לדלג לתוכן

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה הוא איסור לומר בעל פה דבר הכתוב בתנ"ך.

מקור הדין הוא במקרא על פי פירוש התלמוד:

ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל

דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב 'כתב לך את הדברים האלה' וכתיב 'כי על פי הדברים האלה'.הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב

רבי יהודה בר נחמני דורש מהשינוי בפסוק בין כתיבה לבין אמירה בעל פה את ההלכה שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ואילו דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתוב אותם.

ישנה מחלוקת בפוסקים, האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן[1][2] או שאין בדבר איסור ממש[3].

טעם האיסור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטעם האיסור נחלקו המפרשים:

  • הר"ן[4] כתב, שהטעם שאין לומר בע"פ דברים שבכתב הוא מפני שישנם הרבה דברים הנדרשים מתוך הכתב כגון: חסירות ויתרות, וקרי וכתיב, ואם האדם יאמר זאת בע"פ, אזי הוא לא ילמד את כל הדברים הנלמדים מתורה שבכתב. מטעם זה התירו לומר פסוקים ידועים כשירת הים ופרשת הקורבנות מפני שאין חשש באמירתם.
  • בספר יראים[1] כתב שני טעמים לאיסור זה: האחד, מפני עמי הארץ, שהיו טוענים, שתלמידי החכמים אומרים על דעת עצמם ואין זה כתוב בתורה. והשני, שאם היו אומרים דברים שבכתב בע"פ, היו מתייאשים מלכותבם, כיוון שיחשבו שאין צורך.
  • הטור[5] מביא את שיטת אביו הרא"ש שלומד שהאיסור לומר בעל פה דברים שבכתב חל רק כאשר הוא מוציא אחרים ידי חובתם, אך אין איסור לומר את הפסוקים לעצמו.
  • המהר"ל מפראג[6] מסביר שישנו פגם רוחני באמירה בעל פה תורה שבכתב, משום שכאשר לומדים תורה יש צורך שהדברים יהיו כתובים בספר על מנת שהתורה תחשב כשלימה. ואילו כאשר אומרים את הפסוקים בעל פה, אין חיבור בין הפסוקים, ורק כאשר קוראים מתוך הכתב הפסוקים מתחברים והלימוד נעשה מתוך תורה שלמה.

הפוסקים צמצמו את האיסור והגבילו אותו באופנים שונים:

  • הטור[5] הביא בשם אביו הרא"ש, שהאיסור הוא דווקא כאשר קורא על מנת להוציא את הרבים ידי חובה, כלומר דווקא בקריאה מחויבת ודווקא בקריאה ציבורית.
  • השולחן ערוך[7] פסק את האיסור לומר בעל פה דברים שבכתב, אך כתב שדבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן מותר. המגן אברהם[8] פסק שמכיוון שאין אנו בקיאים אילו פסוקים מוגדרים כשגורים בפי כל, אסור להקל מעבר לפסוקים שנכתבו במפורש בשולחן ערוך.
  • הרב יוסף קאפח כתב שמקובל ביד רבני תימן מפי רבותיהם שלא נאסרה אלא קריאה בטעמים כדרך שקוראים בצבור, אבל קריאה שלא בטעמים מותר.
  • התוספות[9] כתבו שהאיסור נאמר דווקא בתורה ולא בכל התנ"ך.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים, מצווה רס"ח, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי.
  2. ^ ד', כלל ד', שדה חמד בשם ספר החסידים.
  3. ^ תוספות רא"ש, כרך סוטה מט:
  4. ^ חידושי הר"ן, כרך מגילה יד:
  5. ^ 1 2 ארבעה טורים, אורח חיים, סימן מ"ט
  6. ^ ס"ח, תפארת ישראל
  7. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן מ"ט, סעיף א'
  8. ^ מגן אברהם, אורח חיים, סימן מ"ט, סעיף א'.
  9. ^ מסכת תמורה, דף י"ד, עמוד ב', ד"ה דברים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.