ג'יימס פין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פין בצעירותו
ספרו של פין

ג'יימס פין (James Finn, ‏13 ביולי 1806 - 29 באוגוסט 1872) היה ראשון הקונסולים הבריטיים בירושלים במאה ה-19, הוא סייע ליהודים להתיישב בארץ ישראל. הוא כתב על תולדות היהודים, הכיר את הלשון העברית[1], ואף פרסם ספר ובו תיאור מפורט על מצב היישוב היהודי בארץ.

קורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פין נולד בלונדון לאב אירי קתולי שהמיר את דתו והפך לפרוטסטנטי אדוק. הוא גדל במשפחה ענייה ומרובת ילדים. הוא למד בבית ספר כנסייתי ומשך את תשומת לבו של הלורד ג'ורג' קלרנדון, לימים שר החוץ של בריטניה. בעזרתו החל בגיל 17 לשמש כמורה פרטי בבתי אצילים.

פין כקונסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פין שירת כקונסול הבריטי הראשון בירושלים, בין השנים 1845 ו-1863[2]. למרות היותו נוצרי, הוא עסק רבות בהיסטוריה של היהודים (בעיקר יהודי ספרד וסין[3]). במסגרת תפקידו כקונסול היה אמור לפעול גם לטובת יהודים בעלי נתינות בריטית, אך הוא הרחיב את פעילותו לטובת יהודים בכלל. הוא השתדל להגן על יהודים מפני השלטונות הטורקיים, ואף פעל לטובת היישוב היהודי החלוצי בארץ (שקדם לעלייה הראשונה). הקים מספר חוות חקלאיות בארץ בעיקר בסביבות ירושלים (למשל בכפר ארטאס שליד בית לחם), כדי לקדם את האזור והאוכלוסייה היהודית מבחינה כלכלית. הידועה שבין החוות היא "כרם אברהם" ("מושבת החרושת").[4] חווה זו התפתחה מאוחר יותר לכדי שכונה ונבלעה בעיר. בשכונה הקים ב-1855 את ביתו (כיום ברחוב עובדיה 24).

פין מעיד בספרו כי הוא ובני משפחתו הבינו עברית ויידיש ללא מתורגמן, בעל-פה ובכתב. הוא מעיד כי העברית נשמעה בקונסוליה שלו לעתים קרובות כ"כלי לניהול עניינים" עם היהודים ובינם לבין עצמם.[5] הוא היה הראשון שמינה לסגל הקונסוליה מתורגמנים יהודים לעברית, כמו גם ליידיש וללאדינו.[1]

ב-15 בספטמבר 1857 הגיש תזכיר לשר החוץ הבריטי, בו הציע ליישב יהודים בארץ ישראל בתור חקלאים שיפריחו את השממה.[1] היו שחשדו בו ובאשתו שפעלם בקהילה היהודית נועד להביא להתנצרותם של יהודים[6].

עם סיום שירותו כקונסול פנו רבנים ויהודים נתיני בריטניה בעצומה למלכה ויקטוריה ולפין עצמו, כדי להודות על הפעילות הרבה לטובתם. יש סיבה להאמין שסיום שירותו כקונסול בא כיוון שעבר לפעמים, למען היהודים, על ההוראות שקיבל ממשרד החוץ הבריטי.

ג'יימס פין נזכר רבות בספרה של מרי אליזה רוג'רס, אחותו של סגן-הקונסול בחיפה, אדוארד תומאס רוג'רס, בו תיארה את שנות שהותה בארץ ישראל (1859-1855).[7] כמו כן, הוא נזכר גם בספרו של החוקר האמריקני ויליאם פרנסיס לינץ' על מסעו בארץ ישראל (1848), בו ציין לטובה שפין סייע למשלחתו כאילו היה הקונסול של מדינתם, מכיון שלארצות הברית לא היה באותה עת קונסול בירושלים.[8]

זמן רב אחרי פטירתו של פין, מכרה אלמנתו אליזבת אן פין (אנ') את "כרם אברהם" לידיים יהודיות. כמו פין עצמו, גם אשתו שלטה בעברית, אותה למדה בזמן שהות משפחתה בוורשה. היא הייתה שותפה פעילה ליוזמות רבות של בעלה ואף כתבה ספר על חייהם בארץ ישראל. היא נפטרה ב-1921, בגיל 91.[9]

ספרו Stirring Times[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו Stirring Times, יצא לאור בשנת 1878 בלונדון, שש שנים לאחר מותו, על ידי אלמנתו. אהרן אמיר תרגם את הספר לעברית וקרא לו בשם עתות סופה (1980). בספר יש תיאור של ארץ ישראל בתקופת מלחמת קרים (1853 - 1856), אליה מכוונת המילה "סופה" בשמו של הספר[10], וסקירה של התקופה שלפניה.

בין היתר יש בספר תיאור מפורט של מצב היישוב היהודי בתקופה זו. בין האירועים המתוארים: העוני והרעב הקשה ממנו סבלו יהודי ירושלים ב-1854,[11] ביקורו של פין ב-7 באפריל 1855 בהר הבית כחלק מביקורם התקדימי של הדוכס והדוכסית של בראבאנט (מאוחר יותר הפכו למלך והמלכה של בלגיה),[12] ביקור נוסף שלו בהר הבית ב-26 ביולי 1855 עם סר משה מונטיפיורי והתנגדות הרבנים היהודים לעלייתו להר,[13] בניית טחנת-הרוח שבמשכנות שאננים, מצוקת המים בירושלים בשנות החמישים של המאה ה-19, ביקורו אצל השומרונים בשכם[14] והתפילה לשלום המלכה ויקטוריה בבית הכנסת "החורבה" המתחדש.[15]

פין ציין בספרו את "הלאומיות העזה המפעמת את בני העם היהודי בכל מקום".[16] הוא מעיד כי העברית היתה לשון חיה[16][17] ונמצאה בשימוש יומיומי בירושלים, משום שהיא השפה המשותפת ליהודים מכל העולם הבאים לירושלים, כמו למשל בין יהודי מקאבול ליהודי מקליפורניה.[5] במספר מקומות בספרו, מופיעות במקור מילים עבריות באותיות עבריות.[17] על השקפתו בנוגע למצב היהודים בארץ כתב: "לעולם לא יוכלו היהודים בארץ־ישראל לשוב אל מצב הדיכוי בו מצאנום בראשונה ואשר ממנו נגאלו בעיקר הודות לחסות שפרשׂה עליהם הקונסוליה הבריטית... ראוי היה שיתפללו ויתנו תודות להוד־מלכותה רבּת־החסד, המלכה ויקטוריה".[18]

פין מתאר בספרו את אופי הזהות המשותפת של ערביי ארץ ישראל ואת יחסם אל השלטון הטורקי: "רוחם קצרה בשלטון הזרים, אף שנאמנים הם לשליט העליון באשר הוא ראש הדת המוסלמית... המילה 'פאטריוטיות' אינה מצויה בלשונם. המילה היחידה מסוג זה שאימצו להם העיתונים הערביים בחינת שוות-ערך היא 'אהבת הבית'...'אהבת המולדת'...אבל זו אינה פאטריוטיות: יכולה היא להיות תכונתו האופיינית של איכר שלא יצא ממקומו...אין לה שום נגיעה לארצות-חוץ ביחסיהן עם ארצך שלך...אין זה הרגש הגדול שפיעם בבני ישראל הקדומים, הרגש שתפקידו להגן על כבוד ארצך...זה שמכוחו מקנא אדם לייחוד היותו צרפתי, אמריקאי, רוסי או בריטי; המעוררו...להקריב את נפשו לטובת ארצו. המוסלמים של סוריה, הרוב האיכרי, יש להם קשר מאחד בדתם המוסלמית...הפלאחים של ארץ ישראל יש להם סיעות שבטיות משלהם, שבאין דרכים ומרכבות תחומיהן מצומצמים; אך אפילו על חלקים אחרים של אותה ארץ קטנה אין הבריות יודעים דבר. המחוזות השונים אין להם ממש כל מגע-ומשא זה עם זה. מסכימים הם ביניהם רק בתיעוב שמם ואופיים של מושליהם העותמאנים".[19]

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'יימס פין, עתות סופה : עלים מדפתרי הקונסוליה בירושלים משנת 1853–1856, (תרגום: אהרון אמיר), הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ם-1980.
  • ("נתיבים צדדיים בפלשתינה") James Finn, Byeways in Palestine - באתר פרויקט גוטנברג. (באנגלית)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'יימס פין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ג'יימס פין, עתות סופה, על הספר ומחברו (מבוא מאת שמואל אביצור), עמ' ז.
  2. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פתח-דבר מאת העורכת, עמ' יז: "מ-1945 עד 1863, ויותר משבע-עשרה שנה ישב בארץ"; לעומת זאת, במבוא מאת שמואל אביצור, עמ' ה: "בראשית 1846...כמעט שבע-עשרה שנה כיהן בתפקידו זה"; עמ' ח: "ב-1863 כבר בא לירושלים קונסול בריטי אחר".
  3. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' ו.
  4. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 74, 341-334.
  5. ^ 5.0 5.1 ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 79-78.
  6. ^ יצחק בן צביהאם הייתה התיישבות יהודית בארטס?, דבר, 3 ביוני 1938
  7. ^ מרי אליזה רוג'רס, חיי יום-יום בארץ ישראל, ההדיר: רחבעם זאבי, תרגמה מאנגלית: שולמית הרן, הוצאת משרד הביטחון, תשמ"ד 1984.
  8. ^ ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, ההדיר: רחבעם זאבי, תרגם מאנגלית: שלמה גונן, הוצאת משרד הביטחון, תשמ"ד 1984; עמ' 74, 106, 206, 295, 299.
  9. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, מבוא מאת שמואל אביצור, עמ' ח.
  10. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, על הספר ומחברו, עמ' ה.
  11. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 16, עמ' 269-262; פרק 20, עמ' 332-330.
  12. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 431, 454-446.
  13. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 498-497, 500.
  14. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 522.
  15. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 580-579.
  16. ^ 16.0 16.1 ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 496.
  17. ^ 17.0 17.1 ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 29, עמ' 516.
  18. ^ ג'יימס פין, עתות סופה (תרגום: אהרון אמיר), פרק שלושים וששה, עמ' 580.
  19. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 405-404.