב לנסות לגרום למפלגתו לפנות לכיוון ליברלי יותר.[260][262] ללא רצון אמיתי לנצח, הוא פרסם תוכנית בת עשר נקודות למדיניות חוץ ופנים. המועמדים האחרים לא תקפו אותו והוא נחשב ל"מצפון" של המפלגה.[262]

מקגוורן וראש עיריית בוסטון

למקגוורן לא היה יותר מדי כסף בבחירות,[262] למרות שכמה ידוענים תמכו בו.[263] הוא הפתיע רבים כשבאסיפות הבחירה באיווה הגיע למקום השלישי מתוך כמה מועמדים, אולם הגיע למקום החמישי בבחירות בניו המפשייר.[262] מקגוורן התחייב לפרוש אם לא יגיע למקום הראשון או השני במסצ'וסטס, ופרש לאחר שסיים את הבחירות במסצ'וסטס במקום השלישי, אחרי גארי הארט, שניהל את מסע הבחירות שלו ב-1972, ווולטר מונדייל.[260] מקגוורן תמך במונדייל.[264] מקגוורן אירח את סאטרדיי נייט לייב ב-14 באפריל 1984.[265]

מקגוורן נאם בפני ועדת המצע של המפלגה,[266] ובוועידה הדמוקרטית הלאומית נאם כנגד הנשיא רייגן ושיבח את המפלגה.[267] הוא זכה לתמיכתם של ארבעה צירים.[267] מקגוורן פעל למען מונדייל וג'רלדין פררו, אולם השניים הפסידו לרייגן בבחירות הכלליות בתבוסה שהייתה התבוסה הקשה ביותר מאז תבוסתו של מקגוורן.[268][269]

בשנות השמונים, היה מקגוורן עמית מחקר במכון למחקרי מדיניות בוושינגטון..[260] בספטמבר 1987, הרצה בנושא יחסים בינלאומיים בווירג'יניה.[270]

מקגוורן ביצע כמה השקעות נדל"ן בוושינגטון והתעניין בתפעול מלונות.[260] ב-1988, השקיע את הכסף שהרוויח מנאומיו לצורך שיפוץ פונדק בקונטיקט.[260][271] המלון פשט רגל ב-1990.[272] ב-1992 פרסם את גרסתו לגבי ניהול המלון.[271][273] הוא טען שהמיתון של אותה התקופה פגע בו, וגם הרגולציה הממשלתית, שלטענתו פגעה בעסקים הקטנים.[271] מקגוורן טען שאם היה יודע במהלך כהונתו בסנאט את הקושי הביורוקרטי, היה פועל בנושא.[271] השמרנים אימצו את הצהרתו.[274]

לאחר מכן שקל להתמודד בבחירות של 1992. דמוקרטים רבים החליטו להימנע מכך בגלל האהדה הגדולה לנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש לאחר מלחמת המפרץ, [275][276][277] ומקגוורן רצה לנהל מסע בחירות שלא יהיה קשור למלחמה, בה תמך.[275][278] במאי 1991, הכריז שלא ירוץ ושעדיף שמועמד צעיר יותר ינהיג את הליברלים.[279] במקום זאת, מונה לנשיא המועצה למדיניות במזרח התיכון,[280] מוסד ללא כוונת רווח שנועד ללמד אמריקנים בנושאים של המזרח התיכון. הוא כיהן בתפקיד בין יולי 1991 ל-1997.[281]

בין ה-12 ל-13 בדצמבר, נפלה בתו תרזה לתוך בור מושלג בוויסקונסין, כשהייתה שיכורה, ומתה מהיפותרמיה.[282][283] מקגוורן חשף את העובדה שבתו נאבקה באלכוהוליזם מזה שנים.[206][282] הוא כתב לאחר מכן את סיפור מאבקה של בתו תרזה באלכוהוליזם, ספר שיצא ב-1996. בספרו טען שהקריירה שלו רק החמירה את מצבה.[206][207] הספר הפך לרב מכר ובעזרת הרווחים הקים מקגוורן מרכז לטיפול באלכוהוליזם על שם בתו.[261][284] הוא טען שהיה מדובר באירוע הקשה בחייו.[261]

שגריר ארצות הברית בסוכנויות האו"ם למזון ולחקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1998 נבחר מקגוורן על ידי הנשיא ביל קלינטון לשגריר ארצות הברית בסוכנויות האו"ם למזון ולחקלאות, תפקיד בו כיהן כשלוש שנים.[283][285] מועמדותו הוכרזה ב-19 בפברואר,[286] וב-6 במרץ אישר הסנאט את מועמדותו.[287] ב-10 במרץ מונה באופן רשמי,[288] והוא עבר לרומא ב-14 באפריל.[285] מקגוורן טען שלא רדף אחרי התפקיד.[289]

במסגרת תפקידו שב לפעול לצמצום הרעב בעולם, ודרש להקטין את מספר הרעבים בעולם בחצי עד ל-2015. הוא תכנן תוכניות מפורטות, דרש הגדלת משלוחי עודפי מזון למען תלמידים במדינות זרות, וקבע מטרות.[261][290] הוא עבד תוך שיתוף פעולה עם עמיתו לסנאט לשעבר, בוב דול, לצורך השגת תמיכה לתוכנית תלושי מזון וסיוע תזונתי לנשים בהריון בארצות הברית בסנאט.[261][291]

תוכנית משותפת של מקגוורן ודול נוסדה בשנת אלפיים, וסיפקה מעל עשרים ושניים מיליוני ארוחות לילדים בארבעים ואחת מדינות במשך שמונה שנים.[292] תוכנית החינוך והתזונה שלו ושל דול[293] עוגנה בחוק ב-2002.[294] היא זכתה לתקצוב של 300 מיליון דולר בשנת אלפיים ומאה מיליון דולר בכל שנה לאחר מכן.[295] נעשו ניסיונות להגדיל את התשלום לתוכנית בין 2007 ל-2008,[293] והיא זכתה לעוד שמונים מיליון דולרים ב-2009.[296] בין 2011 ו-2012, זכתה למימון של 200 מיליון דולרים בשנה.[297]|group="nb"}} התוכנית הרחיבה את מספר התלמידים.[292] באוגוסט 2000 העניק קלינטון למקגוורן את מדליית החירות הנשיאותית.[298] ב-2001 פרסם מקגוורן ספר שהציע תוכנית לחיסול הרעב תוך שלושים שנים.[299] בינואר 2001 ביקש ממנו הנשיא ג'ורג' ווקר בוש להישאר בתפקידו.[261][291][288][300]

באוקטובר 2001, מונה מקגוורן לשגריר עולמי של האו"ם בנושאי רעב עולמי,[301] הסוכנות שהקים לפני ארבעים שנה.[101] הוא היה פעיל שם גם לפני מותו.[302][303] מקגוורן היה חבר בחבר הנאמנים של תוכנית המזון העולמית.[304] בנוסף סייע לקבוצות למען החקלאות.[304]

ב-2001 פורסם ספר רב מכר שעסק בטייסי המפציצים במלחמת העולם השנייה.[305] לראשונה הכיר הציבור את מקגוורן הלוחם.[90]

מקגוורן המשיך להרצות ולהופיע בציבור, וגם עם דול.[283] ב-2005 פרסמו השניים חיבור שדרש את חיסול הרעב העולמי. בין 2003 ו-2005, ניהל חנות ספרים,[306] עד שמכר אותה.[207] ב-2003 עבר לפלורידה, כשאשתו סובלת ממחלות לב.[307]

באוקטובר 2006, הוקמה ספרייה על שם מקגוורן באוניברסיטה בדקוטה הדרומית.[199] מטרת הספרייה היא להכין את התלמידים לשירות ציבורי.[207] הנשיא לשעבר קלינטון נכח בטקס הפתיחה.[308] אלינור הייתה חולה מכדי לבוא,[308] וב-25 בינואר 2007 מתה בביתם.[245][307][309] מאורח יותר ב-2007, חגג מקגוורן את יום הולדתו השמונים וחמישה.

גם לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, המשיך מקגוורן להביע מדי פעם את דעתו בענייני היום.[199] במהלך כהונתו של ג'ורג' בוש הבן כנשיא התבטא מקגוורן בחריפות נגד מלחמת עיראק, וב-2006 כתב ספר שהציע תוכנית לנסיגה.[283][306][310] ב-2004 תמך בוסלי קלארק.[311] בינואר 2008, במאמר שפורסם בוושינגטון פוסט, קרא להדחת בוש וסגן הנשיא דיק צ'ייני, והאשים כי הם הפרו את חוקת ארצות הברית ואת החוק האמריקאי והבינלאומי ושיקרו לציבור. הוא טען שהם גרועים יותר מניקסון.[312] במהלך מערכת הבחירות לנשיאות שנערכה באותה שנה העניק מקגוורן את ברכתו למועמד הדמוקרטי ברק אובמה. בתחילה תמך בהילרי קלינטון.[313] הוא טען שיש להתמקד באחדות המפלגה ובביקורת כלפי המועמד הרפובליקני, ג'ון מקיין.[314]

ב-16 באוקטובר 2008, זכו מקגוורן ודול בפרס המזון העולמי על מאבקם נגד הרעב.[292][315]

סוף חייו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' מקגוורן חותם על ספרים ב-2009

ב-2009, עבר מקגוורן לסנט אוגוסטין ביץ', קליפורניה.[41] ספרו השביעי יצא בסוף 2008. הוא עסק בדמותו של אברהם לינקולן. ב-2009 יצא מקגוורן לסיבוב חתימות על ספריו, וביקר בספרייה הנשיאותית על שם ניקסון.[316] [317] ולאחר שנפל בדצמבר 2011 הובהל לשם שוב, כשהיה בדרכו להתראיין בנוגע למערכת הבחירות בה השתתף.[318][319] בינואר 2012, קידם את ספרו האחרון, "מה המשמעות של להיות דמוקרט".[320] הוא אושפז שוב באפריל 2012 בגלל התעלפויות.[321] ב-19 ביולי 2012, חגג את יום הולדתו התשעים באירוע מטעם תוכנית ההזנה האמריקנית, בו נכחו פוליטיקאים ליברלים, והסנאטור הרפובליקני מדקוטה הדרומית, ג'ון ת'ון.[322] ב-27 ביולי 2012, מת בנו של מקגוורן, סטיבן, בגיל שישים. בתו אן סיפרה על מאבקו של אחיה באלכוהוליזם.[323] באוגוסט 2012, חזר מקגוורן לסו פולס, דקוטה הדרומית, קרוב למשפחתו.[317] הופעתו הציבורית האחרונה הייתה ב-6 באוקטובר 2012, כשהציג את יצירתו של אהרן קופלנד, "דיוקן לינקולן".[321]

ב-15 באוקטובר 2012 הודיעה משפחתו של מקגוורן על כניסתו לבית אבות בסו פולס. כבר ידעו שהוא בסוף חייו.[317][324] ב-21 באוקטובר 2012, הכריזה משפחתו על מותו בגיל 90.[325][326] בנוסף לשלושת ילדיו, היו לו עוד עשרה נכדים ושמונה נינים.[199] הנשיא אובמה קרא לו "תומך השלום" ו"מצפון המפלגה".[199] בטקס זיכרון, אמר סגן הנשיא ג'ו ביידן שמקגוורן היה גיבור ומתנגד נחוש למלחמת וייטנאם.[327] הלוויה שלו התרחשה בבית הקברות בסו פולס[328] והוא נקבר לצד אשתו ובתו בוושינגטון.[329]

ב-26 ביולי 2015, פרסם עיתון מקומי כתבה שחשפה את המסמכים שה-FBI אספו על מקגוורן, כולל פקודה מצד ג'ון אדגר הובר לצותת למקגוורן.[23] העיתון חשף את מלוא התיק של מקגוורן.[23]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקגוורן נואם ב-2009 בספרייה הנשיאותית של ניקסון

בגלל תבוסתו לניקסון ב-1972, ניסו מרבית המועמדים הדמוקרטיים להימנע מקשרים אל מקגוורן.[330] ב-1992, עדיין חששו מועמדים להיראות כמנותקים מהעם כמותו.[331] לאחר 1972, הרפובליקנים החלו להתנהג כאילו כל מועמד דמוקרטי, בלי קשר לדרומיותו, תמיכתו במלחמות או גישתו המרכזית, היה בעצם תואם-מקגוורן ליברל. התנועה השמרנית הגדירה את עצמה כמתנגדת לליברלים כמקגוורן, ותומכת בממשל מוגבל, ריסון פיסקלי ומדיניות חוץ תקיפה.[65] מקגוורן עצמו נחשב לחלש בנושאי ביטחון,[332] על אף שטען שלא היה פציפיסט ושיש להילחם לפעמים.[333] ב-2001 טען מקגוורן שהוא אמנם ליברל, אבל לא כמו שהרפובליקנים הציגו אותו.[261] הוא הרגיש שעמדותיו הובילו לבידודו הפוליטי.[283] בנוסף טען שהוא תומך בערכי המשפחה,[199] ותהה כיצד יכול היה לכהן בקונגרס מטעם דקוטה הדרומית במשך עשרים שנה אם היה ליברל.[283]

מקגוורן נחשב לסמל של השמאל האמריקני, בעיקר במהלך תקופת וייטנאם וניקסון.[199] עמדותיו נבעו מחוויותיו האישיות ומהליברליות שלו.[334] הוא נחשב לגדול מבקרי המלחמה.[334]

מקגוורן היה זה שהוביל לשינוי מערכת הבחירות המקדימות בארצות הברית בשתי המפלגות הגדולות.[141] הוא העדיף לתת כוח למפלגה ברמה הלאומית ולא ברמה המקומית.[335] מסע הבחירות שלו ב-1972 הוביל לשינוי במערכות הבחירות המקדימות.[336] הדבר הוביל לפירוק קואליציית הניו דיל ולעלייתם של קבוצות צעירות יותר, ביניהן התנועה לזכויות ההומוסקסואלים, הנשים, מתנגדי המלחמה ותומכי הרפורמה בממשל.[336] תבוסתו של מקגוורן הובילה לכך שהאגף הליברלי הוכתם למשך שנים, ולניסיון למשוך את המפלגה אל המרכז.[336] מקגוורן עצמו התבדח וטען שפתח את הדלת של המפלגה, רק כדי שחצי מהדמוקרטים יעזבו אותו.[238] מקגוורן נחשב למועמד הליברל האמיתי האחרון.[332]

עיטור כבוד על מטוס לכבוד מקגוורן

עובדיו של מקגוורן ב-1972 הפכו למשפיעים במפלגה.[337] מנהל מסע הבחירות גארי הארט היה מועמד בעצמו ב-1984 וב-1988. הנשיא לעתיד ביל קלינטון, ואשתו הילרי, ניהלו את מסע הבחירות של מקגוורן בטקסס.[199] הארט גם התגאה וגם התנער ממקגוורן,[338][339] ואילו קלינטון, ביחד עם המועצה הדמוקרטית למנהיגות, דחה את דרכו של מקגוורן.[340] עם זאת, ממשלו של קלינטון היה מלא בתומכי מקגוורן לשעבר..[337][341]

הקריירה של מקגוורן לאחר הפסדו בבחירות שיקמה את מעמדו. הוא נחשב לעובד ציבור הגון.[90] מאבקו של מקגוורן ברעב נחשב למורשת הבולטת ביותר שלו. הוא טען שזה התחום בו הוא רוצה שייזכר.[41] בפעילותו למען הרעב השיג יותר מרבים מהנשיאים.[102] בנוגע לתפילת השלווה, טען מקגוורן שהוא מסרב לקבל את הדברים שאין ביכולתו לשנותם, וימשיך לנסות לשנות אותם.[283]

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקגוורן נשא לאשה את אלינור ב-1943, בזמן שהיה בחופשה משירותו בחיל האוויר, ולשניים נולדו חמישה ילדים. אלינור מתה ב-2007.

לצד פעילותו הפוליטית ואחריה, כתב מקגוורן או השתתף בכתיבתם של ספרים רבים בנושאים שונים, בהם אוטוביוגרפיה וסיפור מאבקה של בתו תרזה באלכוהוליזם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' מקגוורן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 Current Year Biography 1967, p. 265.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 "Man in the News: George Stanley McGovern: Senatorial Price Critic". The New York Times. 30 ביולי 1966. עמ' 10. 
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 "Man in the News: George Stanley McGovern: Friend of Farmers". The New York Times. 31 במרץ 1961. עמ' 8. 
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Ambrose, The Wild Blue, pp. 27, 29.
  5. ^ 5.0 5.1 Anson, McGovern, pp. 15–16.
  6. ^ Knock, The Rise of a Prairie Statesman, p. 3.
  7. ^ 7.0 7.1 Sylvestor, Kevin (26 ביולי 2009). "George McGovern interview". The Sunday Edition (CBC Radio One). אורכב מ-המקור ב-October 25, 2012. 
  8. ^ 8.00 8.01 8.02 8.03 8.04 8.05 8.06 8.07 8.08 8.09 8.10 8.11 8.12 8.13 8.14 8.15 8.16 Lydon, Christopher (13 ביולי 1972). "Man in the News: George Stanley McGovern: Mild-Spoken Nominee With a Strong Will to Fight". The New York Times. עמ' 24. 
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Ambrose, The Wild Blue, p. 30.
  10. ^ Miroff, The Liberals' Moment, p. 28.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Anson, McGovern, pp. 27–31.
  12. ^ Anson, McGovern, p. 17.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Moore, S. Clayton (מאי 2006). "The Outspoken American: Aviator, Senator and Humanitarian George McGovern". Airport Journals. אורכב מ-המקור ב-September 27, 2007.  Unknown parameter |df= ignored (עזרה)
  14. ^ McGovern, The Third Freedom, pp. 19–20.
  15. ^ Anson, McGovern, pp. 24–25.
  16. ^ 16.0 16.1 Mann, A Grand Delusion, pp. 292–293.
  17. ^ 17.0 17.1 Ambrose, The Wild Blue, pp. 31.
  18. ^ Knock, "Come Home America", p. 86.
  19. ^ E. McGovern, Uphill, p. 52.
  20. ^ 20.0 20.1 Anson, McGovern, pp. 32–33.
  21. ^ 21.0 21.1 Ambrose, The Wild Blue, p. 46.
  22. ^ 22.0 22.1 Moyer, Justin Wm. (30 ביולי 2015). "In confession to historian, George McGovern revealed he had a secret child". The Washington Post. 
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 Ellis, Jonathan (27 ביולי 2015). "FBI mined secrets from George McGovern's past". Argus Leader (Sioux Falls). 
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 Ambrose, The Wild Blue, p. 45.
  25. ^ E. McGovern, Uphill, pp. 57–58.
  26. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 42–43.
  27. ^ Knock, The Rise of a Prairie Statesman, p. 40.
  28. ^ Anson, McGovern, pp. 34–35.
  29. ^ 29.0 29.1 Knock, "Come Home America", p. 87.
  30. ^ Ambrose, The Wild Blue, p. 49.
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 Ambrose, The Wild Blue, pp. 54, 56–57.
  32. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 65–66.
  33. ^ McGovern, Terry, p. 43.
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 34.3 Ambrose, The Wild Blue, pp. 68–70, 73–74.
  35. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 68, 72, 100.
  36. ^ Ambrose, The Wild Blue, p. 115.
  37. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 87–88.
  38. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 96.
  39. ^ 39.0 39.1 Ambrose, The Wild Blue, pp. 124, 128–130.
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 40.3 40.4 Grose, Peter (11 באוגוסט 1968). "A 'Dove' Who Flew Bombers: McGovern, a Pilot in World War II, Now Presses for Peace". The New York Times. עמ' 62. 
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 Guinta, Peter (11 בינואר 2009). "McGovern moves to Beach". The St. Augustine Record. 
  42. ^ Ambrose, The Wild Blue, p. 153.
  43. ^ Ambrose, The Wild Blue, p. 125.
  44. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 179–180.
  45. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 187–189.
  46. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 192–196.
  47. ^ 47.0 47.1 Schlesinger, A Thousand Days, p. 176.
  48. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 202–206.
  49. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 186, 190.
  50. ^ Ambrose, The Wild Blue, p. 219.
  51. ^ 51.0 51.1 Ambrose, The Wild Blue, pp. 228–233.
  52. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 262–263.
  53. ^ "War horror haunted McGovern". The Milwaukee Journal. Associated Press. 19 במאי 1989. עמ' A2. אורכב מ-המקור ב-January 24, 2013. 
  54. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 240–245.
  55. ^ Ambrose, The Wild Blue, pp. 254–256, 258.
  56. ^ Anson, McGovern, p. 43.
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 57.3 Anson, McGovern, pp. 50–53.
  58. ^ E. McGovern, Uphill, pp. 74–75.
  59. ^ 59.0 59.1 Bradburn, Rev. Weldon E. (22 ביולי 1972). "Facts About McGovern's Ministry". St. Petersburg Times. 
  60. ^ Anson, McGovern, pp. 55–56.
  61. ^ 61.0 61.1 Knock, "Come Home America", p. 89.
  62. ^ Knock, "Feeding the World and Thwarting the Communists", p. 103.
  63. ^ McGovern, Terry, p. ix.
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 McGovern, Terry, pp. 44–46, 49.
  65. ^ 65.0 65.1 McCarthy, Daniel (12 בינואר 2009). "McGovern Beats Nixon". The American Conservative. אורכב מ-המקור ב-May 18, 2011.  Unknown parameter |df= ignored (עזרה)
  66. ^ Anson, McGovern, pp. 61–62.
  67. ^ Knock, "Come Home America", p. 94.
  68. ^ 68.0 68.1 Knock, "Come Home America", p. 92.
  69. ^ 69.0 69.1 69.2 White, The Making of the President 1972, pp. 40–41.
  70. ^ Knock, The Rise of a Prairie Statesman, p. 122.
  71. ^ McGovern, Grassroots, p. 29.
  72. ^ Anson, McGovern, pp. 58–61.
  73. ^ Knock, "Come Home America", pp. 90–91.
  74. ^ Knock, The Rise of a Prairie Statesman, pp. 112–116.
  75. ^ Knock, The Rise of a Prairie Statesman, pp. 116–119, 454n.
  76. ^ Knock, The Rise of a Prairie Statesman, pp. 121–122, 454n.
  77. ^ Knock, The Rise of a Prairie Statesman, p. 141.
  78. ^ 78.0 78.1 78.2 McGovern, Grassroots, pp. 49–51.
  79. ^ 79.0 79.1 E. McGovern, Uphill, p. 86.
  80. ^ McGovern, Grassroots, p. 47.
  81. ^ 81.00 81.01 81.02 81.03 81.04 81.05 81.06 81.07 81.08 81.09 81.10 81.11 81.12 81.13 81.14 81.15 81.16 81.17 81.18 81.19 81.20 Current Year Biography 1967, p. 266.
  82. ^ Anson, McGovern, pp. 66–71.
  83. ^ Brokaw, The Greatest Generation, p. 329.
  84. ^ 84.0 84.1 Anson, McGovern, pp. 73–75.
  85. ^ McGovern, Terry, p. 42.
  86. ^ McGovern, Terry, p. 51.
  87. ^ 87.0 87.1 Anson, McGovern, pp. 81–84.
  88. ^ 88.00 88.01 88.02 88.03 88.04 88.05 88.06 88.07 88.08 88.09 88.10 Ayres, B. Drummond, Jr. (13 ביולי 1972). "McGovern Record During 13 Years in Congress One of Conventional Liberalism". The New York Times. 
  89. ^ 89.0 89.1 89.2 Anson, McGovern, pp. 87–90.
  90. ^ 90.0 90.1 90.2 Brokaw, The Greatest Generation, p. 121.
  91. ^ Schlesinger, A Thousand Days, pp. 168–169.
  92. ^ Knock, "Feeding the World and Thwarting the Communists", pp. 100-101.
  93. ^ 93.0 93.1 93.2 "Battle for the Senate". Time. 17 באוקטובר 1960. 
  94. ^ 94.0 94.1 Anson, McGovern, pp. 92–94.
  95. ^ 95.0 95.1 95.2 95.3 95.4 Janson, Donald (20 באוקטובר 1962). "McGovern Wages Uphill Battle in Senate Race in South Dakota". The New York Times. עמ' 9. 
  96. ^ Anson, McGovern, pp. 98–101.
  97. ^ Schlesinger, A Thousand Days, p. 144.
  98. ^ 98.0 98.1 98.2 Kennedy, John F. (18 ביולי 1962). "Letter Accepting Resignation of George McGovern as Director of the food for Peace Program". The White House. 
  99. ^ Schlesinger, A Thousand Days, p. 170.
  100. ^ 100.0 100.1 100.2 100.3 100.4 Anson, McGovern, pp. 110–113.
  101. ^ 101.0 101.1 101.2 Knock, "Feeding the World and Thwarting the Communists", p. 107.
  102. ^ 102.0 102.1 Knock, "Feeding the World and Thwarting the Communists", pp. 114–115.
  103. ^ Jolly, Richard (2004). "UN Contributions to Development Thinking and Practice". ISBN 978-0-253-34407-6. 
  104. ^ "About WFP". World Food Programme. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2011. 
  105. ^ Anson, McGovern, p. 116.
  106. ^ 106.0 106.1 106.2 106.3 106.4 106.5 106.6 Current Year Biography 1967, p. 267.
  107. ^ Anson, McGovern, pp. ix, 125.
  108. ^ 108.0 108.1 Anson, McGovern, p. 135.
  109. ^ Stolberg, Sheryl Gay (27 באוגוסט 2009). "Senate Has Changed in Kennedy's Time". The New York Times. 
  110. ^ 110.0 110.1 110.2 Anson, McGovern, pp. 143–144.
  111. ^ Anson, McGovern, pp. 129–131.
  112. ^ 112.0 112.1 Anson, McGovern, p. 133.
  113. ^ Anson, McGovern, p. 136.
  114. ^ 114.0 114.1 114.2 Anson, McGovern, pp. 138–139.
  115. ^ Anson, McGovern, pp. 139–141.
  116. ^ 116.0 116.1 Anson, McGovern, pp. 149–151.
  117. ^ 117.0 117.1 117.2 117.3 117.4 Weil, The Long Shot, pp. 16–17.
  118. ^ 118.0 118.1 118.2 Anson, McGovern, pp. 152–154.
  119. ^ 119.0 119.1 119.2 Mann, A Grand Delusion, pp. 357, 366–368.
  120. ^ 120.0 120.1 120.2 Anson, McGovern, pp. 154–157.
  121. ^ 121.0 121.1 Knock, "Come Home America", pp. 104–105.
  122. ^ 122.0 122.1 122.2 Anson, McGovern, pp. 160–164.
  123. ^ 123.0 123.1 Mann, A Grand Delusion, p. 486.
  124. ^ 124.0 124.1 Anson, McGovern, pp. 165–166.
  125. ^ 125.0 125.1 125.2 White, The Making of the President 1968, pp. 72–74.
  126. ^ 126.0 126.1 Anson, McGovern, pp. 2–8.
  127. ^ 127.0 127.1 127.2 Anson, McGovern, pp. 188–192.
  128. ^ 128.0 128.1 Anson, McGovern, pp. 192–199.
  129. ^ "McGovern's Daughter Held". The New York Times. United Press International. 28 ביולי 1968. עמ' 52. 
  130. ^ McGovern, Terry, pp. 64–66.
  131. ^ 131.0 131.1 McGovern, Terry, pp. 71–74.
  132. ^ Anson, McGovern, p. 195.
  133. ^ Hunter, Majorie (11 באוגוסט 1968). "M'Govern Opens Presidential Bid With Peace Plea". The New York Times. עמ' 1. 
  134. ^ 134.0 134.1 White, The Making of the President 1968, pp. 265–266.
  135. ^ 135.0 135.1 135.2 Anson, McGovern, pp. 207–211.
  136. ^ White, The Making of the President 1968, Appendix C.
  137. ^ 137.0 137.1 McGovern, Terry, pp. 76, 79.
  138. ^ 138.0 138.1 Anson, McGovern, pp. 213–216.
  139. ^ White, The Making of the President 1972, pp. 17–20.
  140. ^ White, The Making of the President 1972, pp. 24–33.
  141. ^ 141.0 141.1 141.2 Reichley, The Life of the Parties, pp. 283, 285–287.
  142. ^ 142.0 142.1 Kaufmann, Karen M.; Gimpel, James G.; Hoffman, Adam H. (2003). "A Promise Fulfilled? Open Primaries and Representation". The Journal of Politics 65 (2): 457–476. 
  143. ^ Anson, McGovern, pp. 220–224.
  144. ^ 144.0 144.1 Anson, McGovern, pp. 225–229.
  145. ^ Hunter, Majorie (11 במרץ 1969). "Senators on Hunger Tour See Squalor in Florida". The New York Times. עמ' 31. 
  146. ^ Anson, McGovern, pp. 229–234.
  147. ^ Anson, McGovern, p. 137.
  148. ^ "Economic Crisis: 1971 Year in Review". United Press International. אורכב מ-המקור ב-February 12, 2009. בדיקה אחרונה ב-29 באוקטובר 2009. 
  149. ^ Hart, Jeffrey (3 בינואר 1972). "Hypocrisy, Unlimited". The News and Courier (Charleston, South Carolina). עמ' 8A. (הקישור אינו פעיל)
  150. ^ 150.0 150.1 Anson, McGovern, pp. 167–169.
  151. ^ Knock, "Feeding the World and Thwarting the Communists", pp. 112–113.
  152. ^ 152.0 152.1 Anson, McGovern, pp. 169–174.
  153. ^ 153.0 153.1 153.2 153.3 Anson, McGovern, pp. 174–178.
  154. ^ Smith, Robert M. (2 בספטמבר 1970). "Senate Defeats 'End War' Move By Vote Of 55–39". The New York Times. עמ' 1. 
  155. ^ 155.0 155.1 155.2 155.3 155.4 155.5 Mann, A Grand Delusion, pp. 666–670.
  156. ^ 156.0 156.1 156.2 Anson, McGovern, pp. 179–180.
  157. ^ Southwick, Thomas P. (17 בפברואר 1971). "McGovern Runs for President". The Harvard Crimson. אורכב מ-המקור ב-February 18, 2006. 
  158. ^ Mann, A Grand Delusion, p. 680.
  159. ^ 159.0 159.1 Weil, The Long Shot, pp. 21–22.
  160. ^ 160.0 160.1 Mann, A Grand Delusion, pp. 682–684.
  161. ^ Anson, McGovern, pp. 267–268.
  162. ^ Weil, The Long Shot, p. 33.
  163. ^ Miroff, The Liberals' Moment, p. 45.
  164. ^ Apple Jr., R. W. (19 בינואר 1971). "McGovern Enters '72 Race, Pledging Troop Withdrawal". The New York Times. עמ' 1. 
  165. ^ White, The Making of the President 1972, p. 211.
  166. ^ White, The Making of the President 1972, pp. 101–102.
  167. ^ 167.0 167.1 Apple Jr., R. W. (19 בינואר 1971). "McGovern Enters '72 Race, Pledging Troop Withdrawal" (fee required). The New York Times. עמ' 1. 
  168. ^ 168.0 168.1 Purdum, Todd. "Indulging Iowa". Vanity Fair. בדיקה אחרונה ב-21 בינואר 2015. 
  169. ^ "The Anti-Establishment Democrat Who Invented Donald Trump". Buzzfeed.com. בדיקה אחרונה ב-5 באוקטובר 2017. 
  170. ^ 170.0 170.1 170.2 170.3 170.4 Witcover, Party of the People, pp. 578–580.
  171. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 54–55.
  172. ^ Reichley, The Life of the Parties, pp. 287–288.
  173. ^ Squire, Peverill (2005). "The Iowa Caucuses, 1972-2008: A Eulogy". The Forum: Politics of Presidential Selection 4 (4). 
  174. ^ "Remembering Ed Muskie", Online NewsHour, PBS, March 26, 1996.
  175. ^ White, The Making of the President 1972, pp. 80–82.
  176. ^ 176.0 176.1 176.2 Frankel, Max (13 ביולי 1972). "A Stunning Sweep: Senator Seeks Unity – McGovern wins Party's Presidential Nomination on the First Ballot". The New York Times. עמ' 1. 
  177. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 57–59.
  178. ^ 178.0 178.1 White, The Making of the President 1972, pp. 106–107, 110–112.
  179. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 61–62.
  180. ^ 180.0 180.1 Witcover, Party of the People, pp. 580–582.
  181. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 62–63.
  182. ^ White, The Making of the President 1972, pp. 121–122, 127–129.
  183. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 68–69.
  184. ^ Denyer&, Simon (21 באוגוסט 2012). The Washington Post https://www.washingtonpost.com/ac2/wp-dyn/A27100-2005Feb15?language=printer |url= missing title (עזרה). (הקישור אינו פעיל)
  185. ^ Spada, James; Nickens, Christopher (1981). Streisand: The Woman and the Legend. Garden City, New York: Dolphin Books, an imprint of Doubleday. עמ' 149. ISBN 0-385-17567-1. 
  186. ^ "'Meet the Press' transcript for July 15, 2007". NBC News. 15 ביולי 2007. 
  187. ^ Giglio, "The Eagleton Affair", p. 650.
  188. ^ Boller, Presidential Campaigns, p. 339.
  189. ^ Wayne, The Road to the White House 2008, p. 148.
  190. ^ Cook, The Presidential Nominating Process, pp. 51, 53.
  191. ^ White, The Making of the President 1972, p. 116.
  192. ^ White, The Making of the President 1972, p. 337.
  193. ^ White, The Making of the President 1972, p. 117.
  194. ^ 194.0 194.1 194.2 White, The Making of the President 1972, pp. 119–120.
  195. ^ "Issues '72: Nixon v. McGovern on Taxes, Prices, Jobs". Time. 30 באוקטובר 1972. 
  196. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 74–78.
  197. ^ White, The Making of the President 1972, p. 174–175.
  198. ^ Thompson, Fear and Loathing on the Campaign Trail '72, pp. 276–310.
  199. ^ 199.0 199.1 199.2 199.3 199.4 199.5 199.6 199.7 199.8 Rosenbaum, David E. (22 באוקטובר 2012). "A Prairie Liberal, Trounced but Never Silenced". The New York Times. עמ' A1. 
  200. ^ Witcover, Party of the People, pp. 583–584.
  201. ^ Giglio, "The Eagleton Affair", pp. 648–649.
  202. ^ White, The Making of the President 1972, pp. 184–186.
  203. ^ Miroff, The Liberals' Moment, p. 87.
  204. ^ Lydon, Christopher (26 ביולי 1972). "Eagleton Tells of Shock Therapy on Two Occasions". The New York Times. עמ' 1. 
  205. ^ Giglio, "The Eagleton Affair", p. 657.
  206. ^ 206.0 206.1 206.2 Gordon, Meryl (2 ביוני 1996). "Hitting Bottom". The New York Times. 
  207. ^ 207.0 207.1 207.2 207.3 207.4 207.5 207.6 207.7 207.8 207.9 Leahy, Michael (20 בפברואר 2005). "What Might Have Been". The Washington Post. עמ' W20. (הקישור אינו פעיל)
  208. ^ Lydon, Christopher (27 ביולי 1972). "Eagleton May Still Withdraw". The Calgary Herald. עמ' 1, 2. 
  209. ^ 209.0 209.1 Miroff, The Liberals' Moment, pp. 89, 93.
  210. ^ 210.0 210.1 Giglio, "The Eagleton Affair", pp. 662-665.
  211. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 94–95.
  212. ^ Giglio, "The Eagleton Affair", p. 647.
  213. ^ 213.0 213.1 White, The Making of the President 1972, p. 207–210.
  214. ^ Reeves, President Nixon, pp. 524–525.
  215. ^ Witcover, Party of the People, pp. 587–588.
  216. ^ Frankel, Max (22 באוגוסט 1972). "Criticism Harsh: Democrat Is Assailed As Extremist Periling Nixon Peace Bid". The New York Times. עמ' 1. 
  217. ^ 217.0 217.1 Wayne, The Road to the White House 2008, pp. 252–253.
  218. ^ Mann, A Grand Delusion, p. 705.
  219. ^ Kauffman, Bill (30 בינואר 2006). "Come Home, America". The American Conservative. אורכב מ-המקור ב-May 14, 2011. 
  220. ^ Miroff, The Liberals' Moment, p. 102.
  221. ^ Reeves, President Nixon, pp. 516–517.
  222. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 228–229.
  223. ^ Wayne, The Road to the White House 2008, p. 66.
  224. ^ Reeves, President Nixon, pp. 520–521.
  225. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 239–241.
  226. ^ 226.0 226.1 226.2 226.3 Miroff, The Liberals' Moment, pp. 241–243.
  227. ^ Reeves, President Nixon, pp. 503, 507, 519, 569.
  228. ^ White, The Making of the President 1972, pp. 296–297.
  229. ^ Frum, How We Got Here, p. 46.
  230. ^ Mann, A Grand Delusion, p. 709.
  231. ^ Thompson, Fear and Loathing on the Campaign Trail '72, pp. 402–404.
  232. ^ "George, Heckler Exchange Words". The Spartanburg Herald. Associated Press. 3 בנובמבר 1972. עמ' B8. 
  233. ^ McGovern, Grassroots, p. 246.
  234. ^ Boller, Paul (2004). Presidential Campaigns. New York: Oxford University Press. עמ' 340. ISBN 0-19-516716-3. 
  235. ^ David Leip. "Presidential General Election Results Comparison – South Dakota". Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2017. 
  236. ^ Menendez, Albert J. (2005). The Geography of Presidential Elections in the United States, 1868–2004. McFarland. עמ' 98. ISBN 0-7864-2217-3. 
  237. ^ 237.0 237.1 237.2 Miroff, The Liberals' Moment, p. 293.
  238. ^ 238.0 238.1 238.2 238.3 238.4 238.5 McGinniss, Joe (6 במאי 1973). "Second Thoughts of George McGovern". The New York Times Magazine. 
  239. ^ Mann, A Grand Delusion, p. 710.
  240. ^ "Reaction splits on party lines". Bangor Daily News. Associated Press. 9 בספטמבר 1974. עמ' 1. 
  241. ^ 241.0 241.1 241.2 241.3 Kneeland, Douglas E. (6 בנובמבר 1974). "M'Govern Wins 3d Senate Term". The New York Times. עמ' 40. 
  242. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (2 באוקטובר 1974). "Fear of Depression Puts McGovern Ahead". Pittsburgh Post-Gazette. 
  243. ^ "McGovern, Bayh, Dole Win Again". The Milwaukee Journal. 6 בנובמבר 1974. עמ' 11. (הקישור אינו פעיל)
  244. ^ Marano, Vote Your Conscience, p. 17.
  245. ^ 245.0 245.1 "Farewell To President Ford (transcript)". Larry King Live (CNN). 2 בינואר 2007. 
  246. ^ "McGovern Cites Genocide, Asks Cambodia Intervention". The Blade (Toledo, Ohio). Associated Press. 22 באוגוסט 1978. 
  247. ^ 247.0 247.1 247.2 Pearce, Jeremy (8 ביולי 2009). "D. Mark Hegsted, 95, Harvard Nutritionist, Is Dead". The New York Times. 
  248. ^ 248.0 248.1 Nestle, Marion (2007). Food Politics: How the Food Industry Influences Nutrition and Health (מהדורה שנייה). University of California Press. עמ' 38–42. ISBN 0-520-25403-1. 
  249. ^ 249.0 249.1 249.2 249.3 Brody, Jane. Jane Brody's Nutrition Book. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 9–11. ISBN 0-393-01429-0. 
  250. ^ Marano, Vote Your Conscience, pp. 22–23.
  251. ^ 251.0 251.1 251.2 251.3 251.4 Petersen, Iver (5 בנובמבר 1980). "McGovern Fails in Attempt At Fourth Term as Senator". The New York Times. עמ' A21. 
  252. ^ Marano, Vote Your Conscience, p. 27.
  253. ^ Marano, Vote Your Conscience, p. 29.
  254. ^ 254.0 254.1 Marano, Vote Your Conscience, p. 32.
  255. ^ 255.0 255.1 "Nation: Reagan Gets a G.O.P Senate". Time. 17 בנובמבר 1980. 
  256. ^ 256.0 256.1 Germond, Jack; Witcover, Jules (20 בדצמבר 1980). "McGovern Leaves With His Ideals Intact". The Miami News. אורכב מ-המקור ב-January 24, 2013. 
  257. ^ Marano, Vote Your Conscience, pp. 33–34.
  258. ^ Marano, Vote Your Conscience, p. 37.
  259. ^ Garner, Joe (11 בפברואר 1981). "Liberal Losses Are Lamented By McGovern". The Evening Independent. 
  260. ^ 260.0 260.1 260.2 260.3 260.4 260.5 260.6 260.7 Rierden, Andi (3 בספטמבר 1989). "George McGovern Elects Innkeeper". The New York Times. 
  261. ^ 261.0 261.1 261.2 261.3 261.4 261.5 261.6 261.7 Becker, Elizabeth (23 ביולי 2001). "Public Lives: A McGovern Liberal Who's Content to Stick to the Label". The New York Times. 
  262. ^ 262.0 262.1 262.2 262.3 262.4 Miroff, The Liberals' Moment, p. 270.
  263. ^ Marano, Vote Your Conscience, pp. 198–199.
  264. ^ Marano, Vote Your Conscience, p. 188.
  265. ^ "Saturday Night Live George McGovern/Madness (1984)". IMDB. בדיקה אחרונה ב-3 ביוני 2008. 
  266. ^ Marano, Vote Your Conscience, p. 189.
  267. ^ 267.0 267.1 "McGovern has his day, too". The Miami News. 19 ביולי 1984. עמ' 6A. (הקישור אינו פעיל)
  268. ^ Miroff, The Liberals' Moment, p. 271.
  269. ^ Marano, Vote Your Conscience, p. 196.
  270. ^ "Waldo Family Lecture Series Digital Collection". Old Dominion University. בדיקה אחרונה ב-17 ביולי 2017. 
  271. ^ 271.0 271.1 271.2 271.3 McGovern, George (21 בספטמבר 1992). "A Politician's Dream – A Businessman's Nightmare". Nation's Restaurant News. (הקישור אינו פעיל)
  272. ^ Anderson, Susan Heller (14 בפברואר 1991). "Chronicle". New York Times. 
  273. ^ McGovern, George (1 ביוני 1992). "A Politician's Dream Is a Businessman's Nightmare". Wall Street Journal. 
  274. ^ Jacoby, Jeff (15 בפברואר 2017). "What Obamacare's drafters could have learned from a hairdresser". The Boston Globe. 
  275. ^ 275.0 275.1 Butterfield, Fox (25 בינואר 1991). "McGovern: 'I Am Ready' to Run". The New York Times. 
  276. ^ id=OJwzAAAAIBAJ&sjid=0TIHAAAAIBAJ&pg=3820,69542&dq=george+mcgovern+run+for+president+1992&hl=en "McGovern might run for president". Lodi News-Sentinel. Associated Press. 1 במרץ 1991. עמ' 13. 
  277. ^ Greenfield, Jeff (27 בפברואר 1991). "Where have all the Democrats gone?". Kingman Daily Miner. עמ' 4. 
  278. ^ Powell, Stewart M. (15 בנובמבר 2006). "McGovern heads to Capitol Hill to urge U.S. withdrawal from Iraq". Independent Record (Helena, Montana). Hearst Newspapers. 
  279. ^ "McGovern won't run for president". The Dispatch (Lexington, North Carolina). 24 במאי 1991. עמ' 2A. 
  280. ^ "About Us: Board of Directors". World Food Program USA. אורכב מ-המקור ב-July 28, 2011. בדיקה אחרונה ב-25 ביוני 2011. 
  281. ^ Kelly, Mary Louise (10 במרץ 2009). "Freeman Withdraws From Key Intelligence Post". NPR. 
  282. ^ 282.0 282.1 McGovern, Terry, pp. x–xi.
  283. ^ 283.0 283.1 283.2 283.3 283.4 283.5 283.6 Geller, Adam (29 באוקטובר 2006). "George McGovern, warrior against one war, takes on another". Record-Journal (Meriden, Connecticut). Associated Press. עמ' E4. 
  284. ^ "A Personal Letter from the McGoverns". Teresa McGovern Center. 23 ביוני 2007. בדיקה אחרונה ב-17 בינואר 2010. 
  285. ^ 285.0 285.1 "McGovern begins UN job". Lodi News-Sentinel. Associated Press. 15 באפריל 1998. עמ' 11. 
  286. ^ "Clinton Names McGovern Ambassador". Albuquerque Journal. Associated Press. 20 בפברואר 1998. עמ' A3. 
  287. ^ "PN935 — George McGovern — Department of State". United States Congress. בדיקה אחרונה ב-14 ביולי 2017. 
  288. ^ 288.0 288.1 "George Stanley McGovern (1922–2012)". Office of the Historian, United States Department of State. בדיקה אחרונה ב-13 ביולי 2017. 
  289. ^ "Clinton nominates McGovern for post". Indiana Gazette. 20 בפברואר 1998. עמ' 14. 
  290. ^ Knock, "Feeding the World and Thwarting the Communists", p. 114.
  291. ^ 291.0 291.1 "Bush asks McGovern to keep post". The Tuscaloosa News. 12 בינואר 2001. עמ' 2A. 
  292. ^ 292.0 292.1 292.2 Jackson, Henry C. (14 באוקטובר 2008). "Dole, McGovern school program awarded World Food Prize". USA Today. Associated Press. 
  293. ^ 293.0 293.1 "Farm bill has little aid for needy children abroad". Lodi News-Sentinel. Associated Press. 14 במאי 2008. עמ' 18. 
  294. ^ archivedate=July 5, 2011 "McGovern-Dole Food for Education". Foreign Agricultural Service. אורכב מ-המקור ב-|archiveurl= requires |archivedate= (עזרה). בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2011. 
  295. ^ Lammer, Dirk (25 בספטמבר 2007). "Ex-Senator seeks more food aid funding". USA Today. Associated Press. 
  296. ^ "Agriculture Secretary Vilsack Announces Additional $80 Million in Food Assistance Under McGovern-Dole Program" (הודעה לעיתונות). Foreign Agricultural Service. 7 באפריל 2009. 
  297. ^ "U.S. Global Food Security Funding, FY2010–FY2012". Congressional Research Service. 28 באפריל 2011. 
  298. ^ Watson, George McGovern, p. 157.
  299. ^ Patty, Mike (6 בפברואר 2001). "McGovern: World Can Be Free of Hunger". Rocky Mountain News. 
  300. ^ "McGovern to Lose Post to U.N. Group". Aberdeen American News. Associated Press. 14 ביולי 2001. עמ' 3B. 
  301. ^ "WFP appoints George McGovern as Global Ambassador on Hunger" (הודעה לעיתונות). World Food Programme. 19 באוקטובר 2001. אורכב מ-המקור ב-February 11, 2009. 
  302. ^ "UN documentary forum shines a spotlight on global fight against hunger". UN News Centre. 8 באפריל 2011. 
  303. ^ "George McGovern – Goodwill Ambassador". World Food Programme. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2013. 
  304. ^ 304.0 304.1 "Professional Directory: Senator George McGovern". Olsson Frank Weeda. אורכב מ-המקור ב-March 4, 2012. בדיקה אחרונה ב-23 באוקטובר 2010.  Unknown parameter |df= ignored (עזרה)
  305. ^ "The Wild Blue". Online NewsHour (PBS). 16 באוגוסט 2001. אורכב מ-המקור ב-September 8, 2005. 
  306. ^ 306.0 306.1 Harriman, Peter (21 בספטמבר 2003). "Former senator against Iraq war". Argus Leader (Sioux Falls). עמ' B1. 
  307. ^ 307.0 307.1 "Eleanor McGovern, wife of former Sen. George McGovern, dies in S.D.". Marco Eagle. 25 בינואר 2007. אורכב מ-המקור ב-April 3, 2012. 
  308. ^ 308.0 308.1 Brokaw, Chet (7 באוקטובר 2006). "McGovern Library Dedicated in S.D.". Fox News. Associated Press. 
  309. ^ "Eleanor McGovern, 85, Dies In S.D.". CBS News. Associated Press. 26 בינואר 2007. 
  310. ^ Harnden, Toby (18 בנובמבר 2006). "Iraq must not become Bush's Vietnam, says anti-war hero McGovern". The Guardian (London). 
  311. ^ Zuckman, Jill (19 בינואר 2004). "McGovern emerges in N.H. to support Clark". Chicago Tribune. 
  312. ^ McGovern, George (6 בינואר 2008). "Why I Believe Bush Must Go". The Washington Post. 
  313. ^ Ferraro, Thomas (7 במאי 2008). "Ex-Sen. George McGovern drops Clinton, backs Obama". Reuters. 
  314. ^ McGovern, George (13 במאי 2008). "A Two-for-One Campaign". The New York Times. 
  315. ^ "The 2008 World Food Prize Laureate Award Ceremony Honoring Hon. Robert Dole and Hon. George McGovern". World Food Prize. בדיקה אחרונה ב-15 באוקטובר 2010. 
  316. ^ "Former Senator George McGovern visits Nixon Library". San Gabriel Valley Tribune. 27 באוגוסט 2009. 
  317. ^ 317.0 317.1 317.2 "George McGovern, 1972 Democratic presidential nominee, moves into hospice care". St. Paul Pioneer Press. Associated Press. 15 באוקטובר 2012. 
  318. ^ "George McGovern taken to South Dakota hospital after fall". CNN. 3 בדצמבר 2011. 
  319. ^ Raasch, Chuck; Ellis, Jonathan (21 באוקטובר 2012). "George McGovern, former presidential candidate, dies". USA Today. 
  320. ^ Mallory, Brady (13 בינואר 2012). "McGovern Talks About Last Meeting With Janklow". KELO-TV. אורכב מ-המקור ב-January 27, 2013. 
  321. ^ 321.0 321.1 "George McGovern no longer responsive". UPI. 17 באוקטובר 2012. 
  322. ^ The Reliable Post (Daily Gossip column/blog); Argetsinger, Amy; Roberts, Roxanne (23 ביולי 2012). "George McGovern's 90th birthday party celebrates old-fashioned liberal: 'Thank you for being born.'". The Washington Post (blog). אורכב מ-המקור ב-October 21, 2012. ... one respectful conservative, South Dakota's Sen. John Thune (R).  Unknown parameter |df= ignored (עזרה)
  323. ^ "Steven McGovern, son of former SD senator, dies". Fox News. Associated Press. 28 ביולי 2012. 
  324. ^ "Family: Ex-Sen. McGovern 'no longer responsive'". Yahoo! News. Associated Press. 17 באוקטובר 2012. 
  325. ^ "Family Spokesman: George McGovern Dead at Age 90". ABC News. Associated Press. 21 באוקטובר 2012. 
  326. ^ "Former U.S. Sen George McGovern dead at 90". Chicago Tribune. Associated Press. 21 באוקטובר 2012. אורכב מ-המקור ב-October 23, 2012. 
  327. ^ Tau, Byron (25 באוקטובר 2012). "Biden remembers McGovern". Politico. 
  328. ^ "Funeral Service For Former Sen. George McGovern (D-SD)". C-SPAN. 26 באוקטובר 2013. אורכב מ-המקור ב-November 15, 2012.  Unknown parameter |df= ignored (עזרה)
  329. ^ "McGovern's Ashes To Be Buried In DC Early 2013". KELO-TV. Associated Press. 15 בדצמבר 2012. 
  330. ^ Miroff, The Liberals' Moment, p. 120.
  331. ^ Greene, Bob (9 באוגוסט 1992). "McGovern not haunted by '72 race". Chicago Tribune. 
  332. ^ 332.0 332.1 Miroff, The Liberals' Moment, pp. 1–2.
  333. ^ "Defense: Pulling Back". Time. 26 ביוני 1972. 
  334. ^ 334.0 334.1 Knock, "Come Home America", p. 84.
  335. ^ Cook, The Presidential Nominating Process, pp. 43–44.
  336. ^ 336.0 336.1 336.2 Miroff, The Liberals' Moment, pp. 2–3.
  337. ^ 337.0 337.1 Miroff, The Liberals' Moment, pp. 290–293.
  338. ^ Miroff, The Liberals' Moment, pp. 286–288.
  339. ^ Witcover, Party of the People, p. 635.
  340. ^ Witcover, Party of the People, p. 632.
  341. ^ Knock, "Feeding the World and Thwarting the Communists", pp. 114, 120.