ג'ו ג'יטסו ברזילאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ו ג'יטסו ברזילאי
Jiu-jitsu brasileiro
Omoplata armlock.jpg
קרב ג'ו ג'יטסו ברזילאי
ארץ מקור Flag of Brazil.svg ברזיל
המייסד קרלוס גרייסי והליו גרייסי
סגנון גראפלינג
התפתחה מ- ג'ו-ג'יטסו
אמנים מפורסמים משפחת גרייסי, מרסלו גרסיה, אדי בראבו, משפחת מצ'אדו, אנדרה גלבאו, בי ג'יי פן, זנדה ריבריו, דמיאן מאיה, פבריצ'יו וורדום, רונאלדו סווזה, ג'ף מונסון, דין ליסטר
ספורט אולימפי לא

ג'ו ג'יטסו ברזילאי, או BJJ, היא אמנות לחימה וענף ספורט שפותחה בברזיל בידי משפחת גרייסי (Gracie). לוחמי ג'ו ג'יטסו ברזילאי מתמקדים בגראפלינג ולחימה על הקרקע, ומטרתם להגיע לעמדת שליטה ביריב ומשם להכניעו בעזרת בריחים או חניקות. בג'ו ג'יטסו ברזילאי, מנצל המתחרה את הטכניקה הנכונה ואת השימוש בתנופה ובמנוף, ופחות בכוחו.

כיום, ג'ו ג'יטסו ברזילאי מהווה חלק בלתי נפרד מתחרויות הלחימה המשולבת (MMA) ויש אלפי מתחרים בענף זה בכל רחבי העולם.בשנים האחרונות הצטרפו ספורטאי הג'יו ג'יטסו הברזילאי להתאחדות הבינלאומית לג'יו ג'יטסו תחת השם NE-WAZA.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1915 הגיע לברזיל אומן הג'ודו והג'ו ג'וטסו מיטסוּיוֹ מַאֶדַה. מאדה היה אחד מחמשת מומחי הג'ודו שנשלחו על ידי ג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו, לתור את העולם ולהדגים את התורה החדשה. מאדה התחיל את נעוריו בקריירת סומו, אך לאחר ששמע על ההצלחה של מתאמני האמנות החדשה ג'ודו מול אמני הג'ו ג'יטסו הקלאסי, החליט להמיר את אימוניו באימוני ג'ודו, והתחיל להתאמן תחת קאנו בבית הספר קודוקאן. מאדה עזב את יפן בשנת 1904 וביקר במספר מדינות בהן הדגים את אמנותו ואתגר מתאבקים, מתאגרפים ואמני לחימה אחרים לפני שהגיע לברזיל ב-14 בנובמבר 1914.

גסטאו גרייסי, אביו של הליו גרייסי, היה שותף עסקי בקרקס מקומי בעיר בֶלֶם שבברזיל. בשנת 1916, קרקס איטלקי ארגנטינאי הרים מופע בקרקסו של גסטאו שבחלקו הופיע מאדה באחת ההדגמות שלו. ב1917 קרלוס גרייסי, הבן הבכור במשפחת גרייסי, צפה במאדה במופעו והחליט להתאמן בג'ודו. קרלוס התאמן אצל מאדה מספר שנים, ואף אימן את אחיו הקטנים.

בגיל ארבע-עשרה, הליו גרייסי, הקטן באחים, עבר לגור עם אחיו הגדולים שחיו ואימנו בג'ודו בעיר בּוטאפוגו. הליו היה ילד חולני, ובהמלצת רופא, לא התאמן עם אחיו מכיוון שהיה בעל מבנה גוף שברירי, אך נהג לצפות בהם מתאמנים באופן קבוע. כשהתחיל להתאמן, גילה כי הוא אינו מסוגל לבצע מספר תרגילי ג'ודו, אז התאים אותם למבנה גופו הקטן ובכך התחיל לפתח את אמנותו הייחודית. בערוב ימיו הליו הגיע לדרוג דאן 6 בג'ודו.

ב-1925 חזר לריו ופתח את אקדמית גרייסי הראשונה לג'ו ג'יטסו, תוך התאמתה למבנה הגופני קל המשקל האופייני למשפחתו, ואימוץ פילוסופיית חיים הכרוכה בתזונה טבעית בלבד, שנודעה בעתיד כ"דיאטת גרייסי". מתוך מטרה להוכיח את עליונות הג'ו ג'יטסו ולהפיץ את המסורת משפחתית, לחם קארלוס נגד מתאבקים גדולים בברזיל באותה התקופה וגם החל לנהל את הקריירה של אחיו. האחים לחמו נגד יריבים כבדים מהם בעשרים עד שלושים קילוגרם, ובמהרה זכו לאהדה והכרה לאומית בברזיל.

על אף שג'ו-ג'יטסו ברזילאי מזוהה בעיקר עם משפחת גרייסי, ישנו עוד מקור להתפתחות האומנות. לויס פרנקה, גם הוא תלמיד של מאדה, אימן את אוסוולדו פאדה. פאדה ותלמידיו התפרסמו בעולם הג'ו-ג'יטסו בזכות בריחי הקרסוליים שלהם, ומורשתם מיוצגת היום על ידי בתי ספר שונים כדוגמת נובה יונאו ועוד.

ג'ו ג'יטסו המשגשג הביא לנדידת ברזילאים רבים ממוצא יפני לריו דה ז'ניירו, אך, עם זאת, שמרה אקדמיית גרייסי על מעמדה בשוק הג'ו ג'יטסו בריו.

שנים מאוחר יותר, גרסת הג'ו ג'יטסו שפותחה בידי האחים גרייסי זכתה לכינוי "Gracie Jiu-Jitsu" או "Brazilian Jiu-jitsu".

התפשטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעור ג'ו ג'יטסו ברזילאי בבסיס צבאי

הג'ו ג'יטסו הברזילאי החל להתפרסם בעולם בעקבות תחרות הלחימה המשולבת: UFC- Ultimate Fighting Championship שהתקיימה בארצות הברית.

בעולם אמנויות הלחימה היו רבים שרצו לקיים תחרות שתפגיש בין שיטות לחימה שונות, ובעזרת קרבות ביניהן יקבע מהי האומנות הטובה ביותר. התחרות המאורגנת הראשונה שהייתה כזו, הייתה "Vale Tudo" הברזילאית, שם לחמו בני משפחת גרייסי וניצחו פעמים רבות.

בארצות הברית, חברו יחד ארט דייבי (Art Davie) ורוריון גרייסי כדי להקים תחרות שתהיה דומה באופייה ל-Vale Tudo - תחרות לחימה בעלת איסורים מינימליים. בשנת 1993 התקיימה התחרות הראשונה, שנקראה UFC. בתחרות הראשונה השתתפו אומני לחימה שונים: מתאגרפים, לוחמי קארטה, לוחמי סבאט, מתאבק סומו ואחיו הצעיר של רוריון, רויס גרייסי.

גרייסי הביס יריבים כבדים וחזקים ממנו בהרבה, בעזרת לוחמת הקרקע הייחודית שאיש כמעט לא ידע עליה, ואיש לא ידע כיצד להתגונן מפניה. בעזרת ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ניצח רויס בUFC 1, UFC 2 ו-UFC 4. שלוש מתוך ארבע אליפויות הUFC הראשונות. ניצחונות אלה הקנו מקום קבוע לג'ו ג'יטסו הברזילאי בתחרויות לחימה. עם הזמן, הוקמו בתי ספר בארצות הברית שלימדו ג'ו ג'יטסו ברזילאי. ככל שהלוחמים העוסקים בג'ו ג'יטסו ברזילאי הפגינו את עליונותם בUFC, כך התפשטה הפופולריות של האומנות ברחבי העולם.

הג'ו ג'וטסו הוא כיום ספורט הצומח במהירות הרבה ביותר בברזיל: כ-350,000 איש מתאמנים בשיטה ב-1500 מוסדות, וזאת רק בבירות המדינות בברזיל. התורה נלמדת גם במסגרת קורסי בחירה בחינוך גופני באוניברסיטאות בברזיל.

החל מ-1996 מתקיים מונדיאל הג'ו ג'וטסו בריו דה ז'ניירו, וב-2006 עבר לקליפורניה. בישראל ישנם מועדוני ג'יו ג'יטסו ברזילאי בכרמיאל,נהריה, עכו, הרצליה, רעננה, תל אביב, פתח תקווה, רמת גן, בת ים, ירושלים, באר שבע ואשדוד.חלקם נציגים של אקדמיות מברזיל כמו גרייסי הומייטה ,רוייס גרייסי, רנזו גרייסי, אליאנס, בהרינג, אוסוואלדו אלווס, סטראוש, דה לה ריווה וג'ו מוריירה.

עקרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהג'ו ג'יטסו ברזילאי התפתח מהג'ודו ומהג'ו ג'וטסו היפני המסורתי, קיימים מספר הבדלים מהותיים בינו לבין שתי האמנויות האלה. המרכזי מביניהן הוא שההטלה היא רק אמצעי בג'ו ג'יטסו ברזילאי להביא לקרקע ולא יעד בפני עצמה.

משפחת גרייסי עבדה לפי שני העקרונות האלו, ופיתחה אמנות שזכתה להצלחה רבה בקרבות עם נציגי שיטות אחרות.

עמדות בסיסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאונט מלא
מתמודד בשחור מחזיק מתמודד בכחול בגארד
בריח יד "אמריקאנה" משליטת צד
שחור מחזיק לבן בשליטת גב
  • מאונט (Mount)- בעמדה זו, מתחרה אחד שוכב על גבו, בעוד המתחרה השני יושב על בטנו, כשברכיו צמודות לשני צדדיו של היריב שמתחתיו. עמדה זו נחשבת טובה במיוחד למתחרה הנמצא למעלה. המתחרה למעלה יכול לצאת למספר גדול של בריחים וחניקות, ובקרבות MMA זו עמדה נוחה מאוד להכות ממנה, בעוד שלמתחרה הנמצא למטה קשה מאוד להכות חזרה.
  • גארד (Guard) - בעמדה זו מתחרה אחד שוכב על גבו, בעוד יריבו נמצא בין רגליו של המתמודד השוכב. ל"גארד" יש כמה וריאציות: גארד סגור, שבו מתמודד אחד סוגר את שתי רגליו מסביב ליריבו, גארד פתוח, שבו המתמודד שלמטה לא סוגר את רגליו, וגארד פרפר, שבו המתמודד ששוכב משחיל את כפות רגליו מתחת לירכיו של היריב. עמדת ה"גארד" היא עמדה הגנתית שמועילה למתמודד שלמטה להתגונן מבריחים וחניקות וממנה קל לו לתקוף את יריבו. ב קרב MMA המתמודד שלמטה צריך להזהר לא לפתוח מרחק מכיוון שראשו נח על המזרן ומכות שיונחתו עליו היו קשות פי כמה.
  • חצי גארד (half-guard) - עמדה זו דומה מאוד לעמדת הגארד, אבל כאן המתמודד העליון הצליח לחלץ את אחת מרגליו מתוך אחיזתו של התחתון. בעמדה זו יכולות ההגנה של התחתון מצטמצמות, והוא צריך לדאוג באופן קבוע שיריבו לא יצליח לחלץ גם את רגלו השנייה ובכך להגיע למאונט מלא (צעד אשר נקרא לרוב "מעבר גארד"). מצד שני, יכולותיו של העליון לתקוף לא צומחות בהרבה. הוא עדיין מוגבל, ולרוב ינסה להשיג עמדה לפני שיתקוף. לתחתון נפתחת אופציה חדשה, הוא יכול לנסות ולהגיע לשליטת גב, עמדה יעילה בהרבה מהחצי גארד.
  • שליטת צד (Side control או פשוט side) - בעמדה זו מתחרה אחד שוכב על גבו, בעוד היריב משעין את חזהו על החזה של המתמודד שעל גבו מן הצד. גם בעמדה זו יש יתרון משמעותי למתמודד שלמעלה, בין בMMA, שם הוא יכול להכות את היריב שלמטה בנוחות וביעילות, ובין בקרבות BJJ שם יש אפשרויות רבות להכנעה מלמעלה, בעוד היריב שלמטה יכול לכל היותר להתגונן. "שליטת צד" היא בדרך כלל עמדת מעבר בין ה"גארד" ל"מאונט", או עמדת מנוחה, אבל גם ממנה יש מספר טכניקות שניתן לבצע.
  • שליטת גב או מאונט אחורי (Rear mount) - בעמדה זו מתמודד אחד נצמד לגב של השני ואוחז בו סביב מותניו ברגליו. עמדה זו ייחודית בכך ששני המתמודדים פונים לאותו כיוון. המתמודד האחורי בעמדה זו זוכה לשליטה רבה מאוד, והיא נחשבת לאחת העמדות המסוכנות ביותר מכיוון שהנשלט חשוף למספר רב של בריחים וחניקות, ויש לו יכולת תקיפה מינימלית.

טכניקות הכנעה בסיסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים אמריקאים מדגימים "חניקה אחורית"

קרב ג'ו-ג'יטסו מסתיים או בהכנעה, או בסוף זמן והחלטת שופט. הכנעה היא כשאחד מהמתמודדים דופק פעמיים על המתמודד השני בכף ידו, ובכך מכיר בתבוסתו. ניתן להגיע להכנעה בג'ו-ג'יטסו על ידי בריח או על ידי חניקה.

הבריח הוא הפעלה של מנוף על מפרק בגוף (כתף, מרפק, ברך, קרסול, שורש כף היד וכו'). בריחים על המפרקים הקטנים (בריחים אשר נהוגים באייקידו, ג'ו-ג'יטסו קלאסי, ותורת ההגנה העצמית של משפחת גרייסי) כגון פרקי האצבעות או הבהונות אסורים בקרב ג'ו-ג'יטסו ספורטיבי. בריחים מסבים כאב ומאלצים למוברח להיכנע או להסתכן בשבר. בנוסף קיימים בריחי לחץ (compression lock) שהם הפעלת לחץ על שריר או גיד של היריב באמצעות הפעלת כוח כנגד עצם.
חניקות מתחלקות לשני סוגים, חניקות דם וחניקות גרוגרת. חניקת גרוגרת היא הסוג הפשוט יותר, אם כי הנפוץ פחות. בחניקת גרוגרת מתמודד אחד מפעיל לחץ על גרוגרתו של האחר ומאלץ אותו להכנע. חניקת דם, הסוג הנפוץ יותר של חניקה, היא הפעלת לחץ על העורקים התרדמניים של המתמודד אשר מאלצת אותו להיכנע, או להסתכן בעלפון.

בריחים בסיסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בריח מרפק ישר - נקרא בג'ודו ג'וּג'י גאטַמֵה וידוע באנגלית בשם arm bar. בריח זה הוא אחד מהבריחים הנפוצים ביותר ואחד הטכניקות הראשונות שלוחם לומד. בבריח זה מתמודד אחד אוחז בין שורש כף היד למרפק היריב ומושך את יד היריב לבין רגליו כאשר רגל אחת נמצאת על הפנים של היריב ושניהּ על חזהו, ומפעיל כוח באמצעות האגן על מרפקו של יריבו בכיוון המנוגד לכיוון קיפולו של המרפק. לבריח זה מגוון וריאציות שונות כשהנפוצה מכולם היא "בריח יד ממאונט", אותה לומד כל לוחם בתחילת דרכו.
  • בריח כתף אחורי- ידוע גם בשם קימוּרַה - בבריח זה מתחרה אחד תופס ליריב את שורש כף היד, ואת ידו השנייה הוא מעביר מסביב למרפק של יריבו ותופס את ידו שלו (בעוד זו תופסת ביד היריב) בשורש כף היד. על ידי הישענות אחורה, מסובב המתחרה את הכתף של יריבו כנגד כיוון תנועתה הטבעי, וכך היריב חייב להיכנע - אחרת תשבר הזרוע או שהכתף תצא ממקומה (ראה פריקת כתף). הוא מקבל את שמו משמו של הג'ודוקא היפני מאסאהיקוֹ קימוּרה, אשר ביקר בברזיל בשנת 1951 והשתתף בטורניר מקומי בו הוא והליו גרייסי נפגשו בגמר הסופי, ולבסוף הכניע את גרייסי באמצעות בריח זה.
  • בריח כתף קדמי- ידוע גם כאמריקאנָה -בריח זה דומה מאוד לאחיו, הקימורה. בבריח זה המתמודד תופס ביד יריבו כאשר זו פונה כלפי המתמודד ומעביר את זרועו השנייה מאחורי מרפק יריבו, ואוחז בזרועו. על ידי תנועה סיבובית של פלג הגוף העליות של המתמודד, הוא מניע את כתף יריבו מחוץ לטווח תנועתה ומאלץ את יריבו להיכנע, או להסתכן בכתף פרוקה.

חניקות בסיסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חניקה משולשת (triangle choke) - זו אחת מהחניקות היעילות והנפוצות ביותר, בגלל הפשטות היחסית של ביצועה, והמעבר הקל מה"גארד" אל החניקה. בחניקה זו המתחרה כורך את רגליו סביב צווארו של היריב, בעודו כולא את אחת מזרועותיו של יריבו בסמוך לצווארו. הרגל הצמודה לצוואר לוחצת על הצוואר מצד אחד, בעוד הרגל השנייה לוחצת את ידו וכתפו של המתחרה אל הצוואר מהצד השני. המתחרה חוסם כך את העורקים המובילים דם אל המוח, והיריב נאלץ להיכנע.
  • חניקה אחורית (rear naked choke) - חניקה שבה היוזם נמצא בעמדת "שליטת גב", כאשר רגליו של היוזם כרוכות סביב אגן היריב ומנטרלות את תנועתו. המתמודד השולט שולח ידו מסביב צווארו של יריבו, כאשר המרפק פונה ממנו והלאה, ומחביא את כף ידו בשקע המרפק של ידו השנייה. כף היד השנייה נשלחת אל מאחורי ראשו של היריב, על מנת לייצב אחיזה. כמו בחניקה המשולשת, גם כאן המטרה היא להאט את זרימת הדם העורקית המגיעה למוח באמצעות האמה והזרוע.
  • חניקת גי או חניקת חליפה (lapel choke) - הינה חניקה המשתמשת בדש הגי על מנת להפעיל לחץ על העורקים התרדמניים. ישנן מספר חניקות מהסוג הזה, ברובן משתמש המתמודד התוקף בדש החליפה להפעלת לחץ על ידיו, כך שבעצם פרקי ידיו או אגודליו מפעילים לחץ על העורקים. חניקות אלו אסורות בתחרויות בהן אין שימוש בגי.

דרגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה בדרגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמות השונות בג'ו ג'יטסו ברזילאי, כמו ברוב אמנויות הלחימה היפניות, מיוצגות על ידי חגורות בצבעים שונים. ההתקדמות בחגורות תלויה בשני גורמים מרכזיים:

  1. כמות הידע הטכני שמסוגל הלוחם לבצע ולהדגים.
  2. היכולת המוצגת בקרבות אימון ובתחרויות.

"כמות הידע הטכני" פירושה מספר הטכניקות והמצבים שאותם יכול הלוחם לבצע, ורמת ביצועם. בעזרת גורם זה, יכולים מתחרים צעירים או מבוגרים שאינם הלוחמים הטובים ביותר, להתקדם בדרגותיהם בזכת הידע הטכני שצברו.

תחרויות הן מרכיב עיקרי בהתקדמות בדרגות. עליה בדרגה, בעיקר בדרגות הנמוכות, מושגת לאחר ניצחון או תצוגה טובה בקרבות כנגד אנשים באותה הדרגה כמו המתמודד. בתי הספר השונים לג'ו ג'יטסו ברזילאי מנסים לעשות כמה שיותר תחרויות וקרבות וכך להעלות את המתחרים בדרגות, זאת כדי למנוע ירידה בסטנדרטים של הדרגות (אם מורה יחליט בעצמו על עליית דרגה בלי שהמתמודד הפגין יכולת קרבית מספקת) או עליה לא מוצדקת בדרגה (למשל על ידי קניית דרגות).

בעליה בדרגות מובע הבדל נוסף בין ג'ו ג'יטסו ברזילאי לבין האומניות מהן הוא התפתח. בג'ו ג'יטסו ברזילאי עליה בדרגות מבוססת על כמות הידע המעשי והתוצאות בתחרויות ובקרבות. בג'ודו ובג'ו ג'וסטו יפני, לעומת זאת, ידע מעשי אינו מספיק לעלייה בדרגה, ונדרש גם ידע תיאורתי וביצוע לא קרבי (הידוע גם בשם קאטה) כדי להתקדם בדירוג.

סוגי החגורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרגות השונות מתחלקות לשני חלקים: דרגות לילדים ונוער (עד גיל 16) ודרגות לנוער ולמבוגרים (גיל 16 ומעלה).

חגורות ילדים ונוער נוער ומבוגרים
1 לבן לבן
2 לבן-צהוב כחול
3 צהוב סגול
4 כתום צהוב חום
5 כתום שחור
6 כתום ירוק שחור-אדום (דאן 6-7)
7 ירוק אדום (דאן 9-10)

מעבר לרמת הטכניקה הגבוהה והיכולת המעשית, בתי ספר רבים מוסיפים גם דרישת גיל מינמלית לעליה בדרגות. בבתי ספר רבים לא ניתן להגיע לחגורה שחורה בטרם למד הלוחם לפחות 10 שנים.

ספורט תחרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ישנן הרבה תחרויות בעולם בתחום ה-bjj , בעיקר בברזיל וארצות הברית. בנוסף, ישנן גם תחרויות גראפלינג אחרות, בהן מתאמני ג'ו ג'יטסו ברזילאי נחלו הצלחה רבה. אלה נקראות Submission Wrestling . התחרות היוקרתית ביותר היא תחרות ה"אבו דאבי קומבט קלאב" שממומנת על ידי עשירי האמירויות .לוחמי ג'ו ג'יטסו ברזילאי בולטים בעולם :רוג'ר גרייסי,מרסלו גרסיה ,רונלדו גאקארה ופאבלו פופוביץ'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]