דב אלדובי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דב אלדובי
קבלת אות יקיר תל אביב, 2005
קבלת אות יקיר תל אביב, 2005
לידה 2 בפברואר 1920
צ'רנוביץ, פולין
פטירה 26 בספטמבר 2009 (בגיל 89)
מדינה ישראל
פעילות בולטת
  • ראש ענף כושר צבאי בצה"ל
  • יוזם בתי ספר לפיזיותרפיה
מרצה בכיר לאנטומיה לרופאים

דב אלדובי (2 בפברואר 192026 בספטמבר 2009) היה ממייסדי תחום הפיזיותרפיה בישראל והקים בתי ספר ומגמות בתחום זה באוניברסיטת בן-גוריון ובמכון וינגייט. שימש ראש ענף כושר קרבי בצה"ל. לימד במשך שנים רבות אנטומיה וקינסיולוגיה במכללה האקדמית בוינגייט. הכשיר רופאים בתחום האנטומיה באוניברסיטת תל אביב. היה המנהל המדעי של מכון וינגייט ב-1973 - 1975[1][2][3]. הקים את המגמה לטיפוח יציבה במכללה האקדמית בווינגייט. יקיר העיר תל אביב 2005[4][5]. היה חבר הוועדה שהמליצה על הענקת פרס ישראל לספורט ולחינוך גופני למכון וינגייט ב-1988[6]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלדובי נולד בצ'רנוביץ' שבפולין בשנת 1920 ובהיותו בן שנתיים עלה עם הוריו ארצה. למד בבית הספר התיכון למסחר בתל אביב ושיחק בנבחרות בית הספר בכדורסל ובכדורעף. לאחר סיום לימודיו ב-1939, החל ללמוד חינוך גופני בדנמרק[7], שהייתה באותם ימים מרכז חשוב ללימודי החינוך הגופני ובו למדו רבים ממקימי מקצוע זה בארץ[8]. עם פלישת הנאצים לדנמרק בשנת 1940 נמלט בסירה לשוודיה, ואחרי שישה חודשי נדודים שב לארץ[9]. בבואו גויס לקורס הראשון של החג"מ (חינוך גופני מורחב), שהיה הכנה ל'ההגנה" במסווה של פעילות גופנית. בשנות הארבעים לימד חינוך גופני בבית הספר הריאלי בחיפה, בתיכון למסחר ובגמנסיה שלוה בתל אביב. הורה בקורס הראשון של הכשרת מורים לחינוך גופני (1944–1945) שנערך בתל אביב[1]. היה מהבולטים שבמורים לחינוך גופני בתקופתו ועם תום מלחמת העולם השנייה חזר לדנמרק להשלמת לימודיו[10]. לאחר מכן השלים את התואר הראשון באוניברסיטת ניו יורק והחל ללמוד בה לתואר שני בפיזיולוגיה של המאמץ[1].

השתתפותו במלחמת השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פרצה מלחמת השחרור, חזר לארץ עם קבוצת מתנדבים קנדים שארגן, ומונה למפקד פלוגה בגדוד 52 של גבעתי. השתתף בכיבוש בשית (כיום עשרת), נפצע, אך חזר לפקד על הפלוגה. בליל 30 במאי יצאה פלוגה ב' בפיקודו, להתקפה על משלטי דיר איוב. השטח הקשה ועדיפות האש של הלגיון מנעו התקדמות כמתוכנן. לפלוגה היו נפגעים רבים. בעלות השחר היה הכוח בשטח בסכנה והמג"ד הורה על נסיגה לשער הגיא. הגדוד החזיק במשלטים באזור והשתתף בניסיון כיבוש הרדאר[10].

ב־7.6.1948 הוביל אלדובי את הכוח שפרץ לאיסדוד (אשדוד), תקף את העיר והניס חלק מתושביה הערבים. חודש לאחר כך תקף עם חייליו את בית עפה, כפר ליד נגבה, אך נסוג מול הצבא המצרי העדיף. הפלוגה בפיקודו נלחמה שוב בקרב עיבדיס, אחד החשובים שבמלחמה בדרום. אלדובי נפצע קשה וסגנו שלמה להט (צ'יץ') החליפו. צ'יץ' סיפר שעד שאלדובי נפצע, הוא לא הפסיק לעודד את הלוחמים והגדירו כמפקד משכמו ומעלה[4]. ב-1949 הושאל משרות קבע בצה"ל לרשות הספורט ופיקח על הוראת החינוך הגופני בבתי הספר[11].

שירות קבע בתפקיד ראש ענף אימון גופני בצה"ל והמשך לימודיו בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלדובי התעקש להשתחרר מהצבא כשהוא בכושר קרבי, למרות פציעתו הקשה במלחמת השחרור. ב-1950 נסע לניו יורק, ללימודי חינוך גופני ופיזיותרפיה, אך בטרם סיים את לימודיו, חזר בעקבות בקשת צה"ל ב-1953 לשירות קבע כראש ענף כושר גופני בדרגת רב-סרן. לצורך כך, הפסיק זמנית את לימודיו בארצות הברית[12]. במסגרת תפקידו זה, הקים במכון וינגייט את מחנה "גדעון", שהיה לבית הספר המרכזי לאימון גופני בצה"ל, והגה את "אסון טבע" - המסלול ללוחמים הקרביים, שבו התחרה בעצמו עד גיל מבוגר[4]. ב-1958 נסע אלדובי שוב לארצות הברית להשלמת לימודי התואר השלישי בפיזיולוגיה של המאמץ באוניברסיטת ניו יורק ועם סיום לימודיו חזר ארצה ב-1960 והיה הדוקטור הראשון מבין המורים לחינוך גופני בארץ[11].

הכשרת פיזיותרפיסטים והקמת בית הספר לפיזיותרפיה במכון וינגייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלדובי השתחרר מצה"ל באמצע שנות החמישים והיה ליועץ ארצי ולאחר מכן למפקח על הפיזיותרפיה בקופת חולים כללית. בשנת 1955 נפתח במסגרת 'קופת חולים' קורס הכשרה לפיזיותרפיסטים שנמשך שנה וחצי ונוהל על ידי אלדובי, שהוכשר כפיזיותרפיסט ומומחה לאנטומיה ופיזיולוגיה. הוא בנה את תוכנית הלימודים של הקורס בדומה לחלק המעשי של תוכנית הלימודים בארצות הברית. התכנית כללה לימודים כלליים במשך שנה וחצי, ולאחר מכן לימודים מעשיים במשך שנה וחצי נוספות. הקורס שלימד פסח על שלב הלימודים הכלליים, והתבסס על החלק המעשי של תוכנית הלימודים האמריקאית. הוא היה מעמיק ומקצועי ובסיומו נבחנו התלמידים על ידי פרופ' אמיל אדלר מבית החולים"הדסה" שנתן את הגושפנקא הרשמית. שיתוף הפעולה בין אלדובי הפיזיותרפיסט ואדלר הרופא בהוראת הקורס, שידרג את הפיזיותרפיה והמחיש את יחסי הגומלין בין שתי הדיסציפלינות. הפיזיותרפיסטים נזקקו לרופאים שיאבחנו את המטופלים ויפרשו את אחריותם על הטיפול והרופאים נזקקו לפיזיותרפיסטים להוצאת הוראותיהם מן הכוח אל הפועל, על ידי טיפול ותרגול מעשי עם המטופלים[13].

בשנת 1963 הקים אלדובי, בסיוע ברוך בג, מנהלו הראשון של מכון וינגייט, את בית ספר לפיזיותרפיה במכון[14] וניהל אותו עד שנת 1985. בית הספר הכשיר כ-980 פיזיתרפיסטים ונסגר בשנת 1990[15].

פעילותו במכללה האקדמית בווינגייט בתחום היציבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלדובי לימד אנטומיה וקינסיולוגיה במכללה האקדמית במכון וינגייט (המדרשה לחינוך גופני בתחילת דרכה) במשך שנים רבות. בשנת 1979 יזם יחד עם דוד אלדר, מנהל המכללה , את הקמת המגמה לטיפוח היציבה. אלדובי עמד בראש המגמה מתחילת דרכה ועד פרישתו לגמלאות בשנת 1993. ד"ר ורדיתה גור, שהייתה יד ימינו מיומה הראשון של המגמה, ירשה את מקומו כראש המגמה, והיא המשיכה לעמוד בראשה עד לפרישתה.[3]

מגמת היציבה הייתה אחת משורה של מגמות התמחות, שבבסיס הקמתן עמד הצורך בהוספת תחומי הלימוד וההתמקצעות של תלמידי המכללה. משובים מהשטח הראו שהפונים ללימודים במכללה אינם מסתפקים עוד בתעודת הוראה לחינוך גופני ובתואר אקדמי ראשון, אלא מעוניינים בהתמחות נוספת, מעבר למקצועות הספורט והתנועה[3].

אלדובי היה בין הראשונים שנענו לקריאה זו. הוא ראה בהקמת המגמה סוג של המשכיות ופיתוח החוג לטיפוח היציבה, שהקדים את המגמה בכמה שנים. החוג לטיפוח היציבה, שאף אותו ייסד אלדובי, פעל במסגרת בית-הספר להשתלמויות של המכללה, ולימים סלל את הדרך למגמת ההתמחות. שני הגופים הללו, החוג והמגמה, היוו לאלדובי הגשמה מקצועית. צוות ההוראה במגמת היציבה התבסס על מורי המכללה, שרובם גם בוגריה ובוגרי מגמת היציבה שלה[3]

פעילותו באוניברסיטאות תל אביב ובן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1978 הקים אלדובי את המגמה לפיזיותרפיה באוניברסיטת בן-גוריון וניהל אותה עד 1985. בין 1974 - 1999 שימש כמרצה חיצוני בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב והכין בהתנדבות רופאים לבחינות הגמר באנטומיה[5][4].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלדובי נישא בשנת 1949 ליונה שיינר. לזוג נולדו שתי בנות, עירית, דפנה והבן אורי אלדובי, מייסד קבוצת הלמן-אלדובי. אלדובי פרש מעבודתו בשנת 1993. לאחר פרישתו המשיך אלדובי ללמד באוניברסיטת תל אביב והכשיר דוקטורנטים במקצועות רפואה מגוונים[1].

אלדובי נפטר בשנת 2009.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 הד"ר הראשון לחינוך גופני: ד"ר דב אלדובי, באתר דינמי און ליין, ‏23/12/2009
  2. ^ אלדובי מציין היחס הקורקטי של המארחים הסוביטיים, באתר על המשמר מתוך עיתונות יהודית הסטורית, ‏03/12/1974
  3. ^ 1 2 3 4 pubhtml5.com, ספר ה-70, באתר Pubhtml5
  4. ^ 1 2 3 4 אורי דרומי, ד"ר דב אלדובי, ממציא המסלול "אסון טבע" בווינגייט, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2009
  5. ^ 1 2 הכתרת יקירי תל אביב יפו, תל אביב: עיריית תל אביב, 2005
  6. ^ פרס ישראל יוענק לאיאן פרומן ולמכון וינגייט, באתר מעריב, מתוך עיתונות יהודית הסטורית, ‏08.11.1988
  7. ^ הדר רז, אבא היה אומר: "תעבוד, תשלם חצי, ואני אשלים", באתר כלכליסט, 21 בינואר 2010
  8. ^ חיים קאופמן, הכשרת מורי ההתעמלות, באתר בתנועה כרך י', ‏2011
  9. ^ התלמידים שהיו בדניה חזרו לארץ, באתר דבר מתוך עיתונות יהודית הסטורית, ‏20.08.1940
  10. ^ 1 2 StackPath, refua.gal-ed.co.il
  11. ^ 1 2 אודי כרמי, מעורבותם של קציני צה"ל בספורט בישראל, ישראל 25
  12. ^ הגיעה קבוצת הכדורסל הצרפתית, באתר חרות, מתוך עיתונות יהודית הסטורית, ‏31.3.1954
  13. ^ שנות החמישים: הכשרת הפיזיותרפיסטים הראשונים בארץ, באתר העמותה לקידום הפיזיותרפיה בישראל
  14. ^ חדשות מישור החוף, באתר מעריב מתוך עיתונות יהודית הסטורית, ‏8.11.1963
  15. ^ אודות החוג לפיזיותרפיה, באתר med.tau.ac.il