דאסו אוראגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דאסו אוראגן
Dassault Ouragan.jpg

דאסו אוראגן
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב
ארץ ייצור Flag of France.svg צרפת
יצרן דאסו
צוות טייס אחד
משתמש ראשי חיל האוויר הצרפתי
משתמשים משניים חילות האוויר של הודו, ישראל, אל סלוודור
ממדים
אורך 10.75 מטר
גובה 4.20 מטר
מוטת כנפיים 13.16 מטר
שטח כנפיים 23.8 מ"ר
משקל ריק 4,137 ק"ג(9,132 ליברות)
משקל טעון 7,394 ק"ג (16,323 ליברות)
משקל המראה מרבי 7,906 ק"ג (17,416 ליברות)
ביצועים
מהירות שיוט 750 קמ"ש
מהירות מרבית 940 קמ"ש
קצב נסיקה 38 מטר / שנייה
טווח טיסה מרבי 1,000 ק"מ ( 570 מייל)
סייג רום 13,000 מטר (39,000 רגל)
דחף 2270 ק"ג
חימוש
תותחים 4 תותחים היספאנו סיוזה בקוטר 20 מ"מ, עם 125 פגזים לתותח.
פצצות 1000 ק"ג (2,000 ליברות) של מטען פצצות על ארבע נקודות חימוש חיצוניות, הכולל מגוון רחב של פצצות שימוש כללי או 1,000 ליברות של פצצות ו/או פצצות נפלם.
רקטות 16 רקטות בקליבר של 10.5 סנטימטר חסרות הנחייה למשימות אוויר קרקע, או 2 תרמילי רקטות מסוג מאטרה
הנעה
מנוע אחד מסוג רולס רויס ננה 104B טורבו סילון עם דחף של 22 קילו ניוטון (4,990 ליברות)
תרשים
Ouragan.svg

דאסו אוראגןצרפתית: Ouragan, כלומר הוריקן) היה מטוס קרב סילוני צרפתי בשנות החמישים. האוראגן היה בשימוש חיל האוויר הישראלי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, והוא מטוס הקרב הצרפתי הראשון שהצטייד בו חיל האוויר.

פיתוח האוראגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח האוראגן החל מיד לאחר מלחמת העולם השנייה בידי מרסל דאסו, מנהל חברת דאסו תעופה. בשנת 1947 הוא הציג את תכנונו לממשל הצרפתי, אך זה לא הזמין את המטוס והוא המשיך לפתחו בכוחות עצמו.

בדצמבר 1947 החל התכנון הפרטני של אב הטיפוס, שכונה "MD (Marcel Dassault) 450" ובאפריל 1948 החלו בבנייתו. הממשלה הצרפתית השתכנעה והזמינה 3 אבות טיפוס ביוני, והאוראגן הראשון טס בסוף פברואר 1949 ללא חימוש ודיחוס

האוראגן הזכיר במראהו מטוסי קרב אמריקאיים של אותה תקופה (כ־F-84 תאנדרג'ט, למשל, או ה־F-86 סייבר): כונס האוויר שלו מוקם בחרטומו הקטום, הכנף ישרה ותחתונה, החופה חופת בועה וכן נסע תלת גלגלי עם גלגלים בודדים בכל כן, כאשר הכן הקדמי מתקפל לפנים.

עם זאת, האוראגן היה קטן יותר ושקל כטונה פחות ממקבילו האמריקאי, כנפיו היו דקות יותר והוא הונע במנוע רולס רויס "נין 102" שנבנה ברישיון במפעלי היספנו-סויזה ולו דחף של כ 2,270 ק"ג.

לאחר סיום בניית אב הטיפוס השלישי, הזמינה ממשלת צרפת 15 מטוסי טרום-יצור, שיועדו לבחינת מנועים ותצורת נשק שונות. 12 מטוסים מסדרה זו נבנו בסופו של דבר, שכן עוד בטרם סופקו מטוסי טרום הייצור, הזמינה הממשלה באוגוסט 1950 150 מטוסי אוראגן מבצעיים. דאסו התאכזב, שכן ציפה להזמנה של כ־850 מטוסים, אך גם הזמנה זו הייתה גדולה למדי וכשנתבקש לבנות 200 מטוסים נוספים הסתבר כי כושר הייצור של מפעליו הספיק אך בקושי לשם כך.

בחילות אוויר בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיל האוויר הצרפתי (AdA) החליף האוראגן בשנת 1952 את מטוסי הוומפייר. 50 המטוסים הראשונים צוידו במנוע "נין 102", והיתר במנוע "נין 104" המשופר שנבנה ברישיון. מכלי דלק בקצות הכנף היו תקניים בשני הדגמים. חימוש המטוס היה 4 תותחי היספנו "מרק V" בקוטר 20 מ"מ שמוקמו מתחת לכונס האוויר, וכן עד טונה של חימוש חיצוני. חימוש אופייני היה צמד פצצות 450 ק"ג, 16 רקטות 105 מ"מ מאטרה T-10 או 8 רקטות ושתי פצצות נפלם.

טייסי חיל האוויר הצרפתי שיבחו את האוראגן כמטוס נעים להטסה ויציב בעת ירי, למרות שהייתה לו נטייה לסחרור בפניות הדוקות בשל גופו הקצר. האוראגן שימש בצוות האווירובטי של צרפת במשך שנתיים.

חלק מהאוראגנים הוסבו לתצורת הפעלה ממנחתי שדה עם גלגלים כפולים ומצנחי עצירה, אך כבר בשנת 1955 יצאו מהקו הראשון של מטוסי הקרב לטובת המיסטר 4A המתקדם בהרבה. הם המשיכו להיות בשימוש עד שנות השישים המוקדמות בצרפת כמטוסי אימון.

בחילות אוויר אחרים השימוש בהם היה ממושך בהרבה: הודו הזמינה 71 אוראגנים עם מנוע "נין 105" משופר מעט ב־1953, והזמינה עוד 33 מעודפי צרפת. בשירות הודו המטוס כונה "טופאני" ("הוריקן" בהינדי). בשנת 1958 הוא החל להיות מוחלף במיסטר, אך המשיך לשרת כמטוס אימון מתקדם.

בחיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית צוידה מצרים בשנת 1955 במטוס המיג-15 המתקדם. מטוס הסילון היחיד של חיל האוויר הישראלי היה אז הגלוסטר מטאור, שלא היה בר השוואה למיג, ונדרשה הצטיידות דחופה לסגירת הפער.

ישראל הזמינה 24 מטוסי מיסטר 2C מצרפת ו־24 מטוסי F-86 סייבר מרק 6 שיוצרו על ידי חברת קנדאייר, אך במיסטר נתגלו בעיות מבניות, ואילו קנדה הודיעה ב-9 ביולי 1955 על סירוב לספק את המטוסים מסיבות פוליטיות של ערעור היציבות במזרח התיכון. ישראל ביקשה על כן לקנות מטוסי מיסטר 4A החדישים, אך אלו לא היו זמינים עדיין ולכן נרכשו האוראגנים כפתרון ביניים על אף היותם ותיקים ולקראת יציאה משירות בחיל האוויר הצרפתי.

ישראל קנתה כ־75 מטוסים עד אמצע שנות השישים, כולם מעודפי חיל האוויר הצרפתי. ששת המטוסים הראשונים הוטסו ב-6 באוקטובר 1955 במסגרת מבצע אוריש שילוב של המילה אוראגן וישראל. ב-10 באוקטובר הועברו שישה מטוסים נוספים. שנים עשר המטוסים הללו נקלטו בטייסת "הצרעה" שהוקמה בחצור לקליטת האוראגנים בפיקוד בני פלד, שפיקד גם על מבצע העברתם מצרפת. חודש לאחר מכן הגיעו עוד 12 מטוסים, ובאוגוסט 1956 ערב מבצע קדש וכחלק ממבצע שחרית נשלחו לארץ 6 מטוסי אוראגן נוספים, מבצע זה זכור בעקבות העברת 36 מטוסי מיסטר.

ההפלה הראשונה של האוראגן בחיל האוויר התרחשה ב־12 באפריל 1956. סגן דוד קישון היה כונן יירוט בחצור, עת המריא ליירט מטוסי וומפייר מצריים שחדרו לישראל באזור מכתש רמון. הוא פגע בצרור ארוך באחד המטוסים, וטייסו נחת נחיתת אונס באזור עבדת.

22 אוראגנים נטלו חלק במבצע קדש. במבצע זה האוראגנים ביצעו משימות סיוע קרוב, שכן לא יכלו להתמודד בקרב אוויר מול מטוסי מיג-15. האוראגן הוכיח עצמו כמטוס מצוין למשימות אלו בשל אמינותו וקשיחותו. בין היתר חיפו האוראגנים על ההצנחה במיתלה, תקפו את המשחתת המצרית איברהים אל אוואל, ותקפו מטרות בצירי התנועה בסיני. ב-31 באוקטובר התרחש מפגש אווירי בין זוג מטוסי אוראגן למספר מטוסי מיג-15 מצריים באזור אל-עריש, בקרב האוירי שנוצר נפגע אחד ממטוסי המיג מאש של מטוס האוראגן שהטיס יעקב אגסי, עשן נראה יוצא מגופו וזנבו של המיג אך לא זוהתה נפילה, לאחר המלחמה אושרה ההפלה אך לאחר זמן מה היא בוטלה.

במחצית הראשונה של שנות השישים נרכשו מספר רב של מטוסים מעודפי חיל האוויר הצרפתי, וזאת עקב הייעוד החדש של המטוס בחיל האוויר - מטוס לאימון מתקדם. הגידול במספר המטוסים הביא לפתיחת טייסת אוראגן שנייה - טייסת ראש האריה, או בשמה הנוכחי טייסת אבירי הזנב הכתום.

גם במלחמת ששת הימים מילאו האוראגנים תפקיד דומה של תקיפת מטרות קרקעיות, 51 אוראגנים נטלו חלק במערכה תוך שאחד מהם אף מפיל מיג 21 מצרי שהיה בתחילת תהליך ההמראה. במלחמה זו הופל אוראגן אחד בקרב אוויר ותשעה באש נ"מ, אוראגנים רבים שנפגעו הצליחו לחזור בשלום הודות לקשיחותו של המטוס.

שירותם הסתיים רק בשנת 1973, הרבה לאחר המועד המתוכנן מלכתחילה.

ב־1975 מכרה ישראל 18 אוראגנים לאל סלוודור, שם המטוס שירת עד שנות השמונים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

MD450 Ouragon 3.jpg