ג'יימס בריאנט קונאנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'יימס בריאנט קונאנט, 1948

ג'יימס בריאנט קונאנטאנגלית: James Bryant Conant;‏ 26 במרץ 1893 - 11 בפברואר 1978) היה כימאי, איש מנהלת חינוך, ואיש ציבור וממשל אמריקני. כנשיא אוניברסיטת הרווארד, ביסס אותה כמוסד מחקרי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונאנט נולד בדורצ'סטר (Dorchester), מסצ'וסטס. בלימודיו האקדמיים רכש ידיעות בכימיה באוניברסיטת הרווארד, בה השלים לימודי תואר ראשון ב-1914 במהלכם זכה לאות "פי בטא קפא" (Phi Beta Kappa), ורכש בה תואר דוקטור ב-1917. כפרופסור בהרווארד הוא התמקד הן בכימיה פיזיקלית והן בכימיה אורגנית. ב-1924 הוא נבחר להיות חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

ב-1933 התמנה קונאנט לנשיא אוניברסיטת הרווארד, תפקיד שבו שימש עד 1953. ב-1941 העניק וינסטון צ'רצ'יל, כצ'נסלור (chancellor; נשיא) אוניברסיטת בריסטול, אות כבוד לקונאנט.‏[1] כמו כן, ב-1944 העניקה לו האגודה האמריקאית לכימיה את עיטורה הגבוה ביותר, מדליית פריסטלי (Priestley Medal). בין השנים 1941 ל-1946 שימש יושב ראש הוועדה למחקר בביטחון לאומי (National Defense Research Committee), ארגון שהיה כפוף למשרד למחקר ופיתוח של ארצות הברית; במסגרת תפקיד זה הוא היה גורם מרכזי, יחד עם חברו וסגן נשיא MIT וניבר בוש, במינוף פרויקט מנהטן, שבמסגרתו פותחו פצצות הגרעין הראשונות. לאחר מלחמת העולם השנייה שימש יועץ הן לקרן הלאומית למדעים (National Science Foundation) והן לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית.

עם גבור הביקורת הציבורית על השימוש בנשק גרעיני, שהופנתה מצד דמויות ציבוריות בולטות, כגון העיתונאי והפעיל למען השלום נורמן קוזינס (Norman Cousins) והתאולוג ריינהולד ניבור, ביקורת שהטרידה את קונאנט, הוא מילא תפקיד חשוב "מאחורי הקלעים" בעיצוב הדעה הציבורית בסוגיה, כשעודד את כתיבת המאמר "ההחלטה" ("The Decision"), ואף ערך אותו לאחר מכן. את המאמר רב-ההשפעה הזה, חיבר מזכיר המלחמה לשעבר הנרי סטימסון, בסיועו של מי שעתיד היה להיות היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית - מקג'ורג' באנדי (McGeorge Bundy), והוא פורסם במגזין Harper's בפברואר 1947. המאמר הפיץ לראשונה לציבור הרחב את הרעיון כי הפצצה האטומית שימשה בהירושימה ובנגסאקי כדי להימנע מ"מעל למיליון הרוגים", רעיון שלו נמצא לו ביסוס עד כה בתיעוד ההיסטורי של קבלת ההחלטות בעניין. תפקידו של קונאנט בהנעה לכתיבת המאמר נחשף רק בעקבות מחקר היסטורי שנעשה ב-1989.[2]

ג'יימס בריאנט קונאנט כנציב האמריקאי העליון של גרמניה המערבית, 1953

בשנים 1953 עד 1955 שימש קונאנט בתפקיד "הנציב האמריקאי העליון", נציג ארצות הברית בנציבות בעלות הברית העליונה, נציבות משותפת לארצות הברית, בריטניה וצרפת שנועדה לפקח על פיתוחה של גרמניה המערבית. ב-1955 עד 1957 שימש בתפקיד שגריר ארצות הברית בגרמניה המערבית, הראשון ששימש בתפקיד זה. ב-1960 היה חבר הוועדה למטרות לאומיות שהקים הנשיא דווייט הייזנהאוור לקביעת יעדים לאומיים.

כנשיא אוניברסיטת הרווארד, סייע קונאנט בהפיכתה של הרווארד, שהייתה עד אז מוסד לימוד קטן, לאוניברסיטת מחקר מגוונת ובעלת שם עולמי. הוא החל את השימוש במבחני קבלה הבוחנים את הכושר האינטלקטואלי בקבלה ללימודי תואר ראשון, כדי לקבל תלמידים הצטיינות אינטלקטואלית ולא לפי קשריהם החברתיים.

מכללות אמריקאיות רבות אימצו את הקו שהנחה קונאנט. הוא היה לדמות ציבורית בולטת במאבק לרפורמה בחינוך הכללי, מאבק שבסופו אומץ מבחן ה-SAT כבחינת כניסה לאוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית. כמו כן, קונאנט פעל רבות כדי להפחית את הדגש המסורתי הניתן ללימודים הקלאסיים בתוכניות הלימוד לתואר ראשון, לטובת דגש על תחומים מדעיים ומודרניים. כמו כן, היה פעיל במהלך הקריירה שלו בענייני חינוך ומדיניות לימוד המדע ברמת בית הספר התיכון וברמת המכללה, והיה תומך נלהב בהקמת מכללות קהילתיות. ב-1959 חיבר את הספר "The American High School Today" ("בית הספר התיכון האמריקאי כיום"). על פעילותו בתחומים אלו קיבל את פרס סילבנוס ת'אייר (Sylvanus Thayer Award) היוקרתי מטעם האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית בווסט פוינט, ניו יורק.

קונאנט אף פעל לקידום לימודי ההיסטוריה של המדע, ערך את הספר בן שני הכרכים "Harvard Case Histories in Experimental Science" ואף כלל את תחום לימודי ההיסטוריה של המדע בתוכנית הלימודים הכללית בהרווארד. בעיניו של קונאנט, בחקר ההיסטוריה של המדע גישת המחקר השמה דגש על הממדים האינטלקטואליים והפנימיים של פיתוח המדע - בניגוד להתמקדות בגורמים ה"חיצוניים", כמו סוציולוגיה, כלכלה ופוליטיקה - תחזק את האידאולוגיה האמריקאית בעניין המלחמה הקרה ותסייע לאמריקאים להבין את חשיבות המדע מאז מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה, המדע האמריקאי (ובייחוד תחום הפיזיקה, שבו ראה קונאנט תחום מייצג) עבר תהליך מהיר של השתלטות בידי מימון צבאי, וקונאנט פעל להרגעת החששות בעניין השחתה מוסרית של תחום המדע. כמו כן, סייע קונאנט לתחילת הקריירה של תומאס קון, שלספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" נודעת השפעה מכרעת על מגוון תחומים בלימודי המדע.

ב-6 בדצמבר 1963 קיבל את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון. הוא נבחר לקבל את הפרס כבר בידי ג'ון פ. קנדי, אך הטקס התעכב בשל ההתנקשות בחייו של קנדי בנובמבר 1963.

קונאנט מת בהנובר, ניו המפשייר, בשנת 1978. לאחר מותו הוקמו על שמו כמה בתי ספר, בויסקונסין, באילינוי ובמישיגן.

נושאים לביקורת בקריירה שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנשיא אוניברסיטת הרוורד, קונאנט הוביל קו של קבלה בברכה את משטרו של היטלר. קצינים נאצים בכירים נשאו נאומים בקמפוס האוניברסיטה, וב-1934 אף נאם ארנסט הנפשטנגל בטקס קבלת התארים. כמו כן, הוא הנהיג מדיניות של הגבלת הקבלה של סטודנטים יהודים לאוניברסיטה ושל העסקת חברי סגל יהודים.[3] ההיסטוריונים מורון ופיליס קלר, טענו כי הוא "חלק את האנטישמיות הקלה שהייתה נפוצה בקרב החוג החברתי שלו באותה תקופה".[4]

בנוסף, בשנת 1940 הוא התנצל‏[5] בפני האדמירל המפקד של אנאפוליס, לאחר שקבוצת הלקרוס של הרווארד ניסתה לעלות למגרש עם שחקן אפרו-אמריקאי בסגל. מאמן הקבוצה היריבה, קבוצת הצי האמריקאי, סירב שקבוצתו תעלה למגרש. לאחר מכן החליט מנהל האתלטיקה של הרווארד, ויליאם ג'יי. בינגהאם, להדיח את שחקן הלקרוס, לוסיאן ויקטור אלקסיס הבן, מהאוניברסיטה, ולשלוח אותו חזרה לביתו בקיימברידג' ברכבת.[6] לאחר ששירת בצבא במלחמת העולם השנייה, ניסה אלקסיס לשוב להתקבל לבית הספר לרפואה של הרווארד, אך נדחה, בטענה כי מכיוון שיהיה הסטודנט השחור היחיד, לא יוכל למצוא שותף לחדר במעונות.‏[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John T. Bethell, Harvard observed: an illustrated history of the university in the twentieth, Harvard University Press, 1998
  2. ^ Gar Alperovitz, The Decision to Use the Atomic Bomb and the Architecture of an American Myth (New York: Alfred A. Knopf, 1995), pp. 449-71.
  3. ^ Stephen H. Norwood, Legitimating Nazism: Harvard University and the Hitler regime, 1933-1937, American Jewish History, June 2004.
  4. ^ Morton and Phyllis Keller, Harvard’s Jews, women, and blacks. Making Harvard modern, New York: Oxford University Press, 2001, 578 pp.
  5. ^ 5.0 5.1 Bittersweet Victory, Harvard Magazine
  6. ^ On race, Harvard still must learn, Los Angeles Times, August 2, 2009.