דב הוז (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דב הוז
אוניית המעפילים דב הוז.jpg
אוניית המעפילים "דב הוז"
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
נמל המוצא לה ספציה (איטליה)
מספר מעפילים 675
רב החובל איטלקי
מפקד האונייה אליעזר טל
גדעוני גרשון עציון
יום היציאה 8.5.1946
מקום ההגעה נמל חיפה
יום ההגעה 13.5.1946
נתוני האונייה
סוג האונייה ספינת חופים, אוניית משא
שם קודם Fede
תאריך רכישה פברואר 1943
הדחק כ-1000 טון
אורך 140 רגל
רוחב 20 רגל
גודל הצוות 12
הנעה מנוע דיזל 'אנסלדו' מתוצרת איטליה
מהירות 7-8 קשר
מסלול ההפלגה של "דב הוז"
אוניית המעפילים דב הוז, 1946, ארכיון ההגנה

דב הוז הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי המוסד לעליה ב'. נקראה על שמו של דב הוז, מנהיג בתנועת העבודה בארץ ישראל.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אניית חופים עשויה עץ, נבנתה בשנת 1946, בעלת מנוע דיזל מדגם אנסלדו, סיפון אחד; ודחי של כ 1,000 טון, מהירותה כ 7-8 קשר. שמה הקודם היה Fede.

נרכשה על ידי אנשי המוסד לעליה ב': עדה סרני ויהודה ארזי בעיר אונליה (Oneglia) סמוך לגבול הצרפתי. הרכישה התבצעה באמצעות אזרחית איטלקיה ששימשה כאשת קש, בחברת "דאקו פרסו מוסו מארקוצ'י" ("Dacco Presso Musso Marcutchi") בנמל סבונה.

מנמל סבונה הפליגה האונייה בעזרת סוכן איטלקי, למפרץ פירלי. הסוכן הבטיח מראש שהשלטונות לא יפריעו, והשיג שיתוף פעולה מצדם. אנשי המוסד לעליה ב' גייסו מהנדס יהודי מטורינו, שתכנן מבנה באונייה, שעליו הונחו דרגשי עץ ללינה, כמו כן הורכבו מכלי מים נוספים. הובאה אספקה: 4 טון מים, 20 טון דלק ל-38 יום, ומזון ל-15 יום. עזרו בהכנות אנשי הפלי"ם משה רבינוביץ' ויוחנן זייד. בעת ההכנות התפוצץ בקרבת הספינה מוקש ימי אקוסטי, שהופעל כנראה בעקבות הפעלת מנוע האונייה. והפיצוץ גרם למותם של ארבעה פועלי מספנה מקומיים. בעקבות זאת, הועברה הספינה במסדרון ימי, בין מוקשים, בנתיב שבין אונליה ל-לימבינו, משם לנמל לה ספציה. ושם נבנו באונייה תוספות במספנה של ברג'אצי. המעפילים, כ-675 נפש, הגיעו ממדינות מזרח ומרכז אירופה. הם היו חניכי תנועות נוער, פרטיזנים וניצולי גטאות ומחנות השמדה, בקשת גילאים רחבה. הם נאספו במחנות בעיר מג'נטה (Magenta), ליד רומא, ובעיר טרדאטה (Tradate) כשני קילומטרים צפונית ללה ספציה. המחנות נשכרו על ידי אנשי המוסד. משם הוסעו במשאיות של הצבא הבריטי ש"הושאלו" על ידי קבוצת חיילים ארץ ישראלים ששירתו בצבא הבריטי החבורה לנקודת ריכוז בסמוך ללה ספציה, וממנה הועברו אל האונייה.

בעיר הופצה שמועה כי התארגנות האונייה נועדה למלט גרמנים ואיטלקים חברי המפלגה הנאצית והפשיסטית מהעמדה לדין, משפט ועונש על פשעי מלחמה שביצעו באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. השמועות כנגד המעפילים היו ניצניה של פרשת לה ספציה. בעקבותם, ניסו השלטונות האיטלקים למנוע את הפלגת האוניה. והמשטרה האיטלקית השתלטה על "דב הוז" ועל אוניית המעפילים "אליהו גולומב אשר עגנו סמוכות זו לזו בנמל לה ספציה.

איש הפלי"ם משה רבינוביץ' נשלח מהארץ לארגן את ההפלגה ועל אנשי החבורה הוטל החבורה להסיע את המעפילים ממג'נטה לכיוון והם עשו זאת באמצעות משאיות ש"שאלו" מהצבא הבריטי. מפקד שיירת המשאיות עם המעפילים היה ישראל ליברטובסקי, שהתחזה לקצין בריטי, ולאחר ששיירת המשאיות נתפסה, ליברטובסקי נעצר על ידי המשטרה האיטלקית. יהודה ארזי, האחראי למבצע כולו מטעם המוסד לעליה ב', הצליח לשכנע את השוטרים האיטלקים כי השיטה הטובה ביותר לטיפול באירוע היא פינוי המעפילים מהכביש וריכוזם באניות. המעפילים עלו אל האוניות, והתארגנו לקבוצות. יהודה ארזי התחזה למעפיל, ועלה לאונייה "אליהו גולומב", כדי לארגן את המעפילים להמשך המאבק. הבריטים ששלטו אז באיטליה שלטון צבאי, נסו כל דרך לעצור את ההפלגה. כוח בריטי חמוש עלה לספינות כדי לחפש מזון וציוד צבאי בריטי החשודים כגנובים. מיותר לציין שנמצאו מצרכים רבים. לנוכח העיכובים וההפרעות להפלגתם לארץ ישראל, הכריזו המעפילים על שביתת רעב.[1] מחאתם של המעפילים זכתה להד תקשורתי רב; היישוב העברי הפגין הזדהות עם המעפילים, כך למשל, יום ראשון י"ג בניסן תש"ו 14 באפריל 1946 הוכרזו כיום שביתת מסחר וצום;,[2] ומנהיגי היישוב הביעו בפומבי את מורת רוחם מעיכוב המעפילים בלה ספציה. [3]
עד ה-17 באפריל התנהל משא ומתן סוער על עתיד שתי האוניות, שבו היו מעורבות ממשלות בריטניה ואיטליה ואישי ציבור ברחבי העולם.
לבסוף, הבריטים התירו את כניסתם של המעפילים לארץ ישראל. ב-24 באפריל שוחררה גם "אליהו גולומב" והאוניות נערכו להפלגה לארץ ישראל. [4] מפקד ההפלגה באנייה "דב הוז" היה אליעזר קליין (טל) איש הפלי"ם, ולצדו הגדעוני גרשון עציון. לרשותם עמד מכשיר קשר שהוכן במעבדת ההגנה. צוות ההשטה כלל רב חובל ושנים עשר מלחים איטלקים.
האונייה הפליגה מאיטליה ב-8 במאי 1946 ועל סיפונה 675 מעפילים. יחד עם "אליהו גולמב", היא הפכה למפגן הסברה ציוני, וכך למשל, גלויות שנשלחו ממנה הוחתמו בחותמת שלה שנוצרה לכבוד ההפלגה, ועליה בין השאר המילים: "דב הוז" בעברית ואנגלית.[5]
ב-13 במאי הגיעו שתי הספינות לחיפה. הן לוו בכניסתן על ידי שתי משחתות בריטיות. המעפילים ירדו בשקט ובסדר, ונרשמו על חשבון מכסת הרישיונות השנתית של ממשלת המנדט.

ב-28 במאי הפליגה "דב הוז" חזרה לאיטליה עמוסה בדלק ובציוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דב הוז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: כרזה על שביתת רעב באוניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב", באתר הארכיון הציוני.
  2. ^ ראו: כרזה, באתר הארכיון הציוני.
  3. ^ ראו: צילום הפגנת תמיכה בשביתת הרעב של מעפילי "דב הוז" ו"אליהו גולומב" בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים, באתר הארכיון הציוני.
  4. ^ ראו: סיפוני "דב הוז" ו"אליהו גולומב" לפני ההפלגה מלה ספציה, באתר הארכיון הציוני.
  5. ^ גלויה עם חותמת "דב הוז".