דאו (מושג בפילוסופיה סינית)
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
דאו או טאו (בסינית: 道, פין-יין: Dào) היא מילה בשפה הסינית, שמשמעותה המילולית היא 'דרך', 'נתיב' או 'מסלול', אך במובן רחב יותר משמעותה היא 'עיקרון' או 'דוקטרינה'. בנוסף היא גם משמשת כמושג מפתח במספר פילוסופיות סיניות, ביניהן קונפוציאניזם, דאואיזם וצ'אן. הבנת מונח זה קשה מנקודת מבט מערבית:
המילה ממקור של פילוסופית המזרח ידועה ביותר במערב היא דאו - הדרך. למושג היסטוריה עתיקת ימים בתרבות הסינית, היקף רחב בפילוסופיה סינית ועומק יוצא דופן של משמעות. זהו למעשה המונח הבסיסי ביותר בפילוסופיה סינית המציין מציאות של האמת המוחלטת, השיטה, המהות של כל הדברים.
— Encyclopedia of Chinese philosophy / Antonio S. Cua
מחד גיסא זוהי אולי המילה הידועה יותר בשפה הסינית, מאידך גיסא מובנה לוט בערפל כבד יותר מזה של רוב המונחים הדתיים והפילוסופיים בכלל והסיניים בפרט.
ספר הדאו (דאו דה ג'ינג), הספר הדאואיסטי הראשון, נפתח במשפט הבא:
את הטאו הנצחי לא ניתן לתאר במילים
— לאו דזה
הוויכוח המקורי על אודות דאו לא התנהל על ההגדרה האנציקלופדית של הדאו או על טבעו, אלא על מיקומו ודרכי המפגש איתו. למילה זו פירושים רבים ואף אחד מהם אינו יכול להוות את הפירוש ה'אמיתי' או ה'סופי' שלו באופן עקרוני. דאו הוא מושג מטאפיזי המוכר במיוחד מספר הדאו עליו מתבססת הדת הדאואיסטית, אך ראה שימוש עוד לפני כן בפילוסופיה הקונפוציאנית, אם כי במקור במשמעות אחרת. הרעיון של דאו כפי שניסח אותו לאו דזה אומץ מאוחר יותר על ידי הקונפוציאנים וזרם הזן בבודהיזם (שהחל בסין ושמו שם הוא צ'אן) וגם בצורה חופשית יותר ברחבי מזרח אסיה בכלל הדתות והפילוסופיות. [דרוש מקור] בתוך ההקשרים האלו דאו מסמל את המהות בראשיתית או הטבע הבסיסי של היקום. בטקסט היסוד של הדאואיזם, הדאו דה ג'ינג, לאו דזה מסביר כי דאו איננו 'שם' עבור 'דבר' מסוים, אלא הסדר הטבעי הבסיסי האולטימטיבי של היקום אשר מהותו קשה מאוד לאמוד. דאו אפוא 'אלמוני לנצח' (דאו דה ג'ינג-32. לאו דזה), וצריך להיות מופרד מאינספור דברים המכונים ב'שם' אשר נחשבים צורותיו.
הפרסום העולמי של דאו נובע בעיקר הטקסט הדאואיסטי הקלאסי הדאו דה ג'ינג, אשר, יחד עם הביבליה ובהגאוואד גיטה, הוא אחד הטקסטים המתורגמים ביותר לשפות זרות. דאו מייצג את העיקרון הנצחי של פעולה, או יצירה, האחראית על המקור של אחדות והדואליות, וגם על תחילת העולם והבריאה ('10,000 הדברים'). בדאואיזם, צ'אן בודהיזם וקונפוציאניזם, היעד של פרקטיקה רוחנית הוא 'להפוך להיות אחד עם הדאו' או 'להגיע להרמוניה בין הרצון של האדם לטבע' (ראו: סטואיות), כדי להשיג 'פעולה ללא מאמץ' (Wu wei, 無爲). זה כרוך בפרקטיקות מדיטטיביות ומוסריות. בהקשר חשוב עם הרעיון הדאואיסטי של 'מעלה' (德; De).
במקורות הדאואיסטיים, ה'פעולה ללא מאמץ' המזוהה לעיתים קרובות עם מים ועם הטבע הכנוע שלהם. אף על פי שמים הם רכים וחלשים כביכול, יש להם את היכולת לשחוק מוצקי אבן ולהזיז הרים. מים הם ללא רצון משלהם, אך למרות זאת אינם שבירים כמו חומר מוצק וקשה מהם בהרבה. עקב טבעם ונטייתם, מים יכולים, פוטנציאלית, למלא כל מכל בעל כל צורה. מחזור המים מאפשר להם ללכת ל'כל מקום', הן לתוך גומה הקטנה ביותר והן לתוך אוקיינוס הענק, באופן מטפורי וגם בפועל. טיפות של מים, כאשר יורדים בתור גשם, מתאספים בפרשת המים, זורמים ומגבשים נהרות ואגמים, ולבסוף נשפכים לתוך הים המטפורי: זהו טבעם של מים.
ישנם כמה מושגים הדומים במידה מסוימת למושג דאו במסורת המערבית, כמו למשל מושג ה'דה-סיין' (Dasein) בפילוסופית הגרמנית, מתורגם בדרך כלל כ'היות' או 'קיום', אם כי יהיה מדויק יותר להגדיר את מושג הדאו בתור זה שכולל את ה'יש' ואת ה'אין' או ה'היות' ו'לא להיות'. יש מקום להשוות את דאו עם לוגוס המקורי של פילוסוף יווני הרקליטוס במסורת הודית, באחד הטקסטים המרכזיים – אדוויטה וודנטה, המקבילה של המונח דאו הוא ברהמן, חודר כל, מחלחל לכל. זהו אחד המושגים הבסיסיים שנוסח על ידי שנקרה. הרעיון של דאו שימש, וממשיך לשמש, בהצלחה את הסתגלותם של רעיונות של האסלאם לעולם הסיני; ולהפך - תפיסות סינית של העולם לתוך האידאולוגיה אסלאמית ('הדאו של האסלאם'[1]). באסלאם בכלל ובסופיזם בפרט, ניתן לראות את הרעיון של 'שביל', 'כוח' ו'מילה' שיכולים בקלות להיות תואמים את הפילוסופיה הסינית באמצעות המושג דאו.
פרשנויות דתיות, פילוסופיות ותרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרשנויות דאואיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דאואיזם
בדאואיזם, למונח 'דאו' משמעות אונטולוגית, כאשר פירושו הן שורש בראשיתי של היקום, והן החוק המסתורי וידיעת שלמות של החיים המונחים בבסיסו. מן הדאו נובעת הקוטביות של היין והיאנג, מקוטביות בסיסית זו נוצרים כל שאר הניגודים ואלו מולידים את השינוי, תנועה, חדירה הדדית, כתוצאה מכל אלו נוצר העולם. הופעתו של העולם לא בהכרח מצביע על כך שהייתה תקופה שבה העולם התחיל להתקיים, או תקופה בה העולם לא היה קיים. העולם היה קיים תמיד. לא מדובר בהתחלה של זמן, כמו בתנ"ך, אלא בהבנה מעמיקה של עקרון הקיום. מילים כמו 'הופעה' ו'התחלה' אפוא אינן תואמות את רוח החשיבה על דאו. למעשה, צריך היה להחליף את המילים הללו, אך המשימה קשה עד כדי כך שאנו נאלצים להשתמש במילים אלו בכל זאת כדי לתאר איכשהו את הדאו. דאו הוא עיקרון הן של אימננטי והן טרנסצנדנטי, של פנימיות וחיצוניות, של הגלוי והסמוי. דאו הוא המצב הנעלה ביותר של הוויה הטרנסצנדנטלית, כריקות בלתי נחלקת וכאם של היקום. בתור ה'נעלה ביותר' בדאואיזם נחשב: הרמה הגבוהה ביותר של ההכרה, ולא כוח, החזק יותר מכל הכוחות האחרים ושולט עליהם ביד רמה. הריקות מובנת כמה שנסתר מעיינינו ואינו נראה ולא כהעדרו של משהו. בפרשנות של פיזיקה מודרנית של דאו יכול להיחשב החומר האפל ביקום, משהו שמורגש עוד פחות משדות מגנטיים או שדות כבידה, אך חודר כל, בסיסית יותר, או אולי אפילו מהווה יסוד לכל, יחיד, כמו תהום של סינגולריות, הכוח היצירתי של החיים כולם.
בין הנושאים הקשים ביותר במחקר של דאואיזם הוא הניסיון להסביר את המונח דאו. הקהל רואה לעיתים קרובות קושי מועט, שכן מאות פרשנים 'הסבירו' את הרעיון, בהתבסס על הבנה פשטנית של דאו דה ג'ינג. [...] עבור דאואיסטים, "להיות דאואיסט" - כלומר, השגת מטרות הפרקטיקה הדאואיסטית – משמע להתקיים בלי שיש בהכרח הסבר קוהרנטי אינטלקטואלי של מה דאו "הנו". במובן זה, להיות דאואיסט, זה להתעלם מההנחה המוכרת למוחות המודרניים - שאדם לא יכול לרדוף או להשיג משהו לפני שהוא המשיג זאת לעצמו בבירור. דאואיסטים לעתים קרובות העדיפו להשאיר דאו בגדר תעלומה - 'תעלומת התעלומות'. [...] דאו אינו רק האחדות הקמאית שממנו התפתחו כל התופעות, ועליו הם חוזרים בסופו של דבר, אלא גם שפירות, כוח בלתי נתפס, כוח הפועל בתוך עולם התופעות - כוח טבעי שמוביל את כל הדברים בהכרח לעבר 'הגשמתם'. [...] מה דאו 'הנו' אפוא יכול - במונחים דאואיסטים - להיות מוסבר במונחים של ממשל תבוני, או במונחים של עידון פיזיולוגי, או במונחים של טרנספורמציה של daoshi בקהילה באמצעות תפילה. בראייה הוליסטית - כלומר, כמפתח אוניברסלי לכל הדגמים הדאואיסטיים של פעולה - דאו ניתן להגדיר כמטריצה האמיתית של החיים אותנטיים בעולם הזה.
— Encyclopedia of Taoism (Russell KIRKLAND)/Dao 道 - The Way
אלמנט המשותף בהסברים רבים של תרגול דאואיסטי, על ידי יודעי דבר וזרים כאחד, הוא שפרקטיקות רוחניות דאואיסטיות מכוונות לעבר 'קבלה' או 'השגה' של דאו. החל מימי קדם ועד לימינו, זה שממצא את החיים הרוחניים הוא אחד שמוגדר בדרך כלל כ-'הוא/היא זה שיש לו/לה (ה)דאו' (You Dao Zhe 有道 者).
לדברי לאו דזה דאו יוצר את האחד (וייתכן את הצ'י 氣), האחד יוצר את השנים - היין והיאנג (陰陽), המולידים שלוש ואת שאר העולם הגלוי לעין (וואן-וו 萬物 / 万物). כלומר, הדאו הוא המקור של כל הצורות. במקביל הוא האנרגיה שנותנת צורה לכל התהליך של היצירה והבריאה. זוהי הרוח היצירתית הבוראת ומכלה, אך היצירה וההרס תומכים בעולם הזה במידה שווה, ומאפשרים לו להתקיים בצורה שבה אנחנו מכירים אתו. מיתה של יצור חי מאפשרת את החיים של יצור אחר ובכך עוזרת לקיים את העולם כפי שהוא.
היות שדאו חובק כל, הניגודים כגון העדר ונוכחות (וו 無 / 无, יוו 有) טוב ורע נעלה ושפל, לא ניתנים לתאר במונחים אינטלקטואלים, ולכן פילוסופיה סינית בכלל, ודאואיזם בייחוד, מלאים בפרדוקסים. אחד הפרדוקסים הגדולים הוא העובדה שדאו הוא גם יחיד, דרך ייחודית של כל דבר וכל תופעה נפרדת, כשלעצמה, וגם איחוד, החוק האוניברסלי של היקום, משהו שמאחד את כל הדברים וכל התופעות בקיום אחד. פרדוקס נוסף הוא שדאו הוא הכוח הנעלה ביותר, ויחד עם זאת לא יכול להיות מזוהה עם שום כוח נפרד. דאו מחלחל לתוך כל הכוחות האחרים ומתנהג כזה שממלא אותם.
במונחים של ספרות קלאסית, דאו מתפרש ככוח מחלחל, הן כאמצעי והן כמטרת הקיום. עם זאת, מטרת הקיום בדאואיזם איננה תנועה מנמוך לגבוהה, כמו בדתות האברהמיות, אלא משהו בלתי מוסבר ובלתי מובן. אפילו דאו עצמו לא יודע מה הוא. דאו איננו ישות עליונה, כל יודעת, כל יכולה וכל מבינה. ידע והבנה, מונחים שאינם חלים על הדאו. מטרת קיום היא "הדבר כשלעצמו". ייתכן כי כל מה שקיים קיים 'סתם כך', ומטרות שאנו מציבים לעצמינו לא נכונות באופן עקרוני, הועיל ואין אנו מבינים את העקרונות של הדאו. כאשר אנו מבינים עקרונות אלו, אנחנו מפסיקים לחפש משמעות ותכלית, וחיים 'סתם כך', ורק אז, אולי, חיינו עולים בקנה אחד עם העקרונות של הקיום.
דאו פועל ללא הכוונה פעילה, דברים קורים וכך נוצר הסדר הקיים. דאו קורא לשינוי, אך הוא עצמו ריק ואינו פעיל. לאו דזה מדגיש את זה בכוונה כדי שאף אחד לא ידמיין את הדאו כמשהו שקיים בנפרד מעולם ומכל פרט בו, אך יוצר כל מה שקיים בעולם זה.
פעולת דאו לא מורגשת בשום מקום אך פועלת בכל מקום, תמיד ובכל דבר. דאו משליט סדר מבלי לשלוט. אנחנו רואים בכל מקום, בכל דבר את הפעולה של דאו, אבל בשום מקום לא ניתן לומר כי הדאו עצמו ישנו. העולם הוא כמו צמח שגדל, בכפוף לחוקים פנימיים, אך החוקים האלו אינם גלויים לנו. לכל יצור ולכל דבר בעולם דאו משלו, דרך עצמאית של הקיום.
וו-ווי, או אי העשיה, הוא עקרון מנחה בתרגול דאואיסטי. עיקרון זה מהווה את השאיפה לפעול בהרמוניה עם הדאו באופן ספונטני. דאו יכול להיות מובן כעיקרון אוניברסלי, בלתי נגיש לשכל האנושי, ולכן, כדי לנתת מענה מדויק, יעיל, והרמוני לכל סיטואציה יש למעט ככל האפשר בפעולות עם כוונה ברורה או כיוון נוקשה. על ההולך בדרך דאו לנסות לפעול בלי לכפות את רצונו על העולם. פעולה כזאת ממושלת לשחיה נגד הזרם, פעולה מיותרת המכלה את כוחות הפועל. כך מסוכם רעיון זה בדאו דה-ג'ינג:
”לנוסע טוב אין תוכניות מקובעות, והוא אינו מתכנן להגיע.” (לאו-דזה, דאו דה-ג'ינג)
פרשנויות קונפוציאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – קונפוציאניזם
דאו, או הדרך, של קונפוציוס ניתנים לפרוש כ'אמת'. קונפוציאניזם רואה את הדרך (האמת), כתואמת גישה מסוימת לחיים, פוליטיקה ומסורת. עבור הפילוסוף קונפוציאני או ניו-קונפוציאני, דאו הוא מושג הומניסטי המייצג את גישת האדם למציאות כפי שהיא, כמו כן אידיאל ההומניסטי של שלמות, מעלה, ורווחת החברה והמדינה. רק לעיתים רחוקות הוא מדבר על טיאן דאו (דרך השמיים). קונפוציאניים מדגישים במפורש את הניגוד הזה. אמנם הוא הכיר בקיומה וחשיבותה השמימי של 'דאו של השמים', הוא עמד על כך שדאו בעיקר עוסק בענייני אנוש.
בקונפוציאניזם דאו כמושג דתי פורמלי, הוא המוחלט לעברו אמור לנוע המאמין האמן. בתורת האמצע (中庸, Zhōng Yōng), הרמוניה עם המוחלט שקולה ליושר וכנות. הספר הלימוד הגדול (大學; Dà Xué) מרחיב את המושג האמצעות הסבר כי הדאו מאיר את המעלה, מטיב את האנשים, ושוכן בתוך המוסר הטהור.
פרשנויות בודהיסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם: בודהיזם סיני וזן בודהיזם
בודהיזם התחיל להתפשט לראשונה בסין במהלך המאה הראשונה לספירה וחווה דור הזהב של צמיחה והתבגרות במאה הרביעית לספירה. השימוש במושגים סיניים, כגון דאו, שהיו קרובים לרעיונות ומונחים בודהיסטים, עזרו להפיץ את הדת ולהפוך אותה להיות נוחה יותר עבור העם הסיני. עם זאת, ההבדלים בין סנסקריט למינוח סיני גרמו לאי הבנות בראשית הדרך והובילו בסופו של דבר להתפתחות של בודהיזם מזרח אסייתי כישות נבדלת. כחלק מתהליך זה, מילים סיניות רבות בעלות עושר של אסוציאציות משלהם מבחינה סמנטית ופילוסופית אומצו על ידי הבודהיזם, ובפרט השימוש במונח 'דאו' עבור מושגים ועקרונות מרכזיים של הבודהיזם.
בבודהיזם, דאו הוא שם נרדף ל'ריקות' (להבדיל מ'ריקנות') אלוהית (שונייטא). חלק מהותי מדאו הוא חיסכון במילים ודיבור יתר. חיסכון במילים משמעו ריקות. הריק הוא דאו. הצ'אן בודהיסטים רואים את הדאו כמילה נרדפת הן לנתיב בודהיסטי (מרגה) והן לתוצאות של נתיב זה: הנתיב בעל שמונה השלבים אל ההארה הבודהיסטית (סאטורי). מציאת דאו וטבע הבודהא אינה סתם עניין של ניסוחים נהירים, אלא תגובה פעילה לארבע האמיתות האצילות, אשר לא ניתנת לביטוי באופן מלא או הבעה במילים ואסוציאציות קונקרטיות. השימוש במילה 'דאו' בהקשר זה, מתייחס ל'דרך' במובן המילולי בבודהיזם, חזרה למקור אוניברסלי, דהרמה, מדיטציה ראויה ונירוואנה.
דאו בנצרות בשפה הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]
למובן הפילוסופי הסיני של דאו כ'דרך', 'כוח' ו'מילה' יש הקבלה בפילוסופיה היוונית – (לוגוס). מושג זה שימש בסיס לפילוסופיה הנוצרית. לאדם מאמין בנתיב (דאו) פירושו 'המשיח' (ישו), עלייה לרגל (עקיבה לאחר דאו) - היא דרך אל המשיח. בימינו, עקב התפשטות הנצרות בסין, לרעיון הדאו חשיבות עליונה, והוא משמש באופן קבוע לתרגום טקסטים דתיים לסינית והתאמה של מושגים מן התאולוגיה הנוצרית לתוך תפיסת העולם המזרחית של הקורא.
באמצע המאה ה-XII. בתקופת שושלת סונג הגיעו לסין מהגרים יהודים. הם נתנו לקיסר את התנ"ך, אשר קיבל את השם הסיני דאו-דזין (daotszin) (ספר הדרך) וצ'ז'ן-דזין (chzhentszin) (ספר האמת). מתרגמים סיניים, בידיעה כי דאו עבור העם הסיני מסמל את אותו הדבר כמו לוגוס עבור היווניים, תרגמו את השורה הראשונה של הבשורה על פי יוחנן כך: "בתחילה הייתה הדרך (דאו)" (太初有道, 道与神同在, 道就是神。).
ייצוג גרפי ופירוש לשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
הסימן 'דאו' בכתב ברונזה -
הסימן 'דאו' בכתב חותם גדול -
סימן 'דאו' בכתב חותם
דאו נכתב עם הסימניה הסינית 道 הן בכתב סיני מסורתי והן בכתב סיני מופשט. דאו מבחינה גרפית משלב את Chuo 辶 (או 辵) בבסיס שמשמעו 'ללכת', ו- Shou首 פונטי שמשמעו 'ראש'. יתר על כן, דאו 道 הוא האלמנט הפונטי של דאו 导 'להדריך, להוביל' (עם 寸 cun 'האגודל, היד' בבסיס) וגם דאו 檤 'שם של עץ' (עם mu 木 'עץ' בבסיס).
הפרשנות המסורתית של סמן ה-道, שראשיתה (121 לספירה) מילון של שואו-וון ג'יהזה (Shuowen Jiezi), הייתה האידאוגרמה הנדירה והמורכבת – Huiyi 会意. השילוב של Chuo 辶 'ללכת' ו首 Shou 'ראש סימל את ה'ראש הולך' או 'להוביל את הדרך'.
הצורה הכתובה המוקדמת ביותר של דאו הם כתב כלי ברונזה וכתב חותם מבימי שושלת ג'ואו (1045-256 לפנה"ס) כלי ארד וכתבים. סימנים עתיקים אלה של דאו מתארים בצורה ברורה יותר את 首 Shou אלמנט 'הראש' כמו שיער מעל פני אדם. בגרסאות מסוימות מוחלף הסמן Chuo 辵 'ללכת, להתקדם' בבסיס הסימן עם xing 行 'ללכת, נתיב' בסיסית, עם התיאור ברונזה המקורי 'צומת דרכים', בכתב חותם עם שנים 彳 ו- 亍 'עקבות'.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "ספר הדאו", תרגום מסינית דן דאור ויואב אריאל, חרגול/עם עובד 2007
- "ספר הדאו", תרגום והערות ניסים אמון, אבן חושן רעננה/חדקל ת”א, 2004 (2001, 2002, 2003)
- "אנאפורות או קטאפורות?”, יואב אריאל, גיל רז, A Discussion of the Two qi 其 Graphs in the First Chapter of the Daodejing.” PEW 60.3 (2010): 391–421.
- Encyclopedia of Chinese philosophy / Antonio S. Cua, New York : Routledge, c2003 pp202-206: DAO (TAO) THE WAY
- Donald M. B. 2006 Encyclopedia of Philosophy, Second Edition, Thomson Gale
- Kirkland R. 2006, The Encyclopedia of Taoism, London: Routledge
- Xinzhong Yao, 2003, The Encyclopedia of Confucianism, RoutledgeCurzon
- Livia Kohn, 2009, Introducing Daoism, Routledge
- Benjamin Penny, 2006, Daoism in History, Routlege
- Bo Mou, 2009, Chinese Philosophy, dao, Edinburgh University Press
- LaFargue, Michael. Tao and Method: A Reasoned Approach to the Dao De Jing (SUNY Press, 1994) ISBN 0-7914-1601-1.
- LaFargue, Michael. The tao of the Dao De Jing: a translation and commentary (SUNY Press, 1992). ISBN 0-7914-0986-4.
- Liu, Da. The Tao and Chinese culture (Taylor & Francis, 1981). ISBN 0-7100-0841-4.
- Thesing, Josef and Thomas Awe. Dao in China und im Westen. Impulse für die Moderne Gesellschaft aus der Chinesischen Philosophie. Bonn: Bouvier, 1999.
- Xie Wenyu. “Approaching the Dao: From Lao Zi to Zhuang Zi.” Journal of Chinese Philosophy 27.4 (2000), 469–88.
- Raz, G. 2014. The Emergence of Daoism - Creation of Tradition. Routledge. ISBN 9781138843813
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יורי פינס, הדרך שניתן לדבר עליה, על "ספר הדרך והסגולה", באתר הארץ, 27 ביוני 2007
- Tao Te Ching Sixty Interactive Translations
- Daoist Philosophy, Internet Encyclopedia of Philosophy
- Hansen C. 2007 Taoism, Stanford Encyclopedia of Philosophy
- 老子 Lǎozĭ 道德經 Dàodéjīng, Chinese+English+German
- TAOISM | The Philosophy Of Flow, Youtube clip
- דאו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
