דב שפרלינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דב שפרלינג

דב שפרלינג (17 בדצמבר 1937 - 5 במרץ 2014) היה אסיר ציון ופעיל למען עליית יהודי ברית המועצות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דב (בוריס) שפרלינג נולד ב-1937 בריגה שבלטביה. אביו שמואל (סשה) היה חייל בצבא הלטבי ואמו פרידה הייתה עקרת בית. בשנת 1941 נמלטה אמו יחד עם דב (בוריה) מהנאצים למזרח ברית המועצות ואביו הצטרף לנלחמים נגד הנאצים בשורות הדיוויזיה הלטבית של הצבא האדום. בשנת 1945 לאחר שחרור ריגה הם חזרו אליה והתאחדו עם אב המשפחה. אביו שעסק במסחר, אמו ודב גרו עם שלוש משפחות של קרובי משפחה בדירתם בת שני החדרים. בשנת 1950, נפטר אביו מהתקף לב.

דב שפרלינג אסיר ציון

שפרלינג לא גדל על ברכי הציונות. בשנת 1955 שמע לראשונה את צלילי "התקווה" בעת משחק כדורגל בין נבחרות ישראל וברית המועצות, ואף על פי שלא הכיר את ההמנון, שמיעתו נתנה לו תחושת הזדהות חזקה. בשנת 1956, כאשר היה סטודנט בפקולטה למתמטיקה ופיזיקה בריגה, שמע על "מבצע קדש", תיאור האירועים הביאו לידיעתו את כוחה ויכולותיה של מדינת ישראל.

תחילת פעילותו הציונית ומעצרו בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר ששמע על "מבצע קדש" חל בו שינוי. דב החל לפעול למען הציונות, וארץ ישראל הפכה למרכז עולמו. הוא הפיץ חומר על עם ישראל ועל ארץ ישראל בין יהודים בני גילו. כתוצאה מכך נעצר ב-1957 באשמת "תעמולה ציונית" ונשלח למאסר במחנה עבודה "דוברובלג" במורדוביה שבמרכז רוסיה. שנתיים היה כלוא במחנה, שם הכיר אסירי ציון אחרים, ביניהם יוסף שניידר, דוד חבקין, אליק (אלחנן) פלדמן, איתם שמר על הקשר כל חייו. במחנה גברה דבקותו ביהדות וברעיון הציוני והוא התחיל ללמוד את השפה העברית.

כאשר חזר לריגה ב-1959 הפך לאחת הדמויות הבולטות במחתרת הציונית בעיר זו. יחד עם "משוגעים לדבר" כמוהו, שיכפל חומר ציוני, כולל ספר "אקסודוס" ופעל להפצתו בברית המועצות כולה.

עלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים, ביקשו הרשויות הסובייטיות להיפטר מ"פעילים ציוניים בעיתיים" וכך הוא עלה ארצה בשנת 1968. לאחר עלייתו המשיך להילחם על זכותם של יהודי בברית המועצות לעלייה, גם כאשר הדרכים במאבק זה לא היו מקובלות על הממסד הישראלי. הוא גייס למאבק את אגודת הסטודנטים, אירגן עצרות, נפגש עם דמויות מפתח ברחבי הארץ והשתמש בתקשורת ובאמצעים אחרים כדי לממש את עלייתם של יהודי רוסיה. בשנת 1972 הודח מתפקידו כיו"ר הוועדה ליהודי ברית המועצות של מפלגת חרות. ההדחה נעשתה על ידי יצחק שמיר בעקבות חילוקי דעות חריפים על דרך פעילותו.[1]

דב שפרלינג נואם לפני סטודנטים בסוף שנות ה-60
דב שפרלינג עם מנחם בגין ואריאל שרון

פעילותו הציונית בישראל ובעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 הגיע לערים שונות בעולם כדי לקיים הפגנות, לעיתים לא שגרתיות, ומסעות הסברה למען חופש העלייה לישראל.[2] ב-1970 הוא טס לניו יורק, יחד עם פעיל העלייה יעקב קדמי, שם קיימו במשך תשעה ימים שביתת רעב מול בניין האומות המאוחדות. השביתה עוררה הדים רבים בישראל ובעולם ובמהלכה טבע קדמי את הסיסמה "שלח את עמי", שהפכה לסמל המאבק למען העלייה. עם השנים היה לפעיל בתנועת "חירות". בשנת 1979 הצטרף למחלקה לעליה מברית המועצות של הסוכנות היהודית. בין היתר, כאשר התחדש זרם העלייה בסוף שנות ה-80, קיבל בווינה את פני אסירי ציון ופעילים אחרים. לאחר מכן שימש גם כראש משלחת הסוכנות לווינה ויושב ראש מחלקת הנסיעות.

דב שפרלינג בפגישה בלשכתו של מנחם בגין

משפחתו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1973 התחתן שפרלינג עם אלה קליר ונולדו להם שלושה ילדים: שני בנים- שמואל ויאיר, ובת- רחל. לאחר יציאתו לפנסיה מהסוכנות היהודית, קיבל פרס מקרן היסוד על פעילותו הציונית למען יהודי ברית המועצות והופיע בטלוויזיה בראיון לערוץ הכנסת ובערב הוקרה לגאולה כהן.

דב שפרלינג נפטר בשנת 2014 ממחלת הסרטן. באירוע הנצחה לכבודו שנערך במכון ז'בוטינסקי, שהנחה מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר, ספדו לו סילבה זלמנסון, יעקב קדמי, גאולה כהן (שבשל מצבה הבריאותי שלחה מכתב שנקרא באירוע), חברים ובניו שמואל ויאיר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]