ג'ו ג'וטסו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Jiu jitsu kanji.jpg
"ג'ו ג'וטסו" בקאנג'י
ג'ו ג'וטסו
柔術
Jujitsu sacrifice throw edited.jpg
ארץ מקור Flag of Japan.svg יפן
המייסד לא ידוע. פותחה לאורך השנים על ידי סמוראיים ואזרחים
סגנון גראפלינג
ספורט אולימפי לא
אימון ג'ו-ג'וטסו ביפן, בסביבות 1920

"ג'ו ג'יטסו" הנו שם כולל לאמנויות לחימה בהן עשו שימוש הסמוראים. בעבר היו קיימות שיטות ג'ו ג'וטסו רבות ושונות, שלא היה ביניהן למעשה כל קשר. שיטות ג'ו ג'וטסו שונות הן המקור לג'ודו, לאייקידו ולג'ו ג'יטסו ברזילאי. כמו כן טכניקות ג'ו ג'וטסו מהוות חלק נכבד מהסילבוס של אמנויות לחימה נוספות, ביניהן קרב מגע ודניס הישרדות.

ראוי להבדיל בין הג'ו ג'וטסו, אשר שימשה כאמור את הסמוראי "איש הצבא", ובין הנין ג'וטסו, שיטת לחימתם של הנינג'ה - "סוכני החרש", "המרגלים" ו"אנשי הלוחמה הזעירה", בתקופה הפיאודלית ביפן.

שיטות ג'ו-ג'יטסו שונות התמקדו בלחימה בכלי נשק, נעילות מפרקים, הטלות ובריחים, או חבטות שונות. פרוש המילה ג'ו-ג'יטסו: ג'ו – "עדין", "רך" , ג'יטסו – "טכניקה" ומכאן נגזר המושג "טכניקה עדינה" או "טכניקה רכה". במבט על ההיסטוריה של אומנות זו, ניתן ללמוד כי למעשה שורשיה של אומנות זו אינם ברורים להבדיל מאמנויות לחימה אחרות כמו קרטה, ג'ודו, אייקידו שיש להם אב מתווה דרך שממנו נוצרה השיטה, לג'ו-ג'יטסו אין מקור רשמי ברור להתפתחותה. הידע, הועבר ממורה לתלמיד בדרך של לימוד כתורה שבעל פה מאב לבן בצורה סודית משפחתית. ייתכן ששורשי השיטה, נובעת צורת לחימתם של הסמוראים. כלי הנשק המרכזי של הסמוראי הייתה החרב היפנית האגדית – קטאנה. תורת הלחימה בחרב נקראה – קן ג'יטסו (טכניקת חרב) והיא לימדה שימוש נכון בחרב, שליפה וחיתוך מהיר ללא מעצורים. תנועות הלחימה היו מעגליות ונועדו ללחימה בטווח בינוני – טווח החרב. לעתים נתקלו סמוראים אלה במקרים בהם לא יכלו לשלוף את החרב מפאת הטווח הקצר וכך מבסיס הלחימה בחרב התפתחו טכניקות שונות ללחימה בטווח קצר ללא נשק המבוססות על תנועות מעגליות, יציאה מטווח התקפות היריב וניצול תנועתו כנגדו. עם השנים התפתחו בריחים וחניקות שנועדו לניטרול סופי ומיידי של התוקף. בכתבים עתיקים שנמצאו באזורים שונים בסין נראים תרשימי טכניקות שונות המזכירות את הטכניקות של הג'ו-ג'וטסו ומכאן שיש קשר הדוק בין אמנויות לחימה סיניות ובין אומנות הג'ו-ג'יטסו של הסמוראים. אומנות הג'ו-ג'יטסו נקראת גם "אומנות אם" כיוון שממנה צמחו והתפתחו שיטות לחימה אחרות (לדוגמה: ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ג'ודו, ואף חלקים מהנין ג'יטסו) המבוססות על אותם עקרונות בסיסיים של ניצול תנועה וחוסר שימוש בכוח של המגן כנגד התוקף.

ההבדל העיקרי בין הג'וג'וטסו לבין שיטות הלחימה שהתפתחו ממנו הוא בכך שהג'ו ג'יטסו המסורתי אינו מגביל את עצמו לסוג אחד של לחימה, אלא משלב קרבות עמידה, הטלות מסוגים שונים, בריחים ונעילות בעמידה, ולחימה על הקרקע. לשם השוואה, הג'ודו, למשל, כולל בעיקר הטלות (עם מעט לחימה על הקרקע), אך אוסר שימוש באגרופים ובבעיטות. קראטה, לעומת זאת, מתמחה בבעיטות ואגרופים, אך מוגבל בהטלות ובלחימה על הקרקע, וג'ו ג'יטסו ברזילאי מתמקד כמעט באופן בלבדי בלחימה על הקרקע. לוחמי ג'ו ג'יטסו משלמים לעתים על היותם רב - תחומיים ביכולת מוגבלת בכול תחום בנפרד.

ג'ו ג'יטסו מודרני בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 נדד הג'ו ג'יטסו והגיע לאירופה על ידי מורים יפנים. בשנת 1961 הביא יהודה ואז דיאס את הג'ו ג'יטסו מאירופה לישראל, ופתח את ההתאחדות הבינלאומית לג'ודו בישראל.

עם השנים התפתחו מספר ארגונים מרכזיים לג'ו ג'יטסו בארץ, אשר חלקם אף מסונפים לארגונים בינלאומיים.

בשנת 1990 הקים אמיר ברנע את "ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו בישראל" שהינו גוף הפועל תחת "ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו". ארגון זה משמש כנציג הרשמי של ארגון הג'ו-ג'יטסו והקובודו העולמי וההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו בארץ.

בתחילת שנות האלפיים הקימו רונן אליהו ואייל כהן את "ארגון הג'יו ג'יטסו והקובודו בישראל", שהינו תת-ארגון של ההתאחדות העולמית לג'ו ג'יטסו (ולפיכך הם הנציגים הרשמיים בארץ מטעם ארגון זה).

בתחילת שנות ה-90 הקימו אורן גורגוב ומספר אנשים בעלי חגורות שחורות בג'ו ג'יטסו, את העמותה הרשומה "איגוד הג'ו ג'יטסו בישראל". אורן גורגוב הינו הנציג הרשמי בישראל של המועצה העולמית של ארגוני הג'ו ג'יטסו .

בנוסף קיימים בישראל מספר מועדונים וארגונים של ג'ו ג'יטסו ברזילאי, וכן מספר ארגונים המלמדים שיטות לחימה הדומות מאוד לג'ו ג'יטסו, ואשר ההבדל בינם לבין הג'ו ג'יטסו קטן יותר, לעתים, מאשר ההבדל בין הארגונים השונים של הג'ו ג'יטסו.

התאחדות הג'יו ג'יטסו בישראל חברה בהתאחדות אילת - ארגון הגג של ענפי הספורט בישראל, שאינם אולימפיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]