דגנית ברסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דגנית ברסט
דגנית ברסט
דגנית ברסט (1989)
לידה 1949 (בת 70 בערך)
פתח תקווה, ישראל
תחום יצירה ציור, צילום
פרסים והוקרה פרס דיזנגוף
פרס קרן מנדל ואווה פונדיק לאמנות ישראלית (2006) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דגנית בֶּרֶסְט (נולדה ב-1949) היא ציירת וצלמת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגנית ברסט נולדה בפתח תקווה בשנת 1949. אביה, צבי ברסט (1988–1910), היה יליד האימפריה הרוסית ששירת בתפקיד קצין קרקעות של חיל ההנדסה. לאחר שחרורו מצבא קבע עסק בבינוי של מבני מגן דוד אדום. אמה, פאני (1997–1915), הייתה זמרת במקהלה של האופרה הישראלית ושל התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בנעוריה למדה ברסט נגינה בכינור והייתה פעילה בתנועת הנוער "הנוער העובד".[1] מאוחר יותר עברה עם משפחתה לרמת השרון, שם למדה אמנות בתיכון שבו שימש רפי לביא כמורה לאמנות וכמחנך. ברסט העידה מספר פעמים על השפעת דמותו של לביא עליה בהחלטתה ללמוד אמנות במקום מדעים בצורה מקצועית.[2] לאחר לימודיה התגייסה לצה"ל ושירתה בנח"ל. שם, פגשה את זאב ברקאי, לו הייתה נשואה למשך תשע שנים.[3]

בין השנים 1973-1969 למדה ברסט אמנות בבצלאל. היא העידה בדיעבד כי הרגישה שהיו בעבורה "מעט מורים משמעותיים".[4] עבודותיה מאותה עת הושפעו מן הפופ ארט האמריקאי, בכל הקשור לשימוש בדימויים יום-יומיים ובשימוש בטכניקת הדפס רשת. היא אף עבדה כדפסית רשת בסדנה של בית הספר. בסדרת עבודות קטנות-ממדים בשם "גלריה לים", לדוגמה, שיצרה ברסט בשנת 1973, שילבה האמנית ציור מסורתי עם תצלום של חזית של גלריה תל אביבית, שהועבר אל הבד באמצעות ההדפס. היחס אל האמנות, התבטא בצורה מובהקת יותר בעבודה "דוד ואני" (1974-1973), בה יצרה השוואה בינה לבין הפסל דוד מאת מיכלאנג'לו.

עם סיום לימודיה, בשנת 1973, החלה להציג את יצירותיה בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב-יפו. יצירותיה זכו להצלחה בקרב הקהילה האמנותית. העבודה "נמר" (1975) נרכשה על ידי יונה פישר לאוספי מוזיאון ישראל ואילו "רותי פוטוגנית" (1977) נרכשה לאוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.[2] בנוסף, יצירותיה שולבו בתערוכות קבוצתיות שונות, שהעידו על שילובה בקהילה האמנותית. בין היתר הציגה ב"תערוכת הבאות: הכתב באמנות הפלסטית של ימינו" (1976) בבית האמנים בת"א, ובתערוכה קבוצתית בגלריה שרה גילת (1978), בה הציגו אמנים כרפי לביא ואמנים מחוגו האמנותי, ובתערוכות "מתקשרים עם קדישמן" (1979) במוזיאון ישראל ו-"אמן-חברה-אמן" (1979) במוזיאון תל אביב.

שנות ה-1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית שנות ה-70 החלה ברסט לעסוק באופן שיטתי באמנות פוסט-מושגית, הבוחנת את גבולות האובייקט האמנותי. המדיום העיקרי של יצירה זו היה צילום, ששימש את ברסט לבחינת הקשר שבין מסמן למסומן. בעוד עבודות כגון "זאת אומרת" (1975), "אינפורמציה" (1975) או "רותי פוטוגנית" (1977)[5] העמידו בפני הצופה מכשולים לוגיים בהבנת האינפורמציה בעזרת יצירת פער מכוון בין טקסט לדימוי המצולם, הרי עבודות כגון "העיגול ליד וירג'יניה" (1975), "מפת ארץ ישראל עם גבול מעוין" (1976) פתחו את הקריאה לשדות סמנטים נוספים, וחרגו מן הנוסח המושגי שממנו הושפעה האמנית.

בעבודה "מהאטלס (ים המלח)" (1975), עשתה ברסט שימוש בדימויים של ים המלח מתוך מהדורת שנת 1963 של האטלס שיצר משה ברור. השימוש במפות שנות הצרי את ברסט להגדיל את קנה המידה באמצעות תקריב (זום) הולך וגדל שיצר טשטוש של הדימוי.[6] בתצלום האחרון בסדרה, לדוגמה, מופיע ים המלח כסימן מטושטש הדומה למספר 8 או לסמל האינסוף (). השימוש ב"רדי מייד" צילומי והאופן הפסדו-מדעי, שבה הוצג הדימוי, היוו חידוש בשדה האמנות הישראלי. בנוסף, השימוש באמצעים אלו ניסחו כמה מדרכי פעולתה האמנותיים של ברסט בעתיד.[7]

סדרת העבודות "הדיון" (1982–1978), שהוצגה כתערוכת יחיד שנפתחה ב-5 בפברואר 1982, התבססה על שני תצלומים תיעודיים של דיון על אמנות נראטיבית שברסט צילמה בעת שהותה בניו יורק. ברסט יצרה סדרה גדולה של ציורים צבעוניים, שהתבססו על ניתוח חזותי של התצלומים. בעזרתם יצרה ברסט מבנה "כמו השתלשלות עניינים ליניארית, הרחבות נוסח הערות שוליים וסוגריים, יחסי כותרת/כתב-תמונה וגם "פרולוג" – סדרת פנלים הפותחת את העבודה ומציגה את המוטיבים העיקריים המופיעים בה".[8]

חקירות לוך נס, 1989-1986[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של שנות ה-80 של המאה ה-20 הפכו המים כמיטיב ליסוד מהותי ביצירתה של ברסט. ברסט המירה את הדימוי הרמטי של משטח המים הכחול שבעבודותיה הקודמות בתיאור ציורי מרובד,[9] עמוס דגמים ועיטורים, שייצגו את המים כמקום מורכב ומאיים. מקום המכיל את "המפלצות" של התרבות.[10]

במרכזה של גוף העבודות שיצרה – "חקירות לוך נס"[11] – הועמדה מטפורה של הניסיון האירוני לגילוי "המפלצת מלוך נס". ברסט ראתה במים כשדה להתבוננות בעולם ולבחינה של אופני הראיה, וזאת בעזרת כלים שיצר מדע.[12] בספר סקיצות מן התקופה כתבה האמנית: "עומד אדם מול הים, הנזיר של פרידריך, למשל, ומחכה להתגלות. אדם זה... מנסה לגלות דבר-מה בעזרת המצלמה (מכשיר לייצוג העולם...) והמשקפת הגדולה שהוא בנה. הניסיון הזה נועד לכישלון, אך הוא טעם החיים".[13]

דוגמה לפעולת התבוננות כזו ניתן למצוא בציור "קו פיאנו" (1987-1986), בו יצרה ברסט מעין תיאור נוף של אגם מוקף מבנים הררים. שטח האגם מרוצף בדגם קווי אינסופי, הבנוי על פי "עקום פאנו". למרות תיאור של גשר בחלקו הימני העליון של האגם, אין הנוף מוצג על פי חוקי הפרספקטיבה, כי אם משלב כמה נקודות מבט, בדומה לציור מתקופת מצרים העתיקה המציג כל פרט מנקודת-מבט נפרדת. ייצוג מדעי נוסף ניתן למצוא בציור "אגם-כוכב (זווית הפגיעה שווה לזווית החזרה)" (1987) בו יצרה ברסט תיאור דומה של משטח אגם המרוצף בדגם קונצרני-גאומטרי ועליו ייצוג של גל-חלקיקי אור הנעים בין שני "מגדלורים", המיוצגים על ידי שתי מלחיות. האירוניה שבייצוג המתמטי-פיזקלי של ברסט יצרה מבנים חסרי הגיון חזותי שביטאו, כמו בציור "המזימה של הטבע" (1989), את חוסר היכולת של המדע והאמנות ליצור ייצוג של העולם. ב-4 בינואר 1987 נפתחה בגלריה של המחלקה לאמנות של בצלאל תערוכת-יחיד של ברסט בשם "מתוך חקירות לוך נס", ובה הציגה את ראשיתו של הפרויקט.

בשונה מעבודותיה הציוריות הקודמות, סדרה זו שצוירה על בדים גדולי ממדים, אופיינה בצבעוניות כהה ובאווירה "שכלתנית". סגנון הציור שאימצה ברסט הושפע מסגנון הציור הפוסט-מושגי האמריקאי והאירופי. הקומפוזיציות המורכבות הורכבו מריבוי פרטים שנוצרו על פי חוקיות קבועה, באופן שהוגדר על ידה כ"מוטציה גנטית",[14] שאיפשרה בה בעת גם את האקראיות והפואטיקה של הפעולה הציורית.[15]

מיעוט העבודות הצילומיות שיצרה ברסט בתקופה זו התבססו בעיקר על צילום ישיר שיצרה האמנית. בתצלום ה"שחיין" (1987), לדוגמה, הגדילה ברסט פרט של דמות אנונימית של חותר בסירת חסקה, מתוך תצלום נרחב יותר שצילמה בחוף הים. תהליך הגדלה מכני זה, שהועצם עד להתפרקותה של הדמות לכדי מערך כתמי, מהווה דוגמה לאופן שבו המשיכה ברסט לנצל את טכנולוגיית הצילום כדי לבחון את מעמדו של האובייקט ואת אופני הראיה שבהם הוא מתגלה. דמות זו הועברה בשנת 1988 לציור גדול ממדים בה "הורכבה" הדמות מחדש ממערך של כתמים עגולים בצבע כחול ושחור.

ב-10 באוקטובר 1989 נפתחה תערוכת-יחיד גדולה שהציגה את הפרויקט במוזיאון ישראל. התערוכה, שנאצרה על ידי יגאל צלמונה, זכתה לסיקור אוהד גדול בעיתונות הישראלית.

בין ציור לצילום, 1994-1990[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של שנות ה-90, הרבתה ברסט לעסוק בקשר שבין ציור לצילום. האופנים השונים שבהם עברו הדימויים בין מדיום למדיום יצרו פרוק של הדימוי החזותי, לצד בנייה של מערכות אסתטיות חדשות, השואבות מן התרבות המודרנית ומההיסטוריה של האמנות המודרניסטית.[16] לעיתים, יצרה עמדה זו פרדוקס כמו בסדרה של ציורים גדולי ממדים ("M"), בהם הופיע דמותו של מחבל רעול פנים (1992/1991) שלקוחה מתוך תצלום עיתונות המתעד את חטיפת טיסה 847 של TWA‏ (1985). נושא התמונה, כמו גם הגדלתה לממדים מונומנטלים העצימה את תחושת האיום מן הדימוי. אולם, אופן הטיפול הציורי יצר השהייה מכוונת של השיפוט המוסרי של האמנית.[17] עמדה כזו תחזור גם בעבודות מאוחרות יותר של האמנית.

בסדרת הציורים "מתרחצים" (1990), לדוגמה, הציגה ברסט מגוון של 24 דימויים שנלקחו מתצלומים או מן המדיה (רדי מייד), אותם הגדילה ועיבדה לציורים המצוירים בצבע-מים שחור. לצד דמויות על החוף הופיעו תיאורים של דמויות רעולי פנים או לוגו חברת המכוניות סובארו. הסדרה הוצגה בתערוכה "הנוכחות הנשית" (1990) במוזיאון תל אביב לאמנות. קטלוג התערוכה הכיל מאמר שכתבה ברסט והתייחסה להיבטים מגדריים בפעולתה כאמנית. במאמר כתבה ברסט בהערכה על הפמיניזם, אולם העירה כי "בתוך תוכי לא מצאתי את הנפש האנדוגינית. לא מצאתי את הצג הגברי שלה וגם לא את הצד הנשי. כשאני עם עצמי ומול עבודתי, כל חשתי, לנפש שלי אין מין".[18]

סדרת התצלומים הידועה יותר שיצרה ברסט בתקופה זו הוצגו בתערוכה "המתרחצים – הצילומים", שנפתחה ב-12 באפריל 1991. ההפשטה הצילומית של הדימוי, שנוצרה בעזרת תהליך הגדלה שנעשה בשניים או שלושה שלבים, יצרה אפקט ציורי שביטל את קווי המתאר של הדמויות. עם זאת בתערוכה הופיעו גם דימויים אקספרסיבים, המעלים על הדעת אספקטים חברתיים של הדמויות. מרדכי גלדמן תיאר בביקורתו על התערוכה זאת כ"רגעי קיץ", בהם "האני מצטמק לכלל כתם עיוור, לגופניות פשוטה ושטוחה והנצנוצים הבוהקים מכל עבר מאירים ומעוורים בשווה".[19]

דמות ה-"מתרחץ" המונומנטלית, שנלקחה מתוך תצלום מן הסדרה, היותה את הדימוי העיקרי בו עסקה האמנית בשנים אלו בציור. ה"מתרחץ" מתואר כדמות חסרת סימני זיהוי, עומדת כשרגליה בתוך מי הים וידיה פרושות לצידי הגוף באופן המעלה על הדעת איקונוגרפיה דתית. בין השנים 1994-1992 יצרה ברסט סדרה גדולה של ציורים בגובה של 50 ס"מ וברוחב של 40 ס"מ, בהם מופיעה הטורסו של הדמות במרכזו של בד הציור, וראשה חתוך אל מחוץ לפורמט. גוף הדמות הוטמעה בשורה של דגמים גאומטריים שונים כגון דגמי משבצות, פסים או נקודות, שיצרו גשטלט. עבודות אלו הוצגו בתערוכת היחיד "מתרחץ קטן"[20] (1993) ובתערוכה הקבוצתית "Blow-Up – בין ציור לצילום" (1993) במשכן לאמנות על שם חיים אתר.

לבד מתערוכת אלו השתתפה ברסט בראשית שנות ה-90 בשורה של תערוכות חשובות כגון "90-70-90" (1993) ו"אוסף פלוס, סובטרופי: גם פיגורטיבי גם מופשט, טווח הריאליזם" (1993) במוזיאון תל אביב לאמנות, בתערוכה "המזוודה" (1994) בגלריה בוגרשוב, בתערוכה הקבוצתית הישראלית "Locus – Contemporary Art from Israel" ‏(1993) שהתקיימה בארצות הברית וב-"לצייר את הנראה" (1992), שהתקיימה במוזיאון ישראל. בשנת 1993 אף זכתה ברסט, ביחד עם נורית דוד, בפרס סנדברג לאמנות מטעם מוזיאון זה.

ממבנה דיאכרוני למבנה סינכרוני, 2001-1995[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית שנות ה-90 של המאה ה-20 החלה ברסט בתהליך החלפת המבנים המתמטיים והפיזיקליים בשימוש במבנים פסיכולוגיים ובלשניים כבסיס ליצירותיה. אלו יצרו הקשרים חדשים בין העבודות החדשות לבין עבודותיה בעבר. על אף שעבודותיה מן התקופה המשיכו להתרחק מן הממד הביוגרפי, ששימוש כזה היה עשוי לרמוז עליו, עדיין החלו להופיע בהן דימויים אישיים יותר.

באותה עת פעלה ברסט בסטודיו ששכן במקלט ציבורי ששכן בשדרות יד לבנים בתל אביב, שניתן לה כחלק מפרויקט של הסבת מקלטים לסטודיו לאמנים של עיריית תל אביב-יפו. כאן, החלה ליצור סדרה של עבודות שהתבססו על מאגר דימויים מיצירתה הקודמת, כמו דמויות מתרחצים, לצד דימויים חדשים. עבודות אלו נועדות לתצוגה בתערוכת-יחיד במוזיאון ישראל. בכל עבודה יצרה ברסט רצף של תשעה דימויים שונים המרכיבים משפט ויזואלי. על הדימויים החדשים שיצרה נמנו תצלומים של הפרעות תקשורת על גבי מסכי טלוויזיה, פרטים מעורה המנומר של ג'ירפה, הפסים על עורה של זברה ועוד. כל תצלום מן הדימויים שהרכיבו את הסדרות היווה אפשרות אחת מתוך פוטנציאל אינסופי של דימויים אפשריים, והרצף השבור של ברסט יצר, באופן אירוני, מבנה מסודר של אנטרופיה.[21]

בין הדימויים הבולטים היו תצלומים של גולת-משחק. צילומים אלו נוצרו כהקרנה של אור דרך הג'ולה על גבי נייר הצילום. על ידי כך יצרה ברסט דימוי בעל אפקט פסדו-מדעי וקומסומולגי, הפועל במישור של מיקרו ושל מאקרו כאחד.[22] לצד שילובן ברצף הדימויים, ברסט הציגה את תצלומי הג'ולות גם כקבוצה בודדת בתערוכה "צילום ישראלי עכשווי" שנערכה בסוף שנת 1995 במוזיאון ישראל. החזרה על הדימוי שב והציב מחדש את האמנית בעמדת ה"חוקרת", היוצרת טיפולוגיה של האובייקט.

דימוי נוסף ברצף היה תצלומים לבנים ובהם סימני מרובעים מופשטים שנלקחו מדפי שקפים של מונטאז', בהם השתמשה מרים כבסה בעת עבודתה כמונטז'ארית של דפוס עיתון "דבר". במרץ 1996 הציגה חלקים מן הפרויקט בתערוכה בשם "טלפון שבור: פרקים מתוך עבודה בתהליך" בגלריה של המחלקה לאמנות של מכללת אורנים. השם הצביע על האופן שבו בכל עבודה נוצר רצף דיאכרוני חדש של תצלומים שהכיל מבנה תחבירי חדש, באופן הדומה למשחק "טלפון שבור". בסוף שנת 1996 קיבלה ברסט הודעה על דחיית התערוכה המתוכננת במוזיאון ישראל.[23] כתוצאה מכך החליטה להציג את העבודות בתערוכה "המונטז'רית או טלפון שבור" שנפתחה ב-3 באפריל 1997 נפתחה בגלריה ג'ולי מ'.

בשנת 1997 החלה ליצור סדרה של פוטומונטאז'ים, שהתבססו על תצלומים ביתיים וחומרי עבודה שנלקחו מארכיון התצלומים שלה. ברסט העידה כי הדבר היה תגובה לפרידה מבת זוגה באותה עת, פרידה שהולידה משבר רגשי.[3] העבודות הכילו לראשונה חשיפה של דמויות מן הביוגרפיה האישית של ברסט. לצד תצלומי בעלה לשעבר (חלום מס' 1), והוריה (חלום מס' 17) הופיעו דימויים של בנות-זוג שונות של האמנית (חלום מס' 32). באותה תקופה הכירה את בת זוגה הנוכחית, עמה היא מגדלת בן.[24]

גרסאות מוקדמות של חלק מן הפוטומונטז'ים שולבו בסדרת ה"טלפון השבור". כל עבודה בסדרה, שנקראה "החלומות", הורכבה משישה נגטיבים שונים שנלקחו מאותו סרט צילום והודפסו זה על גבו של האחר בתהליך הדפסה ידני.[25] הדפסה מסוג זה יצרה דימויים מפורקים, המסתרים זה את זה. ברסט, קשרה את תהליך העבודה הסינכרוני אל מושג "עיבוי" הפסיכואנליטי של זיגמונד פרויד, שנלקח מתוך מאמרו "על חלומות".[26] בשנת 2001 הציגה ברסט את סדרת "החלומות" כתערוכת-יחיד במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004, בעקבות כתבה בערוץ 1, עלה לדיון ציבורי דימוי מתוך תערוכתה "ארבעה פרקים על מים", בו הוצג צילום מוגדל של פני מחבל מתוך עיתון ידיעות אחרונות, כולל הכיתוב הנלווה שהופיע בעיתון. מועצת מוזיאון חיפה לאמנות החליטה לכסות את הדימוי עד לדיון ציבורי בסוגיה בשבוע שלאחר מכן, שבעקבותיו הוחלט להשאיר את היצירה על כנה.[27][28]

בספטמבר 2011 הציגה ברסט תערוכה ובה מבחר עבודות אותן יצרה בשנות השמונים. בשנת 2012 זכתה ברסט בפרס רפפורט לאמן בכיר. במרץ נפתחה בגלריה ג'ולי מ. תערוכתה "שיר של תדיאוש רוז'ביץ'", ובה הציגה ספר אמן המורכב מהדפסים ממוחשבים המשלבים דימויים מצולמים המעובדים במחשב עם מילים המרכיבות שיר של המשורר הפולני תדיאוש רוז'ביץ' (Tadeusz Różewicz). תערוכת יחיד מקיפה מעבודותיה הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2013.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1977 - גלריה רוס, תל אביב-יפו
  • 1977 - גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 1980 - גלריה מכון פראט, ניו יורק
  • 1983 - "הדיון", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 1985 - "דיוקנאות ונופים", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 1985 - "צילומים 1978-1985", גלריה בית הספר קמרה אובסקורה, תל אביב-יפו
  • 1986 - גלריה קיבוץ נען
  • 1987 - מתוך "חקירות לוך נס", גלריית המחלקה לאמנות בצלאל, ירושלים
  • 1989 - "חקירות לוך נס", מוזיאון ישראל, ירושלים [קטלוג]
  • 1991 - "המתרחצים – הצילומים", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 1993 - "מתרחץ קטן", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 1993 - "Blow-Up – בין ציור לצילום" (לצד סמדר אליאסף ודני טבק), המשכן לאמנות על שם חיים אתר, עין חרוד [קטלוג]
  • 1994 - הגלריה של החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה, חיפה
  • 1994 - "אמנות 5 III", גלריה אינגה הרברט, ברלין
  • 1994 - הגלריה לאמנות ועיצוב, מכללת מיניאפוליס
  • 1995 - "8 בנובמבר", 8 תערוכות יחיד, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו [קטלוג]
  • 1996 - גלריית המכון לאמנות אורנים
  • 1997 - "המונטג'רית או טלפון שבור", גלריה ג'ולי מ. תל אביב-יפו
  • 2001 - "החלומות", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הרצליה [קטלוג]
  • 2004 - "ארבעה פרקים על מים", מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה [קטלוג]
  • 2005 - "כוסות וכתמים", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 2006 - "פני הים", בית גבריאל, הכנרת [קטלוג]
  • 2009 - "פני הים", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 2010 - "פני הים", גלריה ג'ולי מ., טורונטו, קנדה
  • 2010 - "לבן על לבן, גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 2011 - "ציורים משנות השמונים", גלריה ג'ולי מ', תל אביב-יפו
  • 2012 - "שיר של תדיאוש רוז'ביץ'", גלריה ג'ולי מ', תל אביב-יפו
  • 2012 - "ראשים במים", מרכז פרס לשלום, תל אביב-יפו
  • 2013 - "המזימה של הטבע, עבודות, 2013–1973", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו [קטלוג]
  • 2015 - "2014", גלריה ג'ולי מ', תל אביב-יפו
  • 2016 - "The Making of: שיר של תדיאוש רוז'ביץ", הירקון 19, המרכז לאמנות תרבות וחינוך, תל אביב-יפו/

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטים מאת דגנית ברסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ["התיישבתי על חופיו של נהר והתחלתי לשאול את עצמי"], בתוך: גינתון, אלן (אוצרת), הנוכחות הנשית: אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים, מוזאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1990, עמ' 54–56
  • "רפי ואני", המדרשה, כתב-עת של בית הספר לאמנות, מכללת בית-ברל, גיליון מס' 2, מאי 1999, עמ' 161–171
  • "צפלין", הרמה, מגזין לאמנות, גיליון #18 אסור לצלם, אוקטובר 2017

קטלוגים ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צלמונה, יגאל (אוצר), דגנית ברסט – חקירות לוך נס, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1989
  • בר אור, גליה (אוצרת), Blow-Up: בין ציור לצילום, משכן לאמנות על שם חיים אתר, עין חרוד, 1993
  • אביב, נעמי, "דגנית ברסט, מבעד לרעלת הציור", גלובס, תל אביב, 1 בנובמבר 1996
  • רוזן, רועי, "מוטציה, מים, מין, מקום: ארבעה פרקים על דגנית ברסט", סטודיו מס' 70, מרץ-אפריל 1996, עמ' 36–51
  • לוריא, איה (אוצרת), השגבה ממוכנת: אופני התבוננות בעבודותיהם של דגנית ברסט, יצחק ליבנה, גבי קלזמר, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, תל אביב, 1999
  • דגנית ברסט: החלומות, מוזיאון הרצליה לאמנות, הרצליה, 2001
  • טלמור, דניאלה (אוצרת), דגנית ברסט: ארבעה פרקים על מים, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה, 2004
  • ביברמן, אפרת, "על הידידות ועל היופי: טלפון שבור מדגנית ברסט לוירג'יניה וולף", בתוך: בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, על החושני באמנות, אוקטובר 2011
  • גינתון, אלן (אוצרת), דגנית ברסט: המזימה של הטבע: עבודות 2013-1973, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: נגב, אילת, "פשר החלומות", ידיעות אחרונות, תל אביב, 2 בפברואר 2001, עמ' 33
  2. ^ 2.0 2.1 ראו: לוזיה, דבי, "דיוקן האמן כאישה עם קונספט: דגנית ברסט וההצלחה", גלובס, 16 באפריל 2016
  3. ^ 3.0 3.1 ראו: נגב, אילת, "פשר החלומות", ידיעות אחרונות, תל אביב, 2 בפברואר 2001, עמ' 33
  4. ^ ראו: "תערוכת בוגרים", 7 ימים – ידיעות אחרונות, תל אביב, 10 במרץ 2006, עמ' 32.
  5. ^ ראו: גינתון, דוד, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", בתוך: גינתון, אלן (אוצרת), דגנית ברסט: המזימה של הטבע: עבודות 2013-1973, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמ' 37-36
  6. ^ ראו: בר אור, גלי, Blow-up: בין צילום לציור, משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד, [1993]
  7. ^ רועי רוזן, "מוטציה, מים, מין, מקום: ארבעה פרקים על דגנית ברסט", סטודיו 70, מרץ-אפריל 1996, עמ' 36–51
  8. ^ ברסט, דגנית, "The Discussion" ‏"הדיון" (1982-1978) (טקסט תערוכה), מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, תיק אמנית
  9. ^ יגאל צלמונה תיאר את המהלך של ברסט כמהלך ציורי מעיקרו, שאיננו מכפיף עצמו לתזה מוקדמת – "מחשבתה היא המתעצבת באמצעות הדימויים ולא להפך". ראו: צלמונה, יגאל, דגנית ברסט: חקירות לוך נס, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1989, ללא מספרי עמודים [עמ' 6].
  10. ^ מיעוט התצלומים שיצרה ברסט בתקופה זו שיקף את העניין שלה באגדות-עם ובתרבות עממית. בתצלום "Underwood and Underwood", לדוגמה, השתמשה ברסט ברדי מייד צילומי אנונימי שכותרתו "Mr. Moro successfully frozen in a cake of ice" (בעברית: הקפאתו המוצלחת של מר מוטו בתוך [גוש] קרח), המתאר אדם שהוקפא למשך כ-30 דקות כחלק מיריד אמריקאי. בתצלום ישיר שצילמה – "צפלין" (1990) – יצרה ברסט מראה סוריאליסטי על ידי תיעוד של בלונים המשמשים את החיל המודעין הישראלי.
  11. ^ "חקירות לוך נס" הוא מונח ששאלה האמנית מכתובת על גבי רכב של איש צוות צילום, מתוך תצלום שצילמה האמנית בעת ביקור באגם לוך נס בשנת 1972.
  12. ^ ברסט תיארה את האיקונוגרפיה של הכלים המדעיים כאנלוגית לפעולת האמנות. ראו: תמיר, טלי, "נס במוזיאון", כל העיר, ירושלים, 6 באוקטובר 1989
  13. ^ מצוטט בתוך: צלמונה, יגאל, דגנית ברסט: חקירות לוך נס, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1989
  14. ^ ראו: תמיר, טלי, "נס במוזיאון", כל העיר, ירושלים, 6 באוקטובר 1989
  15. ^ ראו: רפפורט, טליה, "השד, המזימה, המפלצת והנס, דבר, תל אביב, 15 באוגוסט 1989
  16. ^ בליך, ברוך, "אמנות: הסתרה חשופה", העיר, תל אביב, 23 באפריל 1993
  17. ^ הביקורת שתיארה את העבודה התעלמה מן האיקונוגרפיה הפוליטית שלה לטובת עיסוק בטכניקת האמנות. ראו: רוזן, רועי, "מוטציה, מים, מין, מקום: ארבעה פרקים על דגנית ברסט", סטודיו מס' 70, מרץ-אפריל 1996, עמ' 49-48
  18. ^ ["התיישבתי על חופיו של נהר והתחלתי לשאול את עצמי"], בתוך: גינתון, אלן (אוצרת), הנוכחות הנשית: אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים, מוזאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1990, עמ' 56
  19. ^ ראו: גלדמן, מרדכי, "שמים בתוך כוס", הארץ, 3 במאי 1991
  20. ^ ראו: אלדד, יואב, "עולה מן הרחצה", העיר, תל אביב, 9 באפריל 1993
  21. ^ ראו: גינתון, דוד, "מים רבים לא יכבו את האהבה", בתוך: גינתון, אלן (אוצרת), דגנית ברסט: המזימה של הטבע: עבודות 2013-1973, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמ' 33
  22. ^ ראו: לוריא, איה, השגבה ממוכנת: אופני התבוננות בעבודותיהם של דגנית ברסט, יצחק ליבנה וגבי קלזמר, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, תל אביב, 1999, עמ' 6
  23. ^ ראו: אביב, נעמי, "דגנית ברסט, מבעד לרעלת הציור", גלובס, תל אביב, 1 בנובמבר 1996
  24. ^ ראו: ניב, יובל, "מתי בפעם האחרונה?", 7 ימים – ידיעות אחרונות, תל אביב, 21 באוקטובר 2005
  25. ^ ראו: דגנית ברסט: החלומות, מוזיאון הרצליה לאמנות, הרצליה, 2001
  26. ^ ראו: המונטז'רית או טלפון שבור (הודעה לעתונות), מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, תיק אמנית.
  27. ^ דנה גילרמן, פחד מוות, הארץ
  28. ^ מרב יודילוביץ', מוזיאון חיפה: תמונת המחבל כוסתה, ynet