ג. עיטור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

ג. עיטור היה שם העט של עיטור גֶלבֶּץ (נכתב גם: גלביץ) (1932מאי 1993), כתב הבידור הראשון בישראל, אשר כתב בעיתונים והמגזינים "עולם הקולנוע", "להיטון", "העולם הזה" ו"חדשות" וסיקר את הקולנוע הבינלאומי ואת חיי הבוהמה של תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיטור גלבץ נולד ב-1932 בעפולה, הצעיר משני בניהם של וירה לבית ברדיצ'בסקי[1] ושמעון גלבץ (גלביץ), זוג רופאים שעלו לארץ ישראל מרוסיה והתגוררו בקיבוץ תל יוסף. אביו, פעיל ציוני ומראשי תנועת החלוץ ברוסיה, נאסר בשל פעילותו הציונית וב-1924 הומר מאסרו בגירוש. בארץ היה פעיל במפא"י וחבר הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, והיה יוזם הקמתו של הקיבוץ העירוני אפעל. בילדותו עברה משפחתו להתגורר בתל אביב, שם שימש אביו כרופא ראשי של קופת חולים כללית. הוא נפטר כשגלבץ היה כבן 13.[2]

עם סיום לימודיו ושירותו הצבאי יצא ללמוד משפטים בסורבון שבפריז. כהכנסה צדדית שלח כתבות עיתונאיות על חיי כוכבי הקולנוע ואנשי הבוהמה של פריז ל"עולם הקולנוע", שעליהן חתם בשם "ג. עיטור", שנראה אלגנטי ומסתורי. אט אט נטש את לימודי המשפטים לטובת פיתוח מקצועו החדש. הוא בילה במסיבות ואירועים שונים והכיר אישית חלק מהכוכבים שעליהם כתב.

בסוף שנות ה-50 חזר לישראל, מבלי שסיים את לימודי המשפטים, אך לאחר שקשר קשרים בתעשיית הבידור באירופה. הוא קיבל שני טורים בעיתון "עולם הקולנוע": "מה נשמע בתל אביב", שהיה בעיקרו מדור רכילותי, אך כלל גם ידיעות הקשורות בהפקות סרטים וליהוק; ו"רומא-פריז-לונדון", שכלל ידיעות מן העולם שהתבססו על חומרים שהתפרסמו במגזינים ועל קשריו האישיים של ג. עיטור. הוא נסע לפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם וצולם עם רבים מכוכבי התקופה בהם ג'ינה לולובריג'ידה, ז'אן פול בלמונדו, אלן דלון, אינגריד ברגמן, איב מונטן, מייק ברנט, בריז'יט ברדו ועוד. הוא היה מעיתונאי הבידור הבולטים בארץ באותה תקופה, וטוריו היה בכוחם להכתיר נערת זוהר.[3] ב-1969 נוסד המגזין "להיטון", שבספטמבר 1976 התמזג עם "עולם הקולנוע". בשבועון התפרסמו כתבותיו של ג. עיטור, שלא הסתתר מאחורי שם בדוי, ופרסם מדי שבוע את תצלומיו עם מושאי הכתבות שלו, שנשאו את הכותרת "ג. עיטור מראיין".[4]

לדברי מכריו כג'וזי כץ, תמר גלבץ (אחייניתו), ארייה רייכמן (שהיה עורך "להיטון") ולביאה הון, עד להגיעו של עיטור לארץ לא עסקו העיתונים כמעט בתעשיית הקולנוע בעולם או בישראל והוא היה זה שהקים למעשה תחום עיתונאי זה. סיקורו היה אמפתי ומעריץ והוא לא העביר דברי ביקורת על מושאי כתבותיו או התייחס אליהם באופן ציני. תכונות אלה גרמו לכך שלא מצא את מקומו בתקשורת הצינית והביקורתית של שנות ה-80 ואילך, גם כאשר הוזמן על ידי גל אוחובסקי לסקר את פסטיבל קאן עבור העיתון "חדשות".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר וירה גלביץ, דבר, מודעת אבל, 22 באפריל 1963 (מודעה).
  2. ^ על אביו ראו: דוד תדהר (עורך), "ד"ר שמעון גלבץ (הלב"ץ)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5229; ד"ר שמעון גלבץ, דבר, 12 בנובמבר 1944, המשך (נקרולוג והספדים מאת ד.פ. ויוסף מאיר); מהעיר ומהכפר באו להפרד מהרופא החלוץ שמעון גלבץ, דבר, 13 בנובמבר 1944 (והספד מאת שמואל יבנאלי); תל-אביב | לווית הרופא ד"ר גלבץ ז"ל, הצופה, 13 בנובמבר 1944; שמעון גלבץ, דבר, מודעת אבל, 12 בנובמבר 1944 (מודעה); שמעון גלבץ, דבר, מודעת אבל, 13 בנובמבר 1944 (מודעה); ב., שמעון גלביץ: (שנתיים למותו), דבר, 19 בנובמבר 1946. וראו עוד על סבו: דוד תדהר (עורך), "יוסף דב הלב"ץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5226; ודודיו: דוד תדהר (עורך), "ישראל הלב"ץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5227; דוד תדהר (עורך), "לוי הלב"ץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5230.
  3. ^ גבי בר-חיים, 90-60-90: נערות הזוהר של אז ושל היום, באתר nrg‏, 10 באפריל 2009.
  4. ^ גלית עדות, הקאמבק של להיטון: מגזין הבידור הראשון בארץ קם לתחייה בפייסבוק, מעריב השבוע, 25 בפברואר 2014.