דגי נוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דגי נוי שוחים באקווריום.
אקווריום מים מלוחים.

דגי נוי הם דגים שמגדלים אותם באקווריומים, בבריכות מים ובגנים במטרה לשוות לסביבתם בבית ובגן מראה נאה. אחזקת דגי נוי היא תחביב עתיק ומקובל.

מרבית דגי הנוי הם דגי מים מתוקים משום שהרחק מחוף הים, קל יותר לתחזק מיכל מים מתוקים לגידול דגים. אכן יש המגדלים דגי נוי של מים מלוחים. המגוונים יותר מדגי המים המתוקים ונדירותם כדגי נוי הופכת את מראיהם למעניין יותר ומרתק יותר.

דגי הנוי הראשונים של מים מתוקים גודלו כנראה במזרח הרחוק, בסין החלו לטפח זנים על פי צבעיהם, ובימי שושלת סונג, כבר היה מנהג גדול דגי הזהב מנהג רווח.

במאה ה-16 הגיע התחביב לאירופה, שם גם החלו להחזיק דגי נוי בצנצנות זכוכית. עם התקדמות המדע, פותחו משאבות אויר, גופי חימום, ופילטרים שונים שאפשרו הקמת אקווריומים ציבוריים, או אקווריומים ביתיים גדולים. כמו כן, אפשרה הקידמה לשלב באקווריומים יותר ויותר מינים שבעבר לא ניתן היה לגדל. גידול דגי נוי מתועד בהיסטוריה מזה לפחות 2,000 שנה, העיסוק התפתח, ככל הנראה, מהכנסת דגים לבריכות דגים חקלאיות אל בריכות נוי בגנים.

תפוצה בטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות דגי הנוי רבים ומגוונים, מאחר שלא מדובר במונח טקסונומי אלא במונח האוגד בתוכו בעלי חיים ממשפחות שונות שהמשותף לכולם הוא צבעם וצורתם הייחודית יוצא שמדובר במגוון גדול מאוד של סוגים שלא ניתן לתת תפוצה מלאה, למעשה ניתן לומר שתפוצת הדגים היא בכל העולם.

אף על פי כן ניתן לראות שמרבית דגי המים המתוקים הם מנהר האמזונס ויובליו, מכיוון שמדובר בתא שטח עצום בגודלו התפתחו שם דגים ייחודיים לאזורם ומותאמים למקום מוצא שלהם, בעלי מראה ויכולות חריגות לשם התאמה מרבית, כגון דג הפיראניה המוכר שנחשב לטורף מסוכן למרות גודלו היחסית קטן, דג נוסף שפיתח מראה ייחודי הוא דג הגרזן, דג קטן באורך של כ- 5 ס"מ בעל מראה של קת גרזן, עובי הדג הוא כ2 מ"מ, צורתו הייחודית פותחה על מנת שיוכל להתמודד עם זרימות חזקות המצויות באזורים בו הוא חי.

מקומות נוספים המאכלסים דגי נוי מים מתוקים רבים הם האגמים טנגניקה ומלאווי, אגמים אלו ידועים בעיקר בשל מגוון האמנוניים החיים במימיהם. דגים אלו צבעוניים ביותר ונחשבים לדגים עמידים היכולים לחיות במגוון תנאים. רוב דגי המים המתוקים אנדמיים לאזורם זאת בשל אפשרות התפשטות ונדידה יחסית מוגבלת שכן דגים אלו חיים לרוב במקווה מים סגורים.

דגי נוי של מים מלוחים לעומתם חיים באופן יחסית שווה ברחבי העולם ולא כוללים אוכלוסיות אנדמיות רבות, זאת בשל נדידות ושינוי אקלים שפקדו את האוקיינוסים במהלך ההיסטוריה וגרמו להתפשטות המינים. רוב דגי הנוי מתגוררים בשוניות אלמוגים ברחבי העולם וחלקם הקטן חי בים הפתוח. כיום, רוב מיני הדגים שנתפסים לגידול, מוצאם בשוניות באינדוזיה, הדגים כאמור לא ייחודיים לאזורם. בישראל לעומתם בשל מיקומה המובדד יחסית של אילת התפתחו מינים אנדמיים רבים הכוללים כ-30% מסך המינים במפרץ אילת.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל הדגים יש מספר שיטות רבייה מרכזיות שכוללות בתוכן שיטות שונות לחלק מן המינים בהתאם לסביבת המחיה טבעית שלהם, קיימות כמובן שיטות חריגות המאפיינות דגים מסוימים בלבד. נהוג לחלק את שיטות הרבייה של הדגים לכמה קבוצות עיקריות:

זכר גופי, משריץ חיים, אחד מהדגים הנפוצים ביותר.
רמירז, מטיל מצע.
  1. משריצי חיים- משפחה שבה תהליך הרבייה מתבצע על ידי הזרעת הנקבה והתפתחות הצאצאים ברחמה, מדובר בזיווג תוך גופי המתבצע על ידי הזכר המעבר את הביצים הנמצאות בתוך גוף הנקבה, שיטת רבייה זאת היא השיטה הקלה והמהירה ביותר שלא מצריכה תנאים מיוחדים בדומה לשיטות אחרות. שיטה זו מאפיינת בעיקר מיני דגים קטנים בעלי תוחלת חיים קצרה ומסוכנת המועדים לטריפה. שיטה זו היא השיטה הפורייה ביותר ובעלת סיכוי התמותה הנמוך ביותר. זאת כאמור, על מנת לשמור על אוכלוסייה יציבה מפני טורפים. בהפריה אחת ניתן להגיע אף לכ-200 שרצים, שיטת רבייה זאת מתבצעת אחת לחודש-חודשיים ומשך זמן ההריון בא נע בין 4–6 שבועות, בהתאם לכמות השרצים בבטן הנקבה. מיני דגים המשתמשים בשיטה זו הם בעיקר ממשפחת הגמבוזיים וכוללים את הדגים: גופי, גמבוזיה, מולי, סייפן, פלאטי, פייק משריץ ועוד.
  2. מטילי מצע- שיטה בה תהליך הרבייה מתבצע באופן הבא: הזכר מחזר אחרי הנקבה, לאחר שהנקבה נענית לו, הזוג מחפש פינה שקטה שבה יוכל להטיל את הביצים, לאחר שמוצאים מקום כזה, הזכר חופר גומה בקרקעית שבה הנקבה לאחר מכן תטיל את הביצים. לאחר שהגומה מוכנה, מתחיל הזוג במעין מחול רבייה המתבצע באופן הבא: הנקבה מסתובבת סביב הגומה ומטילה שכבה של ביצים, הזכר לאחריה מפריש זרע ומזריע את הביצים, וכך מתבצע התהליך כמה וכמה פעמים עד שהנקבה פולטת את כל הביצים שעל גופה. לאחר ההטלה שומר הזוג על הקן בתורות עד שהצאצאים בוקעים, זמן הבקיעה נע בין ימים אחדים לשבועות בהתאם למין הדג. שיטה זו נחשבת כקשה ויחסית מסוכנת ומאפיינת בעיקר דגים גדולים היכולים להגן על הקן שלהם בבא העת, מיני דגים הנוקטים בשיטה זו: גרום-לשון דו-ביני, אליוטי, רמירז ועוד.
  3. דוגרי פה- בשיטה זו תהליך הרבייה מתבצע באופן הבא: הזכר מחזר אחר הנקבה, לאחר שהיא נענית לו,"מציק" הזכר לנקבה עד שהיא מטילה לגוף המים את הביצים, ברגע זה הזכר מפריש מיד למים זרע ומפרה את הביצים, לאחר מכן הנקבה אוספת את הביצים לתוך פיה ושומרת עליהם עד הבקיעה, לאחר הבקיעה ממשיכה הנקבה לשמור על הדגיגים בפיה, בזמן השמירה על הביצים לא אוכלת הנקבה כמעט שום דבר ומחכה שהדגיגים יהיו מספיק גדולים בשביל שיוכלו לחיות לבד. זמן הדגירה נעה בין 20–30 יום. בחלק מן המינים יש אצל הזכר בסנפיר השת מעין ציור של ביצים ("ביצי דמה") שנועדו לגרום לנקבה לחשוב שיש עוד ביצים שלא אספה וכך יש יותר זמן לזכר להפרות את הביצים הנותרות. שיטה זו מאפיינת רק את מיני דגים ממשפחת האמנוניים, ולרוב מדובר בדגים קטנים שנמצאים כל הזמן בתנועה ולא כוללת בה דגים ממשפחות אחרות. מיני דגים הנוקטים בשיטה זו: קרולאוס, דמסוני, אפרה ועוד.
  4. דוגרי מערות- דגים המשתמשים בשיטה זו נוהגים לחפש מערה, לרוב טבעית אך לעיתים אף מלאכותית על ידי הדגים עצמם, ולהטיל בה את ביצהם, למרות השם של שיטה זו לא מדובר במערה אמיתית אלא בכוך קטן שבו יכולים להתרבות בני הזוג. היתרונות של הטלה במקום זה הוא בידוד מוחלט מטורפים וחוסר יכולת של דגים גדולים לתקוף את הקן בשל חוסר נגישותו. דגים הנוהגים להשתמש בשיטה זו אלה אנציסטרוס, פלקו זברה, ועוד.

תנאי הגידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גידול דגי נוי

מאחר שלא מדובר במשפחה ספציפית אלא במספר רב מהם בעלת דרישות שונות צריכים הדגים תנאים המתואמים לכל קבוצה בנפרד.

אקווריום אידיאלי משחזר את האיזון בטבע בתוך מערכת סגורה של אקווריום. בפועל, זה כמעט בלתי אפשרי לשמור על איזון מושלם. כדוגמה, יחסי טורף-נטרף  כמעט ובלתי אפשריים לשימור אפילו באקווריום הגדול ביותר. בדרך כלל, מגדל האקווריום חייב לשמור באופן פעיל על האיזון במערכות האקולוגיות שקיימות באקווריום.

אקווריום מים מתוקים הוא התחום הפופולרי ביותר בתחביב, אף חנויות חיות מחמד פשוטות לעיתים קרובות מוכרות מגוון של דגים מתוקים, כגון דגי זהב, גופים ודגי מלאכי רביב. בעוד רוב האקווריומים במים מתוקים מכילים מינים שממעטים להתרבות בשבי או שמכילים רק זכרים הצבעוניים יותר מנקבות, רבייה באקווריום היא דבר פופולרי. דגים כגון מולי וגופי, הם בין הדגים המתרבים הכי בקלות בשבי, אך באופן קבוע גם מתרבים הרבה סוגים אחרים של אמנוניים, שפמנונאים,חריתיים, קרפיוניים, נאוויתיים ועוד.

אקווריום מים מלוחים דורש צרכים מסוימים ודרישות נוספות שלא קיימות כלל באקווריומי מים מתוקים, ובעלי החיים שבו בדרך כלל יקרים יותר. כתוצאה מכך, ענף זה נוטה למשוך יותר מגדלים מנוסים. אקווריום מים מלוחים יכול להיות יפה ביותר, בשל ריבוי צבעים וצורות של אלמוגים ושל הדגים המאכלסים אותם.  דגי ים מאזורים טרופיים מצריכים קירור מאחר שהם לא יכולים לגדול בטמפרטורת החדר. המגדל יהיה חייב לספק לדגים טמפרטורה נמוכה באמצעות מיקום במקומות קרירים (כגון מרתף) ובמידה ורוצה לגדל אותם בחדר יצטרך לספק להם מערכת קירור באמצעות מקרר.

משפחות נפוצות של דגי נוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מים מתוקים

מים מלוחים

דג זהב מגזע Ryukin מהנפוצים שבדגי הנוי באקווריומים.
אקווריום עם צמחייה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]