דברי שלום ואמת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק באיגרת מאת נפתלי הירץ וייזל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו דברי שלום ואמת (פירושונים).
דברי שלום ואמת
שער החוברת (ברלין 1782)
שער החוברת (ברלין 1782)
מידע כללי
מאת נפתלי הרץ וייזל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פובליציסטיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא חינוך יהודי עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
מקום הוצאה ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה 10 בינואר 1782 עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
היברובוקס 52579
הספרייה הלאומית 990018041550205171
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת היא איגרת פומבית שפרסם נפתלי הרץ וייזל בשנת 1782 (ה'תקמ"ב). באיגרת קרא וייזל ליהדות האימפריה הרומית הקדושה לבצע רפורמה בחינוך הילדים, לאור כתב הסובלנות שהוציא הקיסר יוזף השני תקופה קצרה קודם לכן.

האיגרת נחשבת בעיני היסטוריונים כהכרזה על התחלת עידן היסטורי חדש בתולדות היהודים,[1] ויש שרואים בה את תחילתה של הספרות העברית החדשה.[2] היא הובילה לפולמוס נרחב, שהיווה "יריית פתיחה" למאבק מתמשך בין תנועת ההשכלה לבין היהדות השמרנית. את עקבות הפולמוס ניתן לזהות גם בישראל של המאה ה-21.[3]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של כתב הסובלנות ליהודים שפורסם ב-2 בינואר 1782
ערך מורחב – כתב הסובלנות

החינוך היהודי המסורתי באירופה כלל לימוד קריאה, תפילה, חומש, ובעיקר – תלמוד בבלי. מגיל צעיר, עוד לפני שהספיקו הילדים לרכוש ידיעה מבוססת בחומש, עברו ללימוד התלמוד. מתוך ראייה בלימוד התלמוד אידיאל עליון, השתעבדה מערכת החינוך כולה ליצירת "למדנים" בעלי תלמוד, על אף שבסופו של דבר אחוז הממשיכים את לימוד התלמוד בישיבה היה קטן.[4] במשך הדורות הביעו רבנים ואישים שונים ביקורת על שיטת החינוך המקובלת. המהר"ל מחה על כך שלא לומדים את המקרא ביסודיות ועל לימוד התלמוד בגיל צעיר ובשיטת הפלפול.[5] ביקורות דומות הביעו השל"ה,[6] בנו בעל ווי העמודים,[7] ה"כלי יקר",[8] ובעל תוספת יום טוב.[9] כ-150 שנה לפני "דברי שלום ואמת", נדפס בלובלין ספר שהצביע על בעיות בחינוך היהודי והציע דרכים לתיקונו.[10] גם בחיבורו של הנוסע יצחק וצלר משנת 1749 הובעה באריכות ביקורת דומה,[11][12] וב-1772 הגיש יוסף לוין מנהל בית הספר היהודי בפוטסדאם לשלטונות פרוסיה תזכיר שקרא לערוך רפורמה מקיפה בחינוך היהודי שלדבריו היה פגום והזיק לכלכלת המדינה.[13] בשנת 1778 הוקם בברלין בית הספר היהודי-מודרני הראשון "חינוך נערים". הדיפלומט הפרוסי כריסטיאן וילהלם פון דוהם, שהיה פעיל למען אמנציפציה ליהודים, הצביע בשנת 1781 על הצורך להעניק לימודים כלליים לילדי היהודים על מנת לשלבם באוכלוסייה, ואף הציע לחייב אותם בכך.[14]

ב-2 בינואר 1782 הוציא יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, את "כתב הסובלנות" ליהודים. מטרת כתב הסובלנות הייתה להביא למודרניזציה ולשילוב של העם היהודי, ולצורך זה הוענקו ליהודים זכויות רבות ובוטלו איסורים שונים שחלו עליהם, אך גם הוטלו עליהם חיובים חדשים, בפרט בתחום החינוך. ברוח עצתו של דוהם, התיר וציווה הקיסר על היהודים ה"נסבלים" שבתחומו לשלוח את בניהם ללמוד קריאה, כתיבה וחשבון בבתי הספר המודרניים של המדינה או לפתוח בתי ספר מודרניים משל עצמם שבהם ילמדו בגרמנית.[15]

שלא כמו רבים מהיהודים שפקפקו בטוהר כוונותיו של יוזף השני וחששו ששילוב היהודים יביא להתבוללות ולהמרת דת, נפתלי הרץ וייזל – סוחר ומחבר תורני מברלין – ראה ביוזף השני מלך חסד, ובצו הסובלנות הזדמנות גדולה לשיפור מצבם החינוכי והחברתי של היהודים. את דעתו על חשיבות לימודי חול לצד לימוד תורה, ועל הצורך לשנות את המצב הנהוג, הביע וייזל כבר מספר שנים קודם לכן, בספרו "יין לבנון"[16] ובשירו "מהלל ריע".[17] בסוף 1781 פרסם גם יצחק אייכל בקניגסברג איגרת דומה בשם "שפת אמת", אך היא לא זכתה לפרסום רב.[18]

האיגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפתלי הרץ וייזל

בינואר 1782, ימים ספורים לאחר פרסום כתב הסובלנות,[19] פרסם וייזל את האיגרת, שאותה ייעד עבור "קהל עדת ישראל הגרים בארצות ממשלת הקיסר יאזעפוס השני". בהיעדר כתב עת יהודי, הדפיס וייזל את האיגרת כפמפלט בפני עצמו והפיץ אותה ללא תשלום. בשמונת פרקי האיגרת הבחין וייזל בין תורת האלוקים לבין תורת האדם. לדבריו, יהודי אירופה התעסקו אך ורק ב"תורת האלוקים" וזנחו את "תורת האדם" הכוללת נימוסים ומדעים כלליים. הוא הציג תוכנית מפורטת לתיקון החינוך היהודי על ידי הקמת בתי ספר חדשים שבהם יעסקו גם בלימוד שפה, דקדוק ומדעים לצד לימוד תורה.

תקציר האיגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק א – הסבר על "תורת האדם" הכוללת: נימוסים, מוסר ומידות טובות וכן "חכמות טבעיות" כמו היסטוריה וגאוגרפיה, ו"חכמות לימודיות" כמו אריתמטיקה, גאומטריה ואסטרונומיה, בוטניקה, רפואה, אנטומיה וכימיה.

בניגוד ל"תורת האלוקים" שנמסרה ל"זרע ישראל בלבד", "תורת האדם" שייכת לכלל בני האדם ואף קודמת לה בזמן. אדם שלומד את "תורת האלוקים" בלבד ללא נימוסים ודרך ארץ הנכללים ב"תורת האדם", הרי הוא "מבזה את תורתו ונמאס על הבריות", ועליו אמרו חז"ל: ”כל תלמיד חכם שאין בו דעה – נבלה טובה הימנו”.[20] שהרי נבלה יש בה הנאה לגוי, אך אדם שאינו יודע נימוסים – גם אם למד תורה – "לא יהנו ממנו חכמי ישראל ולא חכמי שאר העמים".

פרק ב – על ה'היסטוריה' של "תורת האדם", שקדמה למתן תורה והייתה קיימת גם אצל חכמי ישראל הקדמונים ובעיקר בזמן מלכי ישראל ויהודה. סיבת הצלחת ממלכה היא בגלל החכמים שבה המקיימים את הקיבוץ המדיני.

פרק ג – ביקורת על יהדות אירופה שלדברי וייזל "לא השגיחו כראוי על תורת האדם" ו"כל עסקיהם ותלמודם מנעוריהם הם בחוקי האלהים ותורותיו". מלבד אוטודידקטים יחידים, אינם יודעים כראוי דקדוק לשון הקודש, ואת שפת המדינה שגרים בה. לדבריו, הסיבה לכך שהעם הנבחר הגיע למצב זה היא החוקים וההגבלות שהטילו על היהודים שליטים אנטישמיים במהלך ההיסטוריה.

פרק ד – תיאור הקיסר יוזף השני כמלך חסד הרוצה בטובת העם היהודי, וקריאה לציית לצו הסובלנות. להקים בתי ספר שבהם ילמדו קריאה וכתיבה בגרמנית, ספרי מוסר, ומדעים כלליים.

פרק ה – פרוט התועלת בידיעת שפת המדינה, נימוסים ודרך ארץ ומדעים כלליים, שלעיתים מסייעים להבנת דברי התורה, ואף מביאים לאהבת ה' וליראת שמיים.

פרק ו – קריאה לחבר ספרי מוסר בעברית ובגרמנית שאותם ילמדו בבתי הספר החדשים ועל ידם ילמדו הילדים גם דקדוק עברי וגרמני.

פרק ז – ביקורת מהללת על תרגום מנדלסון לתורה שהחל לצאת אז לאור, והצעה ללמוד ממנו בבתי הספר החדשים, על מנת שהילדים יבינו את מליצות המקרא בשפה גבוהה ולא בניב היידי השגור בפי המלמדים הפולנים. כך ילמדו גם "לדבר צחות" ויוכלו להפוך למשוררים.

פרק ח – עצות מעשיות לתפעול בתי הספר החדשים. בחירת המורים, חלוקת הכיתות, ספרי הלימוד וכדומה. התאמת המקצועות הנלמדים לאופיו של הילד: ”ואם ישפטו שאינו הגון ללמוד המשנה והתלמוד, טוב לו יותר שלא ישים חלקו בהן, אבל ילמוד אחת מן האומניות שלבו נוטה אליו... להיות שכן טוב בממלכה לעזור במנהגיו ובאומנתו לאחיו... כי לא נוצרנו כלנו להיות בעלי תלמוד ולעסוק בעמוקות הדתות ולהורות הוראות”.

הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומי "דברי שלום ואמת"
שערי התרגומים של "דברי שלום ואמת",
בגרמנית, צרפתית, הולנדית, ואיטלקית
1782–1783

האיגרת התפשטה במהירות בין קהילות היהודים, ובתוך חודשים ספורים תורגמה לגרמנית, לצרפתית, להולנדית ולאיטלקית.[21] על אף שבאיגרת לא נכתבו דברי כפירה או זלזול במסורת, היא עוררה התנגדות נרחבת של רבני אירופה. הצעות התיקון של וייזל נדחו על הסף, הוא עצמו הוקע כרשע ואפיקורוס והאיגרת שכתב כדברי מינות. הפולמוס חרג מנושא התיקונים בחינוך, והיה למאבק נרחב בין האליטה הרבנית הישנה לאליטה החדשה של הסופרים המשכילים.[22] להשערת היסטוריונים וייזל עצמו לא הבין לחלוטין את משמעות דבריו המהפכניים.[23]

בערב ראש חודש שבט ה'תקמ"ב (15 בינואר 1782), הגיעה האיגרת לידי הרב יחזקאל לנדא רב העיר פראג, בעל נודע ביהודה. עוד באותו יום, בדרשתו בפני יהודי העיר גינה הרב את וייזל וכינה אותו "האפיקורס", אך שיבח את הקיסר ואת דרישות צו הסובלנות:

והנה גם בימינו עלתה כך שהאפיקורס הירץ ויזל בעל מחבר ספר גן נעול כתב בספרו שנדפס מחדש שם שתורת האדם הוא העיקר... וחלילה לומר כן... ולא זה העיר ולא זה הדרך לעשות תורת השם טפל ולעשות תורת האדם העיקר. ובוודאי מה טוב ומה נעים עשה הקיסר יר"ה בעשותו לנו ללמוד חכמתם ועשה נורמאל שוהל כי ג"כ מצינו בדניאל חנניה, מישאל ועזריה שהיו מגודלים אצל נבוכדנאצר ללמוד לשון כשדים ושאר חכמות כמשמעות הפסוק בדניאל אבל אין הקיסר יר"ה מבקש בשביל זה שישראל חלילה יבטלו מתורת ה' אבל אלו האפקורסים ימח שמם בקשו לעקור את הכל. ומובטח אני שכל מי ששמע דרשה זו לא יתן שלט לרשעים הללו או לתלמידיהם אם יבואו למדינתינו ולא יתנם לינת לילה וצא תאמר להם ולא תחנם נאמר עליהם

— דרשת הרב יחזקאל לנדא בבית הכנסת מייזל, כ"ט בטבת ה'תקמ"ב[24]

לנדא לא הסתפק בדרשה, ושלח מכתבים לרבנים אחרים באירופה וביקש מהם לפעול נגד וייזל. במכתב לווינה ביקש ליידע בפרשה גם את הרב מאיר ברבי מפרשבורג ואת הרב גרשון חיות מניקלשבורג. הוא טען ש"מעולם לא קם צורר כזה בין היהודים", "ניכר שאינו מאמין בשום דת ותורה כלל" וקבע כי "ראוי להחרימו" אך הוא נמנע מכך רק בגלל האיסור החוקי להחרים ללא אישור מהשלטון.[25]

הרב יחזקאל לנדא והרב דוד טעביל מליסא ניצלו את דרשת שבת הגדול בניסן ה'תקמ"ב, כדי להגיב לאיגרתו של וייזל. בתור נתין האימפריה הרומית חזר והדגיש הרב לנדא בדרשתו כי את עצם דרישות כתב הסובלנות הוא "משבח מאוד" וכי גם הוא תומך בלימוד השפה הגרמנית והדקדוק. אך הזהיר מהימשכות אחרי ספרי מינות ותקף את דברי "איש רשע מאנשי עמנו" על דבריו בגנות תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ.[26]

הרב מליסא, שלא היה תושב האימפריה הרומית, נשא דרשה חריפה ומפורשת יותר נגד וייזל, ובה ציטט מדברי האיגרת ותקף אותם באריכות. הוא לא חסך בכינויי גנאי לוייזל ובין השאר קרא לו "נוכל", "נבל", "מתועב", "מסית" ו"ימח-שמו". הוא בירך על השמועות שיהודי וילנה שרפו את האיגרת, חזר בו מההסכמה לספר "יין לבנון" שנתן לוייזל שבע שנים קודם לכן וקבע שספרי וייזל טעונים גניזה.[27] דרשתו של הרב מליסא הועתקה ותוך שבועות ספורים הופצה בקהילות יהודיות שונות באירופה.[28]

בעקבות ההתנגדות, פנה וייזל לכתוב איגרת פומבית נוספת בשם "רב טוב לבית ישראל" שאותה ניסח כפנייה לתומכיו מקהילת יהודי טריאסטה. באיגרת קבל על "אנשים אשר היה מכתב זה לזרא בעיניהם, פערו עליו פיהם ברוב הבלים ודברו עלי כעל אחד הנבלים... איך לא יבושו לדבר עלי". הוא טען שהרבנים לא הבינו את דבריו ו"הרעישו את כל קהילות ישראל כאילו ח"ו שרפתי את כל התורה". לדבריו, בדרשות נגדו לא הובעו טענות ענייניות, אלא "דברי איום וגיזום" שמועילים להפחיד רק "נשים וחלושי דעת". הוא הציג ביסוס מהמקורות לשיטתו לאיחור לימוד הגמרא ולשילוב לימודים כלליים וכן לפירוש האמרה "תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו", אך בכל זאת התנצל על השימוש בה. הוא שיבח את שליטי אירופה האבסולוטים הנאורים, ובמיוחד את מלך פרוסיה פרידריך הגדול שהנהיג חופש ביטוי בממלכה. על אף שידע על דרשתו של הרב לנדא, וייזל התעלם ממנה וסימן כיריביו רק שלושה רבנים פולנים שאת שמם לא חשף במכתב הפומבי. הוא הציב בפני שלושת הרבנים אולטימטום, והטיל עליהם להציג בתוך שלושה חודשים טענות ענייניות נגד "דברי שלום ואמת", אם לא יעשו כן – תחשב שתיקתם כהודאה והסכמה לשיטתו. לאיגרת צירף תרגום מדבריו המהפכניים של משה מנדלסון בהקדמתו לספר תשועת ישראל, שקרא לרבנים לוותר על סמכות הכפייה הדתית והחרמות.[29] את האיגרת השנייה סיים להדפיס בי' באייר, ובכ"ג באייר הוא שלח אותה לטריאסטה עם מכתב נוסף שמוען באופן פרטי למנהיגי הקהילה.[30] מקטע שהושמט ממכתבו של וייזל ופורסם ב-1870, ניתן ללמוד על זהות "שלושת רבני פולין" שלהם הציב וייזל את האולטימטום:

והמריבים הם שלשה, האחד הוא הרב בפוזנא חתן הרב מפראג, והשני הוא הרב מליסא, והשלישי איש יושב ווילנא, נקרא בכינויו ר' אליה חסיד

— מכתב רנה"ו לקהילת טריאסטה, כ"ג באייר התקמ"ב[31]

הרב השלישי "הנקרא בכינויו אליה חסיד" זוהה על ידי רבים כהגאון מווילנה שהיה ידוע בכינוי זה,[32] אך כמה חוקרים נוטים לומר שלא מסתבר ש"הגאון" השתתף בפולמוס, ומזהים אותו עם אישיות אחרת מווילנה,[33] או מזהים את דברי וויזל כשמועת שווא שמקורה בשרפת הספר תולדות יעקב יוסף שאכן התקיימה בווילנה.[34]

משה מנדלסון, שראה ברדיפת וייזל מעין כישלון פומבי של היהודים ב"מבחן הנאורות", פעל באופן נמרץ מאחורי הקלעים למצוא גיבוי רבני לוייזל ולמתן את תגובת המתנגדים.[35] במכתב מג' באייר ביקש מדוד פרידלנדר לפנות לחמיו דניאל איציג שיפעל אצל רב העיר צבי הירש לוין שלא יזכיר את העניין בדרשתו, ולא ימנע מוייזל להדפיס את אגרתו השנייה על אף לחצים שהופעלו עליו.[36] המכתב ככל הנראה פעל את פעולתו והרב לוין נמנע מלאסור על וייזל להדפיס את אגרתו השנייה.[37] באיגרת אחרת הממוענת ליוסף גאליקו מזכיר קהילת טריאסטה שצורפה למכתבו השני של וייזל, חיזק מנדלסון את דברי וייזל וכינה את המתנגדים "חסרי לב אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם".[38]

בתגובה לאיגרת "רב טוב לבית ישראל", שלח ה"נודע ביהודה" מכתב לרב צבי הירש לוין ובו חיזק אותו שיפעל נגד וייזל. הוא תקף גם את הדברים שציטט וייזל מהקדמת "תשועת ישראל" של מנדלסון על ביטול סמכות החרם שהזכיר "חמס מעניין זה שנעשה מרב מפורסם שהתיר לעצמו לעשותו",[39] וקבע שאם אכן הדברים נכתבו על ידי מנדלסון – הרי ש"הוא מין וגם מלשין".[40] בערב ראש חודש תמוז, נשא גם הרב פנחס הורוביץ בפרנקפורט על המיין דרשה נגד וייזל. הדרשה כוונה גם נגד תרגום התורה של מנדלסון שיצא אז לאור, ובחלק מדבריו לא ברור אם התייחס למנדלסון או לוייזל. הוא תקף את דברי וייזל על תלמיד חכם שאין בו דעה, וקבע ש"אין לו חלק באלוקי ישראל":

והנה המין ואפיקורס הזה הביא בספרו של מינות ראיה לדבריו מדברי חז"ל דברי קדושים שאמרו כל ת"ח שאין בו דיעה נבלה טובה הימנו והוא לא ידע ולא הבין, בחשיכה יהלוך ואין לו חלק באלקי ישראל והוא מהפך דברי קדושים דברי אל חי לשטותו

— תוכחת מוסר מאת הרב פנחס הלוי איש הורוויץ, פרנקפורט על המיין, יום שלישי כ"ט בסיון ה'תקמ"ב[41]
ארבעה מתוך שבעת החתומים
על המכתב נגד הרב מליסא
משה מנדלסון, דוד פרידלנדר,
דניאל איציג ובנו יצחק

תגובת הנגד של תומכי וייזל לא אחרה לבוא. במכתב שנשלח בב' בסיוון לקהילת יהודי ליסא, פנו שבעה מחשובי יהדות ברלין בדרישה מהרב דוד טבל לפרט טענות ענייניות נגד "דברי שלום ואמת", או לחלופין – להתנצל בפני וייזל על הדרשה החריפה שנשא נגדו ולנקות את שמו. במכתב הודיעו שיש להם קשרים בחצרו של מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי ושל הדוכס אוגוסט סולקובסקי (גר') ממחוז לשצ'ינסקי (גר') הסמוך לליסא. הם איימו שאם הרב לא יקבל את דרישתם, לא יהססו לפנות לשלטונות פולין כדי לעצור את הפעולות נגד וייזל. על המכתב חתומים בין השאר: דניאל איציג, בנו יצחק, גיסו אייזיק וואלף מדסאו, משה מנדלסון ודוד פרידלנדר.[42] איום דומה נשלח גם לרב יוסף מפוזנא.[43] הרב לנדא שעודכן על המכתב, שלח איגרת למנהיגי הקהילה בברלין ובה מחה כנגד "אנשים מבני קהילתכם" ש"דברו עזות נגד גדולי הדור האהובים". הוא דרש מפרנסי ברלין ומידידו הרב לוין לגזור על שבעת האנשים "שישובו ממחשבתם הרעה" לפנות לשלטונות פולין, ויבקשו מחילה מהרב מליסא.[44] הרב מליסא פנה לבקש סיוע מרבנים שונים ביניהם מהרב שאול מאמסטרדם[43] ולרב הורוביץ מפרנקפורט.[45]

שער חיבורו של קראנץ נגד הרב מליסא עם ההקדשה לדוכס סולקובסקי
שער הסאטירה "כתב יושר". ברלין ה'תקנ"ד

מספר שבועות לאחר מכן הצטרף למתקפה על הרב מליסא גם הסופר הנוצרי ופעיל הנאורות אוגוסט פרידריך קראנץ. קראנץ, שפרסם כשנה קודם לכן חוברת על פרשת החרמתו של נתנאל פוזנר (סמואל מרקוס) על ידי הרב רפאל הכהן כ"ץ בהמבורג,[46] מימש את האיום של משכילי ברלין והוציא חוברת המשך שפנתה במפורש לדוכס אוגוסט סולקובסקי ועסקה בדרשת הרב מליסא נגד וייזל. בחוברת הגדיר את דרשת הרב "בלתי נסבלת", "מרדנית" ו"רצחנית", טען שהרב התיר את דמו של וייזל, וקרא לדוכס לפעול לרסן את הרב.[47] הרב מליסא הגיב לחוברת במכתב לפרנסי ברלין ובו טען כי דברי קראנץ הם "עלילות שקרים דברים אשר לא עלו על ליבי".[48] וייזל עצמו התנער הן ממכתב השבעה והן מחיבורו של קראנץ וטען שלא היה לו חלק בפעולות אלו.[49]

רבה של ברלין, צבי הירש לוין, שהיה נתון מאז תחילת הפרשה ללחץ הרבנים המתנגדים ובראשם ידידו "הנודע ביהודה" לפעול נגד וייזל, ולעומת זאת ללחץ משכילי ברלין שלא לפעול, לא עמד בלחצים הסותרים שהופעלו עליו והחליט לפרוש מרבנות העיר. הפעולות שנעשו בניגוד לדעתו ובהן האיום של חבורת המשכילים לפנות לשלטונות ומימוש האיום על ידי אוגוסט קראנץ היו הקש ששבר את גב הגמל. הוא נסע בחשאי מהעיר למקום לא ידוע ושלח משם בי"ג באב מכתב לקהילת יהודי ברלין ובו הודיע כי לאור המאורעות לא יוכל להמשיך לכהן ברבנות העיר והוא מתכוון לעלות לארץ ישראל.[50] כחודש לאחר מכן שלחו מנהיגי הקהילה מכתב לרב לוין ושכנעו אותו לחזור בו. הם הציעו לו להתעלם מ"אנשים ההולכים אחר מחשבותיהם, יעלה על ליבו כאילו אינם נאחזים בתוך קהילתנו" ו"כל האנשים המכעיסים את רצונו... אינם נתונים תחת שבטו".[51] הרב אכן התרצה לשוב אל העיר אך התנה "לבל יכתבו עוד מכתבי עמל לחלל השם בפרהסיא ולבזות התורה וחכמיה"[52]

בדרשותיו של הרב אלעזר פלקלס תלמידו של ה"נודע ביהודה" ניתן לראות הקצנה הדרגתית בהתנגדותו לשינויים בחינוך. בדרשה בשנת ה'תקמ"ד הסכים להוספת לימודי שפה וחשבון לאחר שעות לימודי הקודש הקבועות, והתנגד רק לשילוב לימוד הגרמנית בלימודי החומש באמצעות תרגום התורה.[53] בשנת ה'תקמ"ה אסר לחלוטין לימודים שאינם תורניים עד לגיל 40,[54] ובשנת ה'תקנ"ב בהספדו על הרב מליסא, שיבח את מלחמתו של הרב נגד "חדשים מקרוב מבני העברים" ותקף את האומרים שישנה גם "תורת האדם" מלבד תורת ה' "והאריכו בדברים בטלים הבל הבלים".[55] עם זאת לא נמנע מלצטט בספריו את דברי וייזל "המהולל והנודע לרבים".[56]

בניגוד לתגובות הביקורתיות ממזרח אירופה, ביהדות איטליה ובעיקר בקהילת יהודי טריאסטה מצא וייזל תומכים רבים בשיטתו. אליהו מורפורגו (צר') רבה של גרדיסקה (אנ') הסמוכה לטריאסטה, החליט לפעול לטובת וייזל "כאשר עשה רד"ק לזכות את הרמב"ם". הוא שלח מכתבים לכמה מרבני הקהילות באיטליה וביקש מהם לחוות דעה על שתי האגרות של וייזל.[57] בתוך מספר חודשים התקבלו חמישה פסקים משבעה רבנים שתמכו, בכפוף להסתייגויות מסוימות, בשיטת החינוך שהציע וייזל. התומכים היו: רבה של טריאסטה יצחק פורמיגיני, רבה של פירארה שמואל ידידיה נורצי, רבה של אנקונה חיים אברהם ישראל, רבה של יהדות רג'ו אמיליה ישראל בנימין באסאן, ושלושת ראשי הישיבה הכללית בוונציה: אברהם חיים קרקוביה, אברהם רפאל פאציפיקו ושמחה קאלימאני שאף חיבר שיר מיוחד לכבוד וייזל והאיגרת. באייר ה'תקמ"ד הוציא וייזל אגרת שלישית בשם "עין משפט" ובה פרסם את חמשת הפסקים עם הערות והקדמה.[58] גם לאחר שהושגו חמשת הפסקים ניסה מורפורגו להשיג תמיכה נוספת בוייזל מהרב חיים יעקב דנון מקושטא ומהרב אברהם יצחק קסטיליו (אנ') מליבורנו. הרב ישמעאל הכהן ממודנה כתב גם הוא פסק מפורט על פולמוס וייזל. לדבריו, לפני שראה את האיגרת השנייה "גמרתי בדעתי דיפה ערערו הגאונים רבני פולין על דבריו" אך משראה את האיגרת "רב טוב לבית ישראל" שבה הבהיר וייזל את דבריו "ששתי כעל כל הון" ו"ברכתי ברכת הנהנים". על אף שהסכים עקרונית עם שיטתו של וייזל הוא קבע ש"הסדר שכתב מעלת החכם הנ"ל" אינו שווה לכל נפש ועל כן הכריע שלא לשנות משיטת החינוך הנהוגה באיטליה.[59]

הפולמוס על החינוך היהודי העסיק גם את האליטה הנוצרית באירופה. המו"ל הגרמני פרידריך ניקולאי (אנ') סיקר את "דברי שלום ואמת" במגזין Allgemeine deutsche Bibliothek (גר'),[60] בסוף מרץ 1782, שר החינוך הפרוסי קרל פון זדליץ (אנ'), פנה לדניאל איציג בבקשה שיעדכן אותו על ההתפתחויות בפרשה,[61] ובתחילת יוני הוציא השר חוזר רשמי לראשי קהילת יהודי ברלין וביקש לברר האם נכונות השמועות על רדיפת וייזל ולכבד את "האיש שחפצו להרבות הדעת".[62] הפובליציסט אדולף וינקופ (גר') מארפורט דיווח לקוראיו על המאבק בין "הפולנים הקנאים" ל"גרמנים הנאורים".[63] הדי הפולמוס הגיעו גם לקהילות היהודיות בלונדון[43] ובאמסטרדם.[63]

בחודש סיוון ה'תקמ"ה פרסם וייזל איגרת רביעית בשם "רחובות". באיגרת שכללה 20 פרקים ציטט באריכות את "הרב הדורש" מליסא והציג תשובות לטענותיו. בסוף דבריו הביע את אכזבתו מכך שבתי הספר החדשים שקמו בהוראת הקיסר שימשו ללימודי חול בלבד ואילו לימודי התורה נשארו במתכונת הישנה והמשובשת לדעתו. הוא החליט לפרוש מהעיסוק בפולמוס וסיים בנימה פסימית ”תחת חיטה יצא חוח ותחת שעורה באשה תמו דברי נפתלי”.[64] לדברי קלמן שולמן, לעת זקנתו נוכח וייזל בצדקת הרבנים שהתנגדו לו.[65]

גם שנים לאחר מכן הדי הפולמוס לא שככו לגמרי. ב-1788 פרסם הרץ הומברג קריאה לתיקון החינוך היהודי בגליציה בשם "אגרת אל רועי שה פזורה ישראל".[66] ב-1794 פורסמה בברלין הסאטירה "כתב יושר" שנכתבה על ידי שאול ברלין בימי הפולמוס כעשור לפני כן.[67] ברלין, בנו של הרב צבי הירש לוין, מצדיק בחיבור את וייזל בטענה שהאיגרת "דברי שלום ואמת" מכילה סודות עמוקים בקבלה ואין לפרשה כפשוטה.[68] בדרשתו של החתם סופר משנת ה'תקע"א עלו שוב טענות פולמוסיות נגד שיטת וייזל.[69] בקונטרס האנטי משכילי "קנאת ה' צבאות" שנדפס בשנת ה'תרי"ב ומיוחס לנתן מנמירוב הוצג וייזל כאחד מ"ראשי התנין" ש"התחילו לעשות בית חינוך נערים לחנכם בכפירות גמורות... ללמדם לשונות העמים ולשון עבר ולהרבות בחכמת הדקדוק".[70]

סקירת מהדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל פיינר, גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: משה מנדלסון בעריכת אביעזר רביצקי, בהוצאת מרכז זלמן שזר ירושלים 2005 עמוד 123
  2. ^ יוסף קלוזנר, קיצור ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה, ירושלים, כרך א', עמודים 9–11, חיים בר דיין, "לשאלת ראשיתה של ספרותנו החדשה", בתוך הקונגרס העולמי למדעי היהדות 1 (ה'תשי"ב) עמודים 302–306
  3. ^ העדה גיליון 1162 אב ה'תשס"ב עמוד 11, ברוך חזן, מה רע בלימודי חול?, באתר צריך עיון, ‏10 בפברואר 2020
  4. ^ יעקב כ"ץ, מסורת ומשבר: החברה היהודית במוצאי ימי הביניים ירושלים 1957 עמוד 222
  5. ^ ראו מהר"ל מפראג#משנתו החינוכית
  6. ^ שני לוחות הברית מסכת שבועות אות לד: ”ולמדתם את בניכם כסדר הזה הנער כשיתחיל ללמוד מקרא לא יזוז עד גמר תורה ונביאים וכתובים היטב היטב, לא ידלוג מפרשה לפרשה של שבוע, רק זה אחר זה. ולא יזוז משום פסוקים, עד שידע הנער פירוש המלה עם הפעולה והחיבור, דהיינו ביאור הפסוקים. וגם חלק גדול מחכמת הדקדוק טוב ללמוד בעודו נער, שאז כתובים על לוח לבו והם לזכרון תמיד. אח"כ משניות כולם מן שתא סדרי שיהא שנונים בע"פ, ואחר כך התלמוד באורך ורוחב ופוסקים, ואז מלאה הארץ דעה.”
  7. ^ ווי העמודים בתוך שני לוחות הברית חלק ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום): ”חי ראשי בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לק"ק פוזנא הלכתי דרך הים ועברתי בק"ק אמשטרדם ומצאתי שמה אנשים חשובים והרבה תלמידי חכמים מהם והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמה, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מבראשית ועד לעיני כל ישראל ואחר כך כל הכ"ד ספרים ואחר כך כל המשניות וכשנעשה גדול אז מתחיל ללמוד גפ"ת וגדלו והצליחו גם עשו פרי, ואנוכי בכיתי על זה למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו הלוואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל ומה יזיק בזה שימלא כרסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן י"ג שנים ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד כי בוודאי בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד מה שאין כן בלימוד דידן בכמה שנים, חי ראשי באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד ויעשו תיקון וסדר הלימוד בסדר הזה להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור אין ספק שחפץ ה' בידינו יצליח והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עוז והגאולה תקרב בזמן קריב”
  8. ^ לונטשיץ, שלמה אפרים בן אהרן, עמודי שש, באתר אוצר החכמה ”עמוד התורה אשר בדורנו הוא רופף מאוד ותולה על בלימה, כי בכל דרכי הלימוד אין בהם מתום” ושם בפרק כד: ”שאלתי ובקשתי... לסדר הבל פיהם של תינוקות של בית רבן... שלא יפצה פיהם הבל ורעות רוח כשהלימוד אינו מסודר כהלכתו... לא כמו שעושין המלמדים בדורות הללו”
  9. ^ בהקדמתו לחיבור "מעדני יום טוב" על פסקי הרא"ש:”שילמוד המקרא כולו וכן אחר כך המשנה כולה...שכך הוא ודאי נכון אמת ויציב וקיים ללמוד וללמד בישראל כחוק הזה ולא יעבור”
  10. ^ מוראפטשיק, משה בן אהרן, כיצד סדר משנה, לובלין ה'שצ"ה, באתר אוצר החכמה
  11. ^ שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל חלק ד, אות ק' עמוד קיא והלאה, באתר היברובוקס
  12. ^ ליבעס בריף / יצחק וצלר - הסיפור מאחורי החיבור | הספרנים, באתר הספרנים, ‏31 בדצמבר 2019
  13. ^ שמואל פיינר, עת חדשה: יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 1750–1800 עמוד 237
  14. ^ כריסטיאן וילהלם פון דוהם, על תיקונם האזרחי של היהודים ברלין 1781, כרך א' עמוד 121 (בגרמנית)
  15. ^ יוזף השני, צו הסובלנות (Toleranzedikt), 2 בינואר 1782 סעיף 8. (עותק דיגיטלי) (בגרמנית)
  16. ^ נפתלי הירץ וייזל, מסכת אבות עם פירוש יין לבנון, באתר היברובוקס: ”שצריך להיות בקי ויודע ביישובו של עולם... וכן הלכות דרך ארץ... שאם אין תלמיד חכם יודע בהן הרי הוא בוזה תורתו לעיני הבריות וכדתנן אם אין דרך ארץ אין תורה, וכדאמרינן כל תלמיד חכם שאין בו דיעה נבלה טובה הימנו, ואמרינן כ"ו דורות קדמה דרך ארץ לתורה... בעוונותינו הרבים... בעלי התורה לא עסקו ביישוב בנמוסיות ובידיעת החכמות, השפילו כבוד התורה בעיני עם הארץ... וראוי לחבר על זה ספר תוכחת להוכיח במישרים לתופשי תורה שאינם עושים בענין זה כפי דעת התורה”
  17. ^ נפתלי הרץ וייזל, מהלל רע 1778: ”והם שולחים ילדיהם אל בית הספר כבני ד' וכבני ה', תחת יד מורים ללמוד המקרא מבלי שים על לב אם הם דוברי צחות או עלגי לשון וכבדי שפה, ולפעמים אינם יודעים אפילו בטיב הקריאה, וכל שכן שלא יבינו בטיב הלשון ובצחות המליצה, והם ילמדו עם הילדים הרכים האלה כפי דרכם את דבר ה' כמו שנה או ימים במספר, וככלות המועד, יבשרו את אבותיהם לאמר כבר הצליחו בניכם ללמוד משנה ותלמוד ואין עוד לפי כבודם ללמוד עמהם המקרא, אז יתחילו ללמדם באחת במקצועות שבתורה, דיני קדושין כתובות או גיטין, טרם ידע הנער מה בין זכר לנקבה, וטרם יבין מנהגי בני האדם ועסקיהם, על כן היו דבריהם על הנערים לטרח, וכמשא כבד יכבד עליהם, ועל הרוב כשיגדלו מהר יפרקו עול התלמוד מעליהם, ובסורם ממנו לא תשאר בידם מאומה לא תורה ולא יסודות אמונת ישראל, לא דעת ולא מוסר השכל ולא דרך ארץ אפילו לקרות עברי אינו יודע”
  18. ^ שמואל פיינר, יצחק אייכל — ה'יזם' של תנועת ההשכלה בגרמניה בתוך ציון 52 חוברת ד' ה'תשמ"ז עמוד 438
  19. ^ לפי אינגריד לוהמן האגרת פורסמה בסביבות 10 בינואר, וכך מתברר מדרשת הרב יחזקאל לנדא שפורסמה לראשונה ב-2011 – שכבר ב-15 בינואר נחשף לאיגרת בפראג. כמה היסטוריונים כתבו שוייזל פרסם את האיגרת רק בחודש אדר. ראו י. קלוזנר, תולדות הספרות העברית החדשה חלק א' עמוד 123 הערה 1, צבי גרץ, Geschichte der Juden כרך 11 עמוד 87, ול. לוין, Aus dem jüdischen Kulturkämpfe בתוך Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft, כרך 12 עמוד 172
  20. ^ ויקרא רבה א טו: ”מיכן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים... ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר"” וראו יפה, שמואל בן יצחק, 1525-1595, פירוש יפה תאר על מדרש רבה (ויקרא רבה), באתר היברובוקס
  21. ^ ראו רשימה להלן
  22. ^ שמואל פיינר, גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: משה מנדלסון בעריכת אביעזר רביצקי, בהוצאת מרכז זלמן שזר ירושלים 2005 עמוד 125
  23. ^ משה פלאי, Naphtali Herz Wessely's Attitude toward the Jewish Religion as a Mirror of a Generation in Transition בתוך: Zeitschrift für Religions - und Geistesgeschichte גיליון 26 (3) 1974 עמוד 237
  24. ^ הדרשה מופיעה בכתב יד דרשות וחדושים: כולל דרשות וחדושים לתלמוד, בהלכה ולארועים שונים NY JTS 9804, עמוד 136 בכתב היד, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית. נדפסה לראשונה על ידי ישראל נתן השל, דרשת הספד על הגאון רבי לוי פנטא זצ"ל דיין דק"ק פראג, קובץ עץ חיים (באבוב) - טו ניו יורק ה'תשע"א 2021, באתר אוצר החכמה
  25. ^ לפי העתק מכתב שנמצא בין כתבי הרב ופורסם בקובץ בית אהרן וישראל No. 43 תשנ"ג תשרי-חשון
  26. ^ לנדא, יחזקאל, דרושי הצל"ח דרוש לט לשבת הגדול, ורשה ה'תרמ"ו, באתר היברובוקס
  27. ^ Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft, כרך 12 (גרמניה 1918) עמודים 182–194
  28. ^ וייזל באיגרת "עין משפט" כתב שדרשת הרב מליסא הגיעה אליו בי"ח באייר. הרב דוד טבל שיף במכתבו מכ' באלול מספר שראה את הדרשה בלונדון. הדרשה הגיעה ככל הנראה גם לפראג וצוטטה על ידי אלעזר פלקלס בספרו "עולת חודש" (ראו דוד קמינצקי, מה לתבן את הבר, תוספות למאמרי, בתוך ירושתנו כרך ו' בני ברק ה'תשע"ב עמוד שנט הערה 15) ידוע גם העתק של הדרשה שנכתב בהאג: נוסח הכתב, ספריית אוניברסיטת קולומביה X893 L56, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
  29. ^ נפתלי הרץ וייזל, מכתב שני: רב טוב לבית ישראל, באתר היברובוקס
  30. ^ המכתב פורסם בכרם חמד גיליון א וינה ה'תקצ"ג
  31. ^ משה גידמן "Die Gegener Hartwig Wessely's" בתוך Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1870 עמודים 478–480
  32. ^ הרב ד"ר לואיס לוין בנספח למאמרו שצוין להלן (עמודים 194–197), יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ירושלים ה'תשי״ב, עמוד 128, ישראל קלוזנר וילנה, ירושלים דליטא , דורות ראשונים, 1495-1881, תל אביב ה'תשמ"ג עמוד 88, דב אליאך, הגאון חלק ב' ירושלים ה'תשס"ו עמוד 618. וראו מכתב הרב שיף מלונודון המצוטט בהערה בהמשך, שלדעתו שרפת האיגרת בווילנה הייתה על פי ציווי של "הגאון"
  33. ^ הערת ד"ר מרכוס בראן (גר'), בתוך דברי ימי ישראל ציונים לכרך 1 עמוד VIII
  34. ^ ראו אלכסנדר אלטמן Moses Mendelssohn: A Biographical Study אלבמה 1973 עמודים 358–359, 482–483, 834–835. וכן יהודה פרידלנדר, לבירור יחסו של הגר"א מווילנה להשכלה בראשיתה – הגר"א ונ"ה וייזל, בתוך בין הלכה להשכלה הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 2004 עמודים 35–44
  35. ^ שמואל פיינר, גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: משה מנדלסון בעריכת אביעזר רביצקי, בהוצאת מרכז זלמן שזר ירושלים 2005 עמוד 124
  36. ^ מכתב משה מנדלסון לדוד פרידלנדר ג' באייר ה'תקמ"ב: ”אמנם אחת היא אשר עליו אעירה לב כל אוהב ישורון והוא מה יענו ויאמרו הגוים לפעולה זאת מה יחשבו עלינו אם ביד חזקה נריבה ונתקוטטה עם מחברי ספרים להיות לשטן למו מהודיע מחשבות לבם בעט ברזל ועופרת בקהל רב... אחלה פניך אחי וידידך ר' איציק בר"ד יפה (גר') להודיע דעתי את לחותנך הוא אביו נר"ו... לדעתי ראוי ונכון הוא להעיר לבבו” (של הרב לוין) ”לבלתי הזכיר מזה מאומה גם בדרשתו בסוד ישרים ועדה”
  37. ^ אליעזר ליזר לאנדסהוט, עטרת צבי, באתר היברובוקס
  38. ^ מכתב משה מנדלסון למזכיר קהילת טריאסטה יוסף גאליקו, ל"ח בעומר (כ"ג באייר) התקמ"ב: "והנה ידיד נפשי הרב ר' הירץ וויזל שיחיה הנודע ומפורסם לכל יראי ה' וחושבי שמו בחבוריו היקרים... התעורר לחזק ידים רפות ולהקיץ הישנים שנת העצלה בדברי שלום ואמת, קמו עליו בעלי שטנה וימררוהו וירדפוהו מנוחה כאלו ח"ו הסית והדיח את כל עדת ישראל מעל אביהם שבשמים עד כה הגיעה אולת חסרי לב אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם או זדון המחלקים הרוצים לנקר את עיני הרואים את מומם ומכירים את משחתם בם. והנה במכתבו השני אשר הוא שולח לכם בזה הראה וחשף לעין כל כי אין נפתל ועקש בכל מה שכתב בראשונה... עליכם לבחון דבריו בפלס הצדק והאמונה לשפוט בינו ובין אנשי מצוּתוֹ". ראו בן-ציון דינבורג, מנדלסון והמחלוקת בדבר ספרו של וייזל "דברי שלום ואמת" בתוך קרית ספר ה'תרפ"ה-ה'תרפ"ו, עמודים 155–157
  39. ^ קטע זה הושמט מהמהדורות הבאות של "רב טוב לבית ישראל". הכוונה ככל הנראה להחרמת נתנאל פוזנר (סמואל מרקוס) על ידי הרב רפאל הכהן כ"ץ. על פרשה זו ראו יעקב כ"ץ, ר' רפאל כהן יריבו של מנדלסון בתוך תרביץ כרך נו חלק ב עמודים 243–264.
  40. ^ מכתב יחזקאל לנדא לצבי הירש לוין סיון ה'תקמ"ב: ”והנה הובא לפני הקונטרס השני שהדפיס המאורר הנ"ל וקראו רב טוב וכו׳ ועל דברי הקונטרס הזה נתחייב כל מה שנתחייב בראשון... אין מהראוי להשיב נגדו רק שלא יאמר אדויי אודו לו רבנים... בכן ידע המאורר הזה כי כל אשר נגזר עליו מהרבנים עוד ישנו עם תוספת מרובה... ולא על השוטה והכסיל הזה אני תמה אבל ראיתי בסוף קונטרסו קונטרס אחרון המתחיל לענוש וכו' שהעתיק דברי רמ"ד ועכשיו אני רואה שכל מה שדנו אותו האיש לכף חובה הכל אמת וכה הכריז בעצמו שאין לו חלק לא באלקי ישראל ולא בתורתו והפקיר הדרך שכל אחד יעשה מה שלבו חפץ ולא עוד אלא שהדפיס דבריו בלשון לעז ואל מלכי עמים ידבר להלשין לפניהם על חכמי ישראל... הוא מין וגם מלשין... ולולי שזה המעתיק הירץ וייזל כבר נפסל לעדות ואין להאמין בו אחרי שהוא אפיקורס, אבל אם היו שני עדים כשרים מעידים שאמת הדבר שהדפיס דברים כאלה – בוודאי גם הוא וכל מי מעדת ישראל הדבוק בו בכלל ההבדלה מעדת ישראל”. המכתב פורסם בספרו של עקיבה יוסף שלזינגר, לב העיברי ירושלים ה'תרפ"ד, ובקובץ בית אהרן וישראל גיליון מה
  41. ^ הדרשה נרשמה על ידי סנדר וולף מדרמשטט בתוכחת מוסר NY YIVO 403, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית ופורסמה על ידי צבי גרץ במאמרו Wessely's Gegner ב-MGWJ‏ 1871 גיליון 10 עמודים 465–470, ובספר Frankfurter Rabbinen של מרדכי הורוויץ חלק רביעי (גרמניה 1882) עמודים 51–59 ובקובץ בית אהרן וישראל חלק נב. אך ראו דברי הרב משה צוריאל במאמרו הנחשד בחינם שלטענתו דרשה זו היא זיוף.
  42. ^ המכתב באגרות אל צבי הירש לוין וממנו בענין הפולמוס סביב נפתלי הירץ ויזל, ספריית רוזנטליאנה מספר 549 עמוד 6, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית: ”אתם ידעתם כי יש לאל ידינו לבוא בחצר כבוד הדרת המלך פולין יר"ה, ובחצר הדוכס האדיר זולקאפסקי, ולהתחנן בדברי טעם על כל אשר נעשה בעיר ממשלתם לאיש בריתנו... יבוא נא עתה לסדר כל טענותיו נגד הרב המחבר הנ"ל ונגד ספרו לפנינו בדברי שכל ובדברי טעם לא באלה ולא בקללה... ואם לא יוטב הדבר בעיניו כי נפשו יודעת כי אין בפיו מענה על אשר שלח ידו בהרב הנ"ל, יודה נא על שגגתו ויתן תודה לעיני כל ישראל כי נקי המחבר הנ"ל מכל פשע ועוון ואתו תלין משוגתו. אך ורק אם לא יתרצה הרב אב"ד שלכם לעשות אחת משתי אלה או אלופי וראשי קהלתכם יסרבו בדבר וישאו לו פנים אנחנו נקיים מה' ומישראל ונעשה מה שבכוחנו לעשות למען הציל את נפש רענו מיד צריו, ומי יודע עד היכן יגיעו הדברים ודי בה לחכמים כמותכם... אם חס ושלום לא תשמעו לעצתנו נביא כל הדברים למשפט לפני אדוני הארץ.”
  43. ^ 1 2 3 לפי מכתבו של דוד טעבל שיף רבה של לונדון מתאריך כ' באלול ה'תקמ"ב. פורסם על ידי צ'ארלס דושינסקי, The Rabbinate of the Great Synagogue, London, from 1756-1842 בריטניה 1921 עמוד 177: ”מעסקי ברלין, כבר נודע הכל מנסיעת הרב משמה. ואנכי ראיתי העתק מכתב שהניח הרב שמה טרם נסיעתו לפתוח אוחו ששה ימים אחר צאתו מן העיר וכפי הנשמע הלך לווינא ומשמעות הכתב שפניו מועדות לילך לעה״ק, גם ראיתי העתק מה שכתב הרב מליסא להרב דק"ק אמשטרדם, וגם העתק מדרשה אחת שדרש הרב דק׳ ליסא בנדון זה לארר ולקלל את ר"ה וויזל ולבזות אגרתו שהדפיס. והדרשה הוא לשון צח מאוד וממולא בדברי יראה וחכמה שלא לפגוע ח"ו בכבוד הקיסר יר"ה ולפי משמעות הכתב והדרשה מהרב דק"ק ליסא כן עשו בפוזנא ובווילנא ע"פ ציוות החסיד המפורסם מה"ו אלי' שרפו ברחוב העיר אגרת של ר"ה וויזל. וגם נאמר שם שהרב דק"ק פראג בתחילה דרש ע"ז בפראג אמנם כעת הוא מוכרח לשתוק בפומבי ועושה מעשיו בחשאי להרעיש שארי רבני הקהלות המפורסמות”
  44. ^ מכתב הרב לנדא לפרנסי ברלין ולרב צבי הירש לוין בתוך שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, הוצאת דביר תל-אביב ה'תרפ"ה, חלק א' עמודים רלט–רמ: ”אשר קמו אנשים מבני קהלתכם יצאו נצבים דברו עזות נגד גדולי הדור האהובים אלך אמסור... וכפי הנראה כתבו כתבי פלסתר זה בלי רשות ועצת פרנסי ומנהיגי הקהילה ופשיטא בלי ידיעת רבם הגאב"ד נר"ו, הנשמע עזות כזה אנשים כאלה אשר רובם אינם בני תורה יאמרו לגאון אב"ד דק"ק ליסא שלפניהם יציע דבריו. ולא בכבוד הגאון אב"ד לבד פגעו, גם בשאר רבני הדור, כי לא יחיד הוא הגאון הנ"ל בדבר זה כי רוב רבני הדור הכירו את האיש... אפיקורס ודבריו דברי חירופים על הדת לא בהסתר נאמרו... ואם המין הזה חפץ להצדיק נפשו ולברר כי שלא כדת דבר הגאון מליסא נגדו היה לו להירץ וויזל להצדיק נפשו בפני הגאון אב"ד דקהלתכם וב"ד נר"ו לא בפני אנשים יחידים נבדלים מן הערה ולא הודיעו דבריהם לפו"מ הנ"ל ולכן במטותא מינייכו פו"מ העדה ומש"ב הגאון אב"ד וב"ד נר"ו לגזור על האנשים הנ"ל שישובו ממחשבתם הרעה ויכתבו דברי בקשה להגאב"ד דק"ק ליסא לבקש מחילה ממנו... כדי בזיון וקצף על החוצפה של שבעה האנשים החתומים במכתב ההוא שבע תועבות בלבם אני בטוח שתתבעו עלבון הגאון הנ"ל אם לא ישובו האנשים ההם מדרכם הרעה”
  45. ^ ראו מכתב התגובה של הרב פנחס הורוביץ מפרנקפורט לרב מליסא ו' בתמוז ה'תקמ"ב בתוך עקיבה יוסף שלזינגר, לב העיברי חלק ב
  46. ^ Ueber den Mißbrauch der geistlichen Macht oder der weltlichen Herrschaft in Glaubenssachen (על ניצול לרעה של כוח רוחני או סמכות חילונית בענייני אמונה). ברלין 1781. על פרשה זו ראו יעקב כ"ץ, ר' רפאל כהן יריבו של מנדלסון בתוך תרביץ כרך נו חלק ב עמודים 243–264.
  47. ^ אוגוסט קראנץ, Ueber den Mißbrauch der geistlichen Macht oder der weltlichen Herrschaft in Glaubenssachen חלק שני, ברלין 24 ביוני 1782
  48. ^ מכתב הרב מליסא לברלין באגרות אל צבי הירש לוין וממנו בענין הפולמוס סביב נפתלי הירץ ויזל, ספריית רוזנטליאנה מספר 549 עמוד 4, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית נדפס בצפונות, גיליון יח (שנה ה ב), באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  49. ^ נפתלי הרץ וייזל, עין משפט, באתר היברובוקס: ”לא יצא מתחת ידי אגרת מכאיב לב אדם, לא כתבתי רק שני המכתבים וכל הנכתב זולת זה הן ע"י זולתי מבני ישראל או ע"י סופרים אשר לא מבני עמנו לא צויתיו ולא שאלתיו וכן כל אשר יצא לאור עוד מענין זה הכל שלא מדעתי לבד אותן המכתבים ששמי חתום תחתיהן מעשה ידי המה”
  50. ^ ראו את המכתב המלא באליעזר ליזר לאנדסהוט, עטרת צבי, ברלין ה'תרמ"ד, באתר היברובוקס
  51. ^ מכתב פרנסי ברלין לרב לוין, י"א באלול ה'תקמ"ב בתוך צפונות, גיליון יח (שנה ה ב), באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  52. ^ תשובת הרב לוין למנהיגי הקהילה צפונות, גיליון יח (שנה ה ב), באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  53. ^ דרשת הרב בחודש תשרי ה'תקמ"ד נדפסה בעולת חודש שני: ”דעו בוחרי יושר ואוהבי אמת אין אני קורא ריב ומצה על המרגילין במועד צאתם מבית הספר תורת ה', גם בכתב ולשון נכריה ובקשו חשבונות רבים כי יאות הם עבדי ותיקון גדול הוא זה תיקון מדינה ואלה בני שם מחשבי קיצם קץ ותכלית שמא יש מהם אחרי שיגדלו לא יתמידו בלמודיי תוריי ויהיו לסוחרי ארץ סחור סחור ולא ידעו את לשונה ואת כתבה ואיך יסחרו זה בזה הלא נפלגה הארץ ויושביה לא ישמעו איש שפת לשון נכריה. אלא פי תהפוכות שנאתי המהפכים דברי אלקים חיים ללעגי שפה ולשון תהפוכות”
  54. ^ דרשת הרב אלעזר פלקלס ביום שני של עשרת ימי תשובה ה'תקמ"ה, עולת חודש השני דרוש ה
  55. ^ הספד על הרב מליסא כ"ה בתמוז ה'תקנ"ב נדפס בפלקלס, אלעזר בן דוד, עולת חדש חלק ג, דרוש טו
  56. ^ פלקלס, אלעזר בן דוד, עולת חודש - ד, ברלין ה'תק"ס, באתר אוצר החכמה עמוד זה צונזר בחלק מהמהדורות הדיגיטליות של הספר (בזו לדוגמה). על השמטה זו ראו כאן וכאן. גם בתשובתו מחודש אייר ה'תקנ"ג שנדפסה בשו"ת תשובה מאהבה סימן א' סעיף י' מציין הרב פלקלס לעיין ב"ביאור החכם ר"ה וייזל" על ספר ויקרא.
  57. ^ יצחק ריבקינד "אליה מורפורגו מסייעו של ויזל במלחמת ההשכלה לאור תעודות חדשות", בתוך יד ושם לזכר אברהם זלמן פריידוס, ניו יורק, ה'תר"ץ 1929, עמודים קמה–קנט
  58. ^ נפתלי הרץ וייזל, עין משפט, באתר היברובוקס
  59. ^ ישמעאל בן אברהם יצחק, הכהן, זרע אמת חלק ב, ליבורנו ה'תקפ"ג סימן קז, באתר היברובוקס
  60. ^ Allgemeine deutsche Bibliothek כרך 51 עמוד 608 וכרך 54 עמוד 194
  61. ^ מאיר קייזרלינג, Moses Mendelssohn Sein Leben und Seine Werke. Nebst Einem Anhange Ungedruckter Briefe Von und an Moses Mendelssohn עמוד 307
  62. ^ תרגום המכתב מגרמנית בקובץ בית אהרן וישראל גיליון מה עמוד קכה הערה 20
  63. ^ 1 2 שמואל פיינר, מהפכת הנאורות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18 הוצאת מרכז זלמן שזר ירושלים 2002, עמוד 186
  64. ^ נפתלי הרץ וייזל, מכתב רביעי – רחובות, באתר היברובוקס
  65. ^ תולדות המחבר בתוך דברי שלום ואמת ורשה ה'תרמ"ו עמוד 25
  66. ^ נפתלי הרץ הומברג, אגרת אל רועי שה פזורה ישראל המה הרבנים ומורי צדק במלכות גאליציא ולודומיריא למברג 1788
  67. ^ שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה: תולדותיה של הכרת־עבר יהודית מודרנית בהוצאת מרכז זלמן שזר ירושלים 1995 עמוד 49 הערה 69
  68. ^ שאול ברלין, כתב יושר, ברלין ה'תקנ"ד, באתר היברובוקס
  69. ^ סופר, משה בן שמואל, חתם סופר דרשות חלק א דרשה לפרשת בשלח ה'תקע"א: ”כי קמו מסיתים ומדיחים בחרבות שבפיהם ובקשתותם שבקסתיהם לכתוב כתבי עמל להמשיך לב עם בני ישראל ולדחותם מה' אלקים לומר כי סדר למודנו שהורגלנו בו עד עכשיו מעוות ומקולקל הוא”
  70. ^ קנאת ה צבאות, באתר היברובוקס וראו שם בהמשך: ”וכבר נתפרסם בכל המדינות עד אשר הגיע למדינתנו [מרוקו] אז גדולי הרבנים הגאונים שבסביבותינו הרעישו העולם ומלואה והחרימו ונדו אותו [מנדלסון] ואת רעהו נה"ו... ובראשם הגאון החסיד המפרסם בשם כבוד שמו ר' טעביל הרב מליסא ועוד כמה רבנים יקרים כיוצא ז"ל ואם כי הזדים הנ"ל לא שמעו לדבריהם עכ"ז דבריהם עשו רושם בלב ישראל להתרחק מהם ומדרכיהם”
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דברי_שלום_ואמת&oldid=38414090"