ג'יימס פין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פין בצעירותו
ספרו של פין

ג'יימס פין (James Finn, ‏13 ביולי 1806 - 29 באוגוסט 1872) היה ראשון הקונסולים הבריטיים בירושלים במאה ה-19, הוא סייע ליהודים להתיישב בארץ ישראל. הוא כתב על תולדות היהודים, הכיר את הלשון העברית[1], ואף פרסם ספר ובו תיאור מפורט על מצב היישוב היהודי בארץ.

קורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פין נולד בלונדון לאב אירי קתולי שהמיר את דתו והפך לפרוטסטנטי אדוק. הוא גדל במשפחה ענייה ומרובת ילדים. הוא למד בבית ספר כנסייתי ומשך את תשומת לבו של הלורד ג'ורג' קלרנדון, לימים שר החוץ של בריטניה. בעזרתו החל בגיל 17 לשמש כמורה פרטי בבתי אצילים.

פין כקונסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פין שירת כקונסול הבריטי הראשון בירושלים, בין השנים 1845 ו-1863[2]. למרות היותו נוצרי, הוא עסק רבות בהיסטוריה של היהודים (בעיקר יהודי ספרד וסין[3]). במסגרת תפקידו כקונסול היה אמור לפעול גם לטובת יהודים בעלי נתינות בריטית, אך הוא הרחיב את פעילותו לטובת יהודים בכלל. הוא השתדל להגן על יהודים מפני השלטונות הטורקיים, ואף פעל לטובת היישוב היהודי החלוצי בארץ (עוד לפני העלייה הראשונה). הקים מספר חוות חקלאיות בארץ בעיקר בסביבות ירושלים (למשל בכפר ארטאס שליד בית לחם), כדי לקדם את האזור והאוכלוסייה היהודית מבחינה כלכלית. הידועה שבין החוות היא "כרם אברהם", שהתפתחה לכדי שכונה ונבלעה בעיר. בשכונה הקים ב-1855 את ביתו (כיום ברחוב עובדיה 24). פין היה הראשון שמינה לסגל הקונסוליה מתורגמנים יהודים לעברית, כמו גם ליידיש וללאדינו. הוא הדגיש בהזדמנויות רבות, כי העברית היא השפה המשותפת ליהודים מכל העולם הבאים לירושלים. ב-15 בספטמבר 1857 הגיש תזכיר לשר החוץ הבריטי, בו הציע ליישב יהודים בארץ ישראל בתור חקלאים שיפריחו את השממה.[1] היו שחשדו בו ובאשתו שפעלם בקהילה היהודית נועד להביא להתנצרותם של יהודים[4].

עם סיום שירותו כקונסול פנו רבנים ויהודים נתיני בריטניה בעצומה למלכה ויקטוריה ולפין עצמו, כדי להודות על הפעילות הרבה לטובתם. יש סיבה להאמין שסיום שירותו כקונסול בא כיוון שעבר לפעמים, למען היהודים, על ההוראות שקיבל ממשרד החוץ הבריטי.

זמן רב אחרי פטירתו של פין, מכרה אלמנתו את "כרם אברהם" לידיים יהודיות. כמו פין עצמו, גם אשתו שלטה בעברית, אותה למדה בזמן שהות משפחתה בוורשה. היא הייתה שותפה פעילה ליוזמות רבות של בעלה ואף כתבה ספר על חייהם בארץ ישראל. היא נפטרה ב-1921, בגיל 91.[5]

ספרו Stirring Times[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו Stirring Times, יצא לאור בשנת 1878 בלונדון, שש שנים לאחר מותו, על ידי אלמנתו. בספר יש תיאור של ארץ ישראל בתקופת מלחמת קרים (1853 - 1856), אליה מכוונת המילה "סופה" בשמו של הספר[6], וסקירה של התקופה שלפניה.

בין היתר יש בספר תיאור מפורט של מצב היישוב היהודי בתקופה זו. בין האירועים המתוארים: ביקורו של סר משה מונטיפיורי בהר הבית המקודש והתנגדות הרבנים היהודים לעלייתו להר, בניית טחנת-הרוח שבמשכנות שאננים, מצוקת המים בירושלים בשנות החמישים של המאה ה-19, והתפילה לשלום המלכה בבית הכנסת "החורבה" המתחדש.

על השקפתו בנוגע למצב היהודים בארץ כתב: "לעולם לא יוכלו היהודים בארץ־ישראל לשוב אל מצב הדיכוי בו מצאנום בראשונה ואשר ממנו נגאלו בעיקר הודות לחסות שפרשׂה עליהם הקונסוליה הבריטית... ראוי היה שיתפללו ויתנו תודות להוד־מלכותה רבּת־החסד, המלכה ויקטוריה".[7]

אהרן אמיר תרגם את הספר לעברית וקרא לו בשם "עתות סופה". הוא יצא לאור על ידי יד בן צבי בתש"ם.

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'יימס פין, עתות סופה : עלים מדפתרי הקונסוליה בירושלים משנת 1853–1856, (תרגום: אהרון אמיר), הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ם-1980.
  • ("נתיבים צדדיים בפלשתינה") James Finn, Byeways in Palestine - באתר פרויקט גוטנברג. (באנגלית)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ג'יימס פין, עתות סופה, על הספר ומחברו (מבוא מאת שמואל אביצור), עמ' ז.
  2. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פתח-דבר מאת העורכת, עמ' יז; במבוא מאת שמואל אביצור, עמ' ה: "בראשית 1846...כמעט שבע-עשרה שנה כיהן בתפקידו זה".
  3. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' ו.
  4. ^ יצחק בן צביהאם הייתה התיישבות יהודית בארטס?, דבר, 3 ביוני 1938
  5. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, מבוא מאת שמואל אביצור, עמ' ח.
  6. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, על הספר ומחברו, עמ' ה.
  7. ^ ג'יימס פין, עתות סופה (תרגום: אהרון אמיר), פרק שלושים וששה, עמ' 580.