דב הוז (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דב הוז
אוניית המעפילים "דב הוז"
אוניית המעפילים "דב הוז"
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
נמל המוצא לה ספציה (איטליה)
מספר מעפילים 675
רב החובל איטלקי
מפקד האונייה אליעזר טל
גדעוני גרשון עציון
יום היציאה 8.5.1946
מקום ההגעה נמל חיפה
יום ההגעה 13.5.1946
נתוני האונייה
סוג האונייה ספינת חופים, אוניית משא
שם קודם Fede
תאריך רכישה פברואר 1943
הדחק כ-1000 טון
אורך 140 רגל
רוחב 20 רגל
גודל הצוות 12
הנעה מנוע דיזל 'אנסלדו' מתוצרת איטליה
מהירות 7-8 קשר
מסלול ההפלגה של "דב הוז"
אוניית המעפילים דב הוז, 1946, ארכיון ההגנה

דב הוז הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב'. היא נקראה על שמו של דב הוז, מנהיג בתנועת העבודה בארץ ישראל.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה הייתה אוניית חופים עשויה עץ, נבנתה בשנת 1946, בעלת מנוע דיזל מדגם אנסלדו, סיפון אחד, דחי של כ 1,000 טון, מהירותה כ 7–8 קשר. שמה הקודם היה Fede.

היא נרכשה על ידי אנשי המוסד לעלייה ב', עדה סרני ויהודה ארזי, בעיר אונליה (Oneglia) סמוך לגבול הצרפתי. הרכישה התבצעה באמצעות אזרחית איטלקייה ששימשה כאשת קש, בחברת "דאקו פרסו מוסו מארקוצ'י" ("Dacco Presso Musso Marcutchi") בנמל סבונה.

מנמל סבונה הפליגה האונייה בעזרת סוכן איטלקי, למפרץ פירלי. הסוכן הבטיח מראש שהשלטונות לא יפריעו, והשיג שיתוף פעולה מצדם. אנשי המוסד לעלייה ב' גייסו מהנדס יהודי מטורינו, שתכנן באונייה מבנה שעליו הונחו דרגשי עץ ללינה, וכן הורכבו מכלי מים נוספים. היא צוידה באספקה: 4 טון מים, 20 טון דלק ל-38 יום, ומזון ל-15 יום. אנשי הפלי"ם משה רבינוביץ' ויוחנן זייד סייעו בהכנת האונייה לשיט. בעת ההכנות התפוצץ בקרבת הספינה מוקש ימי אקוסטי, שהופעל כנראה בעקבות הפעלת מנוע האונייה. והפיצוץ גרם למותם של ארבעה פועלי מספנה מקומיים. בעקבות זאת, הועברה הספינה במסדרון ימי, בין מוקשים, בנתיב שבין אונליה ל-לימבינו, משם לנמל לה ספציה, שם נבנו באונייה תוספות במספנה של ברג'אצי.

המעפילים, כ-675 נפש, הגיעו ממדינות מזרח ומרכז אירופה. הם היו חניכי תנועות נוער, פרטיזנים וניצולי גטאות ומחנות השמדה, בקשת גילאים רחבה. הם נאספו במחנות בעיר מג'נטה (Magenta), ליד רומא, ובעיר טרדאטה (Tradate) כשני קילומטרים צפונית ללה ספציה. המחנות נשכרו על ידי אנשי המוסד לעלייה ב'. משם הוסעו המעפילים במשאיות של הצבא הבריטי ש"הושאלו" על ידי קבוצת חיילים ארץ ישראלים ששירתו בצבא הבריטי ("החבורה" ) לנקודת ריכוז בסמוך ללה ספציה, וממנה הועברו אל האונייה.

בעיר הופצה שמועה כי התארגנות האונייה נועדה למלט גרמנים ואיטלקים חברי המפלגה הנאצית והפשיסטית מהעמדה לדין, משפט ועונש על פשעי מלחמה שביצעו באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. השמועות כנגד המעפילים היו ניצניה של פרשת לה ספציה. בעקבותם, ניסו השלטונות האיטלקים למנוע את הפלגת האוניה, והמשטרה האיטלקית השתלטה על "דב הוז" ועל אוניית המעפילים "אליהו גולומב אשר עגנו סמוכות זו לזו בנמל לה ספציה.

איש הפלי"ם משה רבינוביץ' נשלח מהארץ לארגן את ההפלגה, ועל אנשי "החבורה" הוטל להסיע את המעפילים ממג'נטה. הם עשו זאת באמצעות משאיות ש"שאלו" מהצבא הבריטי. מפקד שיירת משאיות המעפילים היה ישראל ליברטובסקי, שהתחזה לקצין בריטי. לאחר ששיירת המשאיות נתפסה, ליברטובסקי נעצר על ידי המשטרה האיטלקית. יהודה ארזי, האחראי למבצע כולו מטעם המוסד לעלייה ב', הצליח לשכנע את השוטרים האיטלקים כי השיטה הטובה ביותר לטיפול באירוע היא פינוי המעפילים מהכביש וריכוזם באוניות. המעפילים עלו אל האוניות, והתארגנו לקבוצות. יהודה ארזי התחזה למעפיל, ועלה לאונייה "אליהו גולומב", כדי לארגן את המעפילים להמשך המאבק.

הבריטים ששלטו אז באיטליה שלטון צבאי, ניסו כל דרך לעצור את ההפלגה. כוח בריטי חמוש עלה לספינות כדי לחפש מזון וציוד צבאי בריטי החשודים כגנובים, ומצאו מצרכים רבים. לנוכח העיכובים וההפרעות להפלגתם לארץ ישראל, הכריזו המעפילים על שביתת רעב.[1] מחאתם של המעפילים זכתה להד תקשורתי רב, והיישוב העברי הפגין הזדהות עם המעפילים, כך למשל, יום ראשון י"ג בניסן תש"ו 14 באפריל 1946 הוכרזו כיום שביתת מסחר וצום,[2] ומנהיגי היישוב הביעו בפומבי את מורת רוחם מעיכוב המעפילים בלה ספציה.[3]

עד ה-17 באפריל התנהל משא ומתן סוער על עתיד שתי האוניות, שבו היו מעורבות ממשלות בריטניה ואיטליה, וכן אישי ציבור ברחבי העולם. לבסוף, התירו הבריטים את כניסתם של המעפילים לארץ ישראל. ב-24 באפריל שוחררה גם "אליהו גולומב" והאוניות נערכו להפלגה לארץ ישראל.[4]

מפקד ההפלגה באנייה "דב הוז" היה אליעזר קליין (טל) איש הפלי"ם, ולצדו הגדעוני גרשון עציון. לרשותם עמד מכשיר קשר שהוכן במעבדת ההגנה. צוות ההשטה כלל רב חובל ושנים עשר מלחים איטלקים. האונייה הפליגה מאיטליה ב-8 במאי 1946 ועל סיפונה 675 מעפילים. יחד עם "אליהו גולמב", היא הפכה למפגן הסברה ציוני, וכך למשל, גלויות שנשלחו ממנה הוחתמו בחותמת מיוחדת שנוצרה לכבוד ההפלגה, ועליה בין היתר המילים "דב הוז" בעברית ואנגלית.[5]

ב-19 במאי הגיעו שתי הספינות לחיפה, מלוות בכניסתן על ידי שתי משחתות בריטיות. המעפילים ירדו בשקט ובסדר, ונרשמו על חשבון מכסת הרישיונות השנתית של ממשלת המנדט. ב-28 במאי הפליגה "דב הוז" חזרה לאיטליה עמוסה בדלק ובציוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דב הוז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: כרזה על שביתת רעב באוניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב", באתר הארכיון הציוני.
  2. ^ ראו: כרזה, באתר הארכיון הציוני.
  3. ^ ראו: צילום הפגנת תמיכה בשביתת הרעב של מעפילי "דב הוז" ו"אליהו גולומב" בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים, באתר הארכיון הציוני.
  4. ^ ראו: סיפוני "דב הוז" ו"אליהו גולומב" לפני ההפלגה מלה ספציה, באתר הארכיון הציוני.
  5. ^ גלויה עם חותמת "דב הוז".